אם מישהו היה אומר לכם לפני שבוע ששרה מאחת המדינות המשתתפות בוועידת האקלים בגלזגו, המתנייעת בכיסא גלגלים, תיאלץ לסוב על עקבותיה ולא להיכנס לאולם הוועידה עקב חוסר נגישות – הייתם מגחכים כלפיו בבוז. אין סיכוי. הרי בוועידות הללו מתכנסים האנשים הכי ליברלים, מכילים ורגישים בכדור הארץ ההולך ונוזל לנו מבין האצבעות, ובטח מישהו שם חשב על זה. בסיסי, לא? ובכן, לא. שרת האנרגיה של ישראל, קארין אלהרר, ראתה את נאומו של ראש הממשלה בנט במסך הטלוויזיה, כי מארגני הוועידה לא אפשרו לה להיכנס לאולם המרכזי עם כיסא הגלגלים שלה. יום לאחר מכן העניין כבר תוקן ברוב טקס גמלוני ופומפוזי, כאילו מדובר בחידוש גדול ופלא מיוחד: ראו, גם אצלנו נכים הם בני אדם כמו כולם!

אבל האמת היא שהתקרית הזו לא אמורה להפתיע איש. היא אפילו מעין סמל אופייני למתחולל בעולמם של אנשי שינוי האקלים. הם אוהבים את כדור הארץ, אבל קצת פחות אכפת להם מתושביו; בטח אם הם לא שייכים למועדון המצומצם של האנשים שנראים, מתנהגים וחושבים כמותם.

זה לא חדש, אגב. "מועדון סיירה", אחד מארגוני איכות ושימור הסביבה הראשונים בעולם, נוסד בארה"ב עוד במאה ה-19. חבריו הצליחו לגרום לממשלת ארה"ב לעקור מבתיהם לפחות חמישה מיליוני בני אדם – יש חוקרים שמעריכים שמספר העקורים גדול פי כמה – מאזורים שהוכרזו כפארקים לאומיים, וכל זאת תחת הכותרת "שימור הסביבה". ה"הצלחה" הזו הועתקה לאחר מכן גם לאפריקה, שם עקרו האירופים כ-15 מיליון בני אדם מאזורי המחיה שלהם והפכו אותם ל"פליטי שימור סביבה", עד כמה שהדעת לא סובלת את הביטוי האבסורדי הזה.

עכשיו כנראה כבר פחות תופתעו לשמוע שב־1969 הדפיס "מועדון סיירה" את ספרו מעורר המחלוקת של פול ארליך "פצצת האוכלוסין", שטען שאוכלוסיית העולם הצומחת היא האחראית לפגיעה בסביבה, והמליץ בחום על אמצעי כפייה שיצמצמו את הגידול הזה. אם הטיעון הזה נשמע לכם מוכר, הסיבה לכך היא שגם כיום מתרחבים שולי תנועת הסביבתנות הקוראים להגבלות ילודה. לפי מחקריהם, הפעולה המזהמת ביותר שאדם יכול לעשות בחייו היא להביא ילד לעולם.

במשך השנים השתנתה האסטרטגיה של הסביבתנים. הם הבינו שכבר אי אפשר לגרש אנשים מבתיהם רק כי נולדו לגזע הלא נכון והפחות חזק פוליטית, אז הם עברו ללחוץ על ממשלי המדינות שהאנשים הללו חיים בהן. אחרי שהמערב – ואירופה בראשו – הצליח להתפתח היטב באמצעות אנרגיה שמזיקה לכדור הארץ ודרך נישולן של מדינות כבושות מאוצרות הטבע שלהן, הוא לפתע הבין שמדובר באסון ופועל במלוא הקיטור – כלומר, לא קיטור ממש, זה מזהם – כדי למנוע מהמדינות המתפתחות להגיע למצב המפותח שהוא נמצא בו. בהודו, בחלקים נרחבים בסין וכמובן באפריקה לא מסוגלים להתמודד עם העולם המשתנה בלי להשתמש בפחם הישן והזול. הניסיון של המערב לכפות עליהן להימנע מפחם מוביל כבר עכשיו לעוני ולהגירה לא מבוקרת, שמשפיעים על דורות שלמים לרעה. העיקר שהמערב ירגיש מוסרי ונעלה.

המוסר המעוות הזה, שמדריך את קיצוני שינוי האקלים, מקורו בתיאוריות מבית מדרשו של השמאל העמוק בארה"ב ואירופה. לכן שינוי האקלים הפך גם הוא לנושא פוליטי מעורר מחלוקת. גם לאנשי ימין אכפת מעתידו של כדור הארץ. כיהודים מאמינים אנחנו נאמנים לחובה המופיעה בספר בראשית, שלפיה הארץ ניתנה לנו "לעובדה ולשומרה". בשנת השמיטה יש היבטים אקולוגיים מובהקים של מתן מנוחה לאדמה והפסקת ניצולה הבלתי פוסק. היהדות חשבה על שימור הטבע וטיפוחו הרבה לפני שמישהו בארה"ב חשב לתחום אזורי פרא בפארקים לאומיים. אבל העניין הוא שכאשר מגרדים מעט את ציפוי הטפלון מעל אריזת המתנה המרשרשת שמנסים למכור לנו אנשי איכות הסביבה, פורצות כל האמונות והתיאוריות של השמאל שלמדנו להתרחק מהן כמו מאש. למרבה הצער, נושא שינוי האקלים שבוי בידי השמאל. קריאות של רבנים להצטרף לפעילות למען שמירת הסביבה ראויות ומוצדקות, אבל הן ימשיכו להיות בבחינת קול קורא במדבר כל עוד שמרן שעיניו בראשו יביט לעבר התנועות המובילות את המאבק הזה – החיובי בעיקרו – ויראה את כל מה שרוחש מתחתיהן.

ועידת גלזגו הסתיימה ביום שישי האחרון באופן רשמי. הדיווחים שהגיעו משם השבוע לא מבשרים טובות לכדור הארץ, ודאי אם הוא אכן נמצא במצוקה חמורה כפי שמספרים לנו הסביבתנים. רוב המדינות המזהמות ביותר כלל לא משתתפות בכינוס; רבים מהמנהיגים נשאו שם נאומים משמימים מן השפה ולחוץ; והסביבתנים שנשאו עיניים לעבר הוועידה כבר רוקעים ברגליהם וטוענים שהיא לא הייתה מספקת כלל וכלל.

יש דרך להפוך את הסביבה לנושא שיעניין את כולם ושיגרום לאדם הסביר להתגייס למאבק למענו. הדרך הזו עוברת קודם כול בהפסקת מפגני ההתנשאות, הפטרנליזם והניתוק שמפגינים הסביבתנים וראשיהם. קצת פחות פטישי חמישה קילו על הראש, קצת פחות הפחדות בעלות בסיס מדעי רעוע עד לא קיים, וקצת יותר אהדה וחיבור לציבור השמרני שרוצה להמשיך לחיות את חייו הנוחים ואפילו לשפר אותם במקומות הפחות נוחים. ואם אפשר, שלא יגידו לו כמה ילדים להביא לעולם ואיזו הקצבה של כלים חד־פעמיים יש לו בחודש. אם הוועידה הבאה תתחיל מנקודת המוצא הזו, אולי גם הסביבתנים האדוקים יצאו ממנה מרוצים.

The post "אנשי שינוי האקלים אוהבים את כדוה"א, אבל קצת פחות אכפת להם מתושביו" appeared first on מקור ראשון.