מה את עושה?

הידרותרפיה היא שיקום גופני בעזרת מים, מטראומה או ממחלות גנטיות. הבריכה הטיפולית מונגשת, המים חמימים בה יותר ממים בבריכה רגילה, והם מאפשרים עבודה על שיווי משקל כי במים אנחנו שוקלים פחות. אני עובדת בעמותת על"ה עם ילדים שיש להם מוגבלות שכלית התפתחותית, מוטורית וקוגנטיבית.

מי המטופלים?

אנשים באים עם כאב פיזי ונפשי. יש מטופלים שמגיעים על רקע אורתופדי: אחרי ניתוחים, פריצות דיסק, החלפות מפרק ירך. יש שמגיעים על רקע נוירולוגי, מחלות גנטיות וניווניות כמו פרקינסון. יש מטופלים שמגיעים גם על הרקע הרגשי, ואז התחום נקרא שחייה טיפולית – הפרעות קשב וריכוז, חרדות, התמודדויות נפשיות של ילדים.

איך נראית שגרת העבודה?

אני מגיעה לעבודה בשמונה בבוקר ובודקת את תקינות הבריכה: כמות כלור, טמפרטורת מים ועוד. יש מפעיל בריכה, אבל אנחנו מוודאות שהכול כשורה.

אני קוראת את החומר הטיפולי: על איזה רקע מגיע המטופל, מה המטרות. מטופלים שמגיעים על רקע רגשי עוברים ריאיון ראשוני להבין מה הקושי ולמה מתאים להם דווקא טיפול במים. המטופלים עושים תרגילים במים בעצמם או עם אביזרים נלווים, למשל כאלו שיוצרים התנגדות או גורמים לציפה של המטופל. הטיפול הוא אחד על אחד ונמשך חצי שעה והבריכה הטיפולית מאפשרת לעבוד בימים נפרדים לנשים ולגברים.

איך התחלת לעבוד בתחום?

אני אוהבת מים ומרגישה שזאת הסביבה הטבעית שלי. כשעבדתי במעון של על"ה הבאתי ילדים עם צרכים מיוחדים לבריכה הטיפולית וכך נחשפתי לתחום. בגיל 30 התחלתי ללמוד הידרותרפיה וחזרתי לעבוד בעמותה.

מה קשה לך במקצוע?

לפעמים קשה להכיל את הכאב של המטופל. חשוב לדעת להפריד בין הזדהות עם הכאב שלו לאמפתיה אליו.

מה את אוהבת בעבודה?

הילדים שאני עובדת איתם נעזרים כל היום באביזרים: מחוכים, סדים לרגליים ולידיים, עמידונים, כיסאות גלגלים. בבריכה הם מרגישים את הגוף שלהם בלי שום אביזר ותמיכה. המים מאפשרים להם להגיע לטווחים ותנועות שבחוץ הם לא מסוגלים, אפילו עמידה באופן עצמאי בלי שום אביזר. הם כל כך מתלהבים ושמחים לפני שהם נכנסים למים, ובפנים הם שלווים ורגועים.

קשה לראות תגובה או התקדמות עם הילדים שאני עובדת איתם. לא רואים התקדמות אחרי חצי שנה ולפעמים גם אחרי שנה. אבל אני רואה את הילד, מסתכלת לו בעיניים, מתקשרת, רואה סימנים של נצנוץ עיניים, חיוך, של תנועה. אני רואה שלילדים טוב בזכות הטיפול.

ספרי סיפור מהעבודה.

הגיעה אליי מטופלת עם פרקינסון. אישה בת 50, עם מעמד בחברה. היא באה עם מוגבלות שנראית לעין. איך שירדה במדרגות, אמרה "אני לא מאמינה שאני פה. מה אני עושה פה". אמרתי לה שאני מביאה אביזרים, התרחקתי לקצה השני של הבריכה כדי להרגיע את הבכי שכמעט חנק את גרוני. עד שחזרתי הצלחתי להתגבר על זה.

The post "חשוב לדעת להפריד בין הזדהות עם הכאב של מטופל לאמפתיה אליו" appeared first on מקור ראשון.