https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/06/מילה-וגלגולה-750x234.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />אזעקות והדי פיצוצים נשמעים כבר כמה ימים ברחבי אוקראינה. המילה הֵד מובנת כיום לכל דובר עברית במשמע קול חוזר המהדהד את הקול המקורי, echo בלעז – אך בדורות עברו נחלקו חכמי הלשון במשמע המילה הזו, המופיעה פעם אחת בלבד במקראות.

בספר יחזקאל מופיעה נבואה קשה לישראל, ובה כלולים הפסוקים הבאים: "כֹּה אָמַר ה': רָעָה אַחַת רָעָה הִנֵּה בָאָה… בָּא הָעֵת, קָרוֹב הַיּוֹם, מְהוּמָה וְלֹא הֵד הָרִים" (פרק ז). הנבואה קשה, ואף לשונה לא קלה. מפשט הפסוק לא ברור מה פירוש הצירוף "הֵד הרים", וכאמור זהו המקום היחיד במקרא שבו באה המילה "הד".

תרגום יונתן מוסר בִּמקום המילים "ולא הד הרים" את התרגום "וְלֵית לְאִשְׁתֵּיזָבָא בִּמְצָדֵי טוּרַיָא", כלומר 'ואין להינצל במצודות ההרים'. בדומה לזה פירש ר' יונה אבן ג'נאח, שכתב במילונו שהמילה "הד" לדעתו קרובה ל"הוד", לשון פאר והדר: "ולא הד הרים – והענין: ולא יצילם מן הצרה הזאת הוד הריהם, כלומר ההרים הגדולים והבצורים שלהם".

כלומר, לדבריהם למילה "הד" כלל אין קשר לקולות וצלילים, ופירושה כמו הדר וחוזק. ברם, פרשנים אחרים, ובכללם רש"י, פירשו ש"הד" עניינו קריאה והכרזה – ולדעתם המילה קרובה לַקריאה "הידד" שהיו משמיעים הדורכים בגת בעת עבודתם.

ר' דוד קמחי אף מסביר שהד ההרים שבפסוק הוא הקול החוזר המוכר לנו – "אמר שהמהומה הזאת וקריאת הד זאת לא תהיה כמו קריאת הד הרים, כשאדם נותן קולו בין ההרים ידמה שיוצא קול מבין ההרים – ואינו קול אחר כמו שידמה. אבל זה קול הצעקה והמהומה יהיה קול אמיתי, לא דמיון קול".

"והד הרים התגלגל"

בעקבות הפירושים הללו, וכעבור שנים הרבה, החלו סופרי ההשכלה להשתמש בצירוף "הד הרים" במשמעות הקול החוזר. הנה דוגמה נאה מספרו של אברהם מאפו, "אהבת ציון", מתוך קטע המתאר את האביב הפורח בשדות בית לחם: "השמש יצקה אור יקרות חום צח על נאות הרועים, פלגים יבלי מים המו בשאון זרמתם… זמיר ציפורים ושריקות העדרים, והד הרים העונה להם בהוד קולו".

והנה דוגמה נוספת מלשונו של שלום יעקב אברמוביץ', הידוע בכינוי 'מנדלי מוכר ספרים', שתרגם מגרמנית את הספר "תולדות הטבע". מחבר הספר מתאר מסע ציד שערך – וכך תרגם את לשונו מנדלי, שבראשית דרכו נהג לכתוב בשפה מליצית וכמו מקראית: "ולא אחרתי לעשות הדבר, משכתי בכפות המנעול ונתתי פניי ביעל, ויריתי. ויהי קול רעם, כידודי אש התמלטו ברעש ושאון, והד הרים התגלגל כשואה מסלע לסלע".

אפשר לראות כי שני הסופרים הנזכרים נקטו את הצירוף כצורתו בספר יחזקאל – "הד הרים"; אך כדרכה של לשון, עם הזמן החלו הכותבים לכתוב "הד" בלבד, וזו הצורה המקובלת בעברית עד היום.

מכל מקום, נראה ברור שאבותינו בתקופת המשנה ואחריה לא השתמשו במילה "הד" כאשר ביקשו לתאר את הקול החוזר. בדברי חז"ל אפשר למצוא שימוש בצירוף בת קול במשמע זה (מדרש שמות רבה: "כְּשֶׁאָדָם קוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ יֵשׁ לְקוֹלוֹ בַּת קוֹל, וְהַקּוֹל שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הָיָה לְקוֹלוֹ בַּת קוֹל"); ובמסכת ראש השנה במשנה נאמר שמי שתוקע לתוך הבור – "אם קול שופר שמע – יצא, ואם קול הֲבָרָה שמע – לא יצא". "קול הברה" פירושו לא קול השופר עצמו, אלא קול ההד החוזר מכותלי הבור.

שֵׁם אחר שהוצע להד הוא "צְלִילָה", בבחינת בת הקול של הצליל. כך כתב חכם בשם מנחם בן אברהם פרפיניאן, בספר 'ספר הגדרים' (מעין מילון למונחי פילוסופיה ורפואה, נדפס בסלוניקי בשנת 1587): "צלילה – הוא ההברה אשר תתחדש מהאוויר כאשר נעצר בדבר אשר יקיפהו… ויכפל הקול האחד ויסוב כאילו הוא עונה לקול. וזה יקרה הרבה בבתים אשר לא יעמדו בהם". רואים אנו שהמילה "הד" טרם הוכרה במשמע זה בתקופה שבה נכתב הספר. אמנם, כעבור כ-200 שנה הוציא לאור יצחק סטנוב מחדש את "ספר הגדרים", ובהערה הוא מבאר מהי ה"צלילה" הנזכרת: "היא בת קול החוזר מפגישתו בדבר העוצר בו… ובת קול החוזר מהשמעות אזניים מהקורא בהרים, ונקרא הד הרים". כאן כבר מופיע "הד ההרים" המוכר לנו.

בהמשך, כאמור, נותרו בצידי הדרך ההגדרות הקודמות, וההד תפס את מקומו והוא מוסיף ומהדהד במרחבי שפתנו.

The post הד, בת-קול או צלילה? appeared first on מקור ראשון.