שום דבר בשמו של התיכון הדתי מל"ד בירושלים לא מסגיר את אופיו הייחודי. מה כבר יכול להיות מיוחד בתיכון הנושא את השם "מרכז למידה דתי"? אבל ביקור קצר במקום מאפשר להבין חלק מהסיפור. כבר בדרך פגשתי תלמיד שהוביל אותי לבית הספר, וסיפר שהגיע אליו אחרי שלא מצא את עצמו בתיכון תורני יוקרתי בעיר. 

על לוח המודעות בכניסה תלויים פרסומים על קבוצת מחול, קבוצת תיאטרון ותוכנית הכשרה לנערות שהתמודדו עם מצבי קושי ומצוקה. בחדר המורים הקטן מצאתי יותר תלמידים ותלמידות מאשר מורים, אבל בניגוד לחדרי מורים בבתי ספר אחרים, כאן הנוכחות של התלמידים טבעית, ואף אחד אינו מבקש מהם לצאת. הכיתות במבנה קטנות מאוד, כיאה למוסד שלומדים בו בסך הכול שישים תלמידים. החלל הגדול הוא חדר המוזיקה. האווירה המשפחתית החמה מזכירה יותר מתנ"ס, מועדון או סניף של תנועת נוער מאשר בית ספר, אבל אחרי הכול מדובר בתיכון, וביום ביקורי נערכה בו בחינת בגרות במתמטיקה. 

מל"ד מגדיר עצמו כ"תיכון דתי אלטרנטיבי להתחלות חדשות", ומגיעים אליו נערים ונערות מכיתה י' עד י"ב, שלא מצאו את מקומם במסגרות חינוך דתיות אחרות. המונחים שמובילים את התפיסה החינוכית בו הם יחס אישי, קבלה, הכלה, אמון, ובעיקר – העברת האחריות לידיהם של הנער והנערה. המשפט השגור על שפתיו של ד"ר מנחם גוטסמן, מייסד בית הספר שניהל אותו במשך 17 שנה הוא: "הכדור בידיים שלך". המשפט הזה גם מופיע עשרות פעמים בספרו החדש "לא בסיכון – החינוך כעבודת הלב" (הוצאת ידיעות ספרים), שכתב יחד עם רעייתו לאה (לזלי) גוטסמן. 

בקצב שלהם

ד"ר מנחם גוטסמן הוא מומחה בהתפתחות הילד וביחסים משפחתיים. מחקריו העיקריים עסקו בהתפתחות הקוגניטיבית של ילדים עיוורים, אבל מפעל חייו הוא ללא ספק מל"ד. הגורם הראשוני שעורר אותו לפעול להקמת בית הספר היה סיפורו האישי של בנו הצעיר. בשנת 1991, במהלך מלחמת המפרץ, קיבלו בני הזוג גוטסמן הודעה לביתם, הפוטרת את בנם, שהיה אז בכיתה י', מכל מחויבות בית־ספרית. בהודעה, בחתימת מנהל התיכון שבו למד בנם, נכתב שעדיף שהבן יהיה מחוץ למסגרת בית הספר מאשר בתוכה. "בזמן שבו שהה בננו מחוץ לבית הספר התמלא ביתנו כאב לב, האשמות ומתח", כותבים בני הזוג גוטסמן בגילוי לב. 

שנים ספורות לאחר מכן, כשהבן, שלא סיים 12 שנות לימוד, כבר שירת ביחידה מובחרת והשלים בגרויות, החל גוטסמן לפעול להקמת מסגרת עבור תלמידים שהמערכת הבית־ספרית דחתה. באביב 1995 הוא החל לשוחח עם בני נוער דתיים שנשרו מבתי ספר ושוטטו במרכז ירושלים, כדי לזהות את הצרכים של אלו שהוגדרו כ"נוער בסיכון". במקביל הוא למד את הנושא וגילה שאחוז הנושרים ממערכת החינוך החילונית והדתית־לאומית זהה, אך רק המערכת החילונית הציעה אז תוכניות חלופיות פרטיות של בחינות בגרות לאוכלוסייה זו. גם התוכניות שהוצעו היו בעייתיות בעיני גוטסמן מכיוון שהן היו ללא פיקוח של משרד החינוך וללא תקציב, התבססו רק על ציוני הבגרות האקסטרנית ללא ציון מגן, וגם לא העניקו לתלמידים אישור על 12 שנות לימוד.

גוטסמן היה מוטרד מכך שעבור נושרים מהקהילה הדתית־לאומית בירושלים לא היו שום תוכניות חלופיות, לא לבגרות פנימית ולא לבגרות אקסטרנית. הוא החליט להקים מסגרת שתעניק לצעירים שפגש סביבה תומכת ותחושת שייכות, בתקווה שמסגרת כזו, נטולת לחץ וכפייה, תסייע להם בהמשך לחזור למסגרת לימודית. בספטמבר 1995 הוא השיק פיילוט חינוכי דו־שנתי למתבגרים בעלי קשיים מהמגזר הדתי, שמטרתו המוצהרת הייתה לאפשר לתלמידים להתפתח על פי הקצב שלהם, מתוך תחושת חופש וביטחון. 

באותו מיזם ראשוני השתתפו 11 בנים דתיים בגיל תיכון. התוכנית כללה מספר מוגבל של נושאים שנלמדו בקבוצות קטנות, חמישה ימים בשבוע. הלימודים, שיעורי הבית והמבחנים היו ללא כל מחויבות. התלמידים, שגררו מאחוריהם עבר של כישלונות חוזרים ונשנים, טעמו לראשונה מסגרת עם בחירה חופשית. 

"הם התחברו אליי ואני אליהם, ואמרנו בואו נתחיל ללמוד ביחד. כל התהליך היה צריך להיות בשיתוף פעולה. לתת להם בחירה, בלי לחץ, ועם הרבה אהבה וקבלה"

"התחושה הייתה כאילו החומות קרסו, כאילו הצענו הפוגה מהעמודים שאליהם נכבל שמשון הגיבור", כותבים בני הזוג גוטסמן על הנערים שהשתתפו במיזם ושחייהם השתנו. בשנה הראשונה של הפרויקט נדדה התוכנית ממקום למקום. בשנה השנייה, כשמספר התלמידים הוכפל, הוא קיבל מעיריית ירושלים משכן זמני בסניף בני עקיבא בעמק המצלבה.

אני תוהה עם גוטסמן איך הצליח, כמי שלא עסק בחינוך קודם לכן, לרכוש את אמונם של הצעירים ולהביא אותם להצטרף לפרויקט שלו. גוטסמן, איש עם הרבה הומור עצמי, מחייך. "הם ראו איש מסכן שמסתובב במדרחוב, בלי שום כיוון דרך ומסגרת, ואמרו – אנחנו צריכים לעזור לו ולהציל אותו… התחלנו דיאלוג בינינו, ואחד משך את השני. אני חושב שבעיקר התחלתי לנגוע אצלם במשהו כואב. נכנסתי ללב שלהם והם נכנסו ללב שלי, וזה היה תהליך דו־צדדי, לא שכלי אלא רגשי. 

"אני מאמין שמי שלא רוצה ללמוד לא רוצה לחיות, וכולם רוצים לחיות, אבל בשביל זה צריכים קודם לנגוע במקום היותר כואב ויותר רגיש שרוצה לבנות קשר. בסופו של דבר הם התחברו אליי ואני אליהם, ואמרנו בואו נתחיל ללמוד ביחד. כל התהליך היה צריך להיות בשיתוף פעולה. לתת להם בחירה, בלי לחץ, בלי כפייה, ועם הרבה עבודה, אהבה וקבלה. הכימיה נוצרה כשהתחלתי לדבר איתם ולבנות איתם מערכת חינוכית. זה החוט שהוביל ומשך את התלמידים למערכת, כי בסוף המערכת היא אנשים".

"הם נמצאים בגיל של חיפוש", מוסיף גוטסמן. "כל אחד מחפש, החיפוש של החבר'ה האלה קצת שונה אבל אלו אותם תהליכים. הם קצת יוצאי דופן במובן הזה שהם לא כל כך רוצים להתמודד עם הרגיל אלא מחפשים משהו אחר. זו תקופה יצירתית ואתגרית לאנשי חינוך, להסתכל על הילד ועל התלמיד בעיניים יותר פקוחות ובהבנה יותר עמוקה, לשאול מה קשה ומה כואב". 

בין אריקסון והרב סולובייצ'יק

גוטסמן ביסס את הפילוסופיה החינוכית של מל"ד על שלושה מקורות עיקריים: הגותו החינוכית של אלכסנדר סאת'רלנד ניל, מורה וסופר סקוטי; השיטה התרפויטית שפיתח הפסיכיאטר והפסיכולוג האמריקני מילטון אריקסון; וההשקפה הרוחנית של הרב יוסף דב סולובייצ'יק שאצלו למד בצעירותו, בישיבה־יוניברסיטי בארה"ב. 

מניל לקח גוטסמן את הצורך להתאים את בית הספר לילד, ולתת חופש נרחב לתלמידים. כמו בבית הספר סאמרהיל שהקים ניל באנגליה לפני מאה שנה, גוטסמן החליט שגם במל"ד ההתמקדות תהיה בפרט ולא בתוכנית הלימודים. תלמידים יהיו חופשיים לבחור תוכנית בעצמם, להחליט אלו מקצועות ללמוד או אם בכלל ללמוד. 

ממשנתו של אריקסון נטל גוטסמן את שלוש תפיסות הליבה שעליהן ביסס את הטיפול קצר המועד שפיתח – לכבד ולהעריך את אמונותיו של התלמיד, לבטוח ביכולתו להשתנות, ולהגן על יושרתו. התלמיד אינו הבעיה, מאמין גוטסמן, אלא לתלמיד יש בעיה, והמטרה היא לשחרר אותו מתחושה של חוסר ערך וייאוש. עקרונות נוספים ששאב גוטסמן מאריקסון היו שימוש בהומור ובשפה מטפורית ולא ישירה, כדי לתקשר עם התלמידים ולעודד אצלם שינוי. 

מהרב סולובייצ'יק לקח גוטסמן את האמונה בפוטנציאל החבוי של התלמידים. לתפיסתו, אמונה זו דורשת מהמורה להקדיש את חייו לערך הפנימי וליכולת האולטימטיבית של התלמיד. גוטסמן מצא בתפיסתו החינוכית של הרב סולובייצ'יק ראייה של ההוראה כשיתוף. החיבור בין תלמיד ומורה עשוי למלא חלל רוחני שרבים מהמתבגרים חווים, וגם לאפשר למורה להגיע למימוש עצמי מלא יותר.

עד כמה האווירה החינוכית במל"ד הושפעה מהתפיסה החינוכית שגיבשת, או שאולי מדובר בסופו של דבר בהשפעת האישיוּת שלך ושל הצוות החינוכי?

"אני חסיד של שלוש הגישות הללו ואני משתמש בהן, אבל אני לא רוצה להפוך כל מחנך לחסיד של האנשים האלה, אלא שכל אחד ייקח מהם משהו שמדבר אליו ושהוא יכול ליישם. לא מצאתי יישומים של התפיסות הללו. אני יודע שמה חיברתי יחד זו דייסה, אבל לא ראיתי כל שיטה מיושמת בנפרד, חוץ מאשר אצל ניל בפנימייה שהוא הקים. הדינמיקה של החיבורים ביניהם מאפשרת לענות על הרבה מהצרכים של התלמידים, וכל מחנך יכול לעשות את זה ויכול לשנות. בעיניי, כל מי שלומד חינוך צריך ללמוד את ניל בגלל התרומה שלו לחינוך. המושגים לא יותר מדי גבוהים, וכל מי שרוצה לעשות משהו אחר בחינוך, הגישות הללו יכולות לתת לו מענה ופתרון". 

"מנחם הפנים הרבה דברים מאריקסון", מוסיפה לאה גוטסמן, שהייתה מעורבת בהיבטים רבים של התפתחות בית הספר מיום היווסדו, וכעת כתבה את הספר יחד עם בעלה. "הוא לומד כל הזמן את הרב סולובייצי'ק וגם ניל כל הזמן דיבר אליו, אבל זה נכון שזה גם חלק מהאופי שלו. מה שחשוב הוא העובדה שכבר מעל עשר שנים עברו מאז שמנחם עזב את מל"ד, והמנהל הנוכחי שהחליף אותו וגם הצוות ממשיכים להצליח עם אותן שיטות. זה מוכיח שזה לא תלוי באדם אחד. המושגים עובדים".

לשיטתך, באופן אידיאלי כל בית ספר היה אמור להתנהל כמו מל"ד?

מנחם גוטסמן: "כל בית ספר יכול לקחת משהו מהעקרונות הללו, שיכול לעזור לבית הספר שלו. בספר אני מעביר את הידע והניסיון שלי על הקמת מערכת חינוך שהצליחה, ואשמח שמחנכים יקראו ויגיבו. אני לא רוצה להפוך את כל מערכת החינוך למערכת כזו כי אני יודע שזה לא ילך, אבל אני חושב שבכל מערכת חינוך, כולל זו התורנית, יש הרבה מה לקחת מהעקרונות של ניל ושל הרב סולובייצ'יק וגם ליישם. אומנם כל איש חינוך מאמין בלתת לתלמיד בחירה וחופש, אבל בדרך כלל זה נשאר בגדר של דיבור". 

לאה גוטסמן: "צריך לזכור את המצב של התלמידים שמגיעים לבית ספר כמו מל"ד. אלה תלמידים שנפגעו ושלא הקשיבו להם ולא הבינו את היכולות שלהם. במל"ד פועלים להחזיר את האמון שלהם בעצמם ואת המוטיבציה לממש את עצמם. מנחם משווה את מל"ד ליחידת טיפול נמרץ לב, כי זה בעצם טיפול בלב פגוע. כשהלב כואב הדם לא זורם למוח, וכך גם הילד לא מתעניין בלימודים אם הוא מרגיש שלא מאמינים לו. עם זאת, יש אלמנטים מאוד חשובים בתפיסה של מל"ד שאם יכניסו אותם לתוך המערכת, הם עשויים למנוע מכל המצב הזה לקרות". 

אני רוצה להתעכב על נושא הבחירה. במל"ד נותנים הרבה בחירה לתלמידים, ובונים לכל אחד מערכת שעות אישית. השאלה היא איך זה מכין אותם לחיים שבהם לא בכל מקום ייתנו להם אפשרות בחירה כזו.

מנחם גוטסמן: "הבוגרים שלנו הגיעו ליחידות מובחרות בצבא והצליחו מאוד. מה שאנחנו עושים במל"ד מאפשר להם אחר כך לעשות מה שהם צריכים אם הם רוצים להצליח בחיים. במל"ד אפשרו להם את החופשיות ואת הבחירה, והחזירו להם את האמון בעצמם שהם יכולים. כשהם מגיעים לצבא הם מבינים שזה צבא. אם אנחנו סומכים עליהם שהם מספיק חכמים, נבונים ויצירתיים, הם לא יפספסו את הרכבת אלא להפך. במחזור הראשון היה לנו תלמיד שלא עמד בלחץ של המבחנים, אבל בהמשך הוא התגייס לדובדבן והציל חיילים תחת אש. תלמיד אחר במחזור הראשון לא הגיע לבית הספר כל השנה. כמה שבועות לפני הבגרות, הצוות אפשר לו לבוא לעשות את הבחינות וגם אז הוא לא הגיע. בכל זאת אישרתי לו 12 שנות לימוד. לפני כמה שבועות פגשתי את אבא שלו והוא סיפר לי שהיום הבחור הזה מנהל תיכון בצפון. אני לא דואג". 

לאה גוטסמן: "באמצעות בחינות הבגרות שנעשות במל"ד מעבירים לתלמידים מסר שהם ידעו שבכל זאת יש מסגרת. זה לא שהם חושבים שאין שום דרישות כלפיהם. הם מבינים שהעולם בחוץ רוצה את תעודת הבגרות, אבל הם אלו שמחליטים אם הם רוצים לעשות את זה, ותוך זמן קצר הם מגיעים לתעודת בגרות שאף אחד לא האמין שהם יוכלו לעשות. המסגרת הלא קשוחה לא מביאה אותם למצב של חוסר לקיחת אחריות. תלמידים מעידים בספר שהם הבינו שהם יכולים לסמוך על עצמם, ושאם הם רוצים משהו הם יכולים להגשים אותו. בחרנו לעטיפת הספר איור שבו רואים את כולם מחובקים, כדי להעביר מסר שהשייכות והתמיכה שהם נותנים אחד לשני בבית הספר מעניקות להם כוחות ומחזירות להם אמון, שמאפשר להם בהמשך לקבל גם משמעת ומסגרתיות". 

עירוב בריא

ד"ר מנחם גוטסמן (81), נולד וגדל בשכונת בורו־פארק בברוקלין שבניו יורק. הוא למד בתיכון של הישיבה־אוניברסיטה, והמשיך שם את לימודיו בבית מדרש למורים. לגוטסמן תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בחינוך מיוחד ותואר שלישי בהתפתחות הילד ויחסי משפחה. אחד מתחומי מחקרו היה התפתחות קוגניטיבית של ילדים עיוורים לחלוטין, בהקשר לתיאוריות של פיאז'ה. במהלך לימודיו לתואר ראשון פגש את הסופרת הלן קלר, שנודעה בהתמודדותה עם מגבלותיה כחירשת־עיוורת מגיל צעיר מאוד. המפגש עמה חיזק את נחישותו לסייע לעיוורים וחירשים. 

לאה גוטסמן גדלה גם היא בארה"ב, והיא בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית ובחינוך מסיטי־קולג' של האוניברסיטה של מדינת ניו־יורק, ותואר שני בכתיבה יוצרת מהמחלקה לאנגלית באוניברסיטת בר אילן. בני הזוג עלו לישראל עם שלושת ילדיהם בשנת 1977, התגוררו חמש שנים בשכונת רמות בירושלים, ובשנת 1983 היו מראשוני העיר אפרת שבה הם מתגוררים עד היום. גוטסמן היה חוקר בכיר במשרד העבודה והרווחה, ובמסגרת תפקידו הנהיג את ההערכה הראשונה של כלל החירשים־עיוורים במדינת ישראל. הוא עבד כיועץ פסיכולוגי במרפאה לילדים כבדי ראייה בבית החולים הדסה, ולימד באוניברסיטאות בר־אילן והעברית. רעייתו לאה עסקה במהלך השנים בהוראת אנגלית, ספרות, שיווק, גיוס כספים ותיירות. 

ד"ר מנחם גוטסמן: "אני מאמין שמי שלא רוצה ללמוד לא רוצה לחיות, וכולם רוצים לחיות, אבל בשביל זה צריכים קודם לנגוע במקום הכואב והרגיש שרוצה לבנות קשר"

"כשעשינו עלייה לארץ, הדבר האחרון שחשבתי הוא שאהיה מנהל תיכון", מספר מנחם גוטסמן. "כשסיימתי תיכון בישיבה־אוניברסיטה כתבו עלי בספר המחזור שיום אחד אהיה רועה צאן על הר הכרמל. הקב"ה מגלגל את הדברים. מל"ד היה הפרויקט האחרון שלי, והוא נבע מהחלטה לתרום משהו יותר ממשי מאשר לשבת באוניברסיטה ולעשות מחקרים. במקום לכתוב עוד מחקר ועוד נייר עמדה למגירה רציתי לעשות משהו בעולם האמיתי, ואין דבר חשוב יותר מחינוך. כל החיים נתתי, ובמל"ד קיבלתי יותר מאשר נתתי. חינוך זה השקעה, ואנחנו לא יודעים את התוצאות שלה. הכיף הכי גדול שלי הוא להגיע לחתונות של בוגרי מל"ד ולהגיד ברוך שפטרני". 

בתחילת דרכו של מל"ד הוא עורר התנגדות מצד אגף החינוך בעיריית ירושלים ומצד המפקח על החינוך הדתי בעיר. כדי לקבל תמיכה פנה גוטסמן לרב פרופ' דניאל שפרבר, שעמד אז בראש החמ"ד. שפרבר, שהיה מודע לבעיית הנשירה בחינוך הדתי, התלהב מהפרויקט של גוטסמן וחיבר אותו לחנן פורת, אז חבר כנסת מטעם המפד"ל, שפתח לו את הדלת לשר החינוך זבולון המר. התוכנית של גוטסמן זכתה להכרה למחצה, וב־1997, אחרי שתי שנות פיילוט, נוסדה עמותה שנועדה להקים ולנהל את המסגרת החדשה. 

בשנים הראשונות למדו במל"ד רק בנים, והמסגרת חסתה בצילו של תיכון הרטמן לבנים. בהמשך נפתחה תוכנית מקבילה לבנות, שנרשמה תחת בית הספר לאומנויות. בשלב מסוים אוחדו המסגרות ועד היום מל"ד הוא בית ספר מעורב לבנים ובנות. גוטסמן כותב שהעירוב בין המינים החל מאילוץ תקציבי, אבל בהמשך הוא מצא בכך גם יתרונות. "זה הוסיף פן שאי אפשר לתאר אותו בנוגע ליחסים בריאים בין המינים. אני חושב שהמערכת צריכה להשקיע יותר חשיבה רצינית בנושא של לימודי בנים עם בנות, ולהיות יותר פתוחים וגמישים כשאפשר. אני לא אומר שכל ישיבה צריכה להתחבר עכשיו לכל אולפנה, אבל כן הייתי מנסה לעשות פיילוט".

"אני בטוחה שיש הורים שיש להם קושי שבמל"ד לומדים יחד בנים ובנות", אומרת לאה גוטסמן. "בכלל, יש הורים שקשה להם עם החופש במל"ד ועם חלק מהחבר'ה שלומדים שם. לא כל ההורים מרוצים ולא כולם באים לראיון הקבלה או למסיבת הסיום. לא אשכח מקרה של שתי אחיות שלמדו בבית הספר, וההורים לא רצו שהן ידרכו אצלם בבית מחשש שישפיעו לרעה על שאר הילדים. לאחר שנים, בחתונה של אחת מהן, האימא שלהן באה אליי ואמרה לי למה לא אמרת לי אז שכך זה יהיה. יש הרבה הפתעות, אבל לא כל ההורים משתפים פעולה עם בית הספר".

מוותרים על השליטה

בשנת 2000 הוכר מל"ד באופן רשמי על ידי משרד החינוך והאגף לחינוך דתי בעיריית ירושלים כבית ספר תיכון. בתחילה אושר לבית הספר לקלוט תלמידים רק לכיתות י"א־י"ב, אך בשנת 2004 ניתן אישור רשמי לקבל גם תלמידי כיתות י' לבית הספר. בספטמבר 2012, אחרי 17 שנה, פרש גוטסמן לגמלאות והעביר את שרביט הניהול למיכאל קרש. במשרדו במל"ד מספר קרש על שינויים מסוימים שחלו בבית הספר בתקופתו. 

"כשבאתי לפה אמרתי שאשנה כמה דברים אבל לא את המהות, שאני מרגיש מחויב לה. מנחם אדם מדהים עם חוש הומור מיוחד. הוא נוהג לומר שבמל"ד לומדים רק שלושה ימים בשנה – ביום הכיפורים, בתשעה באב וכשיורד שלג. היום יש פה יותר למידה מאשר בעבר, אבל המהות של הבחירה נשארה. מנחם בזמנו נתן מרחב מלא למקום שהתלמיד לוקח אליו. היום יש לנו יותר הכוונה ללימודים, אבל הכול נעשה בשיח. משמונה אחוזי זכאות לבגרות הגענו ליותר מארבעים אחוז, עם אקלים בית־ספרי שלא נפגע. כשהתלמיד עוצר, נושם ושואל מה הוא רוצה לעשות, גם אם בשלב מסוים הוא עושה 'קייטנה', בסוף הוא שואל מה הוא באמת רוצה. וכשהוא מעורב בבניית מערכת השעות שלו ומנהל שיח כל הזמן עם הצוות – צומחות הצלחות. מנחם נתן את הבסיס התיאולוגי, הפילוסופי והפסיכולוגי, ואנחנו ממשיכים את זה הלאה עם קצת יותר פדגוגיה, עבודה חברתית ומעורבות טיפולית". 

מה נדרש מאיש צוות במל"ד, בשונה ממוסדות חינוך אחרים?

קרש: "במוסדות אחרים השליטה בדרך כלל בידי הצוות. זה גם משהו רגשי, כל אדם רוצה שליטה וביטחון. הדבר הכי עמוק כאן הוא שאנחנו לא מנסים לשלוט, לא בסדר היום וגם לא במה שהתלמידים ילמדו ויחשבו. אנחנו באמת מאמינים בהם, לוקחים את הסיכון, ובאופן מודע מורידים את השליטה. ואכן יכול להתרחש כאוס, אבל הוא לא קורה כי באופן מפתיע גם החבר'ה האלה שנזרקו מכל מקום אחר רוצים אהבה וקשר ורוצים להצליח. מגיעים לפה חבר'ה ברמה גבוהה עם יכולות, אבל הם חוו משהו רגשי שהוביל לדחייה. אנחנו אומרים להם שאנחנו אוהבים אותם ושואלים אותם שתי שאלות: מה שלומם, אבל באמת, ומה הם רוצים. אני נותן להם לבחור. המחיר הוא שנתתי להם את השליטה, אבל זה גם הרווח הגדול. 

"אני חושב שכל מוסד לימודי צריך לוותר קצת על השליטה ולא לפחד לתת יותר אוטונומיה לתלמידים. כמעט תמיד הם ייקחו אותה למקומות טובים, כי הם רוצים להצליח ורוצים פשר ומשמעות, וכשזה יבוא מעצמם זה יהיה טוב יותר. אם זה עובד אצל מי שהכול התרסק אצלם, למה שזה לא יעבוד אצל תלמידים אחרים?"

הדס אנדרמן, מחנכת הבנות בכיתת י"א־י"ב בבית הספר, היא גם הרכזת הפדגוגית של מל"ד. "לכל כיתה יש מערכת משלה כבסיס, אבל בכל תחילת מחצית כל מחנך יושב עם כל תלמיד ובונה איתו מערכת שמתאימה לו", היא מתארת. "יש תלמידים שעובדים ויוצאים מבית הספר מוקדם, יש תלמידים שקשה להם לקום בבוקר וקובעים להם שיעורים בשעה מאוחרת יותר, ויש גם מערך פרטני למי שקשה לו לשבת בכיתה והוא נעזר בבנות שירות, מורים וסטודנטים. 

“אנחנו יוצאים מתוך הנחה שהתלמידים פה עברו כל כך הרבה כישלונות במסגרות עם גבולות ברורים, וזה לא עבד, אז אנחנו מנסים גישה אחרת. מתקיימים כל הזמן דיונים איך לגרום להם בפועל לקחת את האחריות. אנחנו לא רק זורקים להם את הכדור אלא מעודדים ומכוונים. תעודת הבגרות היא לא מטרה מבחינתנו אלא כלי. יש לנו כל מיני כלים כמו טיפול באמנות, מוזיקה ודרמה, אבל הכלי העיקרי הוא הלמידה וזה מה שעושים פה רוב הזמן. תלמידים מגיעים לכאן במצבים לא פשוטים ואנחנו מאמינים שהלמידה היא דרך לבנות איתם תחושת מסוגלות ולהחזיר להם את האמון בעצמם ובחוויות הצלחה. לתלמידים חשוב להרגיש נורמטיביים ולא נוער בסיכון, ובחינות הבגרות תורמות לתחושה הזאת". 

כרמית כהן־הרוש, מחנכת י"ב ורכזת החינוך החברתי במל"ד, משתפת באתגר ההוראה בבית הספר. "יש גם אכזבות", היא מודה. "אתה יכול לפעמים להכין מערך שיעור מובנה ובסוף אין לך תלמידים, או ללמד את אותו תוכן ארבעה שיעורים ברצף, בכל פעם תלמידים אחרים. כל מי שמלמד במל"ד מודע לדינמיות הזאת ומחזיק יד על הדופק. צריכים לזכור שאנחנו לא באים רק ללמד. אם אני מלמדת למשל שיעור מחשבת על התמודדות בזמן משבר, ותלמיד מתחיל לספר סיפור על משבר אישי, אז לא ממשיכים כרגיל אלא פותחים על זה דיון ועוזבים את החומר. 

"מעבר לשיעורים, אנחנו שמים דגש גדול גם על עשייה חברתית שמעניקה לתלמידים תחושה שהם חלק ממשהו גדול. התלמידים יוצאים למסע לפולין ולמסע ישראלי, ומקיימים תוכנית מעורבות חברתית כחלק ממערכת השעות. זה נותן להם כוח ויוצר אצלם נורמטיביות. אחת התוכניות שאנחנו מפתחים עכשיו היא תוכנית מנטורים שבה הבוגרים של מל"ד, שנמצאים פה הרבה, הופכים להיות מנטורים של התלמידים".

התלמידה שהפכה למנהלת 

אני שואל את צוות המחנכים היכן בא לידי ביטוי הפן הדתי בתוך בית ספר דתי שעקרון הבחירה הוא אחד העקרונות המרכזיים בו. אורן גמליאל, מחנך במל"ד כבר 22 שנה, מתנדב להסביר: "בעיניי יש פה מעשה דתי שמתקיים יום יום, שעה שעה, גם אם לא במילים. עצם זה שכל תלמיד ותלמידה פה מקבלים מענה, זה חשוב לא פחות מלהגיד להם שים כיפה או תניח תפילין. אנחנו דתיים, השפה שלנו דתית והשדרים שלנו עוברים גם מבלי לדבר. צריכים גם להרגיש את השטח. אתה לא בא למישהו בטיפול נמרץ ואומר לו למה אין לך כיפה על הראש. בספר שמואל נאמר 'הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים'. אסור להתבלבל בין אמצעי למטרה. עם כל הכבוד לקורבן, השאלה החשובה היא איפה האדם. קודם כול רוצים לייצר פה בני אדם טובים". 

את אחד מסיפורי ההצלחה של מל"ד אפשר לפגוש מדי יום במשרד של בית הספר. רחלי אללי, המנהלת האדמיניסטרטיבית של מל"ד, היא בעצמה בוגרת בית הספר. היא הגיעה למל"ד בשנת 2006 בסוף כיתה ט', כנושרת מבית ספר חרדי עם פנימייה. "לא התאים לי הלחץ והעומס בבית הספר שבו למדתי, בעיקר בתחום הדתי, והתחלתי מסע עצמי של חיפוש", היא מספרת. "בהתחלה לא רציתי להיות בשום מסגרת, והעובדת הסוציאלית שליוותה אותי הביאה אותי גם למל"ד. ברגע שדיברתי עם מנחם החלטתי שרק פה אני רוצה להיות. מנחם קיבל אותי באופן מוחלט. הוא אמר לי 'אני מקבל אותך כמו שאת, וכאן לא ישפטו אותך'. 

"באתי מבית של חוזרים בתשובה, ההורים שלי היו גרושים, והגעתי לכאן במצב מאוד מבולבל, כמו הרבה מהתלמידים. לאט ובהדרגה נפתחתי לצוות כאן, והחופש והאהבה שיש פה גרמו לי להגיע ללמידה ולעשייה מעצמי ולא כתוצאה מלחץ של אחרים". אללי סיימה במל"ד תעודת בגרות מלאה, עשתה שירות לאומי בעיריית ירושלים ולאחר מכן ניהלה משרד של בית דפוס גדול. לפני 11 שנים קיבלה ממנחם גוטסמן הצעה לעבוד במל"ד. היא החלה כמזכירה של בית הספר, במהלך השנים סיימה תואר ראשון במנהל ומדיניות ציבורית ותואר שני במנהל עסקים, והיום כאמור היא מנהלת אדמיניסטרטיבית של בית הספר. 

אללי, נשואה ואם לשניים, מספרת שלאורך תקופת לימודיה במל"ד לא הייתה דתייה, וכיום היא שומרת מצוות. "זה נשמע שאני סיפור הצלחה חריג, אבל בפועל יש פה הרבה סיפורים כמוני. אני פוגשת כאן הרבה בוגרים שבאים לבקר וזוכרים את מל"ד כמסגרת שנתנה להם את המקום שלהם, והעניקה להם כוח להמשך החיים". 

The post "ילד לא מתעניין בלימודים אם הוא מרגיש שלא מאמינים לו" appeared first on מקור ראשון.