במזג אוויר חם ואביך נחתו ביום ראשון בנתב"ג שלושת המטוסים הראשונים של יהודי אוקראינה וזכאי חוק השבות שנמלטו מהמדינה המופגזת והמדממת. 467 הפליטים הללו הגיעו לכאן אחרי ימים של חרדה ואימה ומסע מפרך. כמאה מתוכם הם ילדי בית הילדים "עלומים" בז'יטומיר, שעלו עם רב הקהילה, שלמה וילהלם.

ממינוס שבע מעלות במערב אוקראינה, הם עברו ל־20 מעלות שנמדדו בנמל התעופה בן־גוריון. לא רק מזג האוויר שונה בתכלית, גם האווירה; הדי הפיצוצים וקולות הסירנות הוחלפו במיטב שירי הסוכנות. "עורו אחים בלב שמח", ו"עם ישראל חי". רובם לא דוברים עברית, אבל את שפת הלב והאווירה החגיגית הם הבינו.

במבצע מיוחד, שזכה לשם "ערבות ישראל" – בהובלת משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית והקרן לידידות, ובסיוע הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה וקרן היסוד – הוכנה הקרקע לקליטת עשרות אלפי זכאי עלייה שצפויים להגיע לישראל עם המשך הלחימה על אדמת אוקראינה. כבר לפני חודש נשכרו בעבורם חדרים ובהם כ־12 אלף מיטות בבתי מלון ברחבי הארץ. שני המטוסים הראשונים שנחתו בישראל בתחילת השבוע המריאו לכאן ממולדובה, שאליה הגיעה קהילת ז'יטומיר ויהודים נוספים שחצו את הגבול למדינה השכנה. מטוס שלישי נחת מפולין.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/03/פליטים-אוקראינה-נס-הרים-צילום-יוסי-אלוני14280-min-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לצד השטיח האדום שנפרס לכבודם המתינו לפליטים שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו־שטה, היו"ר הזמני של הסוכנות היהודית יעקב חגואל, ואנשי הקרן לידידות. כשדלת המטוס נפתחה, ההתרגשות אחזה בכולם. הפליטים שירדו ממנו נראו עייפים ומבולבלים. סוף־סוף הם מצאו עצמם בחוף מבטחים, אחרי מסע בריחה מפרך מהתופת האוקראינית, שכלל הליכה של עשרות קילומטרים בקור מקפיא עם ילדים קטנים, משאירים את רכושם ואת כל חייהם מאחור. לאחר מכן חיכתה להם המתנה ארוכה מאוד בגבול, ואז המתנה נוספת לטיסת החילוץ ארצה.

המטוסים הביאו עימם בעיקר נשים וילדים, ומבוגרים בודדים. גברים בני 18־60 נדרשים להשתתף בלחימה ואינם מורשים לצאת מאוקראינה. בעבור הזקנים, לעומת זאת, המסע היה קשה מדי.

"אני ממש שמחה ומרגישה שלווה להגיע לכאן", אמרה לנו בחיוך אולנה נארושינה, סטודנטית בת 21 מהעיירה זבארז', במחוז טרנופיל שבמערב אוקראינה. "חם פה בישראל", ציינה, "ולפני יומיים המצב היה הפוך בדיוק: היה מאוד קשה ומלחיץ, וגם קר מאוד. אני שמחה להיות פה, ומאמינה שיהיה לנו פה טוב". אביה של אולנה נשאר באוקראינה, וכך גם הסבתות והסבים שלה. "אני מאוד דואגת להם", אמרה.

לא רק הבכירים שהזכרנו קיבלו את פני הבאים, אלא בעיקר צלמים וכתבים שכמעט התנפלו עליהם בניסיון לשמוע על החוויות והתחושות. האוטובוסים, שנועדו לקחת אותם להליך הרישום והקליטה, המתינו אי־שם בתוך ההמון נושא המצלמות וציוד ההקלטה. נדמה שהפליטים רצו רק לעלות לברוח מההמולה.

על אחד האוטובוסים פגשתי את הלן עם בנה בן החמש. היא הגיעה לבדה מקייב, עם מזוודה ועגלת ילדים. "אני מרגישה הרבה יותר בטוחה עכשיו, זה ברור", היא אומרת. "לקח לי 26 שעות להגיע לפולין דרך מעבר הגבול, ומשם הגענו לפה. הרבה פולנים הגיעו לקבל אותנו בגבול והציעו עזרה, בגדים ואוכל. לצידם פגשנו את האנשים מישראל שעזרו לנו להגיע לפה. אני מאוד שמחה להיות פה, כל מה שחיפשתי הוא מקום בטוח לי ולבן שלי, שיהיה לו עתיד בטוח".

האם אי־פעם בעבר עלה בדעתך להגיע לישראל? שאלתי. "חשבתי על כך כמה פעמים במהלך חיי, עכשיו זה סוף־סוף קרה", השיבה הלן. בעלה נותר באוקראינה. היא נראית מאושרת, אך גם מותשת ומודאגת.

אירינה: "אמרתי לילדים שאני רוצה להישאר, אבל הגדולים אמרו: לא, אנחנו חייבים ללכת. זו הייתה החלטה שלהם. הייתה לנו שעה אחת בלבד לארוז את כל החיים שלנו למזוודה אחת"

בשלב זה קשה לדעת כמה מהפליטים יבחרו להשלים הליך של עלייה ארצה וישתקעו כאן. הם עדיין לא הגיעו לשלב שבו הם פנויים לחשוב על כך. "מאז תחילת המלחמה השתדלנו מאוד להעביר ליהודי אוקראינה את המסר שישראל תהיה להם בית מוגן", אמרה השרה תמנו־שטה. "אנחנו ערוכים לקליטת עשרות אלפי יהודים, ומעריכים שתהיה לנו עלייה גדולה גם מרוסיה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/03/פליטים-אוקראינה-נס-הרים-צילום-יוסי_v0.4-min-750x479.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בכל מקרה, הוסיפה השרה, כעת מאפשרים להם בעיקר לנוח. "בבתי המלון ממתינים צוותים של משרדי הקליטה, הרווחה והחינוך, פיקוד העורף והסוכנות היהודית. יחד נעטוף אותם בצורה מיטבית ונבדוק את יתר המסמכים הדרושים כדי לקלוט אותם כאזרחים במדינת ישראל. אבל קודם כול נדאג שיהיה להם מקום בטוח לנוח אחרי הימים הקשים שהם עברו. הם מגיעים מותשים ומפוחדים".

לדבריה, "רובם אומרים באופן ברור שהם רוצים לבצע את כל תהליך העלייה, אבל אנחנו יודעים שיהיו כאלה שיקבלו כאן מחסה לשעת צרה ואחרי כן ירצו לחזור למדינתם. אנחנו מקבלים אותם, מחבקים אותם ויודעים ששעת הצרה שלהם היא שעת הרצון שלנו".

אחרי קבלת הפנים הועברו הפליטים להליך תשאול ורישום שנמשך כמה שעות בתוך שדה התעופה. אנשי רשות האוכלוסין מתשאלים כל אחד מן הפליטים ובודקים את זכאותו להיכנס לארץ – מכוח חוק השבות או בזכות קרבה ראשונה לאדם שכבר מתגורר בישראל. אחר כך הם מקבלים אשרת תייר ומועברים לבתי המלון.

בטוחים ומודאגים

המטוס השני שנחת בתחילת השבוע קיבל את מרב תשומת הלב. היו עליו מאה ילדים מבית הילדים של קהילת ז'יטומיר, ועוד ארבעים אנשי צוות ומשפחות שהתלוו אליהם. פגשנו אותם במרכז־שדה של הקרן הקיימת לישראל במושב נס־הרים, שבו הם יתגוררו בחודש הקרוב. זהו מקום מבודד בהרי ירושלים, ירוק ופסטורלי. בדיוק השקט שהילדים והמשפחות הללו צריכים, אחרי הדרך הארוכה והמייגעת.

אירינה קבקובה וחמשת ילדיה הצטרפו לרב וילהלם ולחברי הקהילה במנוסתם מאוקראינה. "המסע שלנו היה ארוך מאוד", היא מספרת. "אנחנו גרים בז'יטומיר, עיר לא רחוקה מקייב הבירה. נולדתי שם, הקמתי משפחה. ב־24 בפברואר, בשעה חמש וחצי בבוקר, שמעתי שני פיצוצים ששינו לנו את החיים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/03/פליטים-אוקראינה-נס-הרים-צילום-יוסי-אלוני14287-min-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אירינה היא מורה לאנגלית בבית הספר היהודי בעיר. היא וילדיה משוחחים איתנו בחדר האוכל, בשעת ארוחת הצהריים. התינוקת שלה גבריאלה, בת ארבעה חודשים בלבד, נחה בכיסא תינוק בזמן שהילדים האחרים סועדים את ליבם. מריה הגדולה, בת 20, היא תלמידת החוג לבלשנות באוניברסיטה בז'יטומיר. בוריס בן ה־17 עוזר בחוץ לאנשי קק"ל לקפל את המתנפחים שהילדים הקטנים קפצו עליהם כל הבוקר. דימה, בן 14, הוא תלמיד תיכון, ורוברט חגג השבוע יום הולדת 10.

מתי היה הרגע שאמרת לעצמך "אני צריכה לצאת מפה"?

"כשהתחילו האזעקות. זה לא היה פיצוץ אחד, היו הפצצות בכל רחבי אוקראינה, אז החלטנו לברוח. בהתחלה לא רציתי בזה, אמרתי לילדים שאני רוצה להישאר, אבל הילדים הגדולים אמרו: לא, אנחנו חייבים ללכת. זו הייתה החלטה שלהם בסופו של דבר. הייתה לנו שעה אחת בלבד לארוז את כל החיים שלנו למזוודה אחת. בקושי יש לי החליפה שאני לובשת כעת… נסענו למערב אוקראינה, שם פגשנו את שאר הקהילה שכבר יצאה לפנינו. הרב שלמה וילהלם, רב הקהילה, ארגן הכול".

בעלה, אחיה והוריה של אירינה נשארו מאחור. "אבא שלי אמר שהוא לא רוצה ללכת לשום מקום, הוא רוצה להילחם. הם שוהים בבית של אחי שגר במקריב, מרחק 30 קילומטר מקייב. באותו זמן היה בטוח להגיע לשם, אבל למחרת הגעתם התחילו להפציץ גם שם, וטנקים רוסיים נכנסו לעיירה הקטנה הזו. שלושה ימים הם נשארו במרתף עם ילדים קטנים, בלי מים ובלי חשמל. זה היה הלם רציני לאימא שלי, אחז בה פחד נוראי. אבל הודות לרב וילהלם גם הם הצליחו להימלט למערב אוקראינה, שם בטוח יותר. אולי עוד כמה ימים גם הם יגיעו לישראל".

איך הרגשתם כשעליתם על המטוס לארץ?

"בטוחים יותר, אבל עדיין דואגים. עד עכשיו אני לא מאמינה שזה קרה, זה כמו סרט רע. לפני שבועיים הזמנתי לבן שלי עוגת יום הולדת, הזמנתי את החברים שלו למסיבה. לא חשבתי שככה העולם יתהפך עלינו".

אירינה ביקרה בישראל לפני עשרים שנה, וכעת זו הפעם השנייה שלה כאן. אני שואלת אם היא רואה את העתיד שלהם כאן, או שהיא רוצה לחזור לאוקראינה. "אנחנו לא יודעים, זה תלוי במצב ואיך הוא יתפתח. בינתיים זה רק הולך ונעשה יותר גרוע. הרבה עיירות קטנות באזור ז'יטומיר הופצצו. זה כמו לחיות בסיוט נוראי".

את דואגת לרכוש שהשארת מאחור?

"לא, אני לא חושבת על זה. הדבר היחיד שחשוב הוא החיים של הילדים שלי", משיבה אירינה. "אנחנו מאוד שמחים להיות פה. הישראלים הם אנשים מאוד מסבירי פנים. מדהים מה שאנחנו חווים פה".

אל תקראו להם יתומים

"אנחנו עדיין בסוג של חלום", אומר מנדי ליכטנשטיין. הוא, אשתו וששת ילדיהם הם חלק מהצוות שמתפעל את בית הילדים "עלומים" בז'יטומיר. "אני באוקראינה כבר 15 שנה. השארנו מאחור בית, יצאנו רק עם שתי מזוודות. קשה לעכל שזה המצב, אבל אנחנו מאמינים שהכול מה' יתברך".

לפני עשרה ימים הם התעוררו בשעת בוקר מוקדמת לקול רעש אדיר של הפגזות. "הבנו שהעסק התחיל. הילדים התעוררו בפאניקה והתחילו לבכות. הרב וילהלם החליט שצריך מיד להעביר את הילדים למקום מבטחים. מהר מאוד ארגַנו אוטובוס. היה קשה מאוד למצוא נהג שיסכים לנסוע את כל הדרך לגבול. נסענו לצ'רנוביץ, על גבול רומניה. זו נסיעה שנמשכת שבע שעות, אבל כעת זה לקח 15 שעות כי כל הנמלטים נהרו לכיוון ההוא באלפי מכוניות. כשהגענו לשם הילדים היו רגועים יותר, אבל אחרי יומיים התחילו אזעקות גם שם".

מהרגע הראשון, הוא מתאר, היה להם ברור שהיעד הוא ישראל. "הבעיה היא שהיו לנו לפחות עשרה ילדים שאין להם שום מסמך מזהה. משרד החוץ הישראלי הלך לקראתנו, ובתוך כמה שעות הוציאו לכל הילדים אישור לעבור את הגבול אפילו בלי דרכונים. באותו לילה העברנו את כולם לרומניה, שם שהינו בעיר קלוז'. שליח חב"ד שם עזר לנו, ומשם התארגַנו לטיסה ארצה.

"אני המום מאהבת ישראל שפגשנו כאן", מוסיף מנדי. "זה התחיל בשדה התעופה. הגיעו מאות אנשים לקבלת הפנים לכבודנו, זה היה מיוחד מאוד".

דיאנה, בת כחמישים, משמשת אם־בית בבית הילדים, בשביל הבנות בגיל 6־11. היא מספרת שכשהילדים החליטו לעזוב, כאב לה הלב להיפרד מהם. בהחלטה של רגע היא לקחה את בתה המתבגרת והצטרפה לילדים ולרב וילהלם. בעלה נשאר באוקראינה. בתה הגדולה מתגוררת בארץ, ועוד לא הייתה לה הזדמנות לפגוש אותה. "אני שמחה להיות פה, אבל הלב שלי שם", היא אומרת. גם אימה המבוגרת נשארה שם עם אחיה. "אני רוצה לחזור לאוקראינה, ורוצה שיהיה שם טוב".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/03/פליטים-אוקראינה-נס-הרים-צילום-יוסי-אלוני14274-min-750x494.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אהובה זייצ'יק, ילידת אוקראינה, מנהלת עם בעלה בית ספר יהודי בז'יטומיר המונה כמאה תלמידים. גם הם ברחו עם הרב וילהלם ואנשי בית הילדים. היא דוברת עברית שוטפת, ומבקשת תחילה להעביר דרכנו מסר: "יש עוד הרבה יהודים שנמצאים בסכנה ועוברים את הגבול לרומניה. שהממשלה תעזור להם יותר ושיעשו עוד מטוסי חילוץ. ברוך השם קיבלו אותנו ממש טוב, שיקבלו גם אותם ככה. הם צריכים עזרה לצאת מרומניה, כי אין להם לאן לחזור. הם לא יודעים מי מטפל, לא יודעים למי לפנות".

"יש בגבולות נציגים של הממשלה ומשרד החוץ, אבל מרוב האנשים לא מצליחים להגיע לכולם. זה מורכב", משלים מנדי את התמונה, ואהובה שבה ומציינת: "יש אלפי יהודים בגבולות אוקראינה, אלפים".

רבים בישראל הביעו נכונות לאמץ את הילדים מז'יטומיר, אך אהובה מסבירה לנו שלילדים הללו יש הורים או משפחה באוקראינה, וכי הם לא יתומים כפי שהדבר מוצג בתקשורת. "יש להם שם משפחה. היא אולי מתקשה לטפל בהם, אבל הם לא יתומים".

חני רובין, סגנית המנהלת של בית הילדים, מחזקת את הדברים. "גרוע מאוד שקוראים לקבוצה הזו יתומים. יש להם אימהות והן התחילו לכתוב לנו בעניין, וגם הנערות התעצבנו כששמעו שקוראים להם כך. יש לילדים האלה אימא או אבא או סבתא, והם רוצים לחזור אליהם. הם לא באו לארץ בשביל אימוץ, הם באו לנוח. אנחנו גם לא עושים מיד עלייה. ברחנו בתור פליטים למקום שהכי מתאים לנו, ועכשיו הם נחים מהמלחמה".

חני, שנמצאת בשליחות באוקראינה כבר עשרים שנה עם בעלה נחשון, מתרוצצת במרחבי המתחם בין הילדים והמבוגרים, דואגת להפנות אותם לאוהל גדול שבו מחכים להם בגדים, מוצרי היגיינה ומשחקים. היא אומרת שהילדים, כפי שגם אנחנו מצליחים לראות, מאושרים להיות כאן. "בשבילם זה טיול שנתי, חלום חייהם היה לנסוע לארץ ישראל. אנחנו משדרים להם אווירת טיול, אבל יש להם הורים במקלטים והם יודעים בדיוק מה קורה באוקראינה עכשיו".

"לי אין תעודת זהות ישראלית", אומרת אהובה, "אז בשבילי חשוב עכשיו בעיקר להירגע ולחשוב מה אני עושה הלאה. הכול נשאר שם, יצאנו ככה, איך שאנחנו. אמרתי לעצמי שעכשיו אני צריכה לנקות את הראש, להתבונן בנוף כמה ימים, ואחר כך נתמודד עם כל השאלות האלה".

איך עוזבים חיים שלמים מאחור ובורחים?

"אין מילים. אנחנו עם ארבעה ילדים ושתי מזוודות. אומרים לך בארבע בבוקר שיש מלחמה, ואת לא מאמינה כי זה עם שאנחנו חברים שלו, חוגגים יחד את יום הניצחון, והקהילות היהודיות בקשר טוב זו עם זו. אי אפשר להבין את זה. כל הזמן מדברים על כך שאנחנו מרגישים שאנחנו חיים באיזשהו סרט על מלחמת העולם השנייה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/03/פליטים-אוקראינה-נס-הרים-צילום-יוסי-אלוני14277-min-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שעת צהריים במרכז השדה בנס־הרים, ובכל מקום שאליו פונה העין שוררת התרחשות רבה. חדר האוכל פתוח, הילדים משחקים סביב, קופצים על מתנפחים ונוסעים באופניים חדשים שנרכשו במיוחד לקראת הגעתם. מרים וליקה בנות ה־11 משחקות בקלפים עם דימה בן החמש.

"מאז שהגענו נפגשנו עם ראש הממשלה, נתנו לנו הרבה ממתקים, ואנחנו משחקים וקופצים על המתנפחים", מתארת מרים את חוויותיה. כשאני שואלת אותם אם הם רוצים לחזור הביתה, הם עונים בנחרצות לא אופיינית לגילם שהם רוצים להישאר פה. גם מנדי יקאביינקו בן התשע רוצה להישאר. "כיף לי, אני שמח להיות פה", הוא אומר, ומתאר לבקשתי מה קרה ביום שבו נמלטו: "שמעתי בום, קמתי ואמרו לכולם לקום בשש בבוקר. הלכנו לאכול ואחרי זה אמרו לנו שאנחנו נוסעים. כל הלילה נסענו באוטובוס ולא ישַנו. כשהגענו למקום הראשון, גם שמה שמענו בומבות ומטוסים טסו מעלינו, אז שוב נסענו למקום אחר (רומניה; א"כ), ושמה אמרו שביום ראשון אנחנו הולכים לטוס לארץ".

פחדת?

"פחדתי קצת. לא הרבה. דאגתי. חשבתי שזה כבר ייגמר ולא יהיה".

התרגשת לבוא לפה?

"כן. זה פעם ראשונה שלי בארץ ישראל וגם במטוס. היום ישנתי טוב מאוד".

כשאני שואלת אותו אם הוא רוצה לחזור לז'יטומיר, הוא עונה: "אני רוצה להישאר פה. כאן יש אופניים".

בחיבוק ובצניעות

במרכז השדה של קק"ל בנס־הרים התכוננו למבצע קליטתה של קהילת ז'יטומיר כבר מסוף השבוע שעבר. "ביום חמישי בבוקר החליטה הנהלת קק"ל, בעקבות בקשת בית חב"ד, שאנחנו נרתמים לעזרתם וקולטים 140 פליטים מאוקראינה", מתארת גילי מימון, מנהלת המרכז. "מיד ישבתי עם נציג שלהם, שהיה במקרה בארץ, ועבדנו על התאמת המקום. שמחתי לקבל את הפנייה שלהם. מחמם את הלב לעזור, ומגיעים לכאן המון מתנדבים". בין המתנדבים גם שני תושבי נס־הרים, השרים יועז הנדל וחילי טרופר.

נס־הרים הוא אחד מחמישה מרכזי שדה של קק"ל, הפזורים ברחבי הארץ. "זה מרכז חינוכי", מסבירה מימון. "בדרך כלל אנחנו מארחים כאן מכינות קדם־צבאיות, חוגי סיירות, בתי ספר שיוצאים מכאן לטיולים, ובנוסף יש פה השתלמויות חד־יומיות. זה מקום פעיל, אבל שונה מאוד ממה שהוא כרגע", היא אומרת בחיוך.

"אחרי ששמענו מהם הצרכים והדרישות, התחלנו ברכישת ארונות כי החדרים כאן בנויים לארח אנשים ליומיים־שלושה", מתארת מימון את ההיערכות. "הכניסו לולים לחדרים, כיסאות תינוק, רכשנו אופניים ומשחקים, חלק קיבלנו גם כתרומות. בתוך הטירוף גם קיבלתי פניות ממתנדבים בכל נושא – תרומות של בגדים ומוצרי היגיינה, עזרה בלוגיסטיקה, רופאים ועובדים סוציאליים שרצו לעזור".

עם בוא הפליטים, מספרת מימון, "קיבלנו אותם בחיבוק ענק אבל גם בצניעות, מתוך הבנה של מה שהם עברו עד שהם הגיעו אלינו. ליווינו אותם עד החדרים, הם היו בעיקר מאוד עייפים. כרגע הם מבקשים קצת שקט. עוד כמה ימים נצליח גם לשלב פעילויות חינוכיות שלנו, דברים להעסיק אותם, בכל זאת, הם כאן למשך חודש ימים".

לצד הרצון לאפשר מנוחה ומרגוע, קיים גם צורך בטיפול מיידי מצד גורמי הרווחה. נציגת משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, מריה פודגייצקי, הגיעה לכאן כדי לפגוש במשפחות ובילדים, לבדוק את מצבם ולהכין את הקרקע להגעת עובדים סוציאליים דוברי רוסית. "גיבשנו צוות ואנחנו בהיערכות", היא אומרת. "אנחנו לא בסיטואציה רגילה, יש פרוטוקול שיחה מיוחד שצריך לנהל איתם. הצוות פה ביקש שניתן להם יום אחד לפחות לנוח, אבל יש אילוצים בירוקרטיים שזירזו את ההגעה שלנו לכאן".

אהובה זייצ'יק: "בארבע בבוקר אמרו שיש מלחמה, ולא האמנו. זה עַם שאנחנו חברים שלו, חוגגים את יום הניצחון, והקהילות היהודיות בקשר טוב. קשה להבין את זה"

מה למשל?

"יש ילדים בלי מסמכים, ואנחנו לא יכולים להשאיר את זה כך. אלה ילדים בגילים שונים ובמצב משפטי שונה. אנחנו צריכים לבדוק אם יש הורים בתמונה או אין, ואם יש אישור אפוטרופסות. יש אנשים שרוצים להישאר ויש כאלה שירצו לחזור. אם למשל ילד צריך מחר התערבות רפואית, אנחנו צריכים להבין מי נותן את האישור. המטרה היא להבין מה כל אחד פה צריך מבחינה בריאותית, משפטית, השמה – ולתפור לכל אחד את החליפה שמתאימה לו.

"כל זה מֵעבר לפן הרגשי, שגם בו אנחנו רוצים כמובן לטפל, עם אנשי מקצוע שיגיעו לטפל בפוסט־טראומה. על ילדים לא תמיד רואים ברגע הראשון את הטראומה שהם חוו. יש פה מתבגרים, שבניגוד לילדים הקטנים יותר, שמחויכים ושמחים להיות פה, מאוד קשה להם. אחת מהם סיפרה לי כמה כואב לה על בית הספר שלה שנהרס. הם מרגישים כרגע בטוחים יותר, אבל זו רגיעה שספוגה בהמון בלבול וכאב".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/03/פליטים-אוקראינה-נס-הרים-צילום-יוסי-אלוני14284-min-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הרב שלמה וילהלם, רבה של ז'יטומיר, מתהלך בשבילי מרכז השדה, כשהטלפון שלו לא יורד מאוזנו. הוא כל הזמן בקשר עם חברי הקהילה שנשארו באוקראינה – אם בז'יטומיר ואם במלונות בעיירות אוקראיניות על גבול רומניה. גם מפה הוא ממשיך לנסות לחלץ אותם. הרב וילהלם ריגש רבים בסרטון שהופץ ובו הוא נראה באוטובוס עם הילדים, מפציר בעם היהודי ובמדינת ישראל לעשות מה שאפשר כדי לעצור את המלחמה הזו.

"זו הייתה קריאה מהלב, הפניתי אותה לכולם", הוא מתפנה לשוחח איתנו, אחרי שדאג לעוד אוטובוס שיֵצא לכיוון הגבול. "ראיתי באותו רגע ילדים עם דמעות בעיניים. זה כבר היה האוטובוס העשירי שהוצאנו מהתופת. ראיתי אישה זקנה, ילד הולך עם התיק שלו ולא יודע לאן סוחבים אותו. היה לי משבר נוראי. אתה רואה מלחמה בעיניים, שומע אנשים שנוסעים ברכבות בעמידה במשך 15 שעות כדי לברוח לגבול. אישה בת 85 שנמלטה מחרקוב הגיעה לבדה לגבול, וצירפו אותה אלינו לשבת בקלוז' שברומניה. היא מספרת איך הגיעה בכוחות עצמה לתחנת רכבת, טיפסה על גדר בגובה מטר וחצי כשמעליה עפים פגזים. זה מזעזע".

הרב וילהלם עומד בקשר רצוף עם היהודים שנשארו באוקראינה ובגבולות. לדבריו, מערימים על האלפים בגבולות לא מעט קשיים בירוקרטיים בדרך לישראל. "בנו מטפלים בכפפות של משי. מהרגע הראשון נתנו לנו את היחס הטוב ביותר, ובאמת תודה רבה למשרד החוץ, לקק"ל, לסוכנות ולכל מי שעוזרים כאן. אבל קבוצות אחרות – אני רואה ושומע מה קורה איתן. הסיפור הזה לא עובד, המדינה לא מוכנה מספיק לקבל אותם. שעות עד שהם יוצאים משדה התעופה".

יש לישראל מדיניות הגירה שנועדה לשמור על גבולות המדינה, ולכן עושים את התשאולים ההכרחיים.

"אני בעד שיעשו מה שצריך, אבל הסוכנות היהודית נמצאת בכל הגבולות, רק שהיהודים שם לא מוצאים אותם. אם זו המטרה שלכם – תעשו מחנות פליטים, תקימו אוהלים, תקנו אוכל, תיתנו יחס לאנשים, תקבלו אותם עם חיבוק וכוס תה. אני שומע מהשטח שלא מוצאים אותם. יש עכשיו אלפי יהודים באזור מולדובה, הונגריה, פולין. את הבדיקה מי יכול להיכנס לארץ ומי לא תעשו כבר שם. חייב להיות משהו ממוסד או מתוכלל הרבה יותר טוב".

השאלה המרכזית שמטרידה עכשיו את הרב וילהלם היא מה יהיה הלאה, והוא מעריך שהכיוון הוא להישאר בישראל. "אנחנו חושבים לבנות לנו כאן עיירה כמו בז'יטומיר. אני מאוד מסופק אם אי פעם יהיה סיכוי או עניין לחזור".

עד כדי כך? גם אם הלחימה תיפסק?

"המצב קשה מאוד. גם אם תיגמר המלחמה ויהיה שלום, איזה שלום זה יהיה? יש שם קבוצות בריונים ברחובות עם נשק, כל יוצאי הכלא והצבא, אני לא יודע אם אני יכול להחזיר את הקהילה שלי לשם. עד היום שלחנו מאות יהודים לארץ, זו המטרה בסופו של דבר. הקבוצה הזו של עלומים – זה משפחה. צוות חם, ילדים שכבר 10־11 שנים גדלים שם. להתחיל לשלוח אותם למקומות אחרים? מספיק הם עברו עכשיו משבר, הם צריכים את החממה הזו".

28 שנה הוא שם עם משפחתו, מנצח על מפעל לתפארת. "קשה לחשוב שכל המפעל הזה נגמר. אני חושב על זה ומתחיל לבכות. עדיין יש שם יהודים, הבוקר היה מניין בבית הכנסת. יש מבוגרים שנותרו מאחור, והגברים תקועים. אני כל הזמן איתם בטלפון, שומע שהם שבורים ורצוצים ודואג להם".

The post כאן זה בית: הפרק החדש בחייהם של העולים מאוקראינה לישראל appeared first on מקור ראשון.