בשעה שהמלחמה באירופה עדיין ניטשה, וכאשר ממדי האסון הנוראי וחורבן יהדות אירופה הלכו והתבהרו, הייתה הרבנות הראשית הראשונה והמובילה מבין המוסדות הלאומיים במתן ביטוי ציבורי הולם לרגשות האבל והזעזוע נוכח אובדן שליש מהעם היהודי. בדברים שלהלן נציג חלק מהשתלשלות הדברים ואת פועלה של הרבנות הראשית.

כבר בה' בטבת תש"ה (21.12.1944) פנתה הרבנות הראשית לנציגי המזרחי, אגודת ישראל והמוסדות הלאומיים, וביקשה להתכנס כדי לדון על קביעת יום אבל לדורות על שואת יהדות אירופה. ימים ספורים לאחר מכן, בח' בטבת תש"ה, שלח נשיא אגודת ישראל העולמית, הרב יצחק מאיר לוין, מכתב לחברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, ובו ביקש לקבל את חוות דעתם על הצעתו של "אחד מגדולי התורה" (הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי), לארגן כינוס של כל רבני הארץ ב"חורבת רבי יהודה החסיד" בירושלים, ולהכריז במעמד זה על שבעת ימי אבל בארץ ובתפוצות. עוד יוכרז בכינוס על יום צום לדורות שחומרתו תהיה כצום תשעה באב, אלא שהוא יתחיל מהבוקר. הצעתו זו של הרב מישקובסקי, שהיה נשיא איחוד הרבנים פליטי פולין ודמות רבנית וציבורית בכירה בעולם הישיבות הליטאי, נרקמה בשיתוף פעולה עם הרב הראשי לארץ ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.

גם החזון איש, "גדול הדור" החרדי, קיבל מכתב זה. בתשובתו (קובץ אגרות, א, צז), הוא הביע הסתייגות משבוע האבל והתנגדות לקביעת יום צום לדורות. מתנגד חריף נוסף היה הרב מבריסק, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק. במכתב תשובה מט"ז בטבת דחה הרב הרצוג את עמדת המתנגדים, והוכיח הלכתית שניתן לקבוע יום תענית לדורות (שו"ת היכל יצחק או"ח, סא). למרות ההתנגדות העזה של גדולים אלו, הרב הרצוג לא נרתע וכינס את מועצת הרבנות הראשית לישיבה כדי לדון בנושא.

מה יאמרו בנינו על שתיקתנו

בי"ז בטבת (2.1.1945) התכנסה ישיבה מיוחדת ברבנות הראשית כדי לדון בעניין. הרב הרצוג דיבר על הצורך לעבד ביטוי הולם לאבל על צרת השואה שלא הייתה כמותה מעולם, וסיפר כי הרב מישקובסקי הגיש לו הצעה בעניין זה, ובעקבותיה נקראה ישיבה זו. לדבריו יש לקיים כינוס רבנים גדול, שממנו תצא תקנה על יום צום לדורות. לדעתו יש לקבוע בשנה זו את יום התענית בכ' בסיון, שהוכר במסורת יהדות אירופה כיום צום ותענית בעקבות פרעות שונות.

רבה של פתח־תקווה, הרב ראובן כ"ץ, העיר כי בשנה זו אי אפשר לחכות עד כ' בסיוון, אלא יש לקבוע בהקדם יום תענית, קריעה וישיבה על הארץ כדין, ובשנה הבאה להחליט על יום אבל לדורות. הראשון לציון, הרב בן־ציון מ"ח עוזיאל, הציע כי יום האבל הקבוע יהיה בתאריך פרוץ המלחמה, י"ז באלול.

הרב מישקובסקי ציטט את דברי המתנגדים ותמה: איך אפשר על פי הדין שלא להתאבל? מה יאמרו עלינו בנינו, שהאסון עבר ללא תגובה? קביעת יום תענית תגרום להתעוררות לתשובה בעם, אמר. הוא דיווח על תגובות נוספות של ההנהגה החרדית ליוזמה: האדמו"רים מוויז'ניץ ומסדיגורה הציעו שהתענית תהיה רק למחצית היום, והאדמו"ר מבלז פקפק בקשר ליום צום. הרב מישקובסקי הציע לזמן אספת רבנים מקדימה לאותו כינוס רבנים שבו תוכרז ההחלטה לקבוע יום אבל לדורות.

בסיכום הישיבה הציע הרב הרצוג להקים ועדה שתטפל בעניין זה, לבוא בדברים עם רבנים מפורסמים בארץ ובחו"ל כדי לשמוע את חוות דעתם, ולהתקשר עם חוגים דתיים נוספים. ואכן, בישיבת הרבנות נבחרה ועדה לעיבוד הפרטים, שחבריה באו מכל החוגים: המזכיר הראשי של הרבנות הראשית הרב שמואל ובר; הרב מישקובסקי; ראש ישיבת שפת אמת הרב חנוך סנקביץ; בנימין מינץ, ממנהיגי פועלי אגודת ישראל, וב' בז'ינסקי, ממנהיגי המזרחי. בישיבה שהתקיימה בכ' בטבת (5.1) נקבעה אספת הרבנים לערב ראש חודש שבט, בבית הרב הרצוג.

50 מחשובי הרבנים והאדמו"רים בארץ הגיעו לאספה זו,  שהוגדרה כהתייעצות על קביעת יום צום וימי התעוררות. הוחלט בה לקרוא לכינוס של כל רבני ארץ ישראל, כדי להכריז על יום צום כללי ועל שבעת ימי אבל והספד על חללי השואה; להתקשר עם ראשי הרבנים ומנהיגי היהדות בכל ארצות הגולה להצטרף לכך; ולפנות לכל אנשי היישוב לפתוח את ביתם לניצולים שהגיעו לארץ ולא מצאו מקום מגורים. האספה הטילה על הרבנות הראשית וארגוני ההצלה לפעול מיד להצלת רבבות ילדים יהודים שהוחזקו במנזרים ובבתים של לא יהודים, להעלותם לארץ ולשולחם למקומות קליטה דתיים.

בט' בשבט (23.1) שלחו הרבנים הראשיים מברקים ל"אגודת הרבנים" בארה"ב ולראשי הרבנים בכל ארצות הגולה, ובהם הודיעו על ההחלטה שהתקבלה באספת הרבנים. ראשי יהדות העולם קיבלו ברצון החלטה זו. בז' באדר (20.2) נשלחה הזמנה לכל הרבנים בארץ להשתתף בכינוס כללי שיתקיים בכ' באדר (5.3), בבית הכנסת "החורבה" בעיר העתיקה. על הזמנה זו חתמו הרבנים הראשיים, ובאופן נדיר גם זקן ראשי הישיבות בארץ וראש ישיבת "עץ חיים" בירושלים, הרב איסר זלמן מלצר. צירופו של הרב מלצר, בעל מעמד חשוב ביותר בקרב הציבור החרדי, נועד לתת תוקף להחלטת הרבנות הראשית, לאור התנגדותם של כמה מגדולי הרבנים החרדים ליוזמה.

קריאה להושיט יד לשרידים

מאות רבנים מכל רחבי הארץ הגיעו לכינוס. בשעה 11 בצהריים פתח הרב הרצוג, עטוף בטלית, את הכינוס בדברים קצרים. לפי הרמב"ם, אמר, קהל ישראל הם רק תושבי ארץ ישראל, ולכן חובה מיוחדת מוטלת בשעה זו על רבני הארץ. המטרות העיקריות של כינוס זה הן לעורר את בית ישראל לאבל, מספד ותשובה; לעורר את העולם כולו להציל את שרידי השואה; ולהשמיע בקול אדיר ממרום הר ציון את הדרישה להשיב לעם ישראל את ארצו. הוא סיים בתקווה שהאפר של קורבנות השואה יטהר כאפר פרה אדומה את העולם כולו.

הרב מלצר התכבד בפתיחת ארון הקודש. הרבנים משולם ראטה, שבתי יגל, יוסף ורטהיים וחזקיהו מישקובסקי עברו לפני התיבה לאמירת פרקי תהילים, פסוק בפסוק. הרב בן־ציון חזן אמר תפילות ממחזור יום הכיפורים של הספרדים – "ה' שמע אביונך" ו"שבט יהודה בדוחק ובצער". הקהל כולו ישב על הארץ בעת שהרב זלמן סורוצקין קרא את פרק ה' של מגילת איכה בבכי קורע לב. האדמו"ר מסדיגורה, הרב שלמה פרידמן, נשא את תפילת "אנא הבט", והרב י' גרוסמן הקריא בבכי את תפילת "אל מלא רחמים" לזכר קורבנות השואה בנוסח שנאמר לראשונה בכינוס הרבנים הקודם.

הרב סנקביץ עבר לפני התיבה לתפילת תחנון וי"ג מידות, ורבה של העיר העתיקה, הרב שמואל דוד כהנא, לבוש בקיטל ועטוף בטלית, הקריא את סדר תקיעת השופר לשבעה רבנים ודיינים שתקעו בשופרות. הרב עוזיאל הקריא את דבר הכינוס לגולה הדוויה וליישוב, ואת סדר שבוע האבל ויום הצום בסיומו. הוא קרא לאחדות האומה למען הקמת הבית הלאומי בארץ ישראל. מאות הרבנים אמרו קדיש יתום, מלבד אלו שהוריהם היו בחיים, כשכל הקהל גועה בבכי ובזעקות כאב.

הכינוס היה רב רושם ומרגש ביותר. נכחו בו מאות רבני ערים ומושבות, אדמו"רים, ראשי הקהילות, נציגי הוועד הלאומי, עיתונאים וסופרים רבים, שדיווחו עליו בהתרגשות רבה. הוועדה המארגנת הכינה מראש חוברת מסודרת עם סדר התפילות והכרזת הכינוס. עם סיום הכינוס החל קהל רב לזרום אל הכותל המערבי. תוך דקות התמלאה הרחבה במתפללים רבים לתפילת מנחה ואמירת פרקי תהילים. התפילה ארכה כשעה והשתתפו בה כאלף איש. בין הבאים היו הרב הרצוג, רבני הארץ, אדמו"רים, ראשי ישיבות ומוסדות, ונציגי ממשלת המנדט והמשטרה.

הרבנים הראשיים נפגשו עם הנציב העליון ומסרו לו את קריאת הכינוס לראשי העמים, והוא הבטיח להעבירה לשלטונות בלונדון. הם העבירו דרישה זו טלגרפית גם לצ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין. על פי בקשתם הורה הנציב העליון לכל מחלקות הממשלה לשחרר את הפקידים היהודים ביום הצום כדי שיוכלו להשתתף בתפילות ובאזכרות.

ההכרזה שיצאה בסוף הכינוס קראה למנהיגים ולמוסדות היישוב לא לאבד רגע, לחוש להצלת מה שעוד ניתן להציל ולדאוג לניצולים הרעבים ומחוסרי הבית; לראשי העמים ושליטי העולם שלא סייעו בהצלה בזמן השואה – לפתוח ללא דיחוי את שערי ארץ ישראל לפליטי החרב מהשואה, ולהשיבה לעם ישראל; לשרידי השואה – להתחזק בתקווה שהגאולה קרובה; וליישוב – להושיט יד אחים לשרידים העולים ארצה, לקבלם בסבר פנים יפות, לפתוח להם את הבתים ולעזור להם להיאחז בארץ. משתתפי הכנס הביעו זעזוע מהימצאות אלפי ילדים יהודים במנזרים ובידי לא יהודים ברחבי אירופה. הם פנו למוסדות העזרה וההצלה בדרישה להצילם, להעלותם ארצה ולשולחם למוסדות חינוך דתיים.

בכינוס הוכרז על שבוע אבל, מספד והתעוררות לתשובה, שיחל בכ"ג באדר ויסתיים ביום צום בכל העולם היהודי בכ"ט באדר, ערב ראש חודש ניסן. ההנחיות לשבוע זה היו: לא יתקיימו חגיגות של שמחה; נישואין יתקיימו במספר מצומצם של מוזמנים וללא תזמורת, ולסעודה יוזמנו רק קרובים; על הקהל להימנע מלבקר בבתי קולנוע ובתי שעשועים ומשמיעת קול נגינה וזמרה; בבתי הכנסת ילמדו לאחר תפילת שחרית לפחות שלוש משניות לעילוי נשמת הקדושים; בכל הישיבות בארץ ילמדו בכל יום פרק משניות שלם, בתלמודי התורה ובבתי הספר ילמדו בכל יום שלוש משניות; בכל נקודות היישוב יש לעורר את הקהל לאבל ולמספד, לתשובה, הצלה ועזרה.

בנוגע ליום הצום נקבע שהוא יימשך מעלות השחר ועד הלילה; יהיה בו "ביטול מלאכה" מהשעה 2 בצהריים עד 6:30 בערב; התחבורה תיפסק מהשעה 3 בצהריים; מסעדות ובתי קפה יהיו סגורים במשך כל היום; ובתי קולנוע ושעשועים יהיו סגורים עוד מהלילה.

הציבור היהודי בארץ, ולא רק הדתי, קיבל על עצמו את ההנחיות. אפשר ללמוד על כך גם ממברק ששלחה התאחדות בעלי הקולנוע לרבנות הראשית בי"ט באדר, ובו מחתה נגד ההחלטה לסגור את בתי הקולנוע בליל וביום כ"ט באדר, והמליצה לסגור אותם רק בצוהרי יום הצום, בזמן ההפסקה הכללית של העבודה. בקשתה נדחתה.

הוועד הלאומי הצטרף

למחרת הכינוס שלחה הרבנות הראשית מנשר לרבני ישראל, ובו פירטה את ההנחיות לשבוע האבל ויום הצום. הרבנים התבקשו לארגן אספות אבל פומביות במקומם, ולשתף בכך את כל החוגים והשכבות בעם. עוד נאמר שרב הרוצה שיגיע למקומו רב נואם מירושלים, יודיע במכתב אקספרס את היום והשעה הרצויים. במקביל שלחה הוועדה המארגנת הודעה על שבוע האבל למוסדות החשובים ביישוב. הסתדרות העובדים הלאומית, למשל, השיבה שהיא תיתן את כל ההוראות הנדרשות להפסקת העבודה.

כעבור זמן פרסמה הרבנות הראשית הנחיות ליום הצום, ובהן: חובת הצום היא על כל איש ואישה מבן י"ג לזכר וי"ב לנקבה; חומרת הצום היא כחומרת תשעה באב (חוץ מנעילת הסנדל); ביטול המלאכה יחל מהשעה 1 בצהריים; התחבורה תשבות החל מהשעה 2. בתפילת מנחה ביום שלפני הצום, על כל אחד לקבל את התענית; בתפילת שחרית ביום הצום לומר "עננו", סליחות, תקיעת שופר, "אבינו מלכנו", קריאת "ויחל", משניות וקדיש.

לאחר התפילה, בירושלים – יש ללכת לכותל המערבי, לקבר רחל ולקברי צדיקים; ובכל הארץ – להשתטח על קברי צדיקים וקברות הקדושים שנפלו חללים בארץ. אחר הצהריים, בזמן ביטול המלאכה – מתאספים בבתי הכנסת לתפילת יום כיפור קטן, תקיעת שופר בי"ג מידות; בתפילת מנחה – קריאת ויחל, תפילת אחינו כל בית ישראל, אבינו מלכנו, אל מלא רחמים, אב הרחמים; בשעה 5:00 אחר הצהריים – כל איש ואישה ישבו, בבית הכנסת או בבית, עשר דקות על הארץ לאמירת פרק ה' באיכה; הרבנים ידרשו בבתי הכנסת ויעוררו למספד, תשובה, הצלה ועזרה לניצולים.

במקביל פרסם הרב עוזיאל כרוז לציבור הספרדים בירושלים, שנקרא להתכנס לתפילה בערב ראש חודש ניסן מהשעה 3 בצהריים עד 6:30 בערב בשני בתי הכנסת המרכזיים: תושבי העיר העתיקה וסביבתה יתכנסו בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי, ואלה שמחוץ לעיר – בבית הכנסת "על המשמר" שבחצר בית חינוך יתומים הספרדי.

בכ"ח באדר, התפרסמה בעיתונות הודעת הרבנים הראשיים לציבור, שלאחר התייעצות נוספת הם החליטו להכניס כמה שינויים בסדר יום הצום שיחול למחרת, והם: ביטול המלאכה יהיה מהשעה 9 בבוקר ועד 11 בלילה. בשעות אלו יקיים הציבור בנפשו צורת אבלות של "ישב וידום" בביתו; תפילת מנחה תתקיים בין השעות 6-5 לפנות ערב רק בבתי הכנסת השכונתיים; בתי הקולנוע והתיאטרונים יהיו סגורים בכל יום הצום ובערב שלאחריו. נראה שהם באו בדברים עם הוועד הלאומי, שניהל את חיי היישוב בארץ, ורק בידיו היה לאשר הוראות גורפות כאלה ליישוב כולו.

הוועד הלאומי פרסם באותו יום הנחיות בדבר ביטול מלאכה ועוצר פנימי, והן: מ־9 בבוקר ועד 11 בלילה תשבות כל עבודה ומלאכה; ייסגרו כל העסקים, החנויות בתי הקפה ובתי השעשועים; התחבורה העירונית והבין־עירונית תושבת מהשעה 10 בבוקר ועד השעה 11 בלילה; המורים יקדישו היום שעה אחת להסברת עניינו של יום הצום למחרת, שבו בתי הספר יהיו נעולים, כיום אבל על ההשמדה ויום תביעה להצלת הניצולים והעלאתם למולדת; יתקיים עוצר בית פנימי מלא בכל היישוב, איש לא יצא מפתח ביתו; תעודות מיוחדות לעובדי רפואה ולעוסקים בשירותים חיוניים הכרחיים יינתנו על ידי הרשויות המקומיות. לא נזכר שההנחיה ליום הצום יצאה מהרבנות הראשית. מפאת חשיבות הנושא, הרבנים הראשיים נאמו ב"רדיו ירושלים" בערב שלפני הצום.

הרחובות היו שוממים

יום הצום והאבל העולמי, שנקבע ביוזמת הרבנות הראשית, היה מפגן אדיר של בגרות לאומית ואחדות בכל העולם היהודי, שלא היה כמותו בכל תקופת השואה. הוא הקיף את כל היישוב בארץ ואת כל העולם היהודי בתפוצות. רבבות צמו, בתי הכנסת היו מלאים עד אפס מקום. התפילות והקדישים היו קורעי לב, הרבנים דרשו כאשר בקהל נשמע בכי חרישי. העוצר, שנשמר כמעט במלואו, הורגש היטב בערים וגם בהתיישבות העובדת. הרחובות היו שוממים; החנויות, המסעדות, המפעלים ומוסדות הממשלה נסגרו, והתנועה פסקה. עצרות אבל התקיימו במקומות רבים.

בעיתון הארץ נכתב: "הפגנה נדירה זו של אחדות יהודית עשתה רושם אדיר לא רק על האוכלוסייה העברית, אלא גם על שאינם יהודים". לעומתו, בעיתון "משמר" של השומר הצעיר הובעה תלונה על הצביון הדתי של שבוע האבל, ותמיהה מדוע הוועד הלאומי "לא נטל את היוזמה. למה נהג כאילו ענה אמן אחרי היוזמה של הרבנות הראשית".

הרבנות הראשית הייתה הראשונה והמובילה מבין המוסדות הלאומיים במתן ביטוי לאבל האומה. היא הצליחה לקבל את הסכמתם לתוכניתה ולאחד את רבני הארץ, נציגי המפלגות הדתיות ורוב החוגים ביישוב להגשמתה. הייתה זו אחת היוזמות החשובות של הרבנות הראשית בכל 101 שנות קיומה.

The post שבוע האבל שיזמה הרבנות הראשית הפך ל"הפגנה נדירה של אחדות יהודית" appeared first on מקור ראשון.