בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה חדשה, שבמסגרתה חוקרים ופעילים חברתיים קוראים להעלות על נס את תורתם ופסיקותיהם של חכמי המזרח, ובהם חכמי צפון אפריקה. על פי מקדמי מגמה זאת, דרך הפסיקה הספרדית היא "סובלנית" ו"מכילה" יותר. לעיתים מתלוות לדברים אלו גם קריאות הרואות במסורתיות יהדות "משפחתית", יהדות שבה "כל אחד יכול לבחור את מקומו הייחודי בתוכה מבלי לערער על קיומה", ועוד שלל אמירות שהמכנה המשותף לכולן הוא "הכלה" ו"יהדות רכה" כשם קוד למסורתיות ספרדית־מזרחית.

כהמשך לתפיסה זו קל לזהות מגמה מרכזית בהבלטת פוסקי ופסקי הלכה ספרדים ברוח מקלה וסבלנית לכאורה, שנטען כי היא מאפיינת את פסיקתם. בשורות הבאות ננסה לבחון האם אכן זוהי ההגדרה הנכונה של המסורת ההלכתית הזאת, והאם גישה זאת, שמגמתה כפי הנראה לתקן, לא עושה עוול לאותה מסורת פסיקה.

נבחן כדוגמה את פסיקתו של רבי יוסף משאש, שזכתה לעדנה ולעיסוק נרחב, אך תוך טשטוש השפעת הזמן והמקום שבו חי, והתעלמות ממצבה ומאופייה של הקהילה היהודית בתלמסאן שבאלג'יר, שבה החל לשמש ברבנות משנת תרפ"ד (1924). אלג'יר הייתה נתונה אז תחת השלטון הצרפתי זה כתשעים שנה, והיהודים שם הוגדרו כאזרחים צרפתים. הרב משאש פגש קהילה במציאות דתית קשה, שהייתה נתונה להשפעה נרחבת של התרבות והנהנתנות הצרפתית ואף להתבוללות, כפי שהדבר מתואר בהקדמתו לספרו "זבח תודה".

הרב משאש הגיע לכהן בתפקיד זה לאחר פטירת רבי חיים בלייח. כבר בשנת תרנ"ו העיד הרב בלייח שיש בעירו 5,000 יהודים, אך אין לו מניין של שומרי שבת. ואילו הרב משאש מקונן מרה באחת מתשובותיו: "מה גם בזה הזמן שהדור פרוץ ואי אפשר להעמיד משפטי הדת על תילם, ואם באנו להחמיר… לא שבקת חיי" (שו"ת מים חיים א, קמג). במציאות חברתית ודתית זאת, הרב משאש ודומיו בקהילות שונות בעולם נאלצו להתמודד עם חילון והתבוללות קשה. מבחינתם לא היה מנוס מגיבוש תפיסה רוחנית והלכתית מקרבת, על מנת להציל כמה שניתן. בייחוד רבי יוסף, שניחן בעדינות נפש ובאחריות ציבורית ופסיקתית מיוחדת במינה, יצא מגדרו מתוך אילוצי השעה והדור כדי להשאיר כמה שיותר יהודים בתוך המרחב הדתי והיהודי, ונקט פסיקה מקלה ביותר בתחומים רבים.

הניסיון למחזר או להגדיר מחדש את פסיקותיו ההלכתיות, שניתנו בדיעבד מוחלט ובמציאות גלותית תרבותית ודתית סבוכה, ולהופכם למכוננים בימינו – חוטא לאמת, פוגע במגמת המחבר ומבטא פיקציה פסיקתית רדודה. יש מחוקרי פסיקתו שהרחיקו לכת והגדירו אותו כ"פוסק מסורתי" ולא אורתודוקסי, הגדרה משונה שלא מצאנו דוגמתה.

זאת ועוד: המבקשים להחזיר כביכול עטרה ליושנה, מתעלמים משום מה מרבנים ספרדים שהיו פוסקי הלכה מובהקים, אך כפי הנראה אינם עולים בקנה אחד עם האג'נדה שאליה הם מכוונים. כך למשל הרב שלום משאש, שכיהן כרבה של ירושלים ולפני כן כרבה הראשי של מרוקו. רבי שלום היה פוסק מובהק שנתן תוקף למנהגי מרוקו ואף ביטא יחס חיובי לתקומת ישראל ולמדינה, ולמרות זאת איננו רואים התמקדות סביב משנתו על ידי אותם גורמים. לדידי הדבר ברור: למרות העדינות והפסיקה הקשובה לרחשי החברה, רבי שלום לא נאלץ להתמודד עם האתגרים של בן דודו ר' יוסף משאש, ולכן ביטא גישה הלכתית נחרצת יותר, וממילא עבורם הוא אורתודוקסי ושמרן מדי.

באהבה, לא בהסכמה

גדלתי בעיר אשדוד, בתקופה שבה היא עדיין לא הייתה כה מפותחת ומתוירת, אלא פשוטה ורגועה. המסורתיות הייתה אז מאפיין מרכזי של אנשיה, ואף סביבתי המשפחתית והחברתית הייתה בעלת אוריינטציה דתית־מסורתית מובהקת. המקום שבו רובנו נפגשנו היה בבית הכנסת. שם התקבלו כולם בברכה, כולל אלה שפקדו אותו רק באזכרה לסבתא, בליל פסח או ביום הכיפורים. חולצות לבנות עם צבעוניות ישבו זה לצד זה בנעימות. מעולם לא בדקו בציציותיו של איש לפני שהעלוהו לתורה, כולם עלו והתברכו, וכך הייתה האווירה גם בעזרת הנשים. ועם זאת, לכל שכניי וקרובי משפחתי, שהוגדרו כמסורתיים, ובהם כאלה שלאחר התפילה הלכו לקולנוע או לחוף הים – היה ברור מהי הלכה והיכן הם עומדים ביחס אליה.

ככל שהם הלכו רחוק ממנה באורח חייהם הממשי, מעולם לא ניסו לקדם או לבטא גישה שמבקשת להגדיר מחדש את ההלכה היהודית, כדי ליצור קנון מכיל וטולרנטי, ולייתר את ייסורי המצפון מכליותיהם. ידעו הם בסתר ובגלוי שאומנם בחרו לעצמם אורח חיים "משוחרר יותר" ופחות מחייב מבחינה דתית, אך ההלכה ופרשנותה נמצאת שם בבית הכנסת, אצל זקני העדה עם הספרים הדהויים, ואף כי רחקו ממנה, תמיד חשו שנשמתם לא נפרדה.

עוד אדגיש כי אלו שביקשו חיים קלים יותר, היו אנשים פשוטים וטובים שצביון החיים הדתי שלהם נבע מחוסר ידיעת ההלכה והגותה. ממילא עשו כפי שראו בבית או כפי שהרגישו בטבעיותם שכך צריך לעשות, ולא מתוך בירור ראוי או הגדרה הלכתית חדשה. אך תמיד היה ברור לכולם מהי יהדות והלכה שלמה. לימים שמעתי מחלק מקרוביי, שככל שהתרחקו הם מהמחויבות השלמה, בסתר ליבם קיוו שאחיהם שנותרו בבית הכנסת ישמרו את הצביון הישן והמקורי עבור הדורות הבאים. מי יודע, אולי גם הלא־מודע הנשמתי שלהם ביקש לעגן עבורם מקום איתן שיהיה להם לאן לחזור אליו בעתיד. לכן בצמתים שונים של חייהם, בשמחה או באבלות, פנו תמיד אל המוכר והמקורי ולא ביקשו חלופה נוחה יותר, ולאו דווקא מאילוץ בירוקרטי.

יש להבחין בין מסורתיות שבאה מתוך מקום טבעי, שמחוברת בתום לב לעולם היהודי ולשורשיו ואינה מנסה לטעון לפרשנותה של ההלכה על פי אג'נדות כאלה או אחרות, ובין חיקוי חתרני של מסורתיות המבקשת לשחזר ולנגוס במוחלטות של ההלכה המסורה, כהמשך למהפכת הפירוק הפוסט־מודרנית. מטריד מאוד לראות מגמה לא הגונה, בעיקר של הבאים מהחוץ או אלו שמבקשים לעצמם יהדות נוחה יותר, לשכתב ולהגדיר מחדש את ההיסטוריה של הקהילתיות הספרדית לגווניה, ולציירה כטוב בעיניהם. מי שהכיר ונפגש עם זקני ורבני צפון אפריקה, ולא רק עיין בחלקי תשובות וד"ל, נוכח לדעת מהי דקדקנות וחריפות הלכתית ויראת ה' שלמה, ויחד עם זאת חמלה כלפי הבנים שרחקו מתורתם. אומנם התייחסו אליהם באהבה כנה, אך לא בהסכמה לדרכם או ניסיון לעגן אותה הלכתית.

חיבוק חשוד

מה חבוי בחיבוק המלאכותי הזה? כידוע, בראשית ימי המדינה, שעה שהגיעו לארץ העולים המכונים מסורתיים מצפון אפריקה ומהמזרח, הרי שהאליטה הממסדית, בפרט זו הספונה במגדל השן האקדמי ודומיו, בזה לעולם התרבותי שלהם וראתה בו תוצר לא מפותח ונלעג. השר לשעבר דוד לוי ביטא זאת בכאב בנאומו המפורסם: "הייתי בפיהם כקוף שזה עתה ירד מהעצים".

והנה בשנים האחרונות, באורח פלא נפתחים בפני בניהם ונכדיהם שערי מכוני המחקר והגופים השונים, מוסדות שכף רגלו של הסבא שלהם הודרה מהם, ואולי דרכה בהם כעובד תחזוקה מושפל. יש לתהות בחשדנות לפשר החיבוק הניתן לנכד ולמורשת סבו המושכחת. האם המגמה היא לקדם את התרבות היהודית הספרדית ואת האופי המסורתי ולהחזירם למקומם הראוי? האומנם יש כאן תיקון של החמצה היסטורית, או שמא אובייקט לקידום מגמות תרבותיות ודתיות סמויות?

ארשה לעצמי להציע כי ייתכן שהחיבוק המלאכותי של מרכזי המחקר המקדמים את פרסום מורשת ספרד ויהדות המזרח, מבטא ניסיון לבלום את עולם בתי המדרש הציוני ושלוחותיו ואת השפעתם הנרחבת על החברה הדתית, שחלק גדול מלומדיהם באים מתוך החברה הקרויה מסורתית, ומשנה לשנה גדלים ובונים חברה ערכית עם מחויבות הלכתית אבסולוטית. שמרנות זאת מהווה איום על הרצון לעצב יהדות סובלנית ליברלית ונאורה. כדי להתמודד עימו נעשה ניסיון מניפולטיבי ליצור מעין נרטיב חדש, החושף כביכול בפני הדור הצעיר את תורת אבותיהם שלא הכירוה, עם "קריאה מחדש", כלומר, שכתוב של המסורת הספרדית באור סובלני וגמיש. היעד ברור: כרסום במונופול הפרשני המקורי והשמרני של חכמי הדורות. זאת ועוד, להבנתי מקדמי המסורתיות החדשה מושפעים מכוח מניע בעל אופי מרקסיסטי, המבקש לגאול את המסורתיים משביים בידי "הבורגנות הרבנית" הנוקשה.

ניסיון זה להפוך חולשה גלותית ומציאות היסטורית חולפת, שאינה רלוונטית כיום, לאתוס יהודי לאומי וציוני חדש, סופו להפוך לפולקלור נבוב ונלעג, ואין לך פגיעה גדולה מזו בתורת חכמי המערב והמזרח.

במקום לנסות לחולל הפיכה תרבותית שחותרת תחת אושיות חכמי ההלכה המסורה לנו מדור דור, מן הראוי לרתום את אוצרות חכמי המזרח והמערב לתורתם של כלל חכמי ישראל, כתפיסה הרמונית ומשלימה. זאת בניגוד לגישה המבקשת לשחזר את מארת הגלות ולשוב לדפוסי חשיבה מצומצמים וחדגוניים שדבקו בנו שם, בהיותנו רחוקים מארצנו ומחיים לאומיים ותרבותיים נורמליים.

מתבקש להלך בדרכו של מרן הרב קוק, כפי שכתב באיגרותיו ובמאמרו הגדול "לשני בתי ישראל", שעסק בהיבטים השונים של היהדות הספרדית והאשכנזית והיטיב לחבר ולזקק את החלקים של עדות ישראל, מתוך הבנה שכולם יחד בונים את התרבות היהודית ואת נשמת האומה, ומקדמים אותה ליותר דבקות בקב"ה וממילא לתיקון עולם אמיתי.

נפטיר בחתימת דברי הרב קוק, בסוף מאמרו הנ"ל:

כל חלק מחלקי האומה מוכרח הוא לשכלל את כשרונו, ועם זה חובתנו עכשיו גדולה היא יותר מבכל זמן להיות כל אחד משפיע ומושפע מחברו, ואז ישתלמו בנו שני הכשרונות הללו וכל הענפים הרבים והגדולים שבכל צדדי החיים המעשיים והתרבותיים המסתעפים מהם. כי יד ה' עשתה זאת לקבץ את אלה שני בתי ישראל, בצורה כל כך נכרת בצביוניהם השונים פה בארץ ישראל, כדי שיהיו מוכנים לפעול זה על זה.

הרב שמעון בן שעיה הוא פסיכותרפיסט ומטפל זוגי

The post החיבוק הליברלי למסורתיות הוא ניסיון מניפולטיבי לבלום את עולם התורה הציוני appeared first on מקור ראשון.