לא תמיד זה היה כך. אבל בשנים האחרונות, עם פריחת מוסד הקפה השכונתי, כבר אי אפשר להפריז בחשיבותו למרקם החיים העירוני. הוא חלק בלתי נפרד מאיכות החיים האורבנית של ישראל העכשווית. הוא לא חייב להיות מפונפן, ובדרך כלל גם הכיסאות לא ממש נוחים; אבל על שני דברים יקום וייפול הקפה השכונתי: איכות הקפה והאווירה.

כזו היא "הגלריה לקפה" השכונתית הקטנה בפינת וולפסון וצ'לנוב בתל־אביב. לכאורה עוד בית קפה פינתי קטן בשכונת נווה־שאנן. בפועל, הרבה יותר מזה. מיקומו בצומת כוח קטנטן בדרום תל אביב מקפל בחובו את סיפורה של ישראל העכשווית: בקומה העליונה של הבניין שמול בית הקפה תלוי דגל אוקראינה, מתחתיו מתנוסס דגל ישראל ובקומת הרחוב פועלת מכולת אריתריאית, המאחסנת בחדר האחורי זיכרונות מאפריקה – שקיות כבדות של תבלינים בצבעי אדמה ומחצלות קש. לשמאלו של בית הקפה עובדת מסעדה אתיופית טבעונית. צמוד לה פועל יומם ולילה בית כנסת של פועלי ציון, ובשבתות עולה ממנו שירה ערבה של מתפללים. באלכסון, בפינה הרחוקה של הצומת, שוכן "פלורנטין וילג'", מתחם הבנייה החדש, שאנשיו מכונים בפי תושבי השכונה הוותיקים "הבורגנים החדשים". ואם חשקה נפשכם בדוחן טבעוני או לחלופין במקרון תות ורוד, זה המקום לעשות בו קניות. אפשר גם לסור לחנות לסחר הוגן של תנועת "אחותי" מעברו השני של הצומת. את רחוב צ׳לנוב הנציח הצייר בוריס יוחביץ, המתגורר כבר שנים ארוכות במרחק שני בניינים מבית הקפה, בציור ״׳צ׳לנוב״.

לתוך המציאות הזו נחתה לא מכבר המלצרית מילה סלוצקי, שעלתה לישראל בגיל 17 מרוסיה. האמת, רוסיה היא רק חלק קטן מהסיפור. מילה הגיעה מהאי סחלין שבמזרח הרחוק, מרחק תשע שעות טיסה ממוסקבה, קרוב יותר ליפן. ועכשיו היא כאן, בדרום תל־אביב. ומילה, צריך לומר, היא לא עוד מלצרית; היא אושיה שכונתית, המכירה כל אחד ויודעת בדיוק מי הוא ואיך הוא אוהב את הקפה שלו. היא אשת שיחה, ויחד עם לילה המלצרית הן הרוח החיה של המקום.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 8_11_35-2-min-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

השבוע שמעתי את מילה אומרת "כמה חבל שאין לי השנה חופש בתשעה במאי". מה יש בתשעה במאי, שאלתי. "מה זאת אומרת, זה יום הניצחון על הנאצים במלחמת העולם השנייה. ברוסיה זה חג גדול מאוד. כשהגעתי לישראל היה לי קצת עצוב לראות שבישראל לא חוגגים לווטרנים של המלחמה הגדולה כמו שצריך".

למשפחה שלה יש מורשת קרב מפוארת. סבא רבא שלה היה צלף לוחם בצבא האדום במלחמת העולם השנייה. מגיל צעיר מאוד, היא מספרת, היו אוספים את ארבע הנכדות ומספרים את עלילות המלחמה.

"והסיפורים האלו נכנסו לי עמוק ללב. המשפחה של סבא רבא שלי, ישראל סלוצקי, הייתה משפחה מבוססת, היה להם מפעל לייצור קמח בלבוב. אבל כאשר פרצה המלחמה הכול נשדד. חלק מבני המשפחה נרצחו בבאבי־יאר. חלק אחר ניצל כאשר שלטונות בריה"מ העבירו אותם פנימה לעומק רוסיה, לכיוון מוסקבה. אז גם גויס סבא רבא שלי לצבא האדום. אבל בעקבות פציעה הוא נשלח למשך שנה שלמה לעבוד במפעל לייצור נשק. כשהחלים התחנן לשוב לשורות הצבא. בריה"מ חיבקה אז את היהודים והיה לו חשוב מאוד להתגייס. הוא התקבל לקורס צלפים. הציוד אז היה בסיסי ביותר, לא היו עזרים אופטיים. הכול היה תלוי בצלף עצמו, ביכולותיו, באומץ ליבו ובקור הרוח שלו.

"וסבא שלי היה בדיוק כזה. צלף מעולה. כך הוא הציל את חברו, רגע לפני שחייל נאצי ירה בו. שיטת הקרבות אז הייתה לשלוח את הצלפים קדימה ככוח חלוץ כדי לנקות את השטח, והלוחמים היו נכנסים בעקבותיהם. סבא שלי חיסל כך 187 חיילים נאצים, לא פחות. הוא נלחם בקרבות הכי קשים בבלארוס וגם השתתף במבצע לשחרור ברלין".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 8_11_37-4-min-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

תיבת אוצר בבוידעם

עדות מן הימים ההם לקח איתו סבא רבא של מילה לסחלין: פגיון אימתני של כוחות הסער הגרמניים, שעליו חרותות המילים "אאלס פור דויטשלנד" – הכול למען גרמניה. במלחמת העולם השנייה שירתו בצבא האדום שנלחם בנאצים כחצי מיליון יהודים. "אבל צלפים שחיסלו מספר גדול כל כך של נאצים", אומרת מילה, "יש אולי עשרה. לא יותר".

קיריל פפרמן, חוקר המתמחה בהיסטוריה של חיילים יהודים בצבא האדום, מאשר את דבריה של מילה. סלוצקי שלה הוא בהחלט זן נדיר. ואכן, הסיפורים על סבא רבא לא רק הותירו בנינתו את חותמם, "הם נתנו לי כוח גם בימים הקשים, כשעליתי ארצה. ההתחלה הייתה מאוד קשוחה, אבל הסיפורים נשארו איתי. ובכל תשעה במאי אני חוגגת. יום הניצחון על הנאצים היה ונותר יום חשוב מאוד בשבילי".

איך מגיעה משפחה יהודית לסוף העולם באי סחלין? פשוט מאוד, מילה אומרת. "כשסבא גויס לצבא האדום, הוא נשלח לשם. גם סבתא שנולדה בקובאן וסיימה לימודי מטאורולוגיה באוניברסיטה, נשלחה לעשות פרקטיקה במזרח הרחוק. סבא וסבתא נפגשו, האהבה לבלבה ואחרי חודשיים התחתנו. אני כבר דור שלישי בסחלין".

קצת רחוק, אני מעירה. "לא הרגשנו ככה. הייתה לי ילדות יפה בטירוף. גדלתי בתוך טבע צפוני לא מקולקל. הכול היה נקי. מים צלולים בכל מקום. מיליוני דגים בים, ובית קיץ שבו סבתא גידלה במשך שלושה חודשים בשנה תפוחי אדמה, סלק, עגבניות ומלפפונים. בבית הספר למדו איתי יפנים וקוריאנים ממשפחות שנשארו באי גם אחרי שהרוסים כבשו אותו. הכול היה נורמלי. כשחשבנו על חו"ל חשבנו בעיקר על סין, יפן וקוריאה. וכאשר בנו את הרכבל בסחלין החלו להגיע אלינו תיירים יפנים לחופשות סקי.

"ישראל הייתה בלב", אומרת מילה, "אבל רחוקה ובלתי מושגת. חלום. רק כאשר בת הדודה שלי שבה מטיול בישראל נודע לנו על חוק השבות. לא היה לנו מושג שיש לנו זכות לגור בישראל. זמן לא רב אחר כך עליתי עם שלוש בנות הדוד שלי. אחר כך הגיעה שאר המשפחה, בטפטוף. סבא וסבתא חזרו לסחלין. הם כבר מבוגרים, והחיים פה בדירה קטנה לא התאימו להם. סבתא התגעגעה לטבע, לבית הקיץ ולמגע עם האדמה". גם מילה מתגעגעת. למשפחה, לטבע העוצמתי וגם לחגיגות תשעה במאי. בקרוב, היא אומרת, תיסע לבקר אותם.

מילה סלוצקי, מלצרית: "הילדות שלי בסחלין הייתה יפה בטירוף. גדלתי בתוך טבע צפוני לא מקולקל. ישראל הייתה בלב, אבל רחוקה ובלתי מושגת. חלום"

כזאת היא מילה, זן נדיר. אין בה שמץ של ציניות. היא עדיין משקיפה על העולם בעיניים נקיות, ממש כמו המים הצלולים שמקיפים את האי סחלין. ובמשולש הקטן שבין המזרח הרחוק שממנו הגיעה לבין דרום תל־אביב פינת אריתריאה – היא תמצית הישראליות החדשה. וגם זה סוג של פלא.

בעודנו מדברים נכנס עופר איסרוב, הבעלים של הגלריה לקפה. עופר (62), ענק ג'ינג'י חייכן, שבניגוד לדימוי הקשוח שמשדר האופנוע האימתני שהחנה בפינת הרחוב, יש בו רוך מיוחד השמור לילדים ולכלבים. לא תמיד הוא היה מומחה לקפה; בגלגולו הקודם הוא היה ראש יחידת השליחים בסוכנות היהודית. כשפרש מהסוכנות החליט שהגיע הזמן למשהו חדש לגמרי. והתוצאה היא הגלריה לקפה.

לפני שנים אחדות עברו עופר ואשתו נאווה חוויה מיוחדת. "לאחר פטירתם של הורי אשתי", הוא מספר, "עברנו על החפצים שנותרו בביתם בירושלים. בתוך תיבת קרטון מצאנו ערמה של פוסטרים, כרזות מתקופת קום המדינה. על הצד האחורי של חלקן היו ציורים של אשתי מילדותה. ההורים אף מסגרו את אחד מהם, והוא היה תלוי כל השנים בבית. התחלנו לחקור ולבדוק. התברר שהכרזות הן פרי עבודתו של האמן והמאייר איתמר דוד, שעיצב כרזות בעבור ארגון ההגנה ובעבור מוסדות המדינה החדשה. התברר שאיתמר, שעלה ארצה בשנות ה־20 מגרמניה, שכר דירה אצל סבתא של נאווה ברחביה. הכרזות הן מה שהותיר מאותה תקופה, וחמי וחמותי שמרו עליהן כל השנים. התחלנו לחקור מה מסתתר מאחורי 'תיבת האוצר', וגילינו שבישיבה יוניברסיטי בארה"ב יש ארכיון שלם של עבודותיו של איתמר דוד, והוא מנוהל בידי אשתו השלישית, שעימה אנחנו בקשר קרוב".

הכרזות שמצאו עופר ונאווה אכן מספרות את סיפורה של המדינה בראשית דרכה. "הזהר, האויב מאזין", "חסוך במים", "אל תתן ידך להפצת שמועות", הן חלק בלתי נפרד מאווירת התקופה. מבחר כרזות מהאוסף מוצגות השבוע בגלריה לקפה לרגל יום העצמאות, ו"מי שיגיע יקבל גם גלויה למזכרת", אומר עופר.

בגמר של ועדת הסמל

איתמר דוד נולד בברסלאו, גרמניה. הוא למד בבית הספר לאמנות שימושית בשרלוטנבורג בברלין, שהשתייך לתנועת "ארטס אנד קרפטס" שדגלה בעיצוב מוצר אמנותי ושימושי כאחד. ב־1932 עלה לארץ והתיישב בירושלים. עם השנים הפך לדמות מרכזית בעיצוב השפה החזותית של מדינת ישראל הצעירה.

הוא עיצב עבודות גרפיקה רבות לגופים לאומיים כמו הקרן הקיימת לישראל, כמה משטרות הכסף הראשונים של מדינת ישראל וגם בולים רבים. הצעתו לעיצוב סמל מדינת ישראל ב־1948 הייתה אחת משלוש העבודות שהגיעו לגמר בדיון הוועדה העליונה לבחירת הסמל. הוא הותיר גם חותם אדריכלי. בין השאר עיצב דוד את המבנה הישן של בית הספר שנקר ברמת־גן, את הלוגו של מפעל המלט נשר וכרזות רבות בעבור לשכת הפרסום הממשלתית. אבל הידועה מכול היא כנראה עבודתו בעיצוב הפונט "דוד", הקרוי על שמו, שהוא אחד הפונטים הנפוצים ביותר בדפוס העברי המודרני מאז ועד היום.

ב־1953 עבר דוד לניו־יורק, שם פתח בקריירה ענפה של עיצוב ועיטור בתי כנסת, עיצוב עטיפות ספרים ופרטי יודאיקה. עבודתו זכתה להוקרה והערכה והוא אף תכנן כמה אנדרטאות ופארקים במדינת ניו־יורק. ספר תהילים וספר יונה שעיצב, הנחשבים ליצירות מופת, הם פריטי אספנות מבוקשים. דוד נפטר בן 86.

פתיחת תערוכת הכרזות בגלריה לקפה, המחווה של עופר, מתכתבת היטב לא רק עם ימיו כאמן צעיר בבית הספר לעיצוב בברלין, אלא גם עם הימים הדרמטיים של קום המדינה.

כך, צומת אחת קטן בדרום תל־אביב מחבק את הישראליות החדשה, שאוספת לתוכה ישן וחדש, מזרח ומערב, ויש לה לב רחב שמחבק גם את אפריקה. ובבית הקפה הזה נפגשים באותו שבוע סיפורם של מילה ועופר, שאין מנוס מלקרוא להם סיפורי שואה ותקומה, שהם גם סיפורה של ישראל העכשווית, של תל־אביב וירושלים, של קודש וחול, תרבות היפסטרית ותרבות של קפה. והכול בצומת אחד בשטח של כמה עשרות מטרים רבועים.

The post בית הקפה הקטן בת"א שמתנקזים אליו השואה והתקומה, הקודש והחול appeared first on מקור ראשון.