רק שישה שבועות חלפו מאז הוסרו רוב המגבלות על הכלכלה, כאשר ראש הממשלה הכריז: "תעשו חיים". "מסיבת הסיום" של הקורונה, שבה התגאה נתניהו בכך שישראל צלחה את המשבר בהצלחה גדולה, לדבריו, התהפכה בתוך ארבעים יום לאזהרות מפני סגר שני ולהשבת מגבלות על עסקים ומקומות עבודה, בדיוק כשהחלו לגבש שגרה חדשה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מדד המפעלים המזהמים: "רותם אמפרט נגב" שוב בראש

– ההסדר המשפטי לביטול אירועים, הופעות ופעילות בגני ילדים

– ברכות לימין: נולדה לכם אופוזיציה לוחמנית

התפטרותה של פרופ' סיגל סדצקי, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, חשפה עד כמה עמוק השבר בניהול המשבר. בפוסט שפרסמה האשימה סדצקי, משל היא צופה מן הצד ולא שחקן מרכזי בניהול המשבר, כי "למרות התרעות שיטתיות וסדורות במערכות השונות, ובדיונים בפורומים שונים, אנו צופים בתסכול בשעון החול של ההזדמנויות הולך ואוזל… מזה מספר שבועות מצפן הטיפול במגפה איבד כיוון". חוסר האמון ביכולתה של המערכת לנהל את המשבר פשה בכל פינה: האזרחים אינם סומכים על הממשלה, כפי שסקרי דעת הקהל מעידים, והממשלה איננה סומכת עליהם – כפי שמעידות ההגבלות החדשות, הקנסות המרובים והטענות המושמעות חדשות לבקרים על חוסר צייתנות של הציבור.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 7/F200708YS17-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

היעדר האמון מוביל לפאניקה, וזו בתורה מחוללת החלטות מדיניות גרועות. החרדה מפני קריסת מערכת הבריאות בגל הראשון הביאה להגבלות ולסגר כמעט מלא שנמשך כמה שבועות. החשש מפני קריסת הכלכלה הביא את הממשלה להקצות סכומי עתק לסיוע לעסקים, עצמאים ושכירים. שתי ההחלטות הללו היו אולי נכונות לשעתן, אבל הן הביאו אותנו למצב הבעייתי הנוכחי. הסגר הראשון הפך את ההחלטה על סגר שני לגזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה, גם אם היא אולי נכונה עכשיו יותר מאשר בגל הראשון. גם ההחלטה על סיוע נרחב לעסקים בסבב הראשון הביאה את הממשלה לסבב השני בכיסים ריקים, כך שגם אם עסקים זקוקים כעת ליותר סיוע – לא ברור מה יהיו המקורות התקציביים לכך.

אי־הוודאות, שהיא חלק מובנה מהתמודדות עם משבר רפואי חמור שמשתנה במהירות גבוהה, מחריפה כשהציבור איננו מרגיש שיש יד המנווטת את הספינה. לאי־הוודאות השפעה הרסנית על כלכלות, שכן כלכלה היא משחק של ציפיות, מדע של התנהגות אנושית שהוא חלק ממדעי החברה. כשאנשים מרגישים ביטחון, הם יפעלו באופן נחוש וייקחו סיכונים. עסקים ימשיכו לפעול למרות הפגיעה בהכנסותיהם, אם יאמינו שהמשבר זמני ושיש תוכנית פעולה ליציאה ממנו. אזרחים יבחרו לערוך קניות ולצאת לחופשות, ולא יעדיפו לחסוך את כספם מחשש לבאות. אפילו הבורסה עשויה לעלות – גם בלב המשבר – אם בקרב המשקיעים תהיה אמונה וציפייה שהמשבר עתיד לחלוף. ככל שהאזרחים יחושו שמערכת הבריאות ערוכה יותר והמנהיגים נוקטים בצעדים הנדרשים, כך הפגיעה תהיה קלה יותר וההתאוששות מהירה יותר.

ההערכה הזאת איננה נשענת על דמיון: זה בערך מה שקרה כאן בגל הראשון. להופעות היומיות של ראש הממשלה נתניהו בטלוויזיה, כולל הדגמת שימוש בטישיו וראשי התיבות ממ"י, הייתה השפעה מרגיעה על הציבור. לצידו עמד מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן־טוב, שהפך לפנים של המלחמה במגפה. כששניהם עמדו מול הציבור והסבירו את הפעולות שננקטו, את ההיגיון שעומד מאחוריהן ומה מבקשים להשיג באמצעותן – רוב אזרחי ישראל קיבלו את הגזרות הקשות בהבנה.

אבל בסבב השני, החוקים אחרים. החלטות ספורדיות מתקבלות אד־הוק ולאחר יד, בצל מחלוקות פנימיות ועימותים מתוקשרים בתוך הממשלה, וביקורת ציבורית גוברת. כמעט כל מי שישב בתדרוכים של הסבב הראשון התחלף. בר סימן־טוב פרש; ליצמן, שהוביל את משרד הבריאות בעשור האחרון, הוחלף ביולי אדלשטיין שלא זכה למאה ימי חסד (ולא עמד מעולם בראש משרד כה גדול ומורכב); נפתלי בנט, שהוביל את הוצאת החולים למלוניות מחוץ לקהילה ודחף לעירוב מערכת הביטחון במשבר, יושב באופוזיציה; ונתניהו, כך נראה, טרוד בעניינים אחרים. היעדר ההסברים וההחלטות הלא ברורות, גורמים לתחושה קשה בציבור, שמשהו פשוט לא עובד.

לכל אורך הסבב הראשון האשמנו את ממשלת המעבר בחוסר יציבות פוליטית ובהיעדר החלטיות, ופיללנו לממשלה שתוכל להתמודד עם המשבר. אבל כאשר מגיע הגל השני, אנחנו מחפשים את הפנים המוכרות והן אינן. ממשלת האחדות לא הביאה בכנפיה יציבות גדולה יותר, לא ודאות רבה יותר, לא מדיניות ברורה יותר, לא בריאות טובה יותר ולא כלכלה מצליחה יותר. יש בה שני ראשים ושלושים וארבעה קולות, וכולם מדברים בעת ובעונה אחת. יותר מדי פנים חדשות וטירונים פוליטיים, שמנסים להשתלט על משרדים גדולים ומורכבים בליבו של משבר לאומי עצום, הביאו אותנו כפסע מסגר שני.

אבל הסכנה הגדולה יותר היא הפיכת הפאניקה לאנרכיה. אזרחים שיאבדו אמון ביכולתה של הממשלה לנהל את המשבר עלולים לחדול מלציית להנחיות, וכאוס כזה יהיה קשה לשקם אפילו יותר מהכלכלה. אסור שהגל יהפוך לצונאמי.

הממשלה לא אשמה

המגבלות החדשות־ישנות על הכלכלה התקבלו בקרב עסקים רבים בקריאות שבר. מסעדות ובתי קפה, מלונות ובתי הארחה, מוסדות תרבות ופנאי, אולמות אירועים, וסביבם המוני העצמאים והעסקים הקטנים שמתפרנסים מהפעילות העסקית של כל אלה – רק החלו לחזור לפעילות, וכבר נאלצים לסגור שוב את שעריהם.

עוד לפני שובן של ההגבלות, המצב הכלכלי היה קשה למדי. תחזית בנק ישראל שפורסמה השבוע מדברת על ירידה משמעותית בכל המדדים הכלכליים העיקריים: התוצר צפוי להתכווץ בשיעור של 6 אחוזים בשנת 2020 (התחזית הקודמת של בנק ישראל דיברה על 4.5 אחוזים). הצריכה הפרטית צפויה לרדת ב־6.5 אחוזים ב־2020, ירידה שלא נראתה כמותה בישראל מאז 1984. ההשקעות צפויות לרדת ב־13.5 אחוזים, על רקע הצניחה בסחר העולמי. גם הייבוא והייצוא צפויים להיפגע: הייצוא צפוי לרדת ב־13 אחוזים, למרות נתונים טובים יחסית בתחילת השנה, והייבוא צפוי להתכווץ בשיעור של 14 אחוזים. גירעון הממשלה צפוי לעמוד ב־2020 על כ־12 אחוזי תוצר, ויחס החוב לתוצר צפוי לעלות ל־75 אחוזים (בהשוואה לכ־4 אחוזי תוצר ויחס חוב־תוצר של כ־60% לפני המשבר הנוכחי).

הפניית האצבע המאשימה לממשלה, כאילו מדיניותה היא שממיטה עליהם חורבן, מובנת מצד אנשים שמטה לחמם נשבר לנגד עיניהם; אבל לאמיתו של דבר, היא לא בדיוק נכונה. הטמיעו בראשנו דיכוטומיה שגויה, כאילו הממשלה יכולה לבחור בין שני תרחישים: אחד שיעדיף את שיקולי בריאות הציבור אבל יפגע בכלכלה, ואחר שישמור על הכלכלה ויסכן בגל תחלואה משמעותי. אבל במציאות משתוללת מגפה, והיא תפגע במידה מסוימת אך בלתי נמנעת גם בבריאות וגם בכלכלה, לא משנה מה יהיו החלטות הממשלה.

הסגר הוא לא מרכז הסיפור, גם אם האיומים בסגר מעוררים חרדה רבתי. גם אם הממשלה תבחר שלא להטיל סגר או מגבלות על פעילותם של עסקים – התחלואה הגוברת תוביל בעצמה לצמצום הפעילות הכלכלית. ככל שיותר אנשים יידבקו במסעדות ובבתי מלון, כך הם יפסיקו לפקוד אותם. הידבקות של אנשים בחדר כושר, תביא לכך שאחרים יפסיקו לפקוד אותו. במקרה של תחלואה גבוהה מאוד ומתים רבים – אנשים יחששו לצאת מהבית, והכלכלה תיעצר גם ללא החלטה ממשלתית. יתר על כן, אנו חיים בעולם גלובלי, ולכן הפגיעה במדינות אחרות בהכרח תפגע בייבוא ובייצוא וכמובן בייצור המקומי, בשירותים שהוא מפרנס ובמעגלים היקפיים – בתי אב רבים בישראל. משבר עולמי היה פוגע בכלכלה הישראלית גם אם הנגיף היה עוצר בשערי נתב"ג.https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /2020/07/01-2-750x703.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אפשר לראות מה קרה במקומות אחרים: איטליה איחרה להתמודד עם המגפה ובהמשך הטילה סגר ארוך וקשה, וספגה נזק כלכלי שבין 11 ל־14 אחוזים מהתמ"ג השנתי, על פי תחזיות ה־OECD. בשוודיה, שבה לא היה סגר, הכלכלה תתכווץ בשיעור שבין 7 ל־8 אחוזים. ניו־זילנד, שהראתה התמודדות יוצאת מן הכלל עם הנגיף, תספוג נזק בהיקף שבין 9 ל־10 אחוזים. בישראל צופה ארגון ה־OECD פגיעה של 6.2 אחוזים במקרה של גל תחלואה יחיד, ו־8.3 אחוזים במקרה של גל שני משמעותי. במדינות ה־OECD, ממוצע ההתכווצות הכלכלית נע בין 7.5 ל־9.4 אחוזים מהתוצר.

אם הייתה לנו תקווה שמה שהפסדנו ברבעון השני של השנה יחזור ברבעונים השלישי והרביעי, התבדינו. הרבעון השלישי הראה פעילות כלכלית ערה בהשוואה לחודשי הסגר שלפניו, אבל לא חזרה לשגרה מלאה ובוודאי לא פיצוי על החודשים הקודמים. ענפי התיירות והאירוח עוד רחוקים מחזרה לפעילותם הקודמת בשל היעדר תיירות החוץ, וגם תיירות הפנים טרם חזרה להיקפיה הקודמים. גם לאחר הסרת המגבלות אנשים לא מיהרו לחזור למרכזי הקניות, לחנויות הענק, למסעדות ולבתי המלון, בין אם מפחד המגפה, ובין אם בשל חוסר יכולת כלכלית אצל מי שעדיין מובטל או שהכנסתו נפגעה.

באותו אופן התבדתה התקווה כי מיד עם הסרת המגבלות יחזירו כל העסקים את עובדיהם ואחוזי האבטלה ירדו פלאים. האבטלה נותרה לא רק על מספר דו־ספרתי אלא עם קידומת 2, ועוד לפני הטלת המגבלות החדשות עמדה על כ־21 אחוזים. רק שישה אחוזים מהעובדים שיצאו לחופשה ללא תשלום חזרו לעבודתם, והיתר נותרו בחוסר ודאות. בנק ישראל חוזה כי עד סוף השנה תתייצב האבטלה על כ־9 אחוזים, אך הגל השני עלול להפוך את התחזית הזאת לנבואת שוטים.

כשמבינים שתחת כל החלטה של הממשלה ייפגעו גם הכלכלה וגם בריאות הציבור, נבין שהדרישה מהממשלה להעניק פיצוי על הנזקים משום שכביכול היא גרמה להן – היא מופרכת. הממשלה תמיד תקבל החלטות שהן ממוצע של שני השיקולים החשובים הללו, והיא יכולה לנסות למזער ככל האפשר את הפגיעה הן בבריאות והן בכלכלה. אבל על נזקים שהם תוצר של כוח עליון נקבל פיצוי רק בבית דין של מעלה. לממשלה מעולם לא הייתה האפשרות לפצות את כולם על כל הנזק.https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /2020/07/02-2-750x911.jpg 750w" sizes="(max-width: 790px) 100vw, 790px" />

הקורונה עומדת, ככל הנראה, ללוות אותנו בשנה הקרובה ואולי מעבר לה. התוכניות הממשלתיות שנכתבות מהיום למחר, בלחצי התקשורת וקבוצות אינטרס, הן לא אסטרטגיה נכונה לניהול המשבר. דרושה מנהיגות נחושה שתגבש תוכנית סדורה אשר תיקבע על בסיס כללים ברורים, ישימים, הגיוניים ואחידים שצריכים להיאכף ללא משוא פנים. אם הקייטנות לילדים מכיתה ד' ומעלה נסגרות, גם הישיבות צריכות להיסגר. לא ייתכן שמי שצועק חזק יותר באולפנים, מצליח להביא יותר מפגינים מחוץ למשרד האוצר או יש לו יותר כוח במרכז הליכוד יקבל מענקים, ואילו אחרים – שאולי זקוקים לסיוע יותר ממנו – לא יקבלו. תוכנית מענקים שמעבירה לחברות הגדולות עשרות מיליוני שקלים, רק כדי לגלות אחר כך שאותן חברות העניקו לבכיריהן בונוסים בסכומי עתק, היא תוכנית שנהגתה בחיפזון ולא בחוכמה. באותו אופן, אין היגיון שמסעדה המתפרסת על 250 מ"ר ומסעדה בגודל 40 מ"ר יורשו לארח אותו מספר סועדים, וכך גם חדרי האוכל הגדולים בבתי המלון.

מנהיגות שמקשיבה לרחשי הציבור היא דבר יפה, אבל מנהיגות שמאפשרת לכל קמפיין מתוזמר ופאנל בחדשות להכתיב לה את המדיניות, היא דבר רע מאוד. תוכניות פזיזות עם מספרים גדולים שנוצרות רק כדי להראות שעושים משהו הן לא הפתרון, לא למשבר הזה ולא בכלל. בעת הזאת, שבה מחלה משתוללת זורעת בחיינו חוסר ודאות, הממשלה אולי לא יכולה לרפא את כל החולים, אך לפחות בכל הנוגע למדיניותה הכלכלית היא יכולה להגדיל את הבהירות ולהעניק מעט ודאות.

לא פותחות מהדורות

ייתכן שאפילו לא שמעתם על השביתה הגדולה מאז קום המדינה שהתקיימה השבוע, כי כשהעובדות הסוציאליות משביתות את כלל השירותים החברתיים – הציבור הרחב אינו נפגע מכך. רק החלקים החלשים ביותר של החברה, והם בדרך כלל לא פותחים מהדורות חדשות.

מאבקן של העובדות הסוציאליות חשף אמת כואבת: לחשיבות העבודה שלהן אין משמעות בקביעת שכרן. זה לא השוק החופשי האכזר שפוגע בהן; עובדות סוציאליות מועסקות באופן בלעדי כמעט אצל מדינת ישראל על ענפיה השונים. אף שאין חולק כי עבודתן חשובה, עבודת קודש כמו שנוהגים לומר בצדק, לא זה מה שקובע את סולם השכר במגזר הציבורי.

השכר במגזר הציבורי אינו נקבע לפי חשיבות העבודה והערך שהיא מוסיפה למדינה, לא על פי פרמטרים של השכלה או ניסיון, אפילו לא על סמך היצע וביקוש. במקרים כאלה, השכר היה עולה כדי למלא את אלף התקנים החסרים של עובדות סוציאליות. השכר במגזר הציבורי נקבע על פי גורם אחד: כוח. מי שיש לו יד על השאלטר של השירותים החיוניים במשק, יקבל שכר גבוה יותר. זו הסיבה היחידה לכך שמנופאי בנמל אשדוד מרוויח 66 אלף שקלים בחודש, ואילו העובדת הסוציאלית משתכרת 6,000 שקלים. המנופאי יכול להשבית את סחר החוץ של ישראל, עובדת סוציאלית יכולה להשבית פנימיות לנוער בסיכון. החזק מרוויח.

העיוות הזה ימשיך להיות חלק מחיינו, כל עוד תרבות ההעסקה הקלוקלת במגזר הציבורי תימשך. ארגונים שמחזיקים במונופול על שירות ציבורי חיוני אינם יכולים להמשיך להחזיק גם בזכות שביתה בלתי מוגבלת. רק כשהמציאות הזאת תשתנה, נוכל לחלק את העוגה הציבורית בצורה שוויונית יותר.

The post הפאניקה של הגל השני עלולה להוביל לאנרכיה appeared first on מקור ראשון.