משה סנה היה אחד המנהיגים הבולטים של היישוב העברי בארץ ישראל בעשור שקדם להקמת המדינה. בפולין עמד סנה בראש הפלג המרכזי של התנועה הציונית, "הציונים הכלליים", ועם עלייתו ארצה ב־1940 השתלב במהירות בעשייה הביטחונית, כראש המפקדה הארצית של ארגון ההגנה, ובעשייה הפוליטית – כחבר הוועד הלאומי. לאחר הקמת המדינה הוא נעשה איש שמאל קיצוני, מה שהיינו מכנים היום "השוליים הסהרוריים", והוביל קבוצה שפרשה ממפ"ם וחברה למק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– אחרי שקודמו נרצח: כך נבחר הרב של זכרון יעקב

– למרות ההבטחות, השמיים רחוקים מלהיפתח באמת

– באסון בביירות נפגעה גם המורשת ההיסטורית של ארץ הארזים

באותן שנים נחשב סנה לאחד הנואמים הפוליטיים המוכשרים והכריזמטיים ביותר במדינה. כרטוריקן מיומן הוא שילב בדפים שלפניו גם הערות בנוגע לאופן נשיאת הנאום. האגדה, שמצאה את דרכה ל"ילקוט הכזבים" אך מעולם לא הוכחשה, מספרת כי מאן דהוא הצליח להציץ לדף הנאום של סנה. סמוך לאחת הפסקאות הוא הבחין בהערה הבאה, כתובה בעט אדום: "נימוק חלש, להרים את הקול".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 08/08528799-1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

היו מי שנזכרו באנקדוטה ההיסטורית הזו שבוע שעב, כאשר דווח שראש הממשלה החלופי בני גנץ התפרץ בצעקות לעבר ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו, במהלך ישיבת קבינט הקורונה. אך אם בהרמת קול עסקינן, התקרית בקבינט יכולה להזכיר לנו גם אירוע אחר שהתרחש לא מעט שנים קודם לכן, בארץ ישראל המנדטורית, ותועד היטב בעיתוני התקופה.

גיבור המעשה הוא הסופר יוסף חיים ברנר, שהיה מעורב בעשייה ספרותית ענפה, אך לא משך את ידיו גם מעיסוק בנושאים ציבוריים ופוליטיים. בחנוכה תרפ"א הוא הגיע לבניין הטכניון בשכונת הדר בחיפה, שם התקיימה ועידת היסוד של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. ברנר אמנם עלה ארצה במטרה להפוך לחקלאי, אך בפועל לא עסק בחקלאות; לוועידת ההסתדרות הוא לא ביקש להיבחר, וגם לא נבחר. אף על פי כן נכנס לישיבות, בתור אורח ומשקיף מן הצד.

הדיונים, כיאה לוועידת יסוד של ארגון חשוב, עסקו בשאלות אידיאולוגיות כבדות משקל ובסוגיות מעשיות שעל הפרק. כנהוג בפורומים מעין אלו, כמה מהמשתתפים האריכו בדבריהם. בשלב מסוים פנה ברנר בזעף לאחד הדוברים, והשמיע קריאת ביניים קולנית. יושב ראש הישיבה העיר לברנר שעם כל הכבוד, הוא אינו ציר בוועידה, ולכן אין לו רשות הדיבור. על כך השיב לו הסופר: "רשות הדיבור אין לי, אבל זכות הצעקה יש לי".

דבריו של ברנר העירו את המושב המנומנם מתרדמתו. הצייר והפסל נחום גוטמן אייר את ברנר הדורש את זכות הצעקה, ולאחר שנים גם יצר פסל שנקרא כך. הירצחו של הסופר בפרעות תרפ"א, פחות מחמישה חודשים לאחר אותה ועידה, הוסיף לקריאה שלו נופך כמעט נבואי, שהפך אותה למטבע לשון.

אז את מי מהצועקים – סנה או ברנר – מזכיר לכם גנץ?

The post הצעקה האחרונה: למה התפרץ גנץ appeared first on מקור ראשון.

מינה אורלנסקי בת ה־16 הצטנפה בגומחה הנסתרת מאחורי ארון הספרים, כשהיא רועדת מפחד. לצידה הצטופפו עוד חמישה בני אדם – ילד בן עשר שהיה קרוב משפחתה, השכנה גברת גרודזינסקי ובנה, ושני בחורי ישיבה שאותם היא לא הכירה. מעבר לארון הכבד היא יכלה לשמוע את קולותיהם של עשרות אנשים שהתקבצו בבית באותה שבת, י"ח באב תרפ"ט, מתוך תקוות שווא להינצל מההמון המוסת השועט ברחובות חברון.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– למרות ההבטחות, השמיים רחוקים מלהיפתח באמת

– דעה: כשמירי רגב הביסה את אופירה וברקו

– באסון בביירות נפגעה גם המורשת ההיסטורית של ארץ הארזים

מינה לא התגוררה בחברון; היא הגיעה לשם לרגל שבת "שבע ברכות" של אחותה רחל ובעלה הטרי צבי ברונשטיין. אביה, הרב אברהם יעקב אורלנסקי, שהיה רב המושבה זכרון־יעקב, חשב שיהא זה ראוי לחגוג את האירוע בעיר האבות – שם גרה אחות נוספת, חנה סלונים, עם בעלה ושני ילדיה. הרב, אשתו ינטע ובתם מינה הקדימו להגיע לחברון כבר ביום חמישי, אולם הזוג הצעיר העדיף להצטרף אליהם רק למחרת. ההשתהות הזו הצילה את חייהם של רחל ויעקב: ביום שישי כבר עצרו הבריטים את כל תנועת האוטומובילים מתל־אביב לירושלים, בשל מה שייקרא "פרעות תרפ"ט".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ages-3204191-750x1183.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ges-3204191-1140x1799.jpg 1140w" sizes="(max-width: 1298px) 100vw, 1298px" />

כשפרצו המהומות בחברון, נחשב ביתה של משפחת סלונים למקום בטוח יחסית, בשל קשריו של אליעזר דן סלונים עם נכבדי העיר הערבים. עד מהרה התברר כי לא זה מה שיעצור את ההמון צמא הדם. "בעד הסדק שבארון ראיתי איך אחד הפורעים הכה בכוח באלה שבידו על ראש אבי המסכן, שהיה עטוף באותה שעה בטליתו… רציתי להרים קול צעקה, אולם הבחורים שהיו איתי סתמו את פי במגבת", תיארה לימים מינה מקצת ממה שראתה.

אחרי כמה דקות השתררה במקום דממת מוות. מינה ושכניה לגומחה יצאו ממחבואם. את עדויותיהם באשר למחזה שנגלה לעיניהם, קשה להעלות על הכתב. מתוך 18 גופות שנספרו באותו רגע, רק אחת הייתה שלמה. בין הנרצחים מצאה מינה את שני הוריה, את אחותה חנה, את הגיס אליעזר דן ואת אחד מילדיהם הקטנים.

ועד זכרון־יעקב היה אחוז הלם. לצד הצער העמוק על הרב ובני משפחתו, הבינו אנשי המושבה כי מוטלת עליהם חובה מוסרית לדאוג למינה. הם שילמו את החובות שהותיר אחריו הרב, ודאגו ליתומה לקצבה חודשית שתאפשר לה קיום מינימלי. במקביל חככו בדעתם כיצד לאייש את משרת הרב שהתפנתה בנסיבות כה טרגיות.

הרבנות הראשית לארץ ישראל הביעה בסוגיה זו עמדה שנראתה אצילית באותה עת: "עליכם להשאיר את כיסא הרבנות בזכרון־יעקב פנוי בעד לוקח בתו היתומה מינה", היא הודיעה לוועד, שניאות ברצון. אך הנה עבר חודש, ורעיון חדש צץ במפתיע: "הקרה ה' לפנינו רב גדול…. להפקיד על ידו את פיקדונה של משרת הרבנות… עד כי יבוא המועד למסרה לידי המיועד לה", כתב פקיד בכיר ברבנות לוועד זכרון־יעקב. חשדם של מנהיגי המושבה התעורר: הייתכן שמישהו מנסה לסדר עבודה למקורבו? ברור היה להם ש"מינוי זמני" שכזה לא במהרה יבוטל, ומציאת שידוך הגון ליתומה הפכה אפוא עניין דחוף.

חיפשו, ומצאו. אחד מניצולי אותה שבת איומה בחברון היה הרב יקותיאל קושלבסקי בן ה־29, תלמיד חכם גדול וראוי. לפי אחת הגרסאות, הוא היה זה שהציל את חייה של מינה אורלנסקי, כשהוביל אותה למקום המסתור בבית סלונים. הזוג הובא בברית הנישואין, והרב קושלבסקי (ששינה את שמו לעזריאלי) הוכתר לרבה של זכרון־יעקב, תפקיד שמילא במשך 62 שנים.

The post אחרי שקודמו נרצח: כך נבחר הרב של זכרון יעקב appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-19.44.06-750x237.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מתווה הטיסות החדש שיצא אתמול (א') לדרכו בהתרגשות מרובה ואולי מעט מוגזמת יאפשר לכמה מאות ישראלים בודדים לצאת לנופש קצר או לפגישת עסקים במדינה שכנה, אבל בוודאי לא יהיה זה שיפתח את השמיים לעשרות המדינות הנחשבות ירוקות. עד שישראל לא תוריד משמעותית את התחלואה ותיחשב בקרב העמים למדינה ירוקה, אנחנו יכולים לשכוח מהצטיידות במילקי בברלין, טרק מאתגר בבנסקו שבבולגריה, קפה טוב ברומא או מטיול תרמילאים בניו זילנד.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– נו ספיק אינגליש: המהגרים שלא מוותרים

– חדר המתים הוא רק מעטפת לניתוח החברה הישראלית

– "הדיקטטור האחרון באירופה"  לא הולך לשום מקום

מרבית מדינות העולם מסרבות לאשר כניסת אזרחים ממדינת ישראל בשל התחלואה הגבוהה בה, שנחשבת לגבוהה ביותר בעולם פר נפש. במקביל, כל עוד בישראל לא יאשרו לתיירים הזרים מהמדינות הירוקות להיכנס ארצה, אלו לא ימהרו להכניס אליהן את אזרחי ישראל. ברית הדדיות קוראים לזה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 05/AFP_1RJ9NX-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ועם זאת, אחרי כמעט חצי שנה שמרבית אזרחי ישראל נמנעו מלפקוד את הדיוטי-פרי ושערי נתב"ג, ולמעט גיחה קצרה שעשיתי לחו"ל לבחון עבור 'מקור ראשון' את נהלי הטיסות החדשים בעידן הקורונה, יש בפתיחה החלקית מאוד של השמיים בשורה שיש בה כדי להתניע חזרה לשגרה כלשהי, מתישהו. מנכ"ל משרד הבריאות פרופ' חזי לוי, חתם אתמול  על צו פטור מבידוד לשבים ממדינות ירוקות שפוטר מבידוד ישראלים השבים מ-20 מדינות ובהן אוסטריה; איטליה; אסטוניה; בולגריה; בריטניה; גאורגיה; גרמניה; דנמרק; הונג-קונג; הונגריה; יוון; ירדן; לטביה; ליטא; ניו-זילנד; סלובניה; פינלנד; קנדה; קפריסין וקרואטיה.

כל הנוסעים המבקשים לטוס מישראל נדרשים למלא טופס דיווח יציאה מישראל במהלך 24 שעות שלפני הטיסה ובחלק מהמדינות יידרשו עם הגעתם להציג תוצאות שליליות לבדיקת קורונה עדכנית. ביוון אף ידרשו מהמבקרים הישראלים לערוך בדיקה נוספת במדינת האיים ולהמתין עד 48 שעות בבידוד בחדרם במלון עד לקבלת תשובה.

בשלב הזה המדינות היחידות באירופה שמוכנות לקבל ישראלים הן יוון, בולגריה וקרואטיה. שאר המדינות שמוגדרות ירוקות בישראל עדיין סגורות לדרכון כחול לבן, וכדי להיכנס בשעריהן תצטרכו דרכון זר. בנוסף לבדיקת קורונה, ידרשו הטסים למלא הצהרת בריאות. הכניסה לטרמינל הנוסעים בנתב"ג תותר רק למחזיקי כרטיס טיסה ואישור על מילוי הבקשה באתר משרד הבריאות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 08/AFP_1UR7IF-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בתוך כך, הבוקר תתכנס ועדת הקורונה של הכנסת בראשות היו"ר ח"כ יפעת שאשא-ביטון יחד עם בכירי משרד הבריאות ואנשי מערך התעופה בישראל לדיון בנושא המתווה החדש. הנחת העבודה היא כי אין בהחלטה על אישור הכניסה לישראלים חוזרים ממספר מדינות ירוקות בעולם כדי לשנות את המציאות ולפתוח את השמיים וזאת מאחר והמדינות הללו ברובן אינן מוכנות לקבל ישראלים ללא חובת בידוד, וכן בשל העובדה שבישראל לא מוכנים לקבל תושבים ממדינות זרות, גם אם הן ירוקות.

"השמים לא באמת נפתחים", אמרה ח"כ שאשא-ביטון בדיון שנערך בנושא בוועדת הקורונה בשבוע שעבר. היא טענה כי המתווה שגיבש משרד הבריאות לפתיחת השמים שיצא היום לדרכו הוא לא אמיתי ואמרה כי "אנחנו עובדים על עצמנו".

The post למרות ההבטחות, השמיים רחוקים מלהיפתח באמת appeared first on מקור ראשון.

מעניין המסע הקולנועי שעשה הבמאי טריי אדוארד שולץ בשלושת סרטיו הראשונים. "קרישה", סרט הבכורה שלו מ־2015, הוא דרמה משפחתית שהווליום שלה הולך וגובר עד למחוזות האימה. "זה בא בלילה" מ־2017 הוא סרט אימה שמתמקד בדרמה המשפחתית. כעת, בסרטו השלישי והחדש "גלים", שעלה לאחרונה בשירותי ה־VOD השונים, מנסה שולץ לשלב בין הטונים ועושה זאת בהצלחה מרשימה ביותר. "גלים" הוא סרט אחד החצוי לשניים, כשלכל חלק טון שונה לגמרי, אבל הוא מצליח להתחבר לחוויה אחת ייחודית, מפעימה לעיתים, שעוטפת ומטלטלת את הצופים בכל הכלים הקולנועיים העומדים לרשות יוצריה.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:

בחזרה לחילוץ ההרואי של סיירת מטכ"ל בבית הילדים במשגב עם

גלי הדף: לבנון מתקשה לקום מההריסות

בלי לערב הורים: כך תסיטו את הדיון כשייגמרו הטיעונים

טיילר הוא נער מוצלח ומקובל. יש לו חברה אוהבת, אחות והורים תומכים, ובהיותו ספורטאי מצטיין מובטחת לו מלגה לקולג' יוקרתי. אבל מתחת לפני השטח הוא מתמודד עם לחצים גדולים, וכששני אירועים גורליים משנים לפתע את תוכניותיו מקצה לקצה, טיילר נכנס לסחרור מסוכן שעלול להרוס את הכול.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... k_rgb_v1_sprk-750x422.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

קשה לדבר על "גלים" מבלי להיכנס קצת יותר לפרטים ולאופן שבו הסרט הזה מתפתח, אבל חבל יהיה לקלקל. לא שמדובר כאן בעלילה עתירת תפניות והפתעות, ומן הסתם כבר צפיתם בלא מעט סרטים עם וריאציות כאלה ואחרות על האירועים המתרחשים בסרט – אלא שהחל מפתיחתו תגלו שהפעם אתם בטריטוריה קולנועית חדשה ומסעירה. המצלמה והסאונד יובילו אתכם באסרטיביות, לעיתים ממש באגרסיביות, אל עולמן של הדמויות. שולץ מביים דרמה באנרגיות של סרט אקשן. הוא יוצר קולנוע אקספרסיבי שבו השוטים והקולות נעים ונשמעים כמו תנועות מכחולו של צייר אחוז דיבוק. המצלמה מסתובבת סחור וסחור, מאבדת פוקוס ונכנסת לפוקוס, מערבבת צבעים ואורות והכול בדיוק טכנוקרטי. גם בסצנות שקטות, כמו שיחה עם רופא, תנועת המצלמה האיטית והבסים המאיימים מתחת לפני השטח מצליחים למרוט עצבים ולרמוז על שלווה שרק ממתינה לרגע הפיצוץ. למרות היומרנות הגלומה בסגנון הבימוי הכה נוכח הזה, הוא מצליח לבטא את מצבן הנפשי של הדמויות באופן מזהיר, ומגביר פלאים את החוויה ואת פעימות הלב של הצופים. פה ושם בוחר שולץ בפורמליזם שכלתני מדי, כמו שינויים חוזרים בגודל הפריים כהמחשה לעולם שהולך וסוגר על הגיבורים – מה שהופך את הצפייה למודעת ויוצר הפרעה רגעית בהיטמעות הצופה.

גם בפן העלילתי מצליח שולץ לחלץ מקוריות אמיתית בטיפול הדרמטי שלו, למרות שכאמור, הוא מסתובב בטריטוריה חרושה. חשוב לציין, הסרט הזה הולך לסחוט אתכם רגשית וכדאי שתיגשו אליו פנויים ומוכנים.

אבל למסע חסר הפשרות הזה יש תכלית. בחלקו השני של הסרט בונה שולץ מהלך מבריק שמשתמש באירועי החצי הראשון כדי לעסוק בהתמודדות עם השלכות, עם אובדן ועם האופן העמוק שבו מעשיו של אדם משפיעים על הסובבים אותו. התפנית הזו מציעה גם שינוי טמפרמנט נדרש, והכול מוביל אל קתרזיס מרגש שבסופו תחושו שעברתם חוויה משמעותית. גם בחלק הזה הבחירות הדרמטיות של שולץ ממשיכות להכות לפעמים חזק מדי, אבל אתם תסלחו לו על כך בזמן ש"גלים" יפגע בכם בעוצמה ויסחוף אתכם לעומקיו.

גלים ארה"ב 2019, במאי: טריי אדוארד שולץ, 135 ד' 4 כוכבים

The post שובר גלים: מסע אגרסיבי לעולמן של הדמויות appeared first on מקור ראשון.

מענק שפיות /// רוני ארזי | 36 | +4

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 18/01/unnamed-150x150.jpg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2018/01/unnamed-75x75.jpg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2018/01/unnamed-90x90.jpg 90w" sizes="(max-width: 140px) 100vw, 140px" />

בעת צרה, אפילו האויב המר ביותר יכול למצוא את עצמו נלחם לצד מי שממלא את ליבו זעם בימי חולין. מאז החל האיסלאם להשתלט על אירופה ירדה דרמטית העוינות בין מדינות היבשת; ישראל וטורקיה שומרות על קשר סביר בעיקר בשל שנאתן המשותפת לסוריה; מדין ומואב חברו יחד כדי לקלל את ישראל; ואפילו קתרין וג'יל שיתפו פעולה כדי לפגוע בנינה, אויבתן המשותפת ב"צעירים חסרי מנוח".

כל זה הוביל אותי למחשבה האופטימית שבידוד משפחתי שנכפה עלינו יצליח לאחד את ילדיי, המתבגרים יותר והמתבגרים פחות, נגד האויב המשותף והנורא מכולם: השעמום. אז חשבתי.

על פי מדגם מייצג שערכתי במהלך 14 ימי הבידוד, או כמו שאני קורא להם "הימים הבאמת נוראים" המסקנה היא שאין שום גורם בעולם שיצליח להשכין שלום ביניהם, אויב ככל שיהיה. יש לנו בבית יותר מחשבים וטלפונים מבני אדם, וגם זה לא עוזר. פעם אחת אפילו עשיתי ניסוי – לקחתי את אחת הבנות לעשות שיעורי בית של החופש הגדול, ואחד הילדים פתאום בכה שהוא רוצה גם שיעורי בית! "אבל אתה עדיין בגן, אין לך שיעורי בית חמוד", ניסיתי להסביר בדמעות.

כשהוא יוצא למרפסת, גם היא חייבת. כשהיא רוצה את השלוק האחרון שנשאר בפריזר מהחבילה הקודמת, גם הוא רוצה בדיוק את השלוק הזה והעובדה שיש חבילה חדשה עם עוד 50 שלוקים כמובן לא משנה כלום. הוא רוצה לנצח ב"חתחתול" ואין לו בעיה שייתנו לו לנצח אבל שלא יגידו לו שנותנים לו לנצח. וכמובן שתי הבנות רואות את אותה הסדרה (ויש מצב שגם את אותו פרק) אבל בשני מחשבים שונים, רק אלוקי הקורונה יודע למה.

אז שלום לא היה כאן, אבל מצד שני העובדה שיצאנו מהבידוד הזה בחיים אומרת דרשני והנה אני דורש: הורים שיצליחו לסיים בידוד משפחתי עם כל הילדים ללא נזק משמעותי, צריכים לקבל מענק שפיות מיוחד. בעצם עזבו מענק, תנו אישור יציאה מהארץ.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/08/אם-מוחמד-לא-הולך-למתקנים-מוחמד-יביא-את-המתקנים-אליו-1-750x516.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מציאות זמנית/// בנימין שינברג | 35 | +6

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/08/בנימין-שינברג-150x150.jpg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/08/בנימין-שינברג-75x75.jpg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/08/בנימין-שינברג-750x755.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/08/בנימין-שינברג-90x90.jpg 90w" sizes="(max-width: 183px) 100vw, 183px" />

ההודעה הגיעה ברביעי בערב – ילדה מהישוב נתגלתה כחולה.

"מאמי, זה קשור אלינו?".

"כן חמוד, היא החברה הכי טובה של בת התשע. הייתה אצלנו לפני שישה ימים, שעתיים ביחד בחדר. וגם בת חמש הייתה איתן". וכך הבידוד הגיע גם אלינו.

בהתחלה עוד ניסינו להתפצל. אשתי הסתגרה בחדר עם המבודדות, אני תפעלתי את שאר הבית עם שלושה מתבגרים ותינוקת אחת. אחרי יומיים הבנו שבתחרות "מי משתגע קודם" כולם מפסידים ועברנו לבידוד משפחתי. המתבגרים מצידם הסתגרו בקומה השנייה בבידוד־הפוך כדי שיוכלו לשמור על קשר עם העולם החיצון.

בסדר, אז נהיה שמונה ימים בבידוד, מה קרה? בית גדול, חצר יפה, מה כבר יכול להשתבש?

בתור התחלה, סדר היום שלי. אני רגיל לקום כל יום באותה שעה, ללכת לבית הכנסת, לארגן את הילדים ולקחת אותם לגנים. ופתאום – לישון בלי שעון מעורר, יקיצה טבעית בשבע וחצי, ואז להתלבט – בשביל מה בכלל לצאת מהמיטה, לאן כבר יש למהר?

אחרי שהתגברתי על משבר הלו"ז שאלתי את עצמי, מה צריך אבא כדי לעבור את הבידוד בשלום?

אז ככה – כישורי ניווט, יצירתיות ואורך רוח.

ניווט חשוב כדי למצוא מקום שקט להתפלל. בהיעדר בית כנסת יצאתי למסע חיפושים ברחבי הבית – התחלתי בחדר של הילדה (שרקדה סביבי בניסיון להחזיר משחק לארון המשחקים), המשכתי בפינת האוכל (סליחה אשתי שעיכבתי לך את הארוחה) ובסוף התייאשתי ויצאתי לחצר בניסיון למצוא קצת צל בשמש הקופחת.

היצרתיות נדרשת כמובן כדי להעסיק את הילדים. מהר מאוד מיצינו את סבב לוטו־זכרון־פאזלים, סיימנו את דפי הצביעה מ"ערכת עידוד לבידוד" שקיבלנו מהיישוב (תודה על זה!), וביום השלישי כבר מצאתי את עצמי עם מסקינטייפ מודבק לאף משמיע קולות של פיל.

אבל הכי חשוב זה אורך רוח. אחרי הכל זו רק מציאות זמנית. לא לנצח אצטרך לצאת בהתגנבות יחידים באישון לילה כדי לזרוק את הפח. יום יבוא ואוכל שוב לצאת לרחוב בראש מורם, שקית זבל אחת בכל יד, כמו אבא גאה.

The post הלו, הלו אבא: גבר הולך לבידוד appeared first on מקור ראשון.

7 באפריל 1980 הוא ערב שביעי של פסח, ועוזי דיין, מפקד היחידה, נם את שנתו בביתו שבמושב היוגב. עוזי הוא בנו בכורו של זוריק דיין, אחיו הצעיר של משה דיין, שנהרג בקרב על רמת־יוחנן במלחמת העצמאות. דרך חתחתים ארוכה ורבת שנים עשה עוזי עד שהתיישב לבטח על כיסא המפקד בלשכה הצנועה שידעה כבר את נוכחותם המחשמלת של מפקדים רבי תהילה כמו דוביק תמרי, אהוד ברק, יוני נתניהו, עמירם לוין, נחמיה תמרי ואחרים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– כעת מתברר: טאיוואן הזהירה כבר בתחילת ינואר מפני הנגיף בסין

– גיבור העל הגלעדי: אליהו הנביא של ימינו

– גלי הדף: לבנון מתקשה לקום מההריסות

שום הילה נסיכותית, המתלווה לכל מי שנושא את שם המשפחה דיין, לא הייתה יכולה לעזור לעוזי להגיע ללשכת המפקד. רק עבודה קשה, שאפתנות ונחישות יוצאת דופן וכנראה גם קצת גנים טובים, כאלה של לוחמים מלידה, ששורשרו דרך הגנום המשפחתי והתקבעו באופיו של עוזי. אין לו רגע של נחת, לעוזי, על הכיסא החדש שבו נחת רק חודשיים קודם לכן, כשהחליף את נחמיה תמרי. במרץ 1980, בדיוק חודש לאחר שהתמנה למפקד סיירת מטכ"ל, טבע למוות יוחאי פרייס, לוחם שייטת 13, במהלך בדיקת מעבורת לילית בנהר הירמוך, שאנשי השייטת ביצעו יחד עם לוחמי היחידה. היחידה הייתה אחראית לאותה פעילות, ורפול, הרמטכ"ל, כבר הספיק למלמל באוזניהם של כמה בכירים בצבא: "עוזי לא ימשיך להיות מפקד יחידה אצלי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/08/D262-102-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מלמוליו של רפול באוזני אחרים היו הופכים לעתים קרובות לוונדטה אישית המסתיימת, על פי רוב, בהדחה כואבת. עכשיו נמצא עוזי דיין בדיוק במרכז הכוונת של רובה הצלפים הווירטואלי של רפול. אפילו שכנותם העמק־יזרעאלית רבת השנים – רפול הוא מתל־עדשים ועוזי ממושב היוגב – לא תוכל כנראה לסייע לעוזי.

בשלוש לפנות בוקר מצלצל הטלפון בביתו של עוזי. דני דוידי, קצין האג"ם התורן ביחידה, מעביר לו דיווח ראשוני על אירוע חבלני בקיבוץ משגב־עם. עוזי מנסה לדלות מדני כמה שיותר פרטים. המצב עדיין מעורפל למדי והם מחליטים שמסוק יישלח ליחידה, יאסוף את צוותי הכוננות הנמצאים שם על ציודם, ינחת ברמת־דוד ויאסוף כמה "צפוניים", עוזי ביניהם, בדרכם למשגב־עם.

כשעוזי וחייליו מגיעים ליישוב, איש לא מחכה להם ולא מכוון אותם למקום האירוע. הם פוגשים במקרה את ינוש בן־גל, אלוף פיקוד הצפון, והוא מספר להם בקיצור שמחבלים השתלטו על בית ילדים בקיבוץ. בדרכם לבית הילדים נתקלו המחבלים במזכיר הקיבוץ, סמי שני, והרגו אותו. שבעה ילדים מוחזקים עתה כבני ערובה ואיתם חבר קיבוץ, שהיה שומר הלילה באותו זמן.

מאוחר יותר מתברר כי חמשת המחבלים שייכים לחזית השחרור הערבית והם חמושים ברובים, במקלעים וברימוני יד. ארגון זה היה אחראי גם לחדירה למושב כפר־יובל כחמש שנים קודם לכן והוא מתמחה, ככל הנראה, בפריצות לבתי מגורים ולגני ילדים.

למעשה, חברי הקיבוץ מבינים כי משהו דרמטי מתרחש רק כשנשמעות היריות הראשונות, אלה שהרגו את סמי שני. הם מזעיקים את כוחות הביטחון, וכוח ראשון של סיירת גולני, בפיקודו של מפקד הצוות יונתן רז, מגיע כעבור זמן קצר ונערך מול בית הילדים. המחבלים מבחינים בלוחמים ופותחים לעברם באש. הכוח של גולני נסוג לאחור ונערך לפריצה מהירה מתוך חשש כבד שהמחבלים יתחילו לירות בתינוקות.

פרק הזמן למן הרגע שבו מגלים המחבלים את הכוח הפורץ ועד שהקליע הראשון יינעץ לכל אחד מהם במרכז הלב או הראש, הוא שעושה את ההבדל בין פעולה מוצלחת לבין כישלון מוחלט. פרק הזמן הזה יכול להיות גם חלקיק של שנייה. כל עיכוב מהווה גזר דין מוות לבני הערובה

בינתיים תופסים המחבלים את מאיר פרץ, חבר הקיבוץ ששהה בבית התינוקות, כופתים אותו בידיו וברגליו ומניחים על שולחן קטן לידו שני תינוקות שהביאו מהקומה התחתונה. התינוקות לא מפסיקים לצרוח, אך כעבור כשעה הם מתעייפים ונרדמים. שקט מתוח משתרר במקום.

בשלוש לפנות בוקר נעשה ניסיון ראשון לנהל משא ומתן עם המחבלים כשלב מקדים להשתלטות של סיירת גולני על המבנה. לוחמי הסיירת, כקדימון לקראת הפריצה, פותחים בירי מטורף ממקלעי מאג לעבר המבנה ונענים באש תופת. החובש של הכוח, אלדד צפריר, נהרג במקום, ויונתן רז, מפקד הכוח, נפצע. הניסיון של סיירת גולני לחלץ את בני הערובה כשל למעשה, ואחד המחבלים מכלה מיד את זעמו במאיר פרץ ויורה מטווח אפס כדור בודד בכף רגלו.

בשלב זה מתחולל ויכוח צעקני בין המחבלים לבין עצמם. חלקם רוצים להתחיל להרוג את התינוקות, אך מפקד החוליה בולם אותם.

בשעות הבוקר מציבים המחבלים אולטימטום ומאיימים שאם לא ישוחררו מחבלים הכלואים בישראל, הם יתחילו להוציא להורג תינוק אחד בכל חצי שעה.

לאחר הניסיון הכושל של סיירת גולני, מגיע לקיבוץ ינוש, אלוף הפיקוד, ואיתו אורי שגיא, מפקד האוגדה. בזירת האירוע מתייצבים גם לוחמים וכלבים מיחידת הכלבנים של צה"ל, שפעילותה החשאית נחשפת בפעם הראשונה במשגב־עם. הכלבים מאומנים לתקוף את החוטפים בפיגועי מיקוח ויכולים להושיט עזרה חשובה מאין כמותה לאנשי הכוח הפורץ. איתם מגיעים לנקודת ההיערכות גם אנשי סיירת גולני, בפיקודו של גיורא ענבר, וכן משה (בוגי) יעלון, סגן מפקד סיירת מטכ"ל, שרגלו מגובסת ולכן תפקידו באירוע מתמצה בניהול החפ"ק בשטח, ועמוס בן־אברהם, שבדיוק חזר ליחידה לאחר תקופה קצרה באזרחות והתמנה למפקד הפַּלגה המבצעית. שניהם, בוגי ועמוס, יהפכו לימים למפקדי היחידה.

אבירם הלוי וטל פניני, שניהם תושבי העמק, נקראים להגיע לרמת־דוד כדי לתפוס טרמפ על המסוק המגיע מהיחידה ומיועד לאסוף את ה"צפוניים". ממש כשהם נכנסים לשערי הבסיס ברמת־דוד, הם מזהים את המסוק הממריא בלעדיהם. לא עוזרים נפנופי הידיים והצעקות – המסוק כבר בדרכו צפונה. אבירם וטל מורידים את הברזנט מהטנדר של טל כדי לשפר את יכולתו האווירודינמית ופותחים בנסיעה מטורפת למשגב־עם, כשהם משוכנעים שהחמיצו כבר את האירוע. הם כמובן מגיעים בזמן ומספיקים לתרום את חלקם.

בבואו לפקד על הפריצה המסובכת לבית הילדים, רובצים על כתפיו הצנומות של עוזי דיין שני שקים כבדי משקל: האחד מכיל את משאלת ליבו הבלתי כמוסה בעליל של רפול להדיח אותו מהיחידה ויהי מה, והשני מכיל את אירוע מעלות, שש שנים קודם לכן, שבמהלכו נרצחו 22 ילדים בטרם הספיקו לוחמי היחידה לפרוץ לבית הספר ולהרוג את המחבלים. מובן שמפקד קר רוח, שאחריות אדירה רובצת על כתפיו, חייב לשים את מתג ההפעלה הפנימי שלו על מצב "פְּעַל" ולנטרל את כל רעשי הרקע, אבל שני האירועים האלה כבר חלחלו בוודאי למחזור הדם של עוזי והשפעתם על שיקוליו והתנהלותו היא מכרעת, גם בלי שיודה בכך.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/08/D348-046-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

עוזי, בעצמו בוגר האירוע במעלות, יודע היטב כי פרק הזמן למן הרגע שבו מגלים המחבלים את הכוח הפורץ ועד שהקליע הראשון יינעץ לכל אחד מהם במרכז הלב או הראש, הוא שעושה את ההבדל בין פעולה מוצלחת לבין כישלון מוחלט. פרק הזמן הזה יכול להיות גם חלקיק של שנייה. כל עיכוב, בין אם בגלל היסוס ובין אם כתוצאה מתקלה, ולו הקלה ביותר, מהווה גזר דין מוות לבני הערובה. זו התורה כולה על רגל אחת.

עוזי עובר בין החיילים הצמודים לקיר נטול החלונות של בית הילדים ומזריק לווריד של כל אחד ואחד מהם מנות מועשרות של אומץ לב ונחישות. חייהם של התינוקות שבתוך בית הילדים תלויים באומץ ובהחלטיות של עוזי ושל חייליו וכך גם, במידה קטנה בהרבה של חשיבות, עתידו של עוזי ביחידה.

שני צוותים של לוחמים סדירים מגיעים מהיחידה לאירוע במשגב־עם: צוות זיו קולברג מהפַּלגה הבוגרת, וצוות גל אלמוג מהפַּלגה הצעירה. לאחר סיור קצר שעורכים עוזי ומפקדי הכוחות שלו מסביב לבניין, נקבעת תוכנית הפעולה בשיתוף עם אלוף הפיקוד: עשרה צלפים ימוקמו בשש נקודות שונות. הצלפים מהווים לא רק חלק מן הכוח הפורץ וההורג, אלא גם משמשים כמודיעין און ליין לגבי מה שמתרחש בתוך המבנה. עליהם לדווח כל הזמן לעוזי ולחפ"ק של בוגי על דמויות הנראות דרך החלונות ועל מעשיהן.

הצלפים אמורים לירות באחד מתוך שלושה מצבים: בהישמע ירי מתוך הבניין, כלומר – המחבלים החלו לירות בבני ערובה; אם הם רואים בו זמנית לפחות שני מחבלים דרך החלונות, ואז הם יכולים לירות לאחר קבלת אישור מעוזי; או על פי פקודה, ברגע שמתחילה פריצה יזומה.

הכוח הפורץ נחלק לארבעה כוחות משנה ולכוח עתודה:

"כוח גיורא": כוח של סיירת גולני, בפיקודו של גיורא ענבר, מפקד הסיירת, נערך בנקודה הנמצאת צפונית למבנה ומתוכנן להיכנס לחדר הצפון־מזרחי. לכוח מצורפים שני כלבים.

"כוח עמוס": כוח של היחידה, בפיקודו של עמוס בן־אברהם, מתוכנן להיכנס אחרי כוח גיורא דרך כניסת המקלט, להמשיך לחדר האמצעי הצפוני ואחר כך למקלחת. לכוח מצורף כלב אחד.

"כוח זיו": כוח של היחידה, בפיקודו של זיו קולברג, אמור לעבור בצורה שפופה מתחת לחלונות הדרומיים של המבנה ולהיכנס דרך המרפסת לחדר הדרום מערבי. לכוח מצורפים שני כלבים.

"כוח גל": צוות מפלגת האימונים של היחידה, בפיקודו של גל אלמוג, נערך על גג המבנה ומתוכנן להיכנס לחדר המזרחי דרך פתח הנמצא בגג.

כוח עתודה: חמישה לוחמים מצוותי ניר נייס ורוני אליאב, אשר הגיעו מתצפית ברמת הגולן דקות ספורות לפני תחילת הפריצה, שבמידת הצורך ערוכים כדי להיכנס אחרי כוח זיו קולברג.

כשהמסוק מסתלק, עוזי מתחיל לספור לאחור. הוא לוחש למוטורולה: 10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, ואז כאילו בולע את ה־2, 1 – בום! ארבעה רובי צלפים משחילים בבת אחת ארבעה כדורים, מסונכרנים ומדויקים להפליא, דרך חלונות בית הילדים, מפילים מחבל אחד וככל הנראה פוצעים את השני

עוזי מעביר תדריך לכל הכוחות המשתתפים בפריצה. הוא פורס בפניהם את המודיעין העדכני ביותר לאותו רגע ושם דגש על הגעה מהירה ככל הניתן לכל מקור אש ושיתוקו המיידי. לוחמי הכוח מנסים לשנן את תמונת המבנה הפנימי של בית הילדים, שהועברה רק כמה דקות קודם לכן בנפנופי ידיים נרגשים ובשרטוט ידני על ידי אנשי המשק. אין חייל או מפקד אחד בכוח שאירוע מעלות אינו נטוע בחוזקה בראשו ושתמונות הילדים ההרוגים באולם בית הספר אינן מנקרות במחשבתו, בין שהיה שם בעצמו ובין שרק שמע את התיאורים ממי שהשתתף באותו מבצע.

מפקד כוח הצלפים הוא סגן דני דוידי, והוא ממקם את הצלפים שלו בעמדות: טל פניני ויעקב ארנן בקומתו השנייה של בניין הנמצא מדרום לבית הילדים; אבי לנג ומשה רוזנברג מתמקמים בחדר האמצעי של מבנה חד קומתי מדרום לבית הילדים; רמי לוי ומודי אברוצקי מתמקמים בחדר המזרחי של אותו מבנה. יאיר הגני ניצב על גג חדר האוכל, הנמצא מזרחית לבית הילדים, ואילו אהוד גופר ורון טנצר תופסים עמדה מצפון־מערב לבית הילדים. דוידי עצמו מתמקם בבניין שמדרום לבית הילדים, בחדר המערבי ביותר.

זיו קולברג מספיק לתת תדריך קצר של כמה דקות לחייליו ונערך בנקודת ההיערכות. רק הוא עצמו ועוזי לס, חברו הוותיק מצוות חזי, הספיקו לראות את הבניין מכל צדדיו, והוא מוביל את הכוח כאשר לס דולק בעקבותיו.

עמוס בן־אברהם מוביל כוח של עשרה לוחמים. שניים מהם – שי אביטל ושחר ארגמן – יהפכו לימים למפקדי היחידה, כמו עמוס עצמו. הם ממתינים ליד הקיר נטול החלונות של המבנה במקביל לכוח של סיירת גולני.

ההמתנה הארוכה, כשעתיים, מ־8:15 ועד 10:15, מורטת את עצביהם של הלוחמים. כמעט בלתי אפשרי לשמור על דריכות גבוהה ועל שקט מוחלט במרחק של סנטימטרים בודדים מן המחבלים שמצידו השני של הקיר. אילו היו יכולים, היו עוצרים את פעימות ליבם הגועשות. האפוד הקרמי הכבד מקשה על התנועה והנשימה, וגם הקסדות, שחיילי היחידה אינם רגילים לחבוש, מוסיפות ללחץ ולאי הנוחות בציפייה הדרוכה להזנקה. זהו מאבק לחיים ולמוות, ממש כך, על עצביו של מי יתרופפו קודם.

ינוש, אלוף הפיקוד מעלה לאוויר מסוק שנעמד בדיוק מעל גג בית הילדים, כדי להסיח את דעתם של המחבלים, ורעש הלהבים שלו ממסך את קולות ההתארגנות האחרונים של הכוח. כשהמסוק מסתלק, אף אחד מן הצלפים עדיין לא מזהה שני מחבלים בו זמנית דרך חלונות בית הילדים, ועוזי מחליט להתחיל לספור לאחור. הוא לוחש למוטורולה: 10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, ואז כאילו בולע את ה־2, 1 – בום! ארבעה רובי צלפים משחילים בבת אחת ארבעה כדורים, מסונכרנים ומדויקים להפליא, דרך חלונות בית הילדים, מפילים מחבל אחד וככל הנראה פוצעים את השני.

באותה שנייה נעות מיד קדימה ארבע חוליות: זיו קולברג רץ במהירות לעבר הדלת "שלו" שבצידו הדרומי של בית הילדים, בדיוק מול המדשאה הגדולה, שמעברה השני, כ־80 מטרים משם, עומדים וצופים כמו בסרט פעולה כל הגנרלים שהספיקו כבר להגיע לזירה וגם כמה חברי משק אכולי דאגה. הוא יורה לעבר שני החלונות שבהם נראה עד לפני כמה שניות המחבל שניהל את המשא ומתן עם כוחותינו. כשזיו חולף על פני החלון השני הוא מרגיש שנפצע בידו. הוא נצמד לקיר וצועק לחייליו לעקוף אותו ולהיכנס. כל האש שנורית על כוח זיו מגיעה מהחלון השני. מהדלת הפתוחה למחצה שלידו לא נורה ולו כדור אחד.

עוזי לס, מספר 2 בכוח, מגיע עד לזיו, אך נתקע לשנייה בגלל מעצור בנשק ונעקף מיד על ידי חנוך ויורם.

המעצורים הרבים, שעוד יטרידו את הלוחמים בהמשך עד כדי סכנת חיים, הם תולדה של השימוש בתת־מקלע עוזי שנכפה על חיילי היחידה בפיגועי מיקוח כדי לסכן עד כמה שפחות את בני הערובה. ביחידה כמעט לא השתמשו בעוזים במהלך האימונים, ולבד מאי הנוחות הרבה בשימוש בכלי נשק לא מוכרים יחסית, הרי שכמות המעצורים בכלי הנשק האלה היא עצומה, אולי אף הרת סיכון.

אחד השנאוצרים של יחידת הכלבנים שוכב במרכז החדר בלא רוח חיים ומשמאלו יושב מחבל, מקלע RPD בין רגליו. המחבל מכוון את הנשק לעבר עמוס ומשלח כדור בודד שמפלח את כף ידו השמאלית. עמוס תופס מתוך אינסטינקט את כף ידו הפגועה ושומט את הנשק לרצפה תוך שהוא צועק: "מחבל בצד שמאל!"

לוחמי כוח עמוס שומעים את שריקת כדורי הצלפים ומתחילים לרוץ לכיוון דלת המקלט. עמוס יורה כמה כדורים לחלון המקלחת הסמוכה לדלת וניגש לפתוח אותה. הדלת לא נעולה אך חסומה מבפנים בשולחנות ובכיסאות. עמוס אינו נמנה על בריוני היחידה, אך הכוח המתפרץ שהוא יודע להפיק מתוכו באירועים כאלה מספיק בהחלט כדי להעיף את הדלת ואת כל הריהוט שנשען עליה מצידה השני, עד שפתח של 50 סנטימטרים נפער, מוכן ומזומן לבלוע את עשרת חייליו. הוא לוקח צעד קטן אחורה ומסמן לרם טרומר שיזרוק רימון הלם פנימה כפי שתוכנן. שתי שניות ארוכות כנצח חולפות ומסתיימות בפיצוץ אדיר בתוך החדר. עמוס מקשר בטעות את הפיצוץ עם הרימון של טרומר ופורץ פנימה דרך הדלת.

גל אלמוג שומע גם הוא את הספירה לאחור של עוזי, מזהה את ירי הצלפים, קופץ בראש חייליו מהגג, שני מטרים וחצי גובהו, אל המרפסת, ופורץ לחדר הראשון דרך חלון הזכוכית השבור. החדר ריק לחלוטין וגל רץ לעבר דלת העץ של החדר השני. אש חזקה מתפרצת לעברו דרך הדלת ומיד נפערים בקיר הפנימי, מולו ומול חייליו, חורים קטנים שדרכם פורצים זיקוקי כדורים ואש אל תוך החדר שבו שוהה הכוח. מישהו בצידו השני של הקיר הפנימי איבד כנראה את הסבלנות…

לוחמי הכוח של גיורא ענבר מסיירת גולני ממתינים כשבידיהם גרזן לשבירת החלון ורימוני הלם. ב־10:15 בדיוק שומע גם גיורא, כמו גל שמעליו על הגג, את הספירה של עוזי דרך אוזניית המוטורולה הדבוקה לחזה שלו ומזהה את שריקת כדורי הצלפים החותכים את האוויר. פוגל, לוחם בסיירת גולני, מרסק את החלון שמימינו בעזרת הגרזן ומשליך מיד את רימון ההלם לפינה הדרומית של החדר. גיורא ורותם שאחריו קופצים פנימה דרך הדלת הפתוחה, שנפרצה שנייה קודם על ידי עמוס בן־אברהם, ומתמקמים משני צידיה כשמולם עומד מחבל במלוא קומתו.

גיורא מזהה מיד את המחבל ומשגר לגופו חצי תריסר כדורי עוזי מתוצרת ישראל. רותם, השני בכוח, יורה שלושה כדורים לפני שהוא צועק "מעצור" ומוחלף על ידי שוסטר. מאיר פרץ, המבוגר שהיה כפות באותו החדר, קופץ על רגליו ונגרר מיד החוצה על ידי פוגל. מישהו מנסה להכניס את הכלבים לתוך החדר אך אלה מגלים תכונות אנושיות לגמרי ומסרבים להיכנס (אולי נעלבו שלא היו ראשונים בכוח). בינתיים נורית אש חזקה מן החלון הדרומי אל תוך החדר שבו שוהים גיורא ושוסטר. הם משגרים שני צרורות ארוכים אל תחתית החלון – והאש נפסקת מיד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0217151603003-750x559.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

יורם מכוח זיו עוקף בינתיים את עוזי לס שעסוק בתפעול המעצור בנשקו, ונכנס לחדר הקטן שמימינו כשחנוך דולק אחריו. אש נורית בחדר הסמוך, לא ממש עליהם, והם משיבים אש לעבר מה שנדמה להם כמקור הירי. פיצוץ עז של רימון, כנראה מאותו חדר סמוך, מקפיץ את שניהם לשבריר של שנייה והם מתעשתים מיד וכונסים יחד לפתח של החדר שממול, שאכלס עד שנייה או שתיים קודם לכן שני מחבלים. האחד שוכב הרוג מתחת לחלון לאחר שנפח את נשמתו מירי הצלפים שנתן את האות לפתיחת המערכה, והשני עדיין זז ליד הפתח שממנו נכנסו. שתי יריות נוספות, ושני המחבלים גם יחד דוממים לנצח.

לוחמי כוח זיו מצליחים לקחת שאיפה גדולה וראשונה של אוויר לריאות, יוצאים לעבר הפתח שממנו נכנסו כמה שניות קודם לכן, ורואים מולם את גיורא שהגיע מהפרוזדור. מאחוריו מבצבץ ראשו של עוזי דיין הצועק: "חדל, חדל!"

בחלוף עוד רגע הם מזהים שני ילדים השוכבים על מזרנים בקצה החדר. הם חיים ועיניהם פקוחות. אושר בלתי יתואר מציף את הלוחמים לפני שיערכו בראשם את המשוואה הבלתי נמנעת ש"הכול היה שווה רק כדי להחזיק בידיים ילד חי ונושם", אבל עכשיו הם רצים החוצה, הילדים בזרועותיהם והלב מתרונן משמחה.

עוד קודם לכן, כשעוזי דיין מזהה בביטחון כי כל הכוחות שועטים קדימה בלא בדל של היסוס, הוא קופץ מעבר לגדר שסביב בית הילדים ומצטרף לכוח זיו. הוא מצליח לעקוף באותה נחישות דיינית אופיינית את מרבית הכוח של זיו עד שהוא חובר לכוח הקדמי, המונה את יורם וחנוך. גם הוא מגיע למחבל ה"זז" שבחדר המרכזי ומשלח לגופו כדור אחרון בהחלט לפני שהוא כונס למסדרון וצועק "חדל, חדל".

עמוס, שנכנס בראש חייליו דרך הדלת שפרץ, פונה שמאלה כשגבו אל הקיר, תוך כדי ירי לעבר חיבור התקרה עם הקיר. החדר מגיב בדממה, ועמוס צועק לאחור שהחדר ריק וממשיך לעבר דלת שלשמאלו ושמובילה לחדר נוסף. הוא מציץ דרך הפתח לתוך החדר הנוסף ורואה את אחד השנאוצרים של יחידת הכלבנים שוכב במרכז החדר בלא רוח חיים ומשמאלו יושב מחבל, מקלע RPD בין רגליו. המחבל מכוון את הנשק לעבר עמוס ומשלח כדור בודד שמפלח את כף ידו השמאלית של עמוס. עמוס תופס מתוך אינסטינקט את כף ידו הפגועה ושומט את הנשק לרצפה תוך שהוא צועק: "מחבל בצד שמאל!". שחר וטרומר, אנשי החוליה של עמוס, עוקפים אותו בריצה, ושחר מזהה את המחבל היורה ושולח לעברו צרור ארוך וסופי בהחלט. בהמשך יתברר כי היה איתו מחבל נוסף, שהלוחמים לא הבחינו בו ברגע הראשון.

עמוס מודה בליבו לאל על מזלו הטוב ולשחר על פועלו המצוין, ומורה לאחת החוליות לרדת למקלט ולטהר אותו כדי להבטיח שלא יֵצא משם אדם נוסף. צעקות ה"חדל, חדל" של עוזי משיגות גם אותם.

גל מבין בינתיים כי המחבלים נמצאים מעבר לקיר, במרחק של סנטימטרים בודדים ממנו ומחייליו. הוא מזהה חלון צר הנמצא בגובה הראש שלו, מימין לדלת, ויורה דרכו לתוך החדר השני. חן שפירא מצטרף אליו. לגל יש מעצור בעוזי והוא זז מעט הצידה. חן, שמחליף אותו ליד החלון, חוטף כדור ביד ונזרק לאחור. רגע של מבוכה מסוכנת מסתיים בפיצוץ אדיר של רימון שהשליך אחד המחבלים. גל מסתער לתוך החדר יחד עם רמי בן־ברק, ומשגר שני צרורות לעברם של שני המחבלים, ששחר ורם טרומר כבר ירו בהם שנייה קודם. קריאות ה"חדל, חדל" משיגות גם אותם.

הקרב הסתיים. התינוקות מובלים מיד החוצה בריאים ושלמים.

חמשת המחבלים שהשתלטו על בית הילדים נהרגו בקרב, ואילו לכוח המשולב של היחידה עם סיירת גולני היו שני פצועים במצב בינוני – אמנון כהן וחן שפירא, ועוד שבעה פצועים קל: עמוס בן־אברהם, זיו קולברג, אבירם הלוי, עוזי דיין, עוזי לס, יורם בוכריס ורועי בנגל. לוחם אחד מסיירת גולני, אלדד צפריר, נהרג עוד קודם לכן, בניסיון ההשתלטות. זיו קולברג, שהפך לקצין ומפקד צוות, ייהרג שנתיים אחר כך במלחמת לבנון הראשונה.

אנחת רווחה אדירה, בלתי נשמעת, משתחררת מבתי החזה של כל הלוחמים והקודקודים שסביבם ומתפשטת ברחבי הגליל. אף אחד לא מנסה אפילו לדמיין את ממדי האסון במקרה של חוסר הצלחה.

כל ההבדל בין הצלחה לכישלון הוא חלקיק שנייה פה, אינסטינקט מהיר שם, ואולי, רק אולי, גם חופן גדול של מזל שהגיע עד לפתחו של בית הילדים שבו נמו הפעוטות את שנתם. העובדה שמדובר בפעוטות, שהיו במצב שכיבה, הפכה אותם למטרות קטנות למדי וכנראה הצילה את חייהם.

שר הביטחון עזר ויצמן, שמסוקו נוחת בינתיים בקיבוץ, אוסף את כל הלוחמים כדי לשיר באוזניהם קצת שירי תהילה. זו כמובן גם תהילתו שלו עכשיו. לא תמיד הוא ושכמותו יישארו שם עם תום האירוע.

עשרות עיתונאים מתקרבים בלאט לטווח שמיעה, אך חוטפים צרור מילולי מעזר: "שלא תעזו להתקרב. החבר'ה האלה יכולים להיות מסוכנים".

עוזי דיין, שהוא גם קרוב משפחה של עזר, מצניע חיוך קטן ומצליח אך בקושי לגרש את רפול ממחשבותיו.

The post בחזרה לחילוץ ההרואי של סיירת מטכ"ל בבית הילדים במשגב עם appeared first on מקור ראשון.

אי אז בתחילת שנת 2019, הרבה לפני שאזרחי העולם כולו החלו לעטות מסכות כעניין שבשגרה, עלתה לאוויר בארצות־הברית תוכנית הריאליטי "הזמר במסכה", וזכתה באופן מיידי להצלחה ולנתוני רייטינג גבוהים. הגרסה הישראלית נמצאת בימים אלו בשלבי הפקה, ובינתיים אנחנו מוזמנים להכיר את המקור האמריקני, שעלה לאוויר לאחרונה ב־yesVOD.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:

נו ספיק אינגליש: המהגרים שלא מוותרים

בלי לערב הורים: כך תסיטו את הדיון כשייגמרו הטיעונים

טרנד האוריגמי: פיסת הנייר שכבשה את ישראל

"הזמר במסכה" מציגה טוויסט מעט ביזארי של תחרויות השירה המוכרות. על הבמה עולים בכל פרק מתמודדים בתחפושות מושקעות ומוגזמות. בניגוד לתוכניות הקונבנציונליות, המתחרים אינם אנונימיים: הם סלבס (באופן הרחב ביותר של המילה, ועל כך נרחיב בהמשך) שחלקם מגיעים מתחום הבמה – זמרים, שחקנים או קומיקאים, ואחרים אינם פרפורמרים בהגדרה – כמו ספורטאים או פוליטיקאים. המשותף לכולם הוא כישרון שירה.

כך, לצד המטרה הברורה – לבחור בזמרים הטובים ביותר, מנסים הקהל והשופטים לנחש מי נמצא מאחורי המסכה, בזכות סרטון עמוס ברמזים ושאלה או שתיים שמופנית למתמודד לפני הביצוע.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 3_1920x1080_1-750x422.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

נתחיל מהטוב: קיים סיכוי שהאדפטציה הישראלית תהיה מוצלחת. הישראלים אוהבים מאוד ריאליטי שירה ואוהבים מאוד סלבס, והשילוב בין שניהם עשוי לעבוד. ואם נשוב לסיבה שלכבודה התכנסנו – הגרסה האמריקנית – נציין לטובה את התחפושות המרהיבות, את ההנחיה הקלילה והזורמת של ניק קאנון (שמאז הסתבך בהתבטאויות אנטישמיות) ואת הפורמט המרענן.

מהצד השני, הרע, אפילו צפייה בפרק אחד הייתה מאתגרת. הזמן הנמרח בין ביצוע לביצוע, השופטים הצעקנים והנלהבים בהגזמה (מלבד הזמר רובין ת'יק שמצליח לשמור על פאסון מסוים) והביצועים הבינוניים למדי שהפגינו המתמודדים – כל אלו אפילו לא היו האכזבה האמיתית מהתוכנית. זו נרשמה דווקא ברגע שאמור להיות השיא: בכל תוכנית מתקיימות שתי הדחות, ובמעמד ההדחה מסירים הסלבס את מסכות הענק, וחושפים את עצמם לקול תשואות הקהל ומבטיהם ההמומים־תמיד של השופטים.

כתבתי סלבס? ובכן, קחו את ההגדרה ותמתחו אותה ככל שאתם יכולים ואז עוד קצת. כי בפרק שבו צפיתי, הסלבס מתחת למסכות היו המחליק על הקרח ומעצב האופנה ג'וני וויר ויוטיובר הידוע בכינוי נינג'ה. האם הקהל האמריקני מכיר את האנשים הללו? ייתכן. אבל עבור מרבית הקהל הישראלי לא מדובר בסלבס כי אם באנשים אנונימיים לחלוטין, אולי יפים מעט יותר מהממוצע.

בחשיפה הזו קורסת למעשה הסיבה הכמעט־יחידה לצפות בתוכנית: לגלות מי האישיות המפורסמת ורבת הכישרונות שהצליחה להרשים גם כשהיא עוטה תחפושת צבעונית ומוגזמת. ועם כל הכבוד ליוטיובר המכונה "נינג'ה", כדי לצפות בזמרי בוסר שאני לא מכירה, אני יכולה פשוט להתיישב מול "בית ספר למוזיקה".

הזמר במסכה yes VOD , שניים וחצי כוכבים

The post מי מסתתר מאחורי המסכה? סלבס דרג ג' appeared first on מקור ראשון.