פרסום |
קשרו אלינו
נט4יו
נט4יוכל הרשת הישראלית במקום אחד
נט4יו
זה מתחיל, כמו הרבה דברים אחרים, במקרה – אנקדוטה קטנה בשולי מאמר, סיפור לא מוכר שלוכד את תשומת הלב, ניסיון לפענח חידה סתומה – ומשם מתגלגל וצומח לעבודה ארוכת שנים, סיזיפית, שמנסה להעמיד יצירה שתספר את סיפור חייה – על רגעי השיא והשפל, המעשים והמחדלים – של אישיות אחת. פרטים ביוגרפיים על אנשי מעלה נמצאים כבר בתנ"ך, בכתבי אפלטון ובאפוסים של הומרוס, אך הביוגרפיה כז'אנר נוסדה ברומא העתיקה, כשהיסטוריונים כמו פלוטרכוס וטקיטוס העלו על הכתב את תולדות חייהם של אישים יוונים ורומים ידועים. רק במאה ה־17 הפך הז'אנר לפופולרי ביותר, ומאז אמצע המאה העשרים ביוגרפיות הפכו לתעשייה בפני עצמה, ענף מרכזי בתחום ספרי העיון.
ביוגרפים בני זמננו, בדרך כלל אנשי אקדמיה ועיתונאים, מקדישים את חייהם לחיים של אחרים: יושבים במשך חודשים בארכיונים, נוברים בכתבי יד ובפתקים ישנים, נוסעים ברחבי העולם להציץ במקומות שבהם דרכה כף רגלם של הגיבורים שלהם, יושבים לשיחות ארוכות עם בני משפחה וחברים, נכנסים לתוך התודעה של מושא כתיבתם. כיצד נראית המלאכה הזו? מה מניע אותה? אילו אתגרים היא מציבה? איך מחליטים כיצד לספר את הסיפור, מה נשאר בפנים ומה נשאר בחוץ? וכיצד משפיעות ביוגרפיות על הדימוי הציבורי של הדמויות העומדות במרכזן?
פרופ' אניטה שפירא, היסטוריונית כלת פרס ישראל, היא מן המרכזיות שבכותבי הביוגרפיות בישראל: ב־1980 פרסמה את "ברל", ביוגרפיה של ברל כצנלסון בשני כרכים (עם עובד), ומאז כתבה גם על יוסף חיים ברנר, יגאל אלון ודוד בן גוריון. אל הספר על כצנלסון הגיעה בעקבות עבודת הדוקטורט שלה.
"במהלך המחקר, נתקלתי באישיותו של ברל ובחומרים עליו", היא מספרת. "בין היתר, היה דיון מפורסם ב־1933 בנוגע לשימוש של אנשי תנועת הפועלים באלימות כנגד הבית"רים, וברל יצא כנגד זה בחריפות אדירה, התפטר מכל מוסדות המפלגה והיה מוכן ללכת הביתה ובלבד שהתנועה שלו לא תנקוט אלימות במאבקים פוליטיים. שני דברים הרשימו אותי: העמדה המוסרית האבסולוטית שלו, והמרחק בין הדימוי של ברל כמנהיג כול יכול לבין העובדה שבנושא הזה המפלגה שלו הייתה נגדו. זה משך אותי, הפער בין האופן שבו ברל נתפס לבין המציאות שקרתה בפועל, וכך הגעתי לכתוב את הספר".
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 00817_40_02-2-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />שפירא משרטטת שלושה עקרונות מרכזיים שמנחים אותה בכתיבת ביוגרפיה. "העיקרון הראשון הוא שאני לא ממציאה שום דבר", היא אומרת, "כל מה שאני כותבת מופיע בחומרים. שנית, חייבת להיות סלקציה. אם מעמיסים על הביוגרפיה את כל פרטי הפרטים שמוצאים בארכיונים, אי אפשר יהיה לקרוא אותה. העיקרון השלישי הוא שאני כותבת את מה שנראה לי כאמת, ואת כל האמת, גם מה שאולי לא מוצלח באישיות של הגיבור שלי. אין הנחות. אני לא מנסה בדיעבד להחניף לגיבורים שלי. יש כאלה שאני אוהבת יותר ויש כאלה שפחות, אבל יש לי אמפתיה מצד אחד, ומצד שני, אני מחויבת להעמיד בפני הקורא את האפשרות לשפוט את הדמות כראות עיניו, על פי החומרים שאני מביאה".
פרופ' אניטה שפירא: כשעבדתי על הביוגרפיה של יגאל אלון ראיינתי המון אנשים, וכך גם על ברל, אבל כשכתבתי על ברנר כבר כלה כל הדור ההוא, והייתי צריכה להשתמש בשני ספרי זיכרונות שנכתבו עליו. גם אז וידאתי שמה שמופיע בזיכרונות מאומת במכתבים מהתקופה
אני רוצה לגעת בעיקרון השני שהזכרת. איך עושים את הבחירה הזו? איך מחליטים מה נכנס ומה לא, כשמדובר בחיים של אדם?
"כאן נכנס הטעם האישי. בהחלט ייתכן שמישהו אחר יכתוב על אותה דמות ספר אחר לגמרי. לא בכדי נכתבו מאתיים ביוגרפיות של ג'ורג' וושינגטון. על בן גוריון נכתבות כל הזמן ביוגרפיות והן שונות זו מזו. השאלה מה להשמיט ומה לכלול היא שאלה של טעם. בעיניי, צריך למצוא שיווי משקל בכתיבה, להציג את הדמות בצורה המאוזנת ביותר, הכי קרובה לדמות האמיתית, לפי טעמי, כמובן. מישהו אחר יכתוב אחרת".
העבודה על ביוגרפיה מתחילה באיסוף החומרים – מלאכה שלוקחת שנים, אומרת שפירא, וגם היא דורשת לא מעט הכרעות. "אני נותנת העדפה ברורה לחומרים ראשוניים – ארכיונים, פרוטוקולים של ישיבות – על פני מחקרים או שיחות עם אנשים. החומרים הראשוניים נותנים לי את האפשרות להגיע לשיפוט עצמי, ולא להישען על שיפוט של אחרים. אבל חשוב כמובן גם לראיין אנשים שהכירו את הדמות. כשעבדתי על הביוגרפיה של יגאל אלון ראיינתי המון אנשים, וכך גם על ברל, אבל כשכתבתי על ברנר כבר כלה כל הדור ההוא, והייתי צריכה להשתמש בשני ספרי זיכרונות שנכתבו עליו. גם אז וידאתי שמה שמופיע בזיכרונות מאומת במכתבים מהתקופה. האותנטיות של החומרים מאוד חשובה לי, הכול צריך להיות מגובה ומדויק.
"אחר כך מגיע שלב הכתיבה, וגם זה עניין מסובך. כשאני מתחילה לכתוב, לפעמים הפרק הראשון, או אפילו המילה הראשונה, מכתיבים את קצב היצירה. ביוגרפיה היא בסופו של דבר סוג של יצירה: אתה יוצר דמות יש מאין, לוקח את החומרים ובורא מהם אדם, וזה תהליך מסתורי, קצת כמו כתיבת רומן. אני אוהבת שביוגרפיה תספר סיפור, תתחיל בהתחלה ותסיים בסוף, אבל יש כאן גם שיקולים ספרותיים. את הביוגרפיה של ברל, למשל, אני מתחילה בתיאור הלוויה שלו. חשבתי שרוב קהל הקוראים כנראה כבר לא יודע מיהו ברל – הוא מת ב־1944, והספר התפרסם ב־1980 – ורציתי לתת לקורא נקודת אחיזה, שיֵדע למה הוא נכנס, ולכן התחלתי עם ההלוויה. בביוגרפיה של יגאל אלון התחלתי את הפרק הראשון בצורה סטנדרטית, נולד כאן וגדל שם, ואז נתתי לאהוביה מלכין לקרוא, והוא הציע לי לפתוח את הספר בבר מצווה של אלון, כשאבא שלו נותן לו אקדח ושולח אותו לשמור על הגורן. וכך נפתח הספר".
ברזומה של פרופ' יוסי גולדשטיין יש אחת־עשרה ביוגרפיות שכתב, בהן ארבע ביוגרפיות על ראשי ממשלות: לוי אשכול, יצחק רבין, גולדה מאיר, וביוגרפיה טרייה על דוד בן גוריון, שראתה אור בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. הביוגרפיה הראשונה שכתב גולדשטיין, פרופסור מן המניין באוניברסיטת אריאל, הייתה של אחד העם. עם תום הכתיבה השתנתה הפרספקטיבה של גולדשטיין על האדם שהעריץ.
"אחד העם היה הגיבור האינטלקטואלי של ילדותי בשנות החמישים בחיפה", הוא אומר. "כתבתי ביוגרפיה של 550 עמודים, ובסופו של דבר יצאתי ממנה די מתוסכל מהאיש. הערצתי את אחד העם, ישבתי איתו חמש שנים – ביום, בלילה, בצהריים, בערב ובבוקר – וכשאתה יושב עם מישהו חמש שנים אתה עלול לגלות שהוא איש לא נחמד, אנטיפת, מעצבן, מגעיל. וגם ההפך יכול לקרות. את הביוגרפיה של לוי אשכול התחלתי כשאני כועס עליו מאוד. הייתי חייל במלחמת ששת הימים, וכעסנו על אשכול על כך שהוא השתהה, היסס, שלא כבש את מצרים. התמונה שלי התהפכה במאה ושמונים מעלות, ואם יש ראש ממשלה שאני מעריץ, שאני רואה לנגד עיניי כראש הממשלה האולטימטיבי, זה לוי אשכול. נכנסתי לפרויקט בכעס, ויצאתי ממנו מאוהב".
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 20_2012-09-12-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />מהביוגרפיה על אשכול התגלגל גולדשטיין לכתוב על רבין. "זה התחיל באוטו, הסעתי את הבן שלי לבית הספר", מספר גולדשטיין, "והוא אמר לי: 'אבא, למה אתה לא כותב גם על רבין?'. אז כתבתי על רבין. אחרי אשכול ורבין חשבתי שאולי אכתוב גם על בן גוריון וגולדה. אין לי כאן שיטה, או פרויקט מוכן מראש לכתוב על ראשי ממשלה. שתי הביוגרפיות הראשונות שכתבתי היו על אחד העם ואוסישקין, ומשם הדברים התגלגלו במקרה".
"לאחד מראשי הממשלה שכתבתי עליהם היה רומן ארוך עם אחת המזכירות שלו. תכננתי לכתוב את זה בספר, על בסיס דברים מאומתים, אבל יום אחד מתקשרים אליי מההוצאה לאור ואומרים שהם קיבלו מכתב התראה מעורך דין. מסתבר שאותה אישה אמרה שהכול המצאות ושקרים, ואיימה לתבוע אותנו, אז ירדתי מזה"
השנתיים הראשונות של העבודה על ביוגרפיה כרוכות ב"איסוף מאסיבי של החומרים", לדברי גולדשטיין. "תוך כדי האיסוף אני יוצר קטלוג כרונולוגי, ובתוכו קטלוג של נושאים – דת, פוליטיקה, מפא"י, צבא ועוד נושאים שאני מתכוון לכתוב עליהם אחר כך. אחרי שנתיים אני מתחיל לכתוב, ובמקביל ממשיך לחפש עוד חומרים. פעם, לפני עידן המחשבים, הייתי עושה את זה בצורה פרימיטיבית – כותב שורה, ואחריה משאיר שתי שורות ריקות, ואז כותב עוד שורה, כי היה ברור לי שתוך כדי איסוף החומרים אני אמצא עוד משהו".
מה לגבי ראיונות עם ידידים, בני משפחה, אנשים שעבדו עם מי שאתה כותב עליו?
"לא, לא, לא. בשום פנים ואופן. אני לא סומך על הזיכרון האנושי. זה נורא מסוכן. אספר לך אנקדוטה. ב־1972 הייתי מנהל בית האומנים בירושלים, ומרים אשכול הייתה בהנהלה. יום אחד אני יושב לידה, והיא מספרת לי בדמעות שהיא חוזרת מהאזכרה של אשכול, ונזכרה שהוא רצה להתאבד כשזרקו אותו מתפקידו כשר הביטחון. עשרים וחמש שנים אחר כך התחלתי לכתוב את הביוגרפיה על אשכול, שמבחינתי היה האיש הכי חזק שיש. כולנו רוצים להתאבד לפעמים, אבל אשכול לא היה הטיפוס שהתאבד. מרים אשכול לא מספרת על אשכול באופן אובייקטיבי, אלא על אשכול שלה. זו הייתה התחושה שלה ואני מכבד את זה, אבל אני לא יכול לכתוב את זה כעדות ולהכניס לביוגרפיה. לכן אני לא מראיין אנשים, ונצמד למקורות הכתובים".
ויש גם פרטים שעלולים להביך את מושא הביוגרפיה, וגולדשטיין מוותר עליהם. "לאחד מראשי הממשלה שכתבתי עליהם היה רומן ארוך עם אחת המזכירות שלו", הוא מספר. "תכננתי לכתוב את זה בספר, על בסיס דברים מאומתים, אבל יום אחד מתקשרים אליי מההוצאה לאור ואומרים שהם קיבלו מכתב התראה מעורך דין. מסתבר שאותה אישה אמרה שהכול המצאות ושקרים, ואיימה לתבוע אותנו, אז ירדתי מזה. אז אני יכול להגיד שחטאתי למקצוע שלי, אבל אנחנו בני אדם. אין לי עניין לפגוע באישה מבוגרת ובמשפחה של אותו ראש ממשלה. לקחתי את כל הקטע הזה ומחקתי אותו".
ד"ר אבי שילון: "אם ניגשים לכתיבה בעוינות, באופן טבעי מפספסים הרבה דברים. למחקר על בגין הגעתי מתוך הבנה שהוא היה מנהיג מאוד מיוחד ומוערך. ככל שהתחלתי לכתוב ולקרוא ולחקור ממש, גיבשתי עמדה יותר ביקורתית"
הביוגרפיות האחרונות שכתב גולדשטיין ראו אור בהוצאות ספרים אקדמיות, והגיעו לממדי ענק – הביוגרפיה של דוד בן גוריון שכתב מונה כ־1,440 עמודים. לשם השוואה, אורכה של הביוגרפיה של בן גוריון שכתב תום שגב, שראתה אור לפני שנתיים בהוצאת כתר והפכה לרב מכר, הוא כמחצית מזו של גולדשטיין.
"אני כותב בלי לנסות לעניין אף אחד", מסביר גולדשטיין. "אין לי עניין שיהיה לך נחמד לקרוא את זה. ביוגרפיה מעצם טיבה היא דבר משעמם, לא דבר מעניין. למה יש ביוגרפיה? כדי שאם מישהו מחפש חומר על אלטלנה, הוא יפתח את הספר ויקרא את הפרק על אלטלנה. אנשים בדרך כלל לא קוראים ביוגרפיה מההתחלה ועד הסוף, אלא אם כן זה סיפור מדהים, נפלא. ככלל, לא מדובר בעניין מרתק. אני אוהב את תום שגב ברמה האישית והוא כותב נהדר, אבל דווקא בגלל שהוא כתב את הביוגרפיה שלו הייתי צריך לכתוב את שלי. הוא כותב יפה ונחמד, ושואף שהספר יהיה מעניין ומרתק, אבל זו לא המטרה שלי. אני מספר סיפור היסטורי על בן גוריון מיום הולדתו עד מותו".
ד"ר אבי שילון היה בתחילת שנות השלושים לחייו כשפרסם את "בגין", ביוגרפיה עבת־כרס על ראש הממשלה השמיני של ישראל, בהוצאת עם עובד. הספר צמח מתוך עבודה לתואר שני שכתב שילון על ימי בגין ובית"ר, כשבמקביל התעניין בימי הסזון.
"רציתי לכתוב ספר על הסזון מנקודת המבט של האצ"ל", אומר שילון, כיום חוקר במרכז טאוב ללימודי ישראל באוניברסיטת ניו יורק. "כשהיו לי בערך מאה עמודים, שלחתי להוצאה ואמרו לי שזה נורא מעניין, אבל שעדיף להתמקד בכל סיפור חייו של בגין, בין היתר כי לא נכתבה אף ביוגרפיה מחקרית ורצינית עליו. לא ידעתי אם הם מנסים לתת לי משימה גדולה מדי כדי שארד מזה, או להפך, שמדובר בהזדמנות אדירה. החלטתי להמר ולעשות את זה, ובמשך חמש שנים, בין התואר השני לדוקטורט, כתבתי את הביוגרפיה".
בילדותו נמשך שילון למחוזות הימין, ואף שדעותיו הפוליטיות השתנו מאז העניין שלו בימין הישראלי הפך לעיסוקו האקדמי. כך גם ניגש לכתיבה על בגין. "אני חושב שזה יתרון מאוד גדול כשיש נקודת מבט אמפתית כלפי הדמות", הוא אומר. "אם ניגשים לכתיבה בעוינות, באופן טבעי מפספסים הרבה דברים. למחקר על בגין הגעתי מתוך הבנה שהוא היה מנהיג מאוד מיוחד ומוערך. ככל שהתחלתי לכתוב ולקרוא ולחקור ממש, גיבשתי עמדה יותר ביקורתית, וכך נוצר ספר שיש בו גם אמפתיה והבנה, אבל גם הרבה ביקורת. בדרך כלל מסתכלים על בגין או באהדה מאוד גדולה או בשנאה יוקדת, וניסיתי לשמור על דרך אמצע, לא להיגרר לכאן או לכאן.
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201713_47_27-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />"כדי לכתוב ביוגרפיה רצינית על בגין, צריך להתחיל מז'בוטינסקי, ולהבין את הימין – לא רק הימין היהודי, אלא גם הימין בתחילת המאה העשרים באירופה. זה אומר לקרוא ולקרוא ולחקור עוד כדי לגבש פרספקטיבה. בשלב השני התחלתי לקרוא על בגין עצמו, בעיקר ספרי זיכרונות. לא מעט אנשים שהכירו את בגין פרסמו ספרי זיכרונות שלא הרבה אנשים קראו אותם, ויש שם לא מעט סיפורים אישיים על בגין. ביקרתי גם בארכיון המדינה ובמרכז מורשת בגין, שם יש ראיונות ארוכים עם כל מי שהכיר את בגין, חומר גולמי שאפשר ללמוד ממנו הרבה. כמובן שצריך לפרש את החומרים האלה באופן ביקורתי. למשל, נהגו לומר על בגין שהוא היה אדם צנוע ולא מתעסק בכסף, וזה נכון, אבל אז אתה קורא בעדויות שכסף באמת לא עניין את בגין, כי כשהוא היה צריך לעלות לאוטובוס הגיע מישהו מהאצ"ל ושילם עליו. במידה רבה, הוא התרגל לכך שהוא לא צריך להתעסק בכסף".
בשונה מבן גוריון, שעליו כתב שילון את ספרו השני, "בן גוריון אפילוג", העוסק בשנותיו האחרונות של ראש הממשלה הראשון, בגין לא כתב יומן או פרסם תיעוד מטעם עצמו, דבר שהקשה על המחקר. "הוא כן כתב הרבה מאמרים לעיתונות ונשא המון נאומים", אומר שילון, "ולכן במהלך העבודה קראתי המון פרוטוקולים, כדי לראות מה בגין אמר. גם המבט הבינלאומי חשוב כאן – לא רק מה היה בין בגין לפרס, אלא מה ג'ימי קרטר חשב על בגין. קראתי לא מעט ספרות בינלאומית שבה בגין מוזכר, כדי להבין איך ראו אותו.
"השלב האחרון מבחינתי הוא לנסות לחשוב על הדברים דרך העיניים של בגין. יש, למשל, ויכוח גדול בשאלה מה בגין רצה בעצם לעשות עם השטחים. מצד אחד הוא איש ארץ ישראל השלמה, ומצד שני הוא רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית. איך הוא מתמודד עם הסוגיה הזו? האמת היא שהוא אף פעם לא נותן תשובה מלאה לשאלה הזו, וככל שהתקדמתי הבנתי שיש דברים שבגין פשוט לא עונה עליהם באופן ישיר, וצריך להשאיר אותם עמומים. הניסיון בסוף הוא להיכנס לעיניים ולראש של בגין, ולנסות לפענח את כוונותיו".
השמועות אומרות שהסביבה של בגין, גם מרכז מורשת בגין, לא אהבו את הספר.
"כשהספר יצא, אנשיו של בגין אכן לא קיבלו אותו בחמימות. לא כולם, אגב. יחיאל קדישאי, שהוא ובני בגין היו האנשים הקרובים ביותר לבגין, הזמין אותי אליו אחרי שיצא הספר ואמר לי שהוא יודע שאנשי מרכז מורשת בגין נגד הספר, אבל שעשיתי דבר מדהים. הוא אמר: 'אני יודע שהספר שלך ביקורתי, ואני לא מסכים איתך על כל דבר, אבל אם אני הייתי מספר לך את כל מה שאני יודע על בגין, הספר היה הרבה יותר ביקורתי. מה שחשוב זה שהנצחת את בגין, ואני, כאיש זקן, יודע שמה שחשוב הוא להנציח את הדמות בהיסטוריה'. אני חושב שהיום, גם אוהדי בגין לא רואים את הספר באופן שלילי, אלא מעריכים אותו. הצורה שבה ספר מתפרש תלויה גם בשינויים שהחברה עוברת. אם לפני עשור הימין הרגיש הרבה יותר חלש ונדרש להגן על דמויות המופת שלו, היום הימין מרגיש הרבה יותר בטוח, ומוכן לקבל ספר שיש בו גם ביקורת על בגין".
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 9/08/D344-081-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />איך התנהלה העבודה מול הקרובים והחברים של הדמויות שכתבת עליהן?
"במקרה של בן גוריון הרגישות נמוכה יותר – מדובר באדם שזכה להכרה ממסדית מעל ומעבר, והפך בעצמו למין ממסד. גם הנכד של בן גוריון, יריב בן אליעזר, יכול לבקר אותו, וגם כשישבתי עם אנשים מהמעגל של בן גוריון, כמו שמעון פרס, התחושה היא שהעיקר שאתה עוסק בבן גוריון, פחות חשוב אם תבקר אותו או לא. אצל בגין, לעומת זאת, זה היה מאוד רגיש, גם כי זו הייתה הביוגרפיה הראשונה, וגם כי כשכתבתי את הספר המשפחה שלו ואנשי מורשת בגין עדיין נאבקו להכניס אותו לקאנון הישראלי, להשוות את מעמדו לזה של בן גוריון. אני יודע בדיעבד שבני המשפחה של בגין לא אהבו את הספר".
גם שילון החליט לוותר על פרטים מסוימים. ב"בן גוריון אפילוג", שעוסק כאמור בשנותיו האחרונות של בן גוריון, אלו שרוב הביוגרפיות נוטות להתעלם מהן, הגיע לידיו סיפור מביך על הזקן שנשאר, בסופו של דבר, מחוץ לספר. "בשנותיו האחרונות, הזיכרון של בן גוריון דעך, ויש אנשים שהחליטו בגלל זה שהוא סנילי ולא צריך להתייחס אליו. בדקתי ומצאתי שבן גוריון היה בעניינים עד החודש האחרון לחייו, והיו לו המון הברקות. אבל לצד זאת, מצאתי את הגרסה המקורית של ריאיון שהוא נתן בגלי צה"ל ביום העצמאות, לפני שערכו את הריאיון לשידור.
"בן גוריון אומר שבמלחמת העצמאות הייתה מדינה שמאוד עזרה לנו, אבל הוא לא מצליח להיזכר בשמה. הוא התכוון לצ'כוסלובקיה. המראיין שואל אותו: 'צ'כוסלובקיה?', ובן גוריון אומר שלא, שזו מדינה בדרום אמריקה, ומבקש מהמראיין להזכיר לו את שמות המדינות בדרום אמריקה. המראיין מבין שלבן גוריון יש בעיה בזיכרון והוא רוצה להתקדם, אבל בן גוריון מתעקש, והם מתווכחים, כשבן גוריון מנסה להיזכר בשם צ'כוסלובקיה ולא מצליח, וכועס על עצמו. זה רגע נוגע ללב. התלבטתי אם להכניס אותו לספר. מצד אחד, יש כאן סיפור מרגש, ומצד שני ידעתי שאם אכתוב אותו זה מה שיישאר מהספר – איך בן גוריון היה סנילי בשנותיו האחרונות. ומכיוון שכל המגמה שלי הייתה להראות שבן גוריון תפקד וחשב וכתב עד סוף חייו ממש, בחרתי לא להכניס את הסיפור הזה.
"מי שיגיד לך שהוא לגמרי אובייקטיבי כשהוא כותב ביוגרפיה, אל תאמין לו", אומרת אניטה שפירא. "לכולנו יש האהבות והשנאות שלנו. אבל אני חושבת שאחרי שאתה חי עם אותה דמות במשך כמה שנים, אתה נותן לחומרים להשפיע עליך, והדעה המוקדמת שלך למעשה מתפוגגת. זה מה שקרה לי עם ברל. בסופו של דבר, הספר לא מציג מנהיג שתנועתו בוגדת בו. הכתיבה שינתה את הפרספקטיבה שלי. כשכתבתי על יגאל אלון, החלטתי לסיים את הביוגרפיה ב־1950, כשהוא היה בן 32, ולהקדיש לשלושים ושתיים השנים האחרונות של חייו פרק סיכום ארוך ודי ביקורתי. הגעתי למסקנה ששיא חייו של יגאל אלון היה כמפקד הפלמ"ח, והמחצית השנייה של חייו לוותה בתסכול מתמיד ובתחושה שהוא לא ממצה את עצמו מצד אחד, ותחושה של הרבה אחרים שהאיש איבד את הקסם שלו. הייתה ביקורת קשה מאוד על מה שכתבתי בפרק האחרון. הרבה מעריצים של אלון לא קיבלו את מה שכתבתי, והתייחסתי לזה בהבנה. אבל זה מה שהעליתי מתוך המחקר שלי, וזו לא תורה מסיני. מותר לחשוב אחרת".
The post "אל תאמין לביוגרף שאומר לך שהוא לגמרי אובייקטיבי" appeared first on מקור ראשון.
https://www.tgspot.co.il/wp-content/up ... orola-Moto-E6-356x220.jpg 356w" sizes="(max-width: 720px) 100vw, 720px" />כשאלנתן שלום היה בכיתה ח', אף ישיבה תיכונית לא רצתה שתלמיד בינוני כמוהו ילמד אצלה. "עברתי בעשר ישיבות ולא התקבלתי. באתי למוסדות עם אמא שלי, והייתה אפילו ישיבה אחת שאמרו לה שם: 'תשמעי, גברת, בואי נעצור את זה כבר עכשיו, כי זה יהיה כישלון גדול לשני הצדדים וחבל שככה יהיה צער, אז אין טעם בכלל לקבל את הילד'", הוא מספר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מצוקת ענף התיירות: העובדים מעדיפים דמי אבטלה על חצי משרה
– הגניבות בצאלים הפכו כר פורה להשפלת צה"ל
– דניאלה ספקטור מרשה לעצמה להיות חשופה מתמיד
מה זה עשה לך בתור נער צעיר, כשקיבלת דחייה פעם אחר פעם?
"בכיתי, לא אשקר לך. מיררתי בבכי לכרית אחרי הישיבה העשירית שלא קיבלה אותי. ריאיון אחרי ריאיון נסחבתי, עד שהבנתי שזה לא קורה, ושחררתי.
"בתחילת כיתה ט' עבדתי במכולת, לא עניין אותי כלום. אמרתי: יאללה, אעבוד במכולת כל החיים, ארוויח כסף וזהו. מוזיקה לא עניינה אותי, הייתי אפילו קצת זייפן. ראיתי שגיטרה במדורות עם החברים עושה אותך מגניב, אז למדתי לנגן כמה אקורדים. בסביבות חנוכה בכיתה ט' חבר שלי אמר לי: מה קורה, אין לך בית ספר? אמרתי לו: לא, אני עובד במכולת. הוא אמר לי: בוא ל'כינור דוד' – ישיבה חדשה, קיימת שלוש שנים".
"כינור דוד" הייתה אז שם חדש בעולם החינוך הדתי – ישיבה תיכונית המשלבת לימודי מוזיקה בתוכנית הלימודים. "הלכתי לשם, באתי לראש הישיבה ואמרתי לו: 'תשמע, אני לא מופרע, אני ילד טוב, פשוט קשה לי קצת בלימודים. תן לי מיטה, תן לי מקום בכיתה, ואני מבטיח לך שאני אעשה פה רק טוב'. הוא אמר לי: אתה יודע מה, אנחנו צריכים קונטרבסיסט. אמרתי 'יאללה'".
הייתה רק בעיה אחת: לא היה לו מושג איך נראה קונטרבס בכלל. "חזרתי הביתה למחשב, ראיתי מה זה והייתי בהלם. זה כלי ענק. לקחתי על עצמי את המשימה הזו, נסעתי בכל שבוע לאקדמיה למוזיקה בירושלים כדי ללמוד קונטרבס אצל מורה פרטית. מהר מאוד הבנתי שאין עבודה בקונטרבס, ואחרי שנתיים עברתי לגיטרה בס". הישיבה התיכונית היא שחיברה אותו לעולם המוזיקה. בין השאר לימדו אותו מורים כמו יונתן רזאל, אהרן רזאל, דניאל זמיר ונאור כרמי.
אפשר לומר שישיבת "כינור דוד" הצילה אותך?
"כן. אני חייב עד היום לרב חגי כהן, שהיה אז ראש הישיבה וקיבל אותי. ב'כינור דוד' נהייתי אובססיבי למוזיקה בצורה שאין לתאר. כשאנשים היו הולכים לחדר האוכל הייתי הולך לנגן. בדרך לבית המדרש הייתי בודק בכל פעם שהפסנתר מכוון. הייתי אובססיבי למוזיקה, וזו אובססיה טובה. עדיף להתמכר לזה מאשר לדברים אחרים. פחות עניין אותי להיות נגן־על, ויותר עניינו אותי הרוחב, הלחנים והמלודיות. הלחנתי את המנגינה הראשונה שלי בכיתה ט'".
כל עכבה לטובה, מעז יצא מתוק – המשפטים האלה אינם רק קלישאות חלולות כשמדובר בסיפור חייו של אלנתן שלום. כך גם בכל הקשור אליו כמוזיקאי. כעת, אחרי שנים שבהן הלחין שירים מצליחים לזמרים מהשורה הראשונה כמו חנן בן־ארי, שירי מימון, מירי מסיקה, ריטה, דוד ד'אור ובניה ברבי, הגיע תורו לפרוץ. הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה שלו, "נושם", מתקבל בחום וכבר הספיק להיכנס לפלייליסט של גלגלצ.
"לפני עשור הופעתי בבית אבי חי בירושלים, סגרתי אולם של 500 איש, והגיעו תשעים. חנן בן־ארי היה שם בתור חבר שלי, בא בגשם עם התינוקת שלו. יום למחרת הוא כתב לי, והיו הודעות שניסו לחזק אותי, אבל הייתי מרוסק. אמרתי: אני עם הבמה סיימתי"
על הסינגל הוא חתום כאלנתן, בשמו הפרטי, ללא שם המשפחה. חוץ מהפקה מהוקצעת ומיוחדת, קצב טוב וסאונד עדכני, ל"נושם" יש טקסט שיכול להתאים היטב לתקופת הקורונה. "שלח סימן קטן מדי פעם שלא אשתגע, שלא אתפקע", נכתב בבית, ובפזמון הוא שר: "נושם בסוף הכול יהיה בסדר / מכוון ת'אור שייכנס לחדר / עושה בנשמה שלי, עושה בה סדר / כמה הרגלים אספתי". "כתבתי את זה לפני שנה", הוא מודה, "פתאום אנשים שולחים לי הודעות: וואו, זה ממש מדבר את התקופה הזו, לנשום עמוק ויהיה בסדר, רק לעבור את זה עם הילדים".
ואתה מרגיש שהתקופה הזו עשתה בנשמה שלך סדר?
"הקורונה עשתה לי סדר. באופן כואב, אפשר לומר, אבל עשתה את זה. יש כל מיני דרכים לעשות בנשמה סדר: אפשר לנסוע לשבועיים באירופה עם בת הזוג, לנקות את הראש ולקחת חופשה מהחיים, או כמו במקרה הזה – להכניס את החיים לבית ב־200 קמ"ש, ולעשות שם סדר".
את הטקסט הוא כתב יחד עם שחר הדר, שכתבה גם את מילות השיר "בין קודש לחול", הלהיט של אמיר דדון ושולי רנד. "את שחר הכרתי הרבה לפני 'בין קודש לחול'. אני כתבתי רק את הבית של 'נושם', והיא החזירה לי אותו משופץ ומחודד יותר, והביאה גם את המילים לפזמון".
כמו במערכת החינוך, גם בקריירה המוזיקלית שלו נאלץ אלנתן לעבור דרך חתחתים בניסיון לזכות בהכרה. "יש אנשי צללים שעוברים לפרונט – ויש אנשים שמנסים בפרונט ולא הולך להם, הולכים לצללים כדי לעשות בירור פנימי, ואז חוזרים. אני חושב שאני מהקבוצה השנייה. ניסיתי הרבה זמן, הוצאתי לפני יותר מעשור שיר שקראו לו 'אמונה' וחשבתי שהנה זה קורה, התחלתי לסגור הופעות. להופעה הראשונה שלי בצוללת הצהובה הגיעו 200 איש, ואמרתי לעצמי שזהו, אפשר לסגור אולמות של 500 איש… הייתי חי בסרט עמוק מאוד. הייתי בן 22, חייתי על 200 קמ"ש וחשבתי שזה הולך לקרות".
מתי חטפת את הכאפה?
"הופעתי בבית אבי חי בירושלים, סגרתי אולם של 500 איש, והגיעו תשעים. לא אשכח את מי שבא, חנן בן־ארי היה שם בתור חבר שלי, בא בגשם עם התינוקת שלו. יום למחרת הוא כתב לי, והיו הודעות שניסו לחזק אותי, אבל הייתי מרוסק. אמרתי: אני עם הבמה סיימתי. אבל זה ג'וק שלא עוזב אותך, זו מפלצת שאוכלת אותך מבפנים. אחרי שנה חזרתי להופיע בסלונים, חשבתי שוב שהנה זה קורה. סלון אחרי סלון, 39 סלונים, וזה פשוט לא קרה. אז אמרתי: אני הולך אחורה, חוזר לעצמי".
יום אחד עלתה בראשו מנגינה ששינתה את חייו. "שלחתי את המנגינה לחנן, שבדיוק הוציא את 'ממך עד אליי', הסינגל הראשון שלו. למדנו יחד בישיבת ההסדר במצפה־רמון; הייתי שם רק חודש, אחרי זה המשכתי בדרכי. הוא השתגע על המנגינה ואמר לי שהוא ישלח את הטקסט מיד. זה היה בשלוש בלילה. בוקר למחרת נפגשנו, שבועיים אחרי זה הוקלטה סקיצה, ובתוך חודש וחצי זה כבר היה ברדיו. זה היה פשוט טיל בליסטי".
השיר המדובר הוא "אמא אם הייתי". הטקסט שבן־ארי חיבר ללחן נכתב על העקירה מגוש קטיף, והשיר הפך להצלחה גדולה. "רצו לקרוא לשיר הזה בכלל 'שיר ערש', עד שבוע לפני שהוא יצא", הוא מגלה, "חנן אמר שאפשר לשים את המנגינה הזו בתיבת נגינה. אם תשמע רק את המלודיה, תוכל ממש לדמיין אמא מחזיקה את התינוק שלה. לפני שהשיר יצא חנן אמר לי: מתוקי – ככה הוא קרא לי – אנחנו נעשה את זה 'אמא אם הייתי'. אמרתי לו: אני איתך".
"כש'אמא אם הייתי' פרץ עוד האמנתי שאני יכול להמשיך להופיע כאלנתן, ניסיתי שוב, ועוד פעם טעיתי. רק אחרי זה ממש החלטתי לסגת. הבנתי שזה המקום שלי כרגע, והתחלתי לתת שירים לאחרים", הוא מספר.
מאותה נקודה העניינים התחילו להתגלגל, ודבר הוביל לדבר. "אחרי 'אמא אם הייתי' שירי מימון פנתה לחנן ואמרה לו: אני רוצה שיר עם כזו עוצמה של בלדה. הוא אמר לה: 'זה לא אני, זה אלנתן', והיא אמרה בתמיהה: מי זה אלנתן? הוא הפנה אותה אליי, היא שלחה לי מייל וכתבה שהיא תשמח שנעבוד ביחד. היא צירפה באותה הודעה טקסט של נעם חורב (פזמונאי, ש"מ). אגב, לנעם חורב שלחתי את הלחן של 'אמא אם הייתי' שנתיים לפני כן, והוא לא הגיב על המייל בכלל. זו בדיחה שאנחנו מספרים בסדנאות אחד על השני. הוא אומר על זה משהו מדהים: לכל דבר יש את הזמן שלו, ולפעמים אתה לא רואה משהו כדי שהוא יקרה".
הוא הלחין לשירי מימון שני שירים, "אחותי" ו"יש לי הכול". כשניגש לאודישנים של התוכנית "דה וויס", נוצרה לו הזדמנות חדשה. "הייתי בעונה הרביעית, מירי מסיקה הייתה שם מנטורית. מיד אחרי האודישן היא אמרה לי: 'אני רוצה ממך שיר, לא משנה לי איזה'. למחרת דיברנו בטלפון, ודברים קרו מהר מאוד".
"כשהשיר 'נושם' נכנס לפלייליסט, מירי מסיקה כתבה לי: 'במקרה שלך באמת רק כשהכול מדויק נפתחת לך הדלת. כאילו שמרו עליך עד שתדייק את עצמך'. זה משפט שלכאורה הייתי אמור להיפגע ממנו, אבל באמת לא הייתי מדויק עד עכשיו"
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201721_07_22-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />בתוכנית עצמה הוא הגיע עד לשלב הדו־קרב. הוא התחרה מול בניה ברבי, והם שומרים על קשר ביניהם עד היום. שלום אף הלחין בהמשך את השיר "אחרי שייגמר", שברבי מבצע. "התפללתי לעוף מהר. רציתי לקבל חשיפה כמלחין, לא באתי כדי להיות מגה סטאר. באתי מכוון מאוד. אגב, מי שבא לתוכנית ריאליטי כשהוא לא מכוון משלם מחיר כבד מאוד".
באיזה מובן?
"אם אתה מגיע לתוכנית ריאליטי עם ציפיות ענק, זה קצת כמו מישהו שממלא לוטו ובטוח שהוא הולך לזכות. חייבים להיות עם הרגליים על הקרקע ומכווני מטרה. חשבתי שהפורמט יכול להניע את הקריירה שלי כמלחין. באתי בידיעה שאני רוצה רק לעבור את שלב הכיסאות המסתובבים, לקבל את ההכרה כמלחין וללכת. וממש כך היה".
עד היום הוא הלחין למירי מסיקה ארבעה שירים (האחרון שבהם, "חוה", יצא השנה). "עם מירי אני ממש בקשר חברי, אני מתייעץ איתה ולומד ממנה המון. אנחנו עובדים הרבה, יש פינג־פונג שכל הזמן קורה בינינו, לאו דווקא על דברים שיוצאים בסוף. זה כמו שחקן כדורסל שמתאמן הרבה ופעם בכמה זמן יוצא למשחק ומראה את הביצועים".
ולא מדברים על פוליטיקה.
"משתדלים שלא".
אתם באים מתפיסות שונות מאוד.
"אנחנו משתדלים לא להיכנס לזה. לא שהיא שמאלנית קיצונית או שאני ימני קיצוני, אבל יש הרבה חילוקי דעות. קלישאתי ככל שזה יישמע, המוזיקה באמת מגשרת על המון דברים. גם ממי שנכנס אליי לאולפן אני אומר: בוא נעשה מוזיקה, עזוב אותך מפוליטיקה. אנחנו מייצרים שפה שאמורה לגשר על כל הפערים האלה".
לאמנים יש כל מיני דרכים לזמן את המוזה. לאלנתן שלום יש דרך משלו לבקש סיעתא דשמיא. "לפני שאני ניגש להלחנה, אני תמיד מדליק נר ומתפלל. מבקש להיות חלק ממשהו שצריך לרדת לעולם".
מה, ברכה בנוסח אישי?
"תפילה. אם זה לא קורה, אז כנראה אני לא הכתובת ללחן שצריך לרדת. אני לא מאמין ב'כוחי ועוצם ידי' כל כך. הבנתי ש'אמא אם הייתי' בכלל לא קשור אליי, זה משהו שהיה צריך לרדת לעולם ולרפא הרבה לבבות".
גם הרצון להעניק שיר לריטה התחבר אצלו לתפילה אישית. "כשאני מלחין שיר טוב והוא לא מוצא בית זה מצער אותי, אבל אני יודע שבסוף הוא ימצא בית. הייתה שנה שבה ריטה הופיעה בפסטיבל חוצות היוצר, והלכתי לראות אותה עם אשתי. עמדתי בהופעה וממש התפללתי. אמרתי בלב: אני לא רוצה לעבוד עם ריטה או להלחין לה אלבום, אני רוצה רק לתת לה שיר אחד".
"קיבלתי שיחת טלפון ושמעתי מעבר לקו 'היי, מה נשמע, מדברת איטה' – לא שמעתי טוב, כי חתכתי ירקות בשביל הבנות שלי לארוחת ערב… חשבתי שזו בטח אחת השכנות. פתאום זיהיתי את חיתוך הדיבור, ואני אומר לעצמי: יואו, זו ריטה, א־לוהים ישמור!"
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0715140038001-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />לפעמים חלומות מתגשמים, ובמקרה הזה, הרגע הגדול הגיע כעבור שנה. "קיבלתי שיחת טלפון, ושמעתי מעבר לקו 'היי, מה נשמע, מדברת איטה' – לא שמעתי טוב, כי תוך כדי השיחה חתכתי ירקות בשביל הבנות שלי לארוחת ערב… שמעתי 'איטה', חשבתי שזו בטח אחת השכנות שרוצה לבקש משהו בשביל הנכד שלה או משהו בסגנון. פתאום זיהיתי את חיתוך הדיבור, כשהיא אמרה לי 'נורא התרגשתי מהשיר', ואני אומר לעצמי: יואו, זו לא איטה, זו ריטה, א־לוהים ישמור! ממש ככה. סימנתי לאשתי בעיניים פעורות, והיא אמרה 'מה קרה, זה מס הכנסה?' בתמיהה. אמרתי לה: לא לא, זו ריטה!"
איך היא הגיעה אליך?
"שאלה נהדרת. באותה תקופה עבדתי עם נעם חורב על שירים למירי. עבדנו על שיר שהוא כתב, 'ביני ובינך', ונעם פשוט שלח לה את השיר ואת מספר הטלפון שלי אפילו בלי להגיד לי. היא התקשרה וסיפרה שהיא נרגשת מהשיר הזה, והציעה שנקליט סקיצה. הגענו לאולפן, הקלטנו, אבל היא הרגישה שזה לא מתאים לה. היא אמרה: 'אני מרגישה שאני לא עושה מספיק כבוד לשיר. אבל אני רוצה לשלוח לך משהו אחר, טקסט שכתבתי'. היא הקריאה לי את גרסת הטיוטה הראשונה של 'קחי לך', זה היה עמוד וחצי של מכתב שהיא כתבה לבת שלה. היא שלחה לי את הטקסט, ולא ידעתי איך אלחין טקסט ארוך כל כך. שאלתי אם אוכל לגעת במילים ולסדר את זה, וריטה אמרה: אני סומכת עליך, תעשה מה שאתה רוצה.
"חזרתי הביתה ואשתי אמרה לי: לא משנה מה, אתה מצליח להלחין את זה. עשיתי את הטקס הקבוע, הדלקתי נר וניגשתי לטקסט. ניסיתי להיכנס לדמות של אמא, לחשוב מה הדברים שכל אמא הייתה יכולה לומר לבת שלה. התחלתי ללקט מילים מתוך המלל, זה היה טקסט ארוך ויפה. סידרתי את הטקסט לכדי שיר והלחנתי אותו. שלחתי את ההקלטה לריטה. בדרך כלל לוקח לאמנים זמן להגיב, אבל היא חזרה אליי אחרי שלוש דקות וחצי בדיוק. היא אמרה לי: 'אין לי מה לומר, רק אומר שאני ממש נרגשת'".
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201811_02_17-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />איך "קחי לך" התגלגל והפך לדואט של ריטה עם הבת שלה, משי קליינשטיין?
"שבוע אחרי זה ריטה התקשרה אליי ואמרה לי: השמעתי את זה למשי, היא התרגשה מאוד, והציעה שאולי נוסיף עוד בית והיא תשיר אותו. אמרתי שזה נשמע נהדר, ונפגשנו שלושתנו. היה מעמד מרגש. משי כתבה בית והוא היה כל כך טהור, לאף אחד מאיתנו לא היו הערות עליו. גלעד שמואלי הפיק את השיר ויצאנו לדרך מהר מאוד".
השיר הושמע הרבה ברדיו, צעד במצעדים ועל הדרך הזניק את הקריירה הצעירה של משי קליינשטיין כזמרת. "בכל פעם בחיים שלי, ברגע ששחררתי קרו דברים מדהימים", אומר אלנתן. "כשרציתי נורא – שום דבר לא קרה. שלחתי לריטה המון הודעות וניסיתי להגיע אליה גם דרך המנהלת שלה, ובסוף היא התקשרה אליי. משהו בהרפיה גורם למציאות לזוז".
הוא בן 33, נשוי לרבקה ואב לארבע בנות. חובש כיפה סרוגה ומתגורר ביישוב כוכב־השחר בבנימין. מלבד היותו מוזיקאי ויוצר, הוא גם מפיק מוזיקלי. אנחנו יושבים לשיחה באולפן בתל־אביב. "אני לא מגדיר את עצמי כזמר. אני מוזיקאי, יוצר. פחות מנסה לומר לאנשים 'תראו את היכולות הווקאליות שלי', ויותר מנסה לשים את הנשמה שלי על הבמה ולגעת בלבבות", הוא מסביר.
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201822_49_00-750x565.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />באולפן הוא גילה יום אחד את הזמרת נרקיס, לפני שהתפרסמה וזכתה להצלחה. "נרקיס באה אליי לפני ארבע שנים לאולפן והתחלנו להקליט סקיצות. היא אמרה לי: אני רוצה לעשות מוזיקה. היא השמיעה לי 18 שירים, סקיצות שהקליטה. הצבעתי על השיר 'שדות' ואמרתי לה: 'זה יצליח, זה לרדיו, וזה מרגש. אני אומר לך, זה יצליח'. הייתי ממש נחרץ. באותה תקופה פנו אליי מ'דה וויס' והזמינו אותי לאודישנים, והתלבטתי אם להמשיך בעבודת ההפקה עם נרקיס. התחלנו להפיק EP (מיני־אלבום, ש"מ). היא התקשרה אליי ואמרה שהמפיק צח דרורי ממש התעניין בעשייה שלה, ונראה לה שהיא תמשיך איתו. אמרתי לה שאני שמח שהיא הולכת לידיים טובות. חששתי שלא אהיה שם בשבילה, כי היא באמת אמן בסדר גודל משמעותי. היא שלחה לי עדכונים לאורך הדרך בהכנת האלבום הראשון, והתרגשתי מזה. בהחלט, דריכת הרגל הראשונה שלה הייתה אצלי באולפן".
כאמור, למרות כל התהפוכות, הדחף להופיע ולשיר בעצמו לא עזב את אלנתן וכעת הוא עובד על אלבום הבכורה שלו. הקורונה עיכבה את תהליך הכנת האלבום, אבל כבר נקבעה הופעת בכורה בזאפה הרצליה ב־6 בספטמבר.
כמה זמן כבר לא הופעת בצורה מסודרת?
"התארחתי המון בהופעות של אחרים בשנה האחרונה, אצל בניה, אצל חנן ואצל מירי, עם שירים שכתבתי לאחרים. אבל במה היא לא משהו שחדש לי".
מה המדינה צריכה לדעתך לעשות כדי לסייע לאמנים עכשיו, בעקבות הקורונה?
"זה כואב לי נורא. אני לא מאמין בלקטר ולרטון, כל החיים הייתי על הרגליים האחוריות כדי להשיג את מה שאני רוצה להשיג בעולם, אני לא יושב ומתבכיין – אבל במקרה הזה הייתי מצפה מהמדינה להיות יצירתית, לתת מקום להמון אנשים שעוסקים בעולם הבמה. מסביב לכל אמן יש קרוב למאה איש שעובדים ללא הפסקה, יח"צ, תאורה, סאונד, נגנים, חדרי חזרות ועוד. הייתי מצפה להתייחסות מסוימת. התעלמות זה הדבר הכי מעליב שיכול לקרות מבחינתי".
בכוכב־השחר הוא גר קרוב לתשע שנים. באודישן שלו ב"דה וויס" לפני מספר שנים הוא אפילו נקלע לעימות קצר עם אביב גפן, אחד המנטורים בתוכנית, בנוגע לבחירת מקום מגוריו והסיכון שלכאורה טמון בה.
"הקורונה עשתה לי סדר. יש כל מיני דרכים לעשות בנשמה סדר: אפשר לנסוע לשבועיים באירופה עם בת הזוג ולנקות את הראש, או כמו במקרה הזה – להכניס את החיים לבית ב-200 קמ"ש, ולעשות שם סדר"
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02011_38_54-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />יש אנשים רבים בתעשייה שרואים את המקום שאתה גר בו בצורה שונה ממקומות אחרים – ואתה לא.
"אנשים קוראים לזה התנחלות, ואני פשוט קורא לזה התיישבות. אני לא גונב ולא עושה שום דבר שהוא לא בסדר. אני במקום שהיה היאחזות נח"ל, המדינה אמרה לנו לגור שם. דברים השתנו בפוליטיקה ופתאום זה נהיה מוקצה, אבל זה לא באמת מוקצה בעיניי. זה יישוב מקסים ומהמם, אני אפילו נבוך מזה שאני צריך להצדיק את היישוב שלי".
הרגשת לפעמים שזה גובה מחירים מסוימים?
"לא, אני גר שם מבחירה, ואני ממש מאמין שזה שומר עליי. המקום הזה עוטף אותי. לא בטוח שהעיר הייתה עושה לי טוב. אני מרגיש שם הכי בטוח שיש. כשאני מגיע לעיר אני לוקח אוויר, כמו בכניסה מתחת למים, ואז חוזר הביתה".
אתה מרגיש לפעמים שאתה נאלץ להיכנס לעמדה של מנפץ סטריאוטיפים בנוגע למקום שבו אתה חי?
"זה מתיש אותי נורא, ובגלל זה אני גם מתחמק מזה. אני בא לעשות מוזיקה. קורה שאני יושב עם אמנים ואנחנו מדברים על זה שהשמאל מבקר אותנו על כך שאנחנו כביכול לא הומניים כלפי ערבים, ואני אומר בשיחות האלה בפשטות: חבר'ה, אני עושה איתם קניות, אני עומד איתם בתור בקופת חולים, אני חי איתם באהבה ובשלום ובאחווה. נכון, יש כל מיני פיקים מורכבים ויש טרור. אבל אני תמיד בורח מהשאלות האלה. אם אנשים שואלים איפה אני גר, אני עונה שזה מעל ים המלח. בשביל מה להיכנס לפינות האלה?"
הוריו נולדו בתוניס ועברו לצרפת בשנות נעוריהם. הם עלו לארץ בשנות השמונים, כשהם קרובים לסוף העשור הרביעי לחייהם. אלנתן הוא בן הזקונים, הקטן מבין שלושה אחים, ונולד כבר בארץ. בבית דיברו צרפתית, אבל הוא ענה בעברית.
"אני מושפע מהבי ג'יז, ממריה קרי, מהביטלס… ההורים שלי חוזרים בתשובה, והם לא הכירו שיר אחד בעברית", הוא מספר, "שבוע אחרי שהתחתנתי היה לי יום הולדת ואשתי נתנה לי במתנה אוסף של שירי 'ארבע אחרי הצהריים', שאכיר שירים עבריים קלאסיים. הכרתי בעיקר מוזיקה לועזית, ומעט להיטים שהיו פה בשנות התשעים, כמו של אתניקס".
"לפני שאני ניגש להלחנה, אני תמיד מדליק נר ומתפלל. אם זה לא קורה, אז כנראה אני לא הכתובת ללחן שצריך לרדת לעולם. הבנתי ש'אמא אם הייתי' בכלל לא קשור אליי, זה משהו שהיה צריך לרדת לעולם ולרפא לבבות"
הוא גדל בשדמות־מחולה שבבקעת הירדן, משם עברה המשפחה ליישוב פסגות. במשך שנה היה עם משפחתו בשליחות בצרפת, שם אביו עבד בבית ספר יהודי. "הייתי שם בכיתה ו'. בשעות הבוקר, משמונה עד עשר, אבא שלי שם אותי בכיתה א' כדי שאלמד את השפה", הוא נזכר. זה השתלם, והיום הוא דובר צרפתית. כשהוא נשאל האם הוא מתכנן לשיר בשלב מסוים בצרפתית הוא עונה שהאפשרות בהחלט עומדת על הפרק.
לאחר השליחות בצרפת עברה המשפחה לירושלים, ובתום שלוש שנים בבירה הם חזרו לפסגות. אחרי הלימודים בישיבת "כינור דוד" הוא שירת כלוחם בצנחנים, והכיר את אשתו לקראת סוף השירות. "היא עשתה שירות בקריית־שמונה, אני הייתי בחרמון. הכרנו באוטובוס".
בקיץ 2018, לאחר תקופה ארוכה שבה היה עסוק בעיקר בכתיבת שירים לאחרים, הוציא את השיר "אחד ועוד אחת". "הוא היה פיילוט. לא סגרתי שום הופעה ולא רצתי לשום מקום, רק רציתי לעשות טסט. בדקתי את השטח וראיתי שזה נגע בהרבה אנשים", הוא מגלה.
אתה מרגיש שמשהו בך השתנה?
"אני מאמין שהמציאות משתנה על פי מה שמתחולל אצלך בלב. יש משהו בהרפיה שמזמן הרבה טוב. מירי (מסיקה, ש"מ) ואני קרובים מאוד, וכש'נושם' נכנס לפלייליסט של גלגלצ היא כתבה לי: 'במקרה שלך באמת רק כשהכול מדויק נפתחת לך הדלת. זה כאילו שמרו עליך עד שתדייק את עצמך'. זה משפט שלכאורה אתה אמור להיפגע ממנו – מה, לא הייתי מדויק עד עכשיו? אז כן, לא הייתי מדויק עד עכשיו. אני חי עם זה בשלום. יכול להיות שאם היא הייתה אומרת לי לפני שלוש שנים שאני לא מדויק, הייתי נעלב. אבל עכשיו, אחרי שראיתי שהעשייה מאחורי הקלעים מבורכת וגורמת להבשלה האישית שלי, קיבלתי את זה".
הוא מעדיף שלא יראו בו רק חלק מגל היצירה האמונית ששטף את המוזיקה הישראלית. "כשאתה שם מישהו בתבנית זה אומר שאין לך יכולת להכיל אותו באמת. אם לאנשים קל יותר לקטלג אותי כדתי או כמתנחל – בכיף, אני לא אפּגע. אבל מבחינה אישית אני בורח מתבניות".
אבל כן אפשר לומר שאתה נהנה מהמגמה שבמסגרתה ניתנה חשיפה גדולה יותר לטקסטים אמוניים ברדיו.
"לא ניתנה יותר חשיפה; הקהל מחפש משמעות. אנשים מחפשים להיאחז במשהו שימלא את הריק שנמצא בלב לכל אחד, במידה כזו או אחרת. גם מי שמאמינים בא־לוהים ב־200 קמ"ש מחפשים מישהו שידבר אותם".
שמתי לב שאתה אומר הרבה "200 קמ"ש".
"אני חי על זה".
The post "לפני עשר שנים חשבתי שאני עם הבמה סיימתי" appeared first on מקור ראשון.
