יום אחד, באמצע אחת מהרצאותיו באוניברסיטת הרווארד, שאל סטודנט את הרב פרופ' יצחק טברסקי האם לימוד תולדות ישראל, שבו עסקו בהרצאה, איננו גובל בביטול תורה. "כל מה שאנחנו עושים כאן בחדר הסמינריון הוא בבחינת קיום מצוות תלמוד תורה", השיב הרב פרופ' טברסקי. השאלה שהופנתה אליו – ועוד יותר מכך, התשובה – מאפיינות את דמותו רבת הפנים של טברסקי, פרופסור להיסטוריה יהודית בהרווארד, אדמו"ר וחתנו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, ומן האישים המרתקים והמורכבים בחקר מדעי היהדות של עשרות השנים האחרונות. הניסיון לשרטט את קורות חייו ואת דמותו פוגש שוב ושוב את העולמות השונים הללו, עולמות שהוא, כך נדמה, הצליח לקיים במין הרמוניה פנימית, ייחודית לו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– השמחה לאיד של פייגלין היא פיצוץ בלב הימין

– עלייה דרמטית: מפרוץ הקורונה כ-10 אלפים יהודים ביקשו לעלות לארץ

– המשטרה חזרה בה: תיק על איומים נגד "עד כאן" יפתח שנית

כעת, עשרים ושלוש שנים אחרי פטירתו, רואה אור בהוצאת מרכז זלמן שזר "כמעיין המתגבר: הלכה ורוח ביצירת חכמי ימי הביניים", ספר עב כרס ובו שלושים ואחד ממאמריו של פרופ' טברסקי בתחום מדעי היהדות: החל מהרמב"ם והראב"ד, שניים שהוא הקדיש להם שנים רבות של מחקר, ועד לשולחן ערוך, שאלות

של הלכה ורוחניות, ארץ ישראל וגלות, ומדעי היהדות בארה"ב. את הספר ערך פרופ' כרמי הורוביץ, תלמידו הקרוב של פרופ' טברסקי (גילוי נאות: קרוב משפחה של הח"מ), והוא מציע מפגש מחודש עם יצירתו המחקרית של מי שכונה "בכיר חוקרי היהדות בדורנו בארה"ב", אדם שמיזג מחויבות והנהגה דתית עם מחקר ביקורתי ותובעני, אדמו"ר חסידי שעשה את רוב חייו הבוגרים באוניברסיטה לא יהודית, ומי שביקש ליצור גשר בין בית המדרש לאקדמיה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1596610584675-750x457.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1596610584675-768x468.jpg 768w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 182456-e1596610584675.jpg 819w" sizes="(max-width: 469px) 100vw, 469px" />

יצחק אשר (איזידור) טברסקי נולד ב־1930 בבוסטון שבארה"ב, בנו הצעיר של האדמו"ר מטאלנה, הרב משולם זושא טברסקי. מגיל צעיר למד תורה, בוקר וערב, עם מלמדים, ואת לימודיו הכלליים עשה בבית ספר לא יהודי בבוסטון. הוא למד לתואר ראשון באוניברסיטת הרווארד, שם פגש את צבי א' וולפסון, חוקר הפילוסופיה היהודית, שהיה לרבו המובהק באקדמיה. ב־1949 הגיע טברסקי לישראל ולמד במשך שנה באוניברסיטה העברית: כאן הכיר את גדולי המחקר באותם ימים, אישים כגון יצחק בער וגרשם שלום, וכן התיידד עם ש"י עגנון. עם חזרתו לארה"ב החל לעבוד על הדוקטורט, שהוקדש לדמותו ולמשנתו של הראב"ד (המאה ה־12, מחבר ההשגות על הרמב"ם). הדוקטורט, שיצא לאור כספר, הוא המחקר המדעי הראשון בארה"ב שנכתב על דמות הלכתית מימי הביניים. הבחירה לעסוק בהלכה הייתה חלק מהשקפת עולמו של פרופ' טברסקי, שראה בהלכה את מוקד החיים היהודיים.

במהלך כתיבת הדוקטורט נישא לעטרה, בתו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק. קשר עמוק נוצר בין החותן לחתנו: הם למדו יחד גמרא בקביעות במשך שלושים שנה, וההשפעה ניכרה גם במחקריו של הרב טברסקי, שבהם שילב תובנות מן התרבות ההומניסטית המערבית. עם סיום הדוקטורט החל ללמד בהרווארד, ובארבעים השנים הבאות הפך את האוניברסיטה היוקרתית למרכז חשוב לחקר ההיסטוריה האינטלקטואלית היהודית. לאורך כל הקריירה האקדמית שלו ליווה פרופ' טברסקי כארבעים תלמידי דוקטורט – מספר גבוה במיוחד – ולכולם הציב תביעה בלתי מתפשרת לדיוק ולעומק.

מחוץ לקמפוס שבקיימברידג' היו גם החיים הדתיים והקהילתיים של הרב טברסקי. כבר כשאביו האדמו"ר חלה הוא החל ללמד בבית המדרש של חסידות טאלנה, "בית דוד", וב־1972, עם מותו של אביו, גידל זקן וקיבל על עצמו את המנהגים החסידיים, תוך שהוא הופך לדמות דומיננטית יותר ויותר בבית המדרש. עשור לאחר מכן ניאות לכהן כאדמו"ר מטאלנה, נשא דברי תורה בסעודה שלישית בשבת, לימד שיעורים ושימש כתובת לרבים שפנו אליו. הרב טברסקי היה גם אחת הדמויות הבולטות בבית הספר רמב"ם (מיימונידס) בבוסטון, שהקים הרב סולובייצ'יק. אף שחי כל ימיו בארה"ב – אחד מילדיו, הרב משה טברסקי, עלה ארצה ונרצח בפיגוע בהר־נוף ב־2014 – שמר על קשר רציף עם מוסדות אקדמיים בישראל, ביקר בארץ כמה פעמים בשנה וקשר קשרי ידידות עמוקים עם חוקרים כאן, בהם פרופ' עזרא פליישר, שהיה ידיד נפש שלו. באמצע שנות התשעים אף תכנן להקים בית מדרש של טאלנה בירושלים, אך התוכניות לא יצאו לפועל: ב־1997 נפטר טברסקי, והוא בן 67.

תולדות הרעיונות

פרופ' ג'פרי וולף, איש המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן, ראה את הרב טברסקי לראשונה כילד בבוסטון. וולף, שבהמשך היה לאחד מתלמידיו של פרופ' טברסקי, זוכר מן המפגש הראשון תחושה של ריחוק. "בכל ליל שמחת תורה, כל הקהילה היהודית הייתה מתנקזת לכיוון שני השטיבלאך של האדמו"רים המקומיים – האדמו"ר מבוסטון והאדמו"ר מטאלנה. השטיבל של טאלנה היה המקום הפופולרי ביותר למביני דבר, ושם ראיתי את הרב טברסקי. הוא נראה לי אז כדמות מרתיעה, לא מקרבת דווקא. המפגש האמיתי הראשון איתו היה כשרציתי להתקבל להרווארד והוא הזמין אותי לריאיון. פגשתי אדם מאוד מאופק, שלא הרבה לדבר ומדד את מילותיו. אי אפשר היה לקרוא את פניו ולהבין מה הוא חשב, ותמיד היה מרחק בינו ובין הסטודנטים, למרות שעם השנים המרחק הצטמצם מעט. היו לו חברים, אבל עם סטודנטים הוא תמיד שמר על ריחוק שבין מורה לתלמיד. היה לו מנהג – בשנה הראשונה לדוקטורט הוא קרא לסטודנטים רק בשם המשפחה שלהם, ואם צלחת בשלום את השנה הראשונה, הוא התחיל לקרוא לך בשמך הפרטי".

יראת הכבוד הזו, מספר וולף, נמשכה גם אחרי מותו של פרופ' טברסקי. "אחרי שהוא נפטר יצרנו כנס לזכרו, וכולנו טסנו להרווארד להרצות במשך שלושה ימים. ההרצאות האלה היו אמורות להיכלל אחר כך בספר מאמרים לזכרו, וכשהתקרבנו לשנת 2000, כבר שנתיים אחרי הכנס, והמאמרים עוד לא הגיעו, עורך הספר ג'יי הריס שלח מייל לכל המשתתפים, וכתב: 'אני רוצה להזכיר לכם שאתם לא מגישים את המאמרים לפרופ' טברסקי עצמו, אלא אליי'. זו אנקדוטה, אבל היא עדות לכך שפרופ' טברסקי היה אדם מאוד תובעני – הוא ציפה לרמה גבוהה מאוד של מחקר, ולכן לתלמידיו לקח הרבה זמן לסיים את הדוקטורט. לא היה שום דבר שהוא לא ידע, והוא ציפה לכך גם מאיתנו".

פרופ' יוסף הקר מן החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית הכיר את פרופ' טברסקי דרך התכתבות. "הוא קרא מאמרים שכתבתי ושלח לי גלויה", מספר הקר. "הייתי עדיין חוקר צעיר, בלי דוקטורט, והוא טרח לכתוב לי ולהגיב למה שפרסמתי. הוא רצה להכיר את הכוחות הצעירים בארץ בתחום המחקר, והוא היה, למיטב ידיעתי, הפרופסור הראשון בארה"ב שהזמין חוקרים ישראלים לעשות שנה או שנתיים בהרווארד, כך שלא רק שהוא היה חשוף למדעי היהדות בישראל, אלא החוקרים הישראלים נחשפו בזכותו למדעי הרוח בארה"ב".

טברסקי ראה עצמו כהיסטוריון, והקר אומר שהוא פיתח שיטה משלו לחקר ההיסטוריה היהודית. "פרופ' טברסקי לא היה חוקר תלמוד, לא חוקר קלאסי של מחשבת ישראל וגם לא חוקר קלאסי של היסטוריה יהודית", אומר הקר. "הוא לא בהכרח התעניין בביוגרפיה של האדם שהוא כתב עליו, אלא בעניין כללי יותר שאפשר לקרוא לו היסטוריה של רעיונות. בשונה מהמורה שלו, וולפסון, שחקר לעומק רעיונות ואת ההבדלים ביניהם, עם דגש על ההשקפה, על הפילוסופיה, טברסקי בחר מלכתחילה לכתוב על איש הלכה ולא על פילוסוף, מתוך רצון לבחון איך רעיון מסוים התפתח, מהוגה להוגה, ואילו לבושים שונים הוא קיבל בכל דור. בהמשך הוא גם חקר יותר לעומק את היחסים בין הלכה, פילוסופיה וקבלה, ואת ההשפעות ההדדיות של התחומים האלה".

"פרופ' טברסקי ראה עצמו כמי שמתקן את הכיוון של מדעי היהדות עד אז", אומר וולף, "השיטה שלו, שמושפעת מן הגישה של תולדות הרעיונות, גורסת שיש רעיונות יסוד, מוטיבים שמאפיינים את השיח האינטלקטואלי במערב מתחילתו ועד ימינו, ולאורך הדורות הרעיונות האלה מקבלים הדגשים שונים, ניואנסים שונים, אבל מדובר בבריחי התיכון שמרכיבים את השיח האינטלקטואלי המערבי. הפרויקט של פרופ' טברסקי היה לשרטט את המוטיבים האלה בתולדות היהדות. הוא מאוד לא אהב את הנטייה של חוקרים לשטח את היהדות ולהפוך אותה לפועל יוצא של תקופה נתונה, כאילו ליהדות אין מהות עצמית, והיא רק תולדה של מה שהגויים עושים. להפך – הוא מאוד האמין שיש מהות ליהדות, ושבתוך הווריאציות האינסופיות שלה, יש בכל זאת קווי יסוד שעוברים מדור לדור. לפעמים יש הדגשים שונים, ניואנסים, אבל יש אחדות פנימית בתוך התורה.

"היה לו מאוד חשוב להדגיש את היושרה הפנימית והגיבוש הפנימי של המורשת היהודית במובן הרחב ביותר של המילה, למרות שהוא כן סבר שרוב חוקרי מדעי היהדות מתעסקים במקצועות צדדיים, כמו פילוסופיה ושירה, כאשר ההלכה היא למעשה הבריח התיכון של התורה. שוב ושוב הוא מצא אחדות וגם גיבוש בשלל מוטיבים, והציל מתהום הנשייה כל מיני גדולים שפשוט לא שמו אליהם לב מספיק, לא בישיבות ולא באקדמיה. פעם הוא אמר לחבר שלי שבהרווארד, 'אנחנו לומדים את פנימיות התורה'. ברור לי לגמרי שהוא הגדיר את מה שאנחנו עושים במחלקה כלימוד תורה, כהרחבת אופקי התורה, וזה כולל גם הצלת יצירות ומגמות שקיימות מאז ומעולם ביהדות, ונשכחו".

ברכה מהאדמו"ר, לא מהפרופסור

פרופ' זאב הרווי, מן החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, אומר ש"היה משהו פרדוקסלי באישיותו של פרופ' טברסקי. הוא היה נועז אבל צנוע, חם אבל מופנם, איש חמור סבר אבל קיבל אותך בסבר פנים יפות. הוא כמעט לא שח שיחת חולין. אם אמר לך מילה טובה, ידעת שהוא התכוון לזה בכל הלב, ואם הוא הביע הסתייגות, ידעת שהדברים נאמרו רק לאחר שיקול דעת רב.

"הגישה שלו לתרבות היהודית הייתה ייחודית ומרתקת: הוא תיאר אותה כנהר אדיר, שממנו ואליו זורמים נחלים רבים, גדולים וקטנים. הנחלים הם מדרשי אגדה, פילוסופיה, קבלה, פרשנות, שירה, דקדוק – והנהר האדיר הוא ההלכה. היא המיינסטרים. אבל מה שעניין אותו כחוקר לא היה ההלכה כשלעצמה, אלא הקשר בינה ובין כל מקצועות היהדות האחרים. יש חוקרים שמתעניינים ברמב"ם בעל ההלכה, ואחרים מתעניינים ברמב"ם הפילוסוף. טברסקי התעניין בשילוב בין רמב"ם בעל ההלכה לרמב"ם הפילוסוף. בעיניו, היופי בתרבות ישראל הוא ברבגוניות שלה, והרבגוניות הזו התאפשרה בזכות ההלכה".

שאלת הזיקה או הסתירה בין פרופ' טברסקי האקדמי והרב טברסקי האדמו"ר העסיקה את כל תלמידיו ועמיתיו, אך מעטים מהם תהו על קנקנה בפניו. הרווי עצמו אומר ש"מעולם לא העזתי לשאול את פרופ' טברסקי שאלה אישית כזו, אפילו לא ברמיזה. אבל כל שנה בחודש אלול הוא היה שולח לי מכתב קצר בכתב ידו. בשנה אחת, למשל, הוא כתב: "'יקירי, שא נא ברכה לבבית לקראת השנה החדשה הבעל"ט, מחיה חיים ייתן לך ולכל הנלוים עליך חיים ארוכים וטובים ומתוקנים'. כשקיבלתי את המכתבים האלה ידעתי שזכיתי לברכה לא מן הפרופסור, אלא מן האדמו"ר".

הקר מציין שפרופ' טברסקי "לא כתב כמעט כלום על החסידות, וזה כשלעצמו מעניין מאוד. חסידות לא הפכה לנושא לחקירה אצלו, אבל בדרשות או בשיעורים בבית הכנסת, בעיקר בשבתות אחר הצהריים, הוא כן השתמש בספרות החסידית".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/1025377104-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מעולם לא שאלת אותו על היחס בין שני העולמות האלה?

"צריך להבין שזה לא היה דבר פשוט, לדבר איתו על עניינים אישיים. הוא היה איש מאוד מופנם, והייתה לו נוכחות חזקה ביותר שהקרינה מין שקט, שלווה ואיפוק כסגנון חיים. אבל לא היה קל לדבר איתו על עצמו. כשהייתי בבוסטון התפללתי מפעם לפעם בבית הכנסת שלו, ואמרתי לו שאני מקווה שאני לא פוגע בו אבל רק לעיתים רחוקות אגיע לדרשות שלו בבית הכנסת. זה לא התאים לי, גם כי רציתי להיות עם המשפחה באותו זמן וגם כי קל לי יותר לקבל את דבריו בצורה מחקרית, לא בצורה של דרשה. הוא קיבל את זה מאוד יפה, וזה לא פגע כהוא זה בקשר בינינו. העובדה היא שהוא לא ראה סתירה בין שני העולמות.

"ואגב, לא מדובר רק באדמו"ר שנושא דרשות בפני הקהילה, אלא במנהיג ציבור. גם אם הוא לא היה איש רעים להתרועע, היה לו צד מאוד דומיננטי של נכונות לעזור לכל אדם. אני יודע על המון מקרים של ישראלים שהיו בבוסטון ונזקקו לעזרה, והוא עזר להם והיה מסור לבעיות שלהם".

ג'פרי וולף אומר שבזהויותיו של הרב פרופ' טברסקי התערבלו לא רק האקדמיה והאדמו"רות, אלא גם החיים לצד חותנו, הרב סולובייצ'יק. "העולם של הרב סולובייצ'יק היה היסוד המכונן השלישי בחייו", אומר וולף, "ואין לי ספק שהדגש החזק שהרב טברסקי שם על ההלכה נובע מהשנים הרבות שהוא למד עם חותנו. השאלה היא איך הוא כלכל את המשולש הזה של הרווארד, חסידות טאלנה והרב סולוביצ'יק. פעם חשבתי שהוא מידר בין התחומים השונים בחייו, אבל הבנתי שזו טעות. הוא היה אדם שמעיקרו שילב בין למדנות ליטאית, רמב"מיזם וחסידות.

"אני חושב שהאקדמיה עבורו, גם אם הוא לא אמר זאת במפורש, הייתה ייעוד ושליחות. הוא רצה להוכיח את היושרה שבתורה ולהרחיב את אופקיה, וגם לתקן את הצורה המעוותת שבה העולם האקדמי התבונן על היהדות המסורתית. אבל שורש נשמתו היה אצל הרמב"ם ואצל הבעש"ט, כמו שהוא כתב פעם. המודרנה והאקדמיה היו הפלטפורמה שאליה הוא רצה להביא את הדמויות הללו".

שילוב, לא סינתזה

תלמידיו של פרופ' טברסקי השתלבו במוסדות אקדמיים בישראל ובעולם, אך נדמה שהעובדה שמרכז חייו היה בארה"ב גבתה מחיר. תלמידי וחוקרי מחשבת ישראל בארץ אמנם נדרשים מעת לעת לכתביו בעברית – "מבוא למשנה תורה לרמב"ם", ספר עב כרס שפורסם בהוצאת מאגנס בתחילת שנות התשעים, והקורס "הלכה והגות: קווי יסוד במשנתו של הרמב"ם" של האוניברסיטה הפתוחה – אך רוב מאמריו ועבודותיו לא היו זמינים לקורא העברי. ספר המאמרים החדש ממלא את החלל הזה.

לדברי יוסף הקר, "רוב רובה של העבודה של טברסקי שפורסמה מצוטטת עד היום, והיא עומדת על רגליה. יש כמובן מחלוקת לגבי תפיסתו את הרמב"ם, באיזו מידה הוא ניסה ליצור הרמוניזציה של הרמב"ם. טברסקי העמיד תזה מקורית משלו בשאלה הזו, ונדמה לי שרוב חוקרי הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים לא מקבלים אותה, אבל הם כן מקבלים את הניתוח של משנה תורה כספר הגותי ולא רק הלכתי".

"כשטברסקי דן ברמב"ם, הוא העדיף לדבר על השילוב בין הלכה לפילוסופיה, ולא על הסינתזה ביניהן", סבור זאב הרווי. "בסינתזה, התזה והאנטיתזה מתפשרות, ונוצר דבר חדש, אבל בשילוב, שני הגורמים נשארים נאמנים לעצמם, לא משתנים ולא מתפשרים. לדעתו, הרמב"ם היה בעל הלכה בלתי מתפשר ופילוסוף בלתי מתפשר. אין ספק שפרופ' טברסקי היה אחד החוקרים הגדולים של הספרות היהודית הקדם־מודרנית בכלל, וכתבי הרמב"ם בפרט. הוא תרם יותר מכל חוקר אחר להבהרת הקשר ההדוק בין הלכה לפילוסופיה במשנת הרמב"ם, כלומר לשילוב ביניהן. באופן אישי, בכל פעם שאני חוזר לכתביו אני לומד משהו חדש, מגלה תובנה חדשה".

ואילו בעיני ג'פרי וולף, "למרות הקשר החזק שפרופ' טברסקי הרגיש עם האוניברסיטה העברית, נראה שהשיטה שנגדה הוא יצא ניצחה. את הרמב"ם לומדים יותר על רקע הגאונים והעולם המוסלמי, ופחות מבפנים, מתוך כתביו. אני חושב שהספר החדש של טברסקי הוא הזדמנות, גם לחוקרים בדורנו שלא מספיק מכירים את עבודתו, וגם לציבור דתי שמעוניין בהרחבת האופקים, ובריבוי הגישות לאינטראקציה בין הלכה לרוחניות.

"הרב פרופ' טברסקי הדגיש את הצורך לשלב, את העובדה שאי אפשר להיות רק דקדקן שומר מצוות, אלא צריך לפתח גם את היחסים האינטימיים עם הבורא. הוא תמיד הדגיש – וזה רלוונטי לשיח הדתי היום – שלא מספיק לפתח חוויות רוחניות חולפות ומתנדפות, אלא שהרוחניות צריכה להיפגש עם ההלכה, ושהיא גם פועל יוצא של לימוד. עבורו, אפילו הפן הרוחני של האדם צריך להתאחד עם החוויה האינטלקטואלית".

The post פרופסור, אדמו"ר ורמבמיסט: דמותו של יצחק טברסקי appeared first on מקור ראשון.