התצפיתן היה הראשון לזהות. מעבר לחרטום של ספינת הצי האמריקני אנטרפרייז, הרחק על פני המים הכחולים, בצבצה ספינה שקווי המתאר שלה לא הותירו ספק באשר להשתייכותה הלאומית. מפקד האנטרפרייז קיבל את הדיווח ושקל את האפשרויות העומדות בפניו. הוא ידע שבתקופה האחרונה הותקפו שוב ושוב כלי שיט אזרחיים באזור הזה. שליטים מוסלמים, שנסמכו כביכול על ציוויי הקוראן, בחרו להפר את כל ההסכמות הבינלאומיות, ושלחו את כוחותיהם הימיים לפגוע בחפים מפשע. כעת הגיע הזמן לגבות מהם את המחיר.

האנטרפרייז לא הייתה נושאת מטוסים. למעשה, לא היה לה אפילו מנוע; היא שטה על פני המים בעזרת מפרשיה ורוחות הים. באותו היום, 1 באוגוסט 1801, היא הפליגה בים התיכון מדרום למלטה. הספינה שהגיחה מולה נראתה בֶּרְבֶּרית מובהקת, והימצאותה במקום הזה העלתה חשד מבוסס שהיא שייכת ליוסוף קראמנלי, הפאשה של טריפולי, שניהל פעילות פיראטית ענפה נגד הרפובליקה האמריקנית הצעירה, ולא מכבר הכריז עליה מלחמה באופן רשמי.

ג'ון אדמס ביקש משגריר טריפולי הסבר: "כיצד מדינות החוף הברברי יכולות להצדיק מלחמה נגד מדינות שלא עשו להן דבר?". תשובתו של אבדרהמאן צוטטה בתיעוד הרשמי שנשלח לקונגרס: "כל האומות שלא הכירו בנביא מוחמד הן חוטאות. זכותם של המאמינים וחובתם לבזוז אותן ולשעבדן. מוסלמי שייפול חלל במלחמה הזו, בוודאי ילך לגן עדן"

לעומת הספינה שבאופק, שהייתה קטנה יחסית, האנטרפרייז הייתה חדשה ומתקדמת. צוותה המיומן היה דרוך ומוכן לנקום את נקמת אחיו ואחיותיו שנלקחו בשבי והפכו לעבדים ולשפחות של המנהיג המוסלמי. אך המפקד אנדרו סְטֵרֶט זכר גם שמשימתו הייתה לשוט למלטה כדי לחדש את מלאי המים של הצי האמריקני הקטן המשייט באזור, ושניתנה לו הוראה מפורשת לא לסטות מנתיבו כדי לרדוף אחר האויב.

מפקד האנטרפרייז היה קצין צעיר – בן 23 בלבד – אך כבר הוכיח את עצמו בקרב לא פעם, ורכש מוניטין של מי שמוכן להרוג את חייליו־שלו אם יפגינו סימני פחדנות. "בספינה הזו נוציא להורג גם אדם שמחוויר יותר מדי בקרב", אמר לפקודיו. הוא לא התגייס לחיל הים כדי להיות בלדר מים. ההוראה ניתנה למלחים, והאנטרפרייז הסתובבה והחלה לשייט במהירות לעבר הספינה היריבה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/08/ללא-750x942.jpg 750w" sizes="(max-width: 764px) 100vw, 764px" />

על סיפונה של הספינה טריפולי שמע מאנשיו הקברניט מוחמד רוס שאורחים לא קרואים הולכים ומתקרבים, אך לא ראה סיבה לחשש. אחרי הכול, הספינה הזרה נשאה את דגל הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, שבניגוד לאמריקנים, הסכימה לשלם סכומי עתק לאדוני הפיראטים הצפון־אפריקנים בתמורה לכך שיניחו לספינותיה. גם המלחים לא התרגשו יתר על המידה בשעה שהנקודה הקטנה הלכה וגדלה במהירות לנגד עיניהם.

כששני כלי השיט התקרבו עד למרחק צעקה זה מזה, נעמד סטרט מול מקבילו ושאל למעשיה של הספינה הברברית. "אנחנו כאן לצוד אמריקנים", ענה רוס, שלא ראה סיבה להסתיר דבר. הוא אף הוסיף בטרוניה שטרם זכה לפגוש אפילו אמריקני אחד כדי להילחם בו. סטרט הגיב מיד. הדגל הבריטי, שהונף כדי לשטות באויב, הורד מהתורן ובמקומו הונפו הכוכבים והפסים האמריקניים. בעוד העיניים נישאות מעלה, צרח סטרט את המילה שכל צוותו המתין לה במתח: "אש!"

רעמים מחרישי אוזניים מילאו את האוויר. תותחים ורובי מוסקט פתחו בירי הרסני לעבר הטריפוליטאים הנדהמים. אחד המלחים העיד לאחר מעשה שהיה נדמה שברקים בוקעים מלועות התותחים הכבדים. כעבור שניות ספורות מצאו הפגזים את מטרותיהם, ניתצו את לוחות הסיפון והפכו אותו לשדה קטל. צוותה של הטריפולי הגיב במהירות בירי מתותחיו שלו, אך לא היה מורגל בלוחמה ארטילרית ימית. הטקטיקה השגרתית של הפיראטים הייתה פשוטה בהרבה – להתקרב ככל האפשר לספינת הטרף, לזנק אליה ולהשתלט עליה בלוחמת פנים־אל־פנים אלימה.

רוס התעשת במהירות והורה להסתער אל הספינה האמריקנית, שהייתה צמודה ממילא לזו שלו. אולם בעודם מזנקים אל שטח האויב, גילו הטריפוליטאים שלא רק מלחים אכלסו את האנטרפרייז: על הסיפון המתינה מחלקה של נחתים חמושים. כעבור רגע התרחשה הפעולה הקרבית הראשונה בתולדות המרינס אחרי המהפכה האמריקנית, כאשר מפקד הכוח, סגן חנוך ליין, הורה לפתוח באש לעבר הפיראטים. רבים מהתוקפים מצאו את מותם עוד בטרם הספיקו לנחות על הסיפון.

הטריפולי נסוגה, ודגלה הורד לחצי התורן – הסימן הבינלאומי המוסכם לכניעה. הקרב נגמר, הניחו האמריקנים, והתאספו כדי לפצוח בקריאת ניצחון. לפתע שב והונף הדגל על ספינת האויב, ואנשיה חידשו את הירי לעבר האנטרפרייז. האמריקנים חזרו במהירות לעמדותיהם לסבב נוסף של חילופי אש, והצליחו שוב להכניע את הטריפולי – אך גם הפעם הייתה זו כניעה זמנית, וכך גם לאחר הקרב הקצר הבא. כשהפיראטים חזרו לסורם, יצאה ההוראה לתותחנים האמריקנים: "הטביעו את הנבלים!"

הירי הכבד לא פסק גם כשהדגל דורדר במורד התורן. רוס, שנפצע בלחימה העזה, הבין שהובס. הוא נעמד מול היריב הנחוש, החווה קידה עמוקה, והשליך את הדגל המחורר למים. רק אז ננצרה האש, והקולות היחידים ששברו את השקט היו צעקותיהם של הפצועים.

אל מול שישים שודדי ים הרוגים ופצועים, בצד האמריקני לא נמנה ולו נפגע אחד. הקרב הראשון שניהלה ארצות הברית של אמריקה נגד הפיראטים הסתיים בניצחון מוחץ. אבל המלחמה רק החלה.

שלום בכוח המלחמה

המונח "מלחמה ימית" חזר השנה לכותרות, לאחר שנעדר מהן במשך עשורים. הפעם הזירה לא נמצאת ממערב לנו, בים התיכון, אלא במזרח: ספינות אזרחיות של חברות הקשורות (או שהיו קשורות בעבר, או שנחשדו בטעות כקשורות) במישרין או בעקיפין לאנשי עסקים ישראלים היו יעד למתקפות מהים ומהאוויר בעודן מפליגות במפרץ הפרסי. בחודש פברואר נפגעה אוניית המשא אם־וי הליוס ריי מפיצוץ מסתורי; חודשיים אחר כך הגיע תורה של היפריון, שככל הנראה נורה לעברה טיל; והתקרית החמורה ביותר אירעה בשבוע שעבר, על סיפונה של אוניית המכולות מרסר סטריט. בעת ששייטה מול חופי עומאן פגע באונייה כלי טיס זעיר או חפץ נפיץ ששוגר ממנו, ושני אנשי צוות, האחד מבריטניה והאחר מרומניה, נהרגו. המדינות שחקרו את נסיבות התקרית הפנו אצבע מאשימה לעבר איראן, ושר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן כבר דיבר השבוע על "תגובה משותפת" לתוקפנותם של משמרות המהפכה.

שרשרת האירועים הזו היא הזדמנות להיזכר במלחמה הימית הראשונה של ארצות הברית הצעירה נגד מי שהעזו להתנכל לספינות הסוחר האמריקניות. 15 שנים לפני העימות בין האנטרפרייז לטריפולי נכנסו שני דיפלומטים אמריקנים, ג'ון אדמס ותומאס ג'פרסון, לחדר אפוף עשן מקטרות במגוריו המפוארים של שגריר טריפולי בלונדון. בעתיד הם יהיו הנשיא השני והשלישי של ארה"ב בהתאמה, אולם בחודש מרץ 1786 היה אדמס השגריר האמריקני בממלכה המאוחדת, וג'פרסון – השגריר בצרפת.

השליט האלג'ירי דרש שהספינה ג'ורג' וושינגטון תפליג בשליחותו ותעביר שלל לקונסטנטינופול. מפקד הספינה היה המום, אולם לא היה יכול לסרב, כש־200 תותחים הופנו אל ספינתו. אל בטנה הועמסו מאה עבדים וגן חיות קטן, שכלל סוסים, פרות, כבשים, טיגריסים, אריות, אנטילופות ותוכים

מלחמת העצמאות של ארצות הברית הסתיימה בחתימתו של הסכם פריז ב־1783, ובשלוש השנים שחלפו מאז עסקו האמריקנים בייצוב אומתם הצעירה וכלכלתה: ארגון מחדש של מערכת פוליטית שברירית וחסרת מנהיגות, תשלום חובות הענק שהצטברו בשבע שנות הלחימה, וגם הבטחת שלומו של צי הסוחר האמריקני. על אף הסכם השלום עם בריטניה, ספינות הצי של הוד מלכותו המשיכו להתנכל לכלי השיט של ארצות הברית, ובהמשך אף נהגו לגייס בכפייה את צוותיהם, שהיו עד לא מזמן נתיניו של המלך ג'ורג' השלישי. הצרפתים, בני בריתם של האמריקנים בימי מלחמת העצמאות, הצטרפו גם הם לחגיגה: הצי שלהם נהג בתוקפנות רבה עד כדי כך שבסוף המאה ה־18 תהיה ארה"ב כפסע מהכרזת מלחמה על נפוליאון בונפרטה. אולם הבעיה הגדולה ביותר מבחינתם של אדמס וג'פרסון, שניים מהאבות המייסדים וחברים ותיקים, הייתה האיום שהציבו הפיראטים של הים התיכון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... es-1147826046-750x516.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שודדי הים באזור הזה לא היו כנופיות קטנות של פורעי חוק שנמלטו מאימת השלטונות בארצם. אדרבה, כל אחת מארבע המדינות הצפון־אפריקניות – מרוקו, תוניסיה, אלג'יר וטריפולי – העסיקה באופן רשמי ציי פיראטים, ואלה הפכו את הים התיכון לשדה ציד אחד גדול. נוסעים מכל הסוגים ומכל הממלכות ידעו תמיד שגם הפלגה שלווה לכאורה עלולה להסתיים בכי רע: ספינתם תוחרם, רכושם ייבזז, והם עצמם ישועבדו – למעט כמה בני מזל, שיצליחו לקנות את חירותם תמורת כופר. "החוף הברברי", כפי שכונה האזור, היה אומנם חלק מהאימפריה העות'מאנית (למעט מרוקו), אולם בשנים הללו הייתה שליטתה של האימפריה רפה, והתבטאה בעיקר בכך ששליטי המדינות נהגו לשלוח נתחים מהשלל לסולטאן. הכול ידעו שמקונסטנטינופול לא תבוא הישועה, וכי הדרך היחידה להימנע מהגורל המר הייתה תשלום פרוטקשן מדינתי.

בשביל האמריקנים הייתה הבעיה קשה במיוחד. עד שקיבלו את עצמאותם הניפו סוחרי המושבות את הדגל הבריטי, ונהנו מאישור המעבר שרכשה הממלכה בכסף רב. אולם כעת ארה"ב עמדה בדד, וקופתה המדולדלת לא הייתה יכולה לספק את סכומי העתק שדרשו הפיראטים.

בעודם מגלגלים את העובדות הללו במוחם, הנשיאים לעתיד התיישבו לשיחה עם השגריר סידי חאג'י אבדרהמאן. בשבועות שקדמו לפגישה הספיק אדמס לרקום חברות מסוימת עם נציגו של הפאשה. במכתב לג'פרסון ב־17 בפברואר הוא אף סיפר שאבדרהמאן העניק לו כבוד גדול וכינה אותו "טורקי אמיתי", עת ישבו לעשן מקטרת ולשוחח. אלא שהפעם השיחה הייתה ידידותית הרבה פחות. אדמס וג'פרסון קיוו להגיע להסכם על גובה התשלום שתקבל טריפולי כדי לעצור את הביזה ולשחרר אזרחים אמריקנים שכבר נלקחו לעבדות בצפון אפריקה. הקונגרס הסמיך אותם להציע עד 80 אלף דולר. אך המספרים שנקב השגריר המזוקן בתגובה היו שומטי לסת: 120 אלף דולר תמורת הסכם שלום עם טריפולי, עוד 120 אלף להסכם עם תוניסיה, ועוד עשרה אחוזים "שכר טרחה" – כלומר, שוחד לאבדרהמאן עצמו. כל זה עוד לפני הסכומים שהם ייאלצו לשלם, בנפרד, למרוקו ולאלג'יר.

שני האמריקנים היו בהלם. אדמס, שנודע (ולעיתים נודע לשמצה) בנטייתו לשיח ישיר, כבר הבין שהסכם כולל לא ייוולד מהפגישה הזו, ובכל זאת דרש הסבר: "כיצד מדינות החוף הברברי יכולות להצדיק מלחמה נגד מדינות שלא עשו להן דבר?". תשובתו של אבדרהמאן צוטטה בתיעוד הרשמי של הפגישה, שאדמס שלח לקונגרס: "כל האומות שלא הכירו בנביא מוחמד הן חוטאות. וזכותם של המאמינים וחובתם לבזוז אותן ולשעבדן". ג'פרסון, שבמאמציו התמידיים להכיר את העולם שסביבו קרא גם את הקוראן, הביע את תדהמתו, אך השגריר עמד על שלו: "כל מוסלמי שייפול חלל במלחמה הזו, בוודאי ילך לגן עדן".

הפגישה הסתיימה והדיפלומטים האמריקנים עזבו את הבית אבלים וחפויי ראש, מהרהרים בגורלם של גברים, נשים וילדים שעוד ייחטפו ויירצחו בידי שודדי הים. השניים הסכימו שיש צורך בחשיבה מחודשת על הסוגיה, אולם בשבועות שלאחר מכן התברר שכל אחד מהם פנה לחשיבה שונה מאוד. אדמס גרס שהפתרון היחיד הוא הכנסת היד לעומק הכיס. כמעט כל מדינות אירופה משלמות כופר, הסביר, וארה"ב תצטרך לעשות אותו הדבר: "אל לנו להילחם בהם כלל, אלא אם כן נהיה נחרצים בדעתנו להילחם בהם לעד". ג'פרסון חלק עליו בחריפות. הוא סירב "לרכוש שלום", כלשונו, מהפיראטים המוסלמים, מה גם שלא סמך עליהם שימלאו הסכמים. את עמדתו חתם בפשטות: "אני מעדיף להשיג שלום בכוח המלחמה".

"רק דם יסיר את הכתם"

מים רבים זרמו מן האוקיינוס האטלנטי דרך מצרי גיברלטר לפני שג'פרסון זכה לממש את תוכניתו. בשנת 1789, עם אישור החוקה האמריקנית החדשה, נבחר ג'ורג' וושינגטון בקלות לנשיא הראשון של הרפובליקה בהרצה. ג'ון אדמס נבחר לסגן הנשיא, ותומאס ג'פרסון מונה למזכיר המדינה. אף שהיה אחראי על ענייני החוץ, ג'פרסון לא הצליח לשכנע את הנשיא ואת הקונגרס שמלחמה היא הפתרון היחיד לבעיית שודדי הים, ואלה המשיכו לצוד ספינות אמריקניות כרצונם. הוא כן הצליח לדחוף להקמתו מחדש של הצי האמריקני, שפורק בסוף מלחמת העצמאות.

בשמונה שנות כהונתו של וושינגטון, ולאחר מכן בארבע שנות נשיאותו של אדמס, הצעד היחיד שנקטה ארה"ב מול הברברים היה משא ומתן. לרוב זה לא עבד. נציגים אמריקנים שנשלחו כקונסולים למדינות החוף המוסלמיות עשו ככל יכולתם להגיע להסכמים כוללים להפסקת התוקפנות, אולם נתקלו בדרישות תשלום מרקיעות שחקים מחד גיסא, וברמאות וחוסר מחויבות להסכמים מאידך גיסא. התוצאה הייתה שארה"ב, גם אחרי ששילמה מאות אלפי דולרים, המשיכה לסבול מהתנכלויותיהם של מנהיגי הפיראטים. שפל חדש נרשם בספטמבר 1800, כאשר ספינת הצי ג'ורג' וושינגטון הפליגה לאלג'יר כשהיא נושאת מתנות יקרות ערך במטרה לשחד בהן את הדיי (המנהיג) המקומי. מפקד הספינה קפטן ויליאם ביינברידג' והנציג האמריקני באלג'יר ריצ'רד אובריאן – שהיה אגב עבד משוחרר – הגיעו יחד לחלות את פניו של הדיי. אולם אז המתינה להם הפתעה. לפני שביינברידג' יוכל לחזור הביתה, הסביר השליט האלג'ירי, עליו לסייע לו בשליחות מיוחדת: לשאת בספינתו משלוח שלל שמיועד למנהיגות העות'מאנית העליונה בקונסטנטינופול.

ביינברידג' היה המום, אולם לא הייתה לו אפשרות לסרב. בנאיביות מוחלטת הוא אפשר לפני כן למלח אלג'ירי לכוון את ספינתו למעגן שהיה במקרה בטווח האש של 200 תותחים שהוצבו על החוף. וכך, ספינה אמריקנית חדשה שנשאה בגאווה את שמו של הנשיא הראשון הכפיפה את עצמה לגחמה אלג'ירית. אל בטנה הועמסו בין השאר מאה עבדים אפריקנים וגן חיות קטן, שכלל ארבעה סוסים, 25 פרות, 150 כבשים, ארבעה טיגריסים, ארבעה אריות, ארבע אנטילופות ו־12 תוכים. להשלמת ההשפלה הורה הדיי לביינברידג' להוריד את הדגל האמריקני מהתורן ולהחליפו בדגל האלג'ירי, ואז שלח אותו לדרכו. העלבון היה עצום. כשהחדשות הגיעו לאמריקה התעורר זעם ציבורי כלפי מי שהעז לפגוע כך בכבוד הלאומי. מנגד, בחוף הברברי לגלגו הכול על האמריקנים המושפלים. בספר "תומאס ג'פרסון והפיראטים של טריפולי" מאת בריאן קילמיד ודון יגר, המגולל את השתלשלות האירועים במערכה הממושכת, מובא מכתב זועם ששלח ויליאם איטון, הקונסול האמריקני בתוניסיה, לעמיתו ריצ'רד אובריאן. "ההיסטוריה תספר על הפעם הראשונה שארצות הברית נידבה ספינת מלחמה חמושה כספינת משא בשירותם של פיראטים… דבר חוץ מדם לא יוכל לנקות את הכתם. למען האמת, בעצמי הייתי מאבד את שלוותי ומעדיף למות בדקירה ולא להיכנע לוויתור כזה".

בשעה שביינברידג' ואנשיו הפליגו במסעם המביש לבירת האימפריה העות'מאנית עסקה ארה"ב בעיקר במערכת הבחירות לנשיאות. חילוקי דעות חריפים בין ג'פרסון לאדמס התגלגלו לקמפיין אכזרי בהשתתפות כמה מועמדים, ובבחירות שהתקיימו בתחילת 1801 הוביל ג'פרסון את מפלגת הרפובליקנים־הדמוקרטים לניצחון. לחילופי השלטון היו השפעות הרות גורל על עתיד האומה האמריקנית, ובהן – אימוץ דוקטרינת החוף הברברי של ג'פרסון: מלחמה למען השלום.

שונית אחת נגד 44 תותחים

ההתעללות בספינה ג'ורג' וושינגטון הצטרפה לסדרה ארוכה של מעשי סחיטה ודרישות מופרכות מצד שליטי צפון אפריקה. בהסכם שנחתם ביוני 1800, למשל, הסכימה ארה"ב להעביר לתוניס חבית של אבק שרפה בכל פעם שתותחי הברברים ירו בהצדעה לספינה אמריקנית חולפת. כעת השינוי באסטרטגיה הפך לבלתי נמנע. בהחלטה מנוסחת בקפידה הורה הנשיא ג'פרסון לשגר לחופי צפון אפריקה שייטת של ארבע ספינות בפיקודו של קומודור ריצ'רד דייל, כדי להשגיח על הנעשה שם ולהגן על אינטרסים אמריקניים. באותה עת לא ידע ג'פרסון ששליט טריפולי יוסוף קראמנלי כבר הכריז מלחמה על ארה"ב. העילה: הפאשה לא קיבל מענה על דרישת כופר – שאפילו לא הספיקה להגיע לוושינגטון.

כשספינותיו כבר הפליגו במי הים התיכון התברר לדייל שאמריקה נמצאת במלחמה גלויה עם טריפולי, ובמערכה בלתי רשמית מול מדינות צפון אפריקה האחרות. הניצחון ההרואי של האנטרפרייז, אחת הספינות בכוח, הצית את דמיונם של האמריקנים. אולם קרב כזה היה אירוע חד־פעמי כמעט במלחמה שבמשך זמן רב הייתה מלחמה מדומה ותו לא. אפילו המצור הימי שהוכרז על טריפולי התגלה כפארסה: הספינות האמריקניות לא הצליחו למנוע מכלי השיט הקטנים והזריזים יותר של הפאשה להיכנס לנמל. הרחק משם, בגיברלטר, לכדה ספינת הצי פילדלפיה במהלך מבריק את ספינת הדגל של הפאשה יחד עם ספינה נוספת, אך ההישג הצטמצם לכדי חצי־ניצחון כשהצוותים הטריפוליטאים הצליחו להימלט. את הבריחה הוביל מפקדה של ספינת הדגל – מלח סקוטי לשעבר שנשבה, התאסלם, שינה את שמו מפיטר ליסל למוראט ראיס, נשא את ביתו של הפאשה והפך לאדמירל של הצי.

חוקי גיוס ישנים והחלטות מנהליות שהתקבלו בוושינגטון הובילו לתחלופה תכופה של הספינות והצוותים האמריקניים בים התיכון, והשיט הארוך בין החוף המזרחי של ארה"ב לחוף הצפוני של אפריקה הפך את האסטרטגיה האמריקנית למחוררת. המצב נעשה עגום לאחר שקומודור דייל הוחלף בקצין שראה בתפקידו הזדמנות לשיט תענוגות לו ולמשפחתו, וסירב בתוקף לחתור למגע עם האויב. כישלון רדף כישלון, ואף שהאמריקנים לא ספגו נפגעים בנפש הם איבדו לחלוטין את ההרתעה. התוצאה הייתה השתתפות פעילה יותר של המדינות הברבריות האחרות בציד ספינות אמריקניות.

סבלנותו של ג'פרסון פקעה. בקיץ 1803 הוא מינה את אדוארד פְּרֶבֶּל, קצין ותיק ומוערך, למפקדה של שייטת חדשה, ושלח אותו להצליח במקום שאחרים נכשלו בו. פרבל הגיע לגיברלטר ופגש שם את ויליאם ביינברידג', שכעת כבר פיקד על הפילדלפיה, אך עדיין היה מטרה לחיצי לעג בשל ההשפלה שידעה ספינתו הקודמת. ביינברידג' דיווח לפרבל שטריפולי כבר אינה האויבת היחידה של ארה"ב באזור, שכן הסולטן של מרוקו והדיי של אלג'יר הורו לפיראטים שלהם ללכוד ספינות אמריקניות ולשעבד את נוסעיהן.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/08/באדיבות-המוזיאון-הלאומי-של-הצי-האמריקאי-750x448.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

פרבל לא בזבז זמן. הוא הוביל לנמל טנג'יר את רוב ספינותיו, ובמפגן כוח מרשים אילץ את הסולטן המרוקני להתקפל ולהכריז על הפסקה מיידית של מעשי השוד הימיים. במקביל פקד על הפילדלפיה להפליג בדחיפות לטריפולי ולהטיל מצור מחודש על הנמל. אולם ביינברידג' שוב כשל: ב־31 באוקטובר 1803, בעת מרדף אחר כלי שיט שביקשו לחמוק מהמצור, עלתה הספינה הענקית על שונית רדודה ונתקעה. מאמצי האדירים של 300 אנשי הצוות לא הצליחו להוריד אותה מהשרטון, ואנשי הפאשה, שהבינו את מצבה, החלו להמטיר ירי כבד על האמריקנים. ביינברידג' חש שאפסה כל תקווה. הוא הורה להשליך לים את כלי הנשק, לשרוף מסמכים ולחבל בספינה עד כמה שאפשר. או אז העביר מסר לאויביו הנדהמים: אנחנו נכנעים.

החדשות דווחו באירופה וכעבור כמה שבועות הגיעו לארצות הברית. העובדה שהפילדלפיה – שהייתה גדולה ומתקדמת בהרבה מכל כלי שיט אחר בחוף הברברי – נמסרה לאויב ללא קרב ממשי הייתה בלתי נתפסת כמעט. האדמירל מורט ראיס, שהשתמש באנגלית הסקוטית שלו כדי לתחקר בעצמו את האסירים החדשים, התקשה למצוא מילים לתאר את רגשותיו. "מפקד פריגטה שנושאת 44 תותחים ו־300 איש, שמסיר את הדגל שלו מול ספינות תותחים ספורות, ודאי חייב להיות פחדן או בוגד" – כך אמר, כמצוטט ב"עבדים לבנים, אדונים אפריקנים" מאת פול בייפלר.

התנהלותו של ביינברידג' עלתה לאמריקנים ביוקר. הודות לדרגתו הותר לו לשלוח מן השבי מכתבים (מצונזרים) למפקדיו, ובהם תיאר את שאירע מנקודת מבטו. "מביך להוריד את הדגל בפני כל אויב", הוא כתב, "אולם הכניעה לאויב חסר תרבות, שהיה מושא לזלזול בעינינו, הייתה משפילה".

לחרדתם של האמריקנים הצליחו אנשי הפאשה לחלץ את הפילדלפיה מהשונית ואפילו לתקן אותה, שכן הנזק המכוון שגרם לה ביינברידג' לא היה חמור דיו. אבל הייתה להם בעיה אחרת: בטריפולי לא נמצאו מלחים מיומנים שיוכלו לתפעל ספינה עצומה כזו. לעת עתה הסתפקו תופסי האונייה בשיפוץ שישיב אותה לאיתנה.

בינתיים יצא פרבל לטריפולי, לאחר הצלחתו המדינית במרוקו. הוא לא רצה לאפשר לפאשה להחזיק בפרס העצום, בטח שלא להשתמש בו. לאחר התייעצות ממושכת עם קברניטי השייטת שלו, הוחלט על מבצע נועז: צוות אמריקני קטן ישתמש בספינת פיראטים שנתפסה כדי להתגנב לנמל טריפולי בעת לילה, ישתלט על הפילדלפיה, יעלה אותה באש ואז יימלט בחזרה אל החשכה. זו הייתה משימת התאבדות כמעט, ולכולם היה ברור מי יוביל אותה: סגן סטיבן דֵקָטוּר, קצין צעיר ונועז שקיווה לעשות לעצמו שם בלחימה באויב המוסלמי האקזוטי.

ב־16 בפברואר 1804, לאחר שבועות של הכנות ותקלות מרובות, יצא הכוח לדרכו. הפילדלפיה המשופצת כמעט לחלוטין טרם הייתה מוכנה להפלגה, ועגנה מול חופי טריפולי כשעליה משמר של עשרות שודדי ים. האונייה של דקטור התקדמה באיטיות לעבר המטרה, כשהיא מתחזה לספינה שנפגעה בקרב ימי קשה. כשאחד התצפיתנים המוסלמים על תורני הפילדלפיה קרא לעברה לעצור, מתורגמן איטלקי שנשכר למשימה ענה בערבית מושלמת שהאונייה איבדה את העוגן שלה, ותצטרך לקשור את עצמה לפילדלפיה.

התירוץ התקבל בחשדנות מצד הפיראטים, שעדיין התקשו להאמין שהספינה האמריקנית נותרה בידיהם זמן רב כל כך. לפתע הבחין אחד מהם במה שנראה בהחלט כמו עוגן, מבצבץ באור הירח. "אמריקנוס!", עלתה הזעקה, אולם ההתרעה באה מאוחר מדי. דקטור וחייליו זינקו על סיפון הפילדלפיה בסכינים שלופות, ועד מהרה טיפלו בכל השומרים, למעט אלו שהספיקו לזנק למים.

פחות משעה לאחר מכן, אוניית הפשיטה האמריקנית הקטנה החלה לשוט בחזרה ללב הים. מאחוריה, הלהבות הבוקעות מהפילדלפיה צובעות את המים בגוני כתום עזים. הספינה הקרויה על שם העיר שעצמאותה של אמריקה הוכרזה בה טבעה מול חופי טריפולי, ובבתי המאסר החשוכים מלחיה השבויים הריעו בקול גדול.

נקמתו של האח הגדול

המלחמה לא נגמרה, אבל החבל האמריקני החל להתהדק סביב צווארו של הפאשה. בחודשים שלאחר שרפת הפילדלפיה, ובעקבות דחייתה של הצעת שלום אמריקנית, החל מסע אינטנסיבי של הפגזות ומתקפות ימיות על טריפולי. בצהרי 3 באוגוסט 1804 שטו שש ספינות אמריקניות אל תוך הנמל, ופתחו בקרב מול 19 כלי שיט של הפאשה. הייתה זו התגוששות אכזרית, ופיראטים ונחתים לחמו זה בזה מטווח קצר. סטיבן דקטור כתב עוד פרק בהיסטוריה הצבאית המרשימה שלו כאשר השתלט על אוניית נשק של האויב. דקות אחדות לאחר שאחיו נורה למוות, הוביל דקטור את חייליו בקרב חרבות ואקדחים מול צוות הספינה שפגע בו.

הקרב בנמל הסתיים בניצחון אמריקני זעיר, והמצור נמשך. המלחמה כבר הפגישה את האמריקנים עם שלל אתגרים ואסטרטגיות שילוו אותם במאות הבאות, מלוחמה במיליציות מוסלמיות ועד שימוש נועז בכוחות נחתים. כעת עמד הדיפלומט ויליאם איטון להוסיף לרשימה עוד שיטת פעולה: חילופי שלטון כפויים.

איטון, שכאמור היה לפני כן הקונסול בתוניס, העלה רעיון מחוכם. הוא ידע שליוסוף קראמנלי לא הייתה זכות טכנית להחזיק בתפקיד הפאשה: כדי לזכות בשלטון הגלה יוסוף את אחיו הגדול חאמד, לקח את משפחתו כבני ערובה והרג אח אחר. כל סוכן סי־איי־אי או ניאו־שמרן מהמחצית השנייה של המאה ה־20 היה מזהה מיד את קו החשיבה של איטון: אם אמריקה תעזור לחאמד לתפוס את מקומו של יוסוף, הוא יכיר לה תודה, ישים סוף למלחמה, ויהפוך לבעל בריתה בחוף הברברי.

במשך יותר משנה הסתובב איטון במסדרונות בוושינגטון, מנופף בתוכנית שהיה בטוח בהצלחתה. הוא הציג אותה לכל מי שהיה מוכן לשמוע, והגיע גם לנשיא עצמו. לבסוף, תמיכתם של בכירי הצבא ומפקדי הכוח בים התיכון שכנעה את ג'פרסון, והוא נתן אור ירוק.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ock_276508823-750x269.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ספרים שלמים נכתבו על מה שקרה לאחר מכן. יחד עם צוות קטן של נחתים יצא איטון למצרים, לחפש את חאמד, שכבר יצר שם קשרים עם מנהיגים ממלוכיים וניסה לכרות בריתות נגד אחיו ונגד העות'מאנים. ב־5 בפברואר 1805 אותר חאמד, ולאחר דין ודברים נענה להצעה האמריקנית הנדיבה. עיקרי הדברים נכתבו ונחתמו בידי איטון והשליט המיועד של טריפולי, בחוזה שנפתח במילים "הא־ל האינסופי".

התוכנית המבצעית של הקונסול לשעבר, שהוכרז כקולונל וכמפקד המשלחת, הייתה פשוטה ומופרעת: המרינס, חאמד וצבא של שכירי חרב טורקים, יוונים ובדואים יצעדו 800 קילומטרים במדבר לעבר העיר דרנה במזרח טריפולי. לאחר שיכבשו את דרנה הם יצעדו לבנגאזי, יכבשו גם אותה, ישוטו לטריפולי, יכבשו גם אותה, ובכך יסיימו את המלחמה.

איטון היה המפקד, והם עשו כדבריו. במסע המפרך התמודד הצבא הקטן עם מחסור במזון ובמים, עם ניסיונות מרד (שדוכאו על ידי המרינס) ועם השמש הקופחת, שאיימה לצלות אותם עוד לפני שיתקרבו לדרנה. אבל איטון היה נחרץ: "ננצח במדבר, או שנמות במדבר". בזכות הרוח הבלתי מתפשרת ותזמון מצוין של ספינה אמריקנית גדושת אספקה הגיעו האמריקנים ושכירי החרב לפאתי העיר דרנה. היה זה ב־25 באפריל, יותר מחודש לאחר שיצאו ממצרים. כעבור יומיים של משא ומתן כושל החלה המתקפה האמריקנית. ספינת הצי האמריקני נאוטילוס הפגיזה את העיר מהים, וכוחות היבשה התפצלו למתקפת מלקחיים – המרינס הפגיזו את דרנה בתותח כבד מכיוון אחד, בעוד שכירי החרב מסתערים עליה מהעבר האחר. אולם התותח עצמו הופגז זמן קצר לאחר תחילת הקרב. איטון הבין מיד שיש לשנות את הטקטיקה, והכריז: קדימה הסתער.

שבעה חיילי מרינס, בהובלתו של סגן פרסלי אובנון, רצו לעבר כוח אויב גדול מהם פי עשרה. נחת אחד נורה ומת במקום, אחר נפצע קשה. הנותרים המשיכו להתקדם לעבר החומות, ולתדהמתם ראו את כוחותיו של הפאשה מתחילים לסגת. הנסיגה עוררה בהלה וזו גרמה לנסיגה נוספת. בינתיים, אנשיו של חאמד פרצו את שערי העיר בצידה השני. בתוך זמן קצר כבר טיפס אובנון על החומות ונטע עליהן את הדגל האמריקני – הפעם הראשונה שדגל ארה"ב ננעץ באדמה זרה.

דרנה נכבשה. האגדה מספרת שכאות הוקרה לאובנון על גבורתו העניק לו חאמד את חרב הסימיטר הערבית שלו – חרב שנכללת במדים הייצוגיים של המרינס עד היום. גבורתם של אובנון וחייליו בהסתערות על האויב אף הונצחה בבית הראשון של המנון המרינס: "מהיכלי מונטזומה / לחופי טריפולי / נילחם בקרבות ארצנו / באוויר, בקרקע ובים".

השתמש וזרוק

איטון לא זכה להגשים את תוכניתו במלואה. הפאשה יוסוף, שביטחונו התערער כבר בעקבות המצור האמריקני, נחרד כששמע על כיבוש דרנה. ליועציו אמר שיסכים בשמחה לסיים את המלחמה ולשחרר את בני הערובה מיד ובלי תנאים. אך האמריקנים לא ידעו זאת, ושליחו של ג'פרסון הגיש לפאשה הצעה נדיבה בהרבה: ארצות הברית תשלם כופר ניכר ותקבל בתמורה את בני הערובה וסוף מיידי למלחמה עם החוף הברברי, אך לא תעביר סנט אחד כפרוטקשן. הפאשה קיבל את ההצעה בשמחה.

האמריקנים בדרנה הצטוו לסגת, למורת רוחו של איטון, שנפצע גם הוא בקרב. חאמד גילה את מה שגילו טוענים לכתר שקדמו לו: מי שנלחם למענך מתוך צורך פוליטי גם יוותר עליך מתוך צורך פוליטי. משפחתו שוחררה, אולם הוא לא זכה לשבת על כס הפאשה, ומת שנים ספורות לאחר ניסיון ההפיכה.

המלחמה הברברית הראשונה הסתיימה בניצחון אמריקני – לא רק במישור הצבאי, אלא גם במישור המדיני. ארה"ב הצליחה במקום שכל ממלכות אירופה כשלו בו, והוכיחה לעולם ולעצמה את יכולותיה. הניסיון הצבאי שנרכש במערכה התגלה כחיוני במלחמת 1812, כשבריטניה פלשה לארצות הברית – מהצפון, מקנדה – וניסתה להכניעה.

הפיראטים הוכו קשות והובסו סופית במלחמה הברברית השנייה, ב־1815. אבל מאתיים שנה אחר כך, רוחותיהם של אדמס וג'פרסון עדיין מתקוטטות בחדרי הקבינט של המערב ודורשות מנשיאים ומראשי ממשלה להכריע: האם יש לפייס את התוקפן כדי שיימנע מפגיעה בכלי שיט אזרחיים, או שמא רק מכה צבאית ניצחת תגרום לו לחדול ממעשיו אחת ולתמיד.

The post האיראנים לא הראשונים: המלחמה הימית שעיצבה את אמריקה appeared first on מקור ראשון.