ניסוי בלב ים תמיד מושך תשומת לב בעולם ובמיוחד כשמדובר בניסוי של אחת התעשיות המרתקות בעולם, התעשייה האווירית. מדובר בניסוי ירי כפול, מבצעי ומוצלח במערכת הנשק LORA – מערכת שיכולה לשגר טיל תקיפה בליסטי מדויק מלב ים וגם מהיבשה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– העיוותים בתוכנית הסיוע של משרד האוצר היו בלתי-נמנעים

– "הפלסטינים מסתערים על השטח ואין מי שיעמוד מנגד"

– גל שני בפתח: בארה"ב מודאגים, בדרום אמריקה משחררים

הניסוי ,שהתבצע כחלק מהדגמת יכולות לאחד מלקוחות המערכת המתקדמת, יגרור בוודאי עניין רב בעולם. אין ספק שמדינות ירצו לדעת מה יעלה בגורל הטיל החדש, תוצרת כחול לבן, שיכול להגיע לטווח של עד 400 ק"מ.

(צילום: התעשייה האווירית)

במהלך הניסוי שוגרו שני טילים ארוכי טווח אל נקודות פגיעה מתוכננות מראש בלב ים, בשני טווחים שונים: בטווח קצר – 90 ק"מ ובטווח ארוך – 400 ק"מ. הטיל שוגר ממערכת מבצעית הכוללת קרון פיקוד ומשגר יבשתי שהוצבו על גבי ספינה בלב ים כחלק מדרישות הבטיחות בניסויים מסוג זה. בשני מתארי הניסוי הטיל שוגר למסלולו, ניווט עצמו אל עבר המטרה ופגע בה בדיוק רב. מדובר בהישג חסר תקדים של התעשייה האווירית שמציגה ללקוחות שלה פוטנציאל תקיפה מהטובים בעולם. מערכת הנשק והטיל עמדו בהצלחה בכל היעדים שהוצבו להם.

המערכת שפותחה על ידי מפעל מלמ של התעשייה האווירית, כוללת טיל קרקע-קרקע ארוך טווח, משגר ייחודי, מערכת שליטה ובקרה ומערכות תומכת להפעלה יבשתית או ימית. המערכת נותנת מענה לתקיפה בליסטית במגוון טווחים עם דיוק של כעשרה מטרים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /2020/06/001-750x421.jpeg 750w" sizes="(max-width: 945px) 100vw, 945px" />

"הניסוי בוצע במתאר מבצעי מלא ובו נבדקו יכולות התמרון, התקיפה ודיוקי המערכת יחד עם פיתוחים ושיפורים טכנולוגיים שבוצעו על ידי הצוות ההנדסי בחברה", מספר בועז לוי, סמנכ"ל התעשייה האווירית ומנהל חטיבת מערכות, טילים וחלל. "תוצאות הניסוי המרשימות מוכיחות את בשלות המערכת ויכולותיה המתקדמות".

מערכת הנשק LORA פותחה בחטיבת מערכות טילים וחלל של התעשייה האווירית האמונה על פיתוח ובניית מערכות הגנה אווירית. בין פיתוחי החטיבה ניתן למצוא את חץ 2 ו-3, ברק 8, טילים משוטטים, אינספור מערכות טילים, מערכות לוויין מתקדמות – לווייני תצפית, ננו-לוויינים, משגרי לוויינים ולווייני תקשורת – ואת החללית "בראשית" במשימתה פורצת הדרך אל הירח.

The post בטווח 400 ק"מ: היכולת הבליסטית של ישראל עולה שלב appeared first on מקור ראשון.

"כשאני מסתכל היום לאחור אני לא מבין איך חיינו ככה בעיקר מההיבט הביטחוני. המשמעות היא לחיות כל הזמן בשגרת חרום, כוננות מתמדת" – כך מסכם איציק וזאנה, תושב נצרים שבגוש קטיף לשעבר, את החיים שחווה על בשרו ביישוב שהיה מובלעת בתוך השטח הפלסטיני.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– בטווח 400 ק"מ: היכולת הבליסטית של ישראל עולה שלב

– ראשי יש"ע נפגשו עם נתניהו: "מצפים לריבונות בלי פגיעה"

– בית משפט פדרלי בארה"ב: אין דבר כזה "מפגע בודד"

על פי עסקת המאה שפרסם הבית הלבן בחודש ינואר השנה, ישראל תוכל להחיל את ריבונותה על 30% משטחי יו"ש. לפי המפה שפורסמה יחד עם התוכנית, הודגש כי יהיו 15 יישובים שיוגדרו כמובלעות, כשמסביבם שטח המיועד למדינה הפלסטינית – אם תקום. היישובים שיישארו לכאורה כמובלעות, הם חרמש, מבוא דותן, אלון מורה, איתמר, ברכה, יצהר, עטרת, מעלה עמוס, מיצד, כרמי צור, תלם, אדורה, נגוהות, בית חגי, עתניאל.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0616151414029-750x499.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בשלב הראשון, מרגע החלת הריבונות, תוקפא הבנייה ביישובים הללו, והם יוכלו לבנות רק לגובה ולא להתרחב לשטחים נוספים. בשלב השני, אם יחליטו הפלסטינים לקבל עליהם את רשימת התנאים הכוללת הפסקת ההסתה והאלימות ויתור על זכות השיבה ועוד, עלולה להיות ליישובים המבודדים הרעת תנאים משמעותית, למשל באפשרות לנסוע על צירים שנסעו עליהם עד היום.

וזאנה חי במשך כ-12 שנים את המציאות הזו. החיים ברצועת עזה לא היו קלים אף פעם, אבל מבחינתו, ההרעה המשמעותית החלה מרגע שהחלו ליישם את הסכמי אוסלו. "מעשית חווינו את הבידוד הזה החל מהיום הראשון של הסכמי אוסלו, 'עזה ויריחו תחילה', ובנצרים הרגישו את זה במיוחד. בגוש קטיף היה מקבץ גדול של יישובים יחסית, שגם הוא היה סוג של מובלעת, אבל בנצרים זה היה יותר מורגש".

– האיש שבחר לשאת את זכרון גוש קטיף בשמו

לפני אוסלו, הוא מספר, "יכולנו ללכת לים או לטייל בדיונות מדרום שהיו אז עתודת הבנייה של היישוב, נכנסים ויוצאים מתי שנוח. החיים האזרחיים היו חיים של בני חורין. מרגע שאוסלו פרץ, קלטנו שהערוץ שמחבר אותנו למרכז החיים בגוש קטיף; מוסדות החינוך, המועצה האזורית, קופת חולים מקומות עבודה ועוד עומד להיסגר. כנ"ל לגבי הציר לכיוון צפון למחסום ארז ואשקלון. זה אומר שנשאר לנו רק ציר אחד לכוון מזרח לנחל עוז/קרני. המשמעות היא שהמקומות שאתה מחובר אליהם ברמה יום יומית, הופכים להיות רחוקים. כלומר, כדי להגיע למרכז גוש קטיף צריך לצאת לנחל עוז, משם לעלומים ולכיסופים".

בזמנו גם להם הובטחו הבטחות ששגרת החיים שלהם לא תיפגע. "בהסכמי אוסלו הוצהר שהתנועה תהיה חופשית לכל מקום, אבל כבר אז אף אחד לא האמין לזה. בהתחלה הייתה איזו התעקשות להמשיך כרגיל, אחרי שצה"ל יצא מהרצועה, שלחו כמה פעמים לניסיון אוטובוסים בצירים הרגילים שבהם נסענו עד אוסלו, אבל לא הייתה פעם אחת שהאוטובוסים האלה לא חטפו ומהר מאוד זה נפסק. כל הכניסה והיציאה מהיישוב הייתה דרך ציר אחד בלבד שהפך למאוים מאוד".

"אף אחד לא ידע בהתחלה איך זה ייראה", ממשיך וזאנה, שמתגורר כיום באריאל ומנהל את בית המדרש 'עוז רועי' באוניברסיטת אריאל. "המח"ט של הגזרה שהיה אז ונדרש לתת תשובות ברורות התחמק ועזב את הפגישה בזעם. גם ביום של העזיבה של צה"ל היה שם בלאגן, שהזכיר קצת את הבריחה מלבנון. מסביב המון משולהב עם בקת"בים ואבנים וצה"ל יצא. לנו לא היה שום מידע מה בדיוק הולך לקרות".

שגרה של מובלעת

"כשהפכנו להיות מובלעת זה אומר שאתה תלוי מאוד מאוד בציר היציאה היחיד שלך", מתאר וזאנה את שגרת החיים במובלעת הסובבת יישובים ערביים. "אם אני רוצה לנסוע לחתונה באשקלון, זה אומר שבמקום לצאת חצי שעה קודם אני יוצא שעה קודם. בשלבים הבאים הציר הפך להיות מותקף בצורה בלתי רגילה בבקת"בים, ירי, מטענים וכל היצירתיות האכזרית. התגובה הראשונה של פיקוד דרום הייתה הפקודה שאין נסיעה של רכב אזרחי לבד והוא מחויב בליווי של ג'יפ מקדימה ומאחורה. זה גרם  להפרעה משמעותית מאוד לשגרה. שנים אחר כך נכנסו גם הרכבים ממוגני הירי ואחרי האינתיפאדה השנייה הנסיעה הייתה ברכבי ספארי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0809171710006-750x431.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"זה אומר שספקים לאט לאט סירבו להיכנס. זה אומר שהכביש פתאום יכול להיות סגור וכדי לפתוח אותו זה יכול לקחת שעות כי צריך תיאום מול המשטרה הפלסטינית. אחרי האינתיפאדה השנייה היה גדוד שלם סדיר שהיה אחראי על האבטחה שלנו. כל שירות או אספקת לחם למכולת היה מצריך תיאומים וסידורים. היה לנו עורף לוגיסטי בקיבוץ סעד ששימש כסוג של תחנת ממסר. הספקים היו מביאים לשם את הסחורה ואנחנו היינו לוקחים משם. הסרבול היה קשה מאוד והיישוב רוצה להתפתח ולהתבסס ולא רוצה להיות צוללת".

אם שמים מצד אחד את מציאות החיים שלכם בנצרים ומצד שני החלת ריבונות ביהודה ושומרון, הקשיים שווים את זה?

"אני לא בקיא בפרטים. בימין אני שומע קולות לכאן ולכאן, שמי שמברך על כך בונה על זה שהערבים בכל מקרה לא יבואו. אין לי הערכת מצב לגבי תוכנית טראמפ, אבל לגבי מציאות המובלעות אני יכול להגיד שהיא מציאות רעה – לא רק ברמה הקיומית, אלא גם ברמה העקרונית. זה משהו שחונק ומגביל וזה משהו שהוא נגד הד.נ.א של ההתיישבות. אני מקווה שזה לא מה שיקרה".

במבט לאחור, מציין וזאנה, כי דווקא הקשיים המאוד גדולים האלה יצרו גם סוג של התפתחות שלא היה מצוי ביישוב כל כך קטן. "היישוב התפתח וגדל, אבל היה צריך מאמץ גדול מאוד ורצון מאוד חזק. כשהגענו לפני  אוסלו היינו בערך 20 משפחות בקרוואנים. בזמן הגירוש היינו בערך 70. היישוב גדל אומנם, אבל צורת ההתמודדות חייבה אותנו להיערך לכל דבר אחרת. אין טכנאי מזגנים, אז שני חבר'ה מהיישוב למדו את המקצוע והיה להם מונופול ביישוב. אין כניסה ויציאה נוחות, אז מישהו ביישוב פתח מכולת שהפכה לסופרמרקט כי צריך אספקה זמינה. הייתה בעיה עם ההסעות לבתי הספר אז במאמץ גדול נבנה גם בי"ס ביישוב. המצב המסובך ייצר אצלנו סוג של פתרונות שבסוף נתנו לוקסוס".

"בתוך היישוב, הושקע מאמץ אדיר כדי שהחיים יהיו נורמליים", מסיים וזאנה, "זו הייתה החלטה של אנשים להיאחז והלכידות הפנימית מאוד תרמה לזה. סדרי העדיפויות של מה עיקר ומה טפל נבנים בתקופה

The post "שגרת חירום מתמדת": כך נראו החיים במובלעת appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-19.44.06-750x237.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />מחקר סרולוגי ראשון מסוגו שנערך בישראל עמד אתמול (יום ג') בראש סדר היום החדשותי. אולם נראה שהממצא העיקרי בו, לפיו כ-200 אלף ישראלים נדבקו בקורונה ומרביתם כלל לא פיתחו תסמיני מחלה, לא כל כך מסתדר עם המציאות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "שגרת חירום מתמדת": כך נראו החיים במובלעת

– הגניבות בצאלים הפכו כר פורה להשפלת צה"ל

– ראשי יש"ע נפגשו עם נתניהו: "מצפים לריבונות בלי פגיעה"

המדגם, שנערך על ידי הצוות לטיפול במגיפות (צט"מ) בשיתוף פעולה עם המרכז הלאומי לבקרת מחלות, העלה כי שיעור החשיפה לנגיף עומד על 2.5 אחוז – גבוה יותר מזה שמשתקף כיום בשיעור הבדיקות החיוביות. המשמעות: כ-200 אלף ישראלים נדבקו בנגיף הקורונה מאז תחילת המגפה. החוקרים ציינו כי על פי הנתונים נראה שישראל רחוקה מאוד מלהנות מ"חסינות עדר". זאת, מאחר שכדי שתהיה חסינות כזאת שתאפשר לחיות לצד הקורונה בלי חשש לתחלואה ותמותה גדולה בגל השני, לפחות 50 אחוזים מהאוכלוסייה צריכים לפתח נוגדנים. על פי ממצאי הבדיקות הסרולוגיות, על מערכת הבריאות להיות מוכנה מבחינת ניהול המגפה ולא להיות מופתעת ממקבצי התפרצות כפי שאנו עדים להם בימים האחרונים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 06/AFP_1SQ3U0-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ממצאי המחקר העלו לא מעט סימני שאלה ותהיות לגבי מהימנותם בשל מספר סיבות, בהן מספר הנבדקים הנמוך יחסית (כ-1,700 בני אדם) ובשל התוצאות שמעמידות את מצב אזרחי ישראל בבחינת נס. חוקרים ומדענים ששוחחנו איתם ציינו בפנינו מספר מהבעיות שעלו מממצאי המחקר. בדיקות סרולוגיות לבחינת מספר הנבדקים שבדמם נמצאים נוגדנים לקורונה נערכו במספר מדינות ברחבי העולם ובהן ניו יורק, ג'נבה, לונדון וספרד. מממצאי הבדיקות עלה כי אחוז התמותה מקורונה עומד על כ-1 אחוז ואילו על פי תוצאות המדגם, בהתחשב בתמותה בישראל שעומדת נכון להבוקר על 290 בני אדם, הרי שאחוז התמותה בישראל עומד על כ-0.15 אחוז. המשמעות היא שאו שבכל העולם טעו בבדיקות הסרולוגיות, או שבישראל טעו בפענוח הבדיקות הסרולוגיות, או אולי בכלל בישראל עדים לנס בלתי-מוסבר שמביא לאחוזי תמותה נמוכה מקורונה בהשוואה לכל העולם. לא מדובר בממצאים בלתי-אפשריים, אך הם מאוד לא סבירים.

בנוסף, אם אנחנו יודעים שבישראל חלו כ-200 אלף בני אדם וידענו לזהות על פי בדיקות הקורונה רק כ-17 אלף חולים עם סימפטומים – המשמעות היא שרק כעשרה אחוזים מהנדבקים בישראל אותרו. בניו יורק לשם השוואה זיהו אחוז חולים גדול יותר. האפשרות הזו לא סבירה מאחר שבישראל ביצעו מספר בדיקות קורונה רב יותר מאשר בניו יורק והשכילו לעצור את המגיפה בשלבים מוקדמים יותר, לפני גל התחלואה הענק שהיינו עדים לו בתפוח הגדול. לא סביר שלמרות הבדיקות הנרחבות הצליחו לפספס בישראל כל כך הרבה חולים, וזה לא מסתדר עם עדויות אחרות בעולם.

אז האם מדובר בטעות? לא ניתן לדעת. פרטיו של הדו"ח שהוגש למל"ל לא נחשפו מלבד המסקנות הסופיות שלו ואלו, כאמור, "לא עושות שכל". אז יכול להיות שבישראל קרה נס עצום שאי אפשר להשוות אותו לשום מדינה בעולם אבל גם יכול להיות שיש שגיאה בקיט הבדיקות הסרולוגיות, או בסטטיסטיקות ואינספור הטיות שיכולות להביא למציאות הזאת. כעת צריכה להיות דרישה מהמל"ל שיחשפו את הדו"ח המפורט ויאפשרו לציבור לבחון בעצמו ולהבין את הממצאים מהסקר הסרולוגי.

מה כן אפשר ללמוד מהסקר ומהממצאים הלא ברורים שנחשפנו אליהם? שהדבקת עדר פשוט לא עובדת ולא תיתכן. בימים אלו, פוסט קורונה ופרה-קורונה חלק ב' עולות הקריאות לאפשר לצעירים להידבק בהמוניהם ולכלוא אוכלוסיות בסיכון בריאותי ומבוגרים בסדר למשך חודש. ברור יותר מכל כעת כי זה פשוט לא יעבוד. אין ערובה להתחסנות עדר, ללא התערבות חיסונית יזומה ואין דבר שיבטיח שכשישחררו את הסגר הכפוי על המבוגרים, הם לא יידבקו ומיד יעמדו בסיכון חיים. מן המחקרים שנערכים בעולם בקרב מחלימי הקורונה והנוגדנים שפיתח גופם לנגיף עוד לא עולה תמונה ברורה באשר לחיסון העצמי שהעמידו המחלימים והאם בסיבוב הבא, בחורף 2021 לא תפגוש אותם הקורונה שוב. היא כבר לא חייבת להיות סלחנית.

The post נס או טעות בחישוב: המספרים המוזרים של הדו"ח הסרולוגי appeared first on מקור ראשון.

השבוע יצאה לדרך תוכנית "רחוב פתוח" של עיריית ירושלים במסגרתה שלושה עשר רחובות מרכזיים בבירה ייסגרו לכמה שעות, פעמיים-שלוש בשבוע, לטובת עסקי המסעדנות המקומיים. בעלי המסעדות ובתי הקפה יוכלו להציב שולחנות וכסאות גם מעבר למדרכות על מנת להגדיל את תפוסת המקום וכתוצאה מכך גם את פרנסתם. בנוסף, יתקיימו שלל מופעי של אמני רחוב.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– איילת שקד, אל תמשיכי את הפסטיבל האנטי חרדי

– נס או טעות בחישוב: המספרים המוזרים של הדו"ח הסרולוגי

– יש פשעי שנאה שזוכים לסיקור נרחב ויש כאלה שלא

התוכנית, אותה קידם ראש העיר משה ליאון, נהגתה כחלק מהמאמץ לעזור לעסקים להשתקם מההשלכות הכלכליות של מגבלות הקורונה ולהחיות את האווירה בקרב התושבים. התוכנית תימשך עד סוף אוגוסט והרחובות הבאים ייסגרו בימים שונים ובשעות שונות: במרכז העיר – הרחובות הלל, שמאי, שושן ושלומציון המלכה. באזור שוק מחנה יהודה – הרחובות אגריפס, בית יעקב, הדקל, השקמה והערמונים. בבקעה, רחביה וקטמון – הרחובות עזה, עמק רפאים ודרך בית לחם.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01810_56_00-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לכאורה, יוזמה מבורכת של ראש העיר לחיזוק העסקים והחזרת התיירות לירושלים. אך כמו בכל פעולה שכזו מצד העירייה, היא עוררה לא מעט זעם מצד התושבים. ראשית, לא היה שיתוף הציבור בהחלטת העירייה, טוענים התושבים. בעירייה מנגד, אומרים כי שיתוף הציבור דווקא כן התקיים.

תושבי הרחובות המוסבים טוענים כי התכנית אולי יכולה לתרום לעסקים אך היא פוגעת קשות באורח חייהם. על פי דרישת העירייה, התושבים נדרשים להזיז את רכביהם כבר בשעה 13:00 עם אפשרות לחניה חינם באחד מחניוני העיר. לרשות משתמשי החניונים תועמד הסעה עד לכניסה לבית. כפי שנכתב בהודעת העירייה רכב שלא יישמע להוראות – ייגרר.

התושבים טוענים כי מדובר בטרטור ובפגיעה קשה. החניה החינמית בחניונים מתחילה רק ב-15:00, שעתיים לאחר שהם נדרשים להזיז את רכביהם. נוסף לכך המרחק מהחניון לבית מקשה מאוד, בעיקר על קשישים, בעלי עסקים שעובדים מהבית ונכים. כמה מהם פנו למנהל הקהילתי "לב העיר" בבקשה לעזרה ובעקבות כינוס חירום שנערך החליטו התושבים בשיתוף המנהל לצאת למאבק.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/05/08446994-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כך למשל מתנדבים לא יוכלו לאסוף ילד על הרצף האוטיסטי שאופן התניידותו ברכב, אנשים לא יוכלו להגיע ולסייע להוריהם המבוגרים ובעלי מקצועות טיפוליים שהקליניקות שלהם שוכנות ברחובות אלה יתקשו לקבל מטופלים.

ד"ר אופיר לנג שאסף את תלונות התושבים החליט לצאת למאבק. "יש בתוכנית הזו שורה של פגמים וחורים שבעירייה לא נתנו עליהם את הדעת. איך התושבים אמורים לדעת מה ואיפה סגור ובאיזו שעה? למרות שהופצו הודעות ופליירים, אף תושב לא אמור לשנן את לוח הזמנים של איזה רחוב ייסגר ומתי בעל פה, וזה ייצור כאוס תחבורתי. יש פה הטעיה של הציבור", הוא טוען. "קוראים לזה מדרחוב, זה לא מדרחוב. זו סגירה של כבישים".

הפתרונות שהוצעו על ידי העירייה, אומר לנג, הם מהרגע להרגע ואינם נותנים מענה מספק. "אומרים לתושבים תוציאו בשעה אחת את הרכב מהחניה, לקראת ערב תלכו לחניון ועל הבוקר שוב תוציאו את הרכב שלכם. וזה חוזר על עצמו פעמיים או שלוש בשבוע".

גם הפתרון שהוצע מבחינת תחבורה ציבורית נקטל על ידי לנג. כדוגמה הוא מביא את הפניית האוטובוסים מאגריפס לבצלאל העמוס תחבורתית גם ככה. "זוהי פגיעה ברגל גסה בכל האיזונים העדינים שקיימים במרכז היער, תחת הכותרת של עזרה לכמה בתי עסק".

חזית נוספת מתמקדת בשוק מחנה יהודה. מבחינת תושבי האזור, התפרסות רחבה יותר של בתי העסק תגרום למפגעים נוספים לתושבים, שכבר סובלים מהרעש, הוונדליזם והלכלוך.

פוסט שפרסם לנג בפייסבוק והצית את מאבק התושבים גרר גם לא מעט ביקורת כלפיו מצד תושבי האזור.

תמר בן אלול כתבה: "לדעתי אתה טועה. זה מוסיף תרבות והנאה, שקט, אוויר נקי, קהילתיות, קצת יציאה מהלחץ והשגרה שביום יום. יוזמה נהדרת ומבורכת".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/05/08406626-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"יוזמה מבורכת!" הצטרפה לברכות מור יחזקאל, "ירידי יד 2 בעמק רפאים בזמנו הפריחו את העסקים. כך גם יקרה לשוק מחנה יהודה. זה יחזיר חיים. זה אושר גדול".

"עם הגישה הזו לא היינו מקבלים רחובות כמו מדרחוב בן יהודה, מדרחוב שץ או אפילו רחוב יפו", כותב אורן לוטן. "מרחבים שהוחזרו לטובת הולכי הרגל, והפכו להיות בין הרחובות הטובים בעיר, בטח ובטח מבחינה עסקית".

מוטי אפשטיין, תושב שכונה באזור מחנה יהודה, הגיב לתמיכת תושבים בתוכנית ואמר כי הם לא מבינים במה מדובר. "בשלוש השנים האחרונות חיינו הפכו לסיוט מתמשך. מקומות ה״בילוי״, מסעדות ובארים, מייצרים כמויות אדירות של רעש ולכלוך עד השעות הקטנות של הלילה. מבלים עושים צרכיהם בחצרות וחדרי מדרגות, סמים נמכרים בפינות חשוכות, תיבות דואר נפרצות, אלימות ושכרות. כאן זה לא פריז או רומא, זה לא כפר שליו בטוסקנה. זה אזור מגורים צפוף, המשמש כל היום למסחר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-15.23.31-750x563.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

תושבים ותיקים בשכונה טוענים כי למרות הפגמים התוכנית טובה. את האנרגיות שמוציא לנג על המאבק הנוכחי, אומרים התושבים, כדאי להפנות למאבק גדול יותר – המתח שבין חיי הבילוי שבשוק מחנה יהודה לבין חיי התושבים באזור.

בעלי עסקים בשוק נפגעים אף הם בשל חסימת הגישה אליהם, ובשל ביטול המקומות המוסדרים לפריקה וטעינה. אתמול (ג') נפגש עימם ראש העיר משה ליאון והקצה להם מתחם פריקה וטעינה בחניון עייני הסמוך לשוק. בחניון שערי צדק, שהושטח לאחרונה בעלות של כחצי מיליון שקלים, תתאפשר חניה חינם עבור כל רוכש בשוק שיציג קבלה על סך 100 שקלים ומעלה. בנוסף, לבקשתם ובעקבות התערבות יו"ר ועד סוחרי השוק, טלי פרידמן, התכנית המקורית לסגירת רחוב אגריפס מהשעה שש בערב השתנתה. בימי רביעי הרחוב ייסגר בין השעות 23:00-20:00, ובימי חמישי החל מהשעה 20:30. כמו כן המסעדנים נענו לבקשתה והתחייבו לקפל הכול בשעה 23:00.

בעירייה אומרים כי הוסבר לבעלי העסקים שהסבת הרחובות למדרחובים תעודד תיירות ותשפיע כלכלית גם על הסוחרים בדוכני הפירות והירקות ולא רק על המסעדנים. "אני לא מכירה תייר שיישב למטה ב'אישטבח' ולא יעלה לעשות סיבוב בשוק", אומרת פרידמן. "אנו חושבים שזה מסוג האירועים המתפתחים שייטיבו עם כולם. נבחן את הדברים תוך כדי תנועה". לטענתה דיסאינפורמציה שזרמה לתושבים ולסוחרים בשוק, חרחרה ריב וגררה לא מעט התעסקות בכיבוי שריפות.

"בנוגע לתושבים, אני חושבת שהדבר הזה יעשה הרבה יותר סדר מאשר אי הסדר שהיה כאן עד עכשיו", היא מבהירה. "חוק הרעש היה צריך להיכנס לתוקף ב-16 במרץ אבל הקורונה עצרה את הכול. עכשיו, הוא ייכנס לתוקף וגם בהתוויית התכנית הזו ירדנו לרזולוציות נמוכות מאד. גרירת שולחנות בזמן קיפול לא תתאפשר למשל, רק סחיבה. רמקולים לא יפנו החוצה בשום מקום, לא בשוק הפתוח ולא בשוק הסגור. ביקשתי מכל בעלי העסקים שיעבירו לנו הצעות כדי לצ'פר את תושבי השכונה. בליבי אני מתפללת שהמהלך הזה יצליח".

מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: העירייה נמצאת בקשר רציף עם המנהלים הקהילתיים ומעניקה תשומת לב רבה לבקשותיהם וצרכיהם. בעירייה קיים ניסיון רב בנוגע להרכבת הסדרי תנועה לצירים בהם הופסקה תנועה, מקומות חניה חלופיים ותחבורה ציבורית, אשר יאפשרו פתרונות טובים ונוחים.

כל אלה נעשים כאמור תוך שיתוף הציבור, לפני המימוש וגם במהלכו, ככל שנדרש. לצערנו, גורמים מסוימים בחרו שלא להשתתף בתהליך, מסיבות השמורות עימם. נמשיך בתהליך לטובת כלל הציבור והעסקים בעיר.

כל הפרטים אודות הסדרי החנייה המלאים והדרכים החלופיות נמצאים באתר העירוני, כמו גם פירוט השעות והימים לסגירה. התוכנית שאמורה להימשך עד אוגוסט תיבחן כל העת, ותוארך או תקוצר על פי התוצאות בשטח.

The post זעם בירושלים: רחובות מרכזיים ייסגרו לטובת בעלי העסקים appeared first on מקור ראשון.

זה מתחיל, כמו הרבה דברים אחרים, במקרה – אנקדוטה קטנה בשולי מאמר, סיפור לא מוכר שלוכד את תשומת הלב, ניסיון לפענח חידה סתומה – ומשם מתגלגל וצומח לעבודה ארוכת שנים, סיזיפית, שמנסה להעמיד יצירה שתספר את סיפור חייה – על רגעי השיא והשפל, המעשים והמחדלים – של אישיות אחת. פרטים ביוגרפיים על אנשי מעלה נמצאים כבר בתנ"ך, בכתבי אפלטון ובאפוסים של הומרוס, אך הביוגרפיה כז'אנר נוסדה ברומא העתיקה, כשהיסטוריונים כמו פלוטרכוס וטקיטוס העלו על הכתב את תולדות חייהם של אישים יוונים ורומים ידועים. רק במאה ה־17 הפך הז'אנר לפופולרי ביותר, ומאז אמצע המאה העשרים ביוגרפיות הפכו לתעשייה בפני עצמה, ענף מרכזי בתחום ספרי העיון.

ביוגרפים בני זמננו, בדרך כלל אנשי אקדמיה ועיתונאים, מקדישים את חייהם לחיים של אחרים: יושבים במשך חודשים בארכיונים, נוברים בכתבי יד ובפתקים ישנים, נוסעים ברחבי העולם להציץ במקומות שבהם דרכה כף רגלם של הגיבורים שלהם, יושבים לשיחות ארוכות עם בני משפחה וחברים, נכנסים לתוך התודעה של מושא כתיבתם. כיצד נראית המלאכה הזו? מה מניע אותה? אילו אתגרים היא מציבה? איך מחליטים כיצד לספר את הסיפור, מה נשאר בפנים ומה נשאר בחוץ? וכיצד משפיעות ביוגרפיות על הדימוי הציבורי של הדמויות העומדות במרכזן?

מקומו של הטעם האישי

פרופ' אניטה שפירא, היסטוריונית כלת פרס ישראל, היא מן המרכזיות שבכותבי הביוגרפיות בישראל: ב־1980 פרסמה את "ברל", ביוגרפיה של ברל כצנלסון בשני כרכים (עם עובד), ומאז כתבה גם על יוסף חיים ברנר, יגאל אלון ודוד בן גוריון. אל הספר על כצנלסון הגיעה בעקבות עבודת הדוקטורט שלה.

"במהלך המחקר, נתקלתי באישיותו של ברל ובחומרים עליו", היא מספרת. "בין היתר, היה דיון מפורסם ב־1933 בנוגע לשימוש של אנשי תנועת הפועלים באלימות כנגד הבית"רים, וברל יצא כנגד זה בחריפות אדירה, התפטר מכל מוסדות המפלגה והיה מוכן ללכת הביתה ובלבד שהתנועה שלו לא תנקוט אלימות במאבקים פוליטיים. שני דברים הרשימו אותי: העמדה המוסרית האבסולוטית שלו, והמרחק בין הדימוי של ברל כמנהיג כול יכול לבין העובדה שבנושא הזה המפלגה שלו הייתה נגדו. זה משך אותי, הפער בין האופן שבו ברל נתפס לבין המציאות שקרתה בפועל, וכך הגעתי לכתוב את הספר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 00817_40_02-2-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שפירא משרטטת שלושה עקרונות מרכזיים שמנחים אותה בכתיבת ביוגרפיה. "העיקרון הראשון הוא שאני לא ממציאה שום דבר", היא אומרת, "כל מה שאני כותבת מופיע בחומרים. שנית, חייבת להיות סלקציה. אם מעמיסים על הביוגרפיה את כל פרטי הפרטים שמוצאים בארכיונים, אי אפשר יהיה לקרוא אותה. העיקרון השלישי הוא שאני כותבת את מה שנראה לי כאמת, ואת כל האמת, גם מה שאולי לא מוצלח באישיות של הגיבור שלי. אין הנחות. אני לא מנסה בדיעבד להחניף לגיבורים שלי. יש כאלה שאני אוהבת יותר ויש כאלה שפחות, אבל יש לי אמפתיה מצד אחד, ומצד שני, אני מחויבת להעמיד בפני הקורא את האפשרות לשפוט את הדמות כראות עיניו, על פי החומרים שאני מביאה".

פרופ' אניטה שפירא: כשעבדתי על הביוגרפיה של יגאל אלון ראיינתי המון אנשים, וכך גם על ברל, אבל כשכתבתי על ברנר כבר כלה כל הדור ההוא, והייתי צריכה להשתמש בשני ספרי זיכרונות שנכתבו עליו. גם אז וידאתי שמה שמופיע בזיכרונות מאומת במכתבים מהתקופה

אני רוצה לגעת בעיקרון השני שהזכרת. איך עושים את הבחירה הזו? איך מחליטים מה נכנס ומה לא, כשמדובר בחיים של אדם?

"כאן נכנס הטעם האישי. בהחלט ייתכן שמישהו אחר יכתוב על אותה דמות ספר אחר לגמרי. לא בכדי נכתבו מאתיים ביוגרפיות של ג'ורג' וושינגטון. על בן גוריון נכתבות כל הזמן ביוגרפיות והן שונות זו מזו. השאלה מה להשמיט ומה לכלול היא שאלה של טעם. בעיניי, צריך למצוא שיווי משקל בכתיבה, להציג את הדמות בצורה המאוזנת ביותר, הכי קרובה לדמות האמיתית, לפי טעמי, כמובן. מישהו אחר יכתוב אחרת".

העבודה על ביוגרפיה מתחילה באיסוף החומרים – מלאכה שלוקחת שנים, אומרת שפירא, וגם היא דורשת לא מעט הכרעות. "אני נותנת העדפה ברורה לחומרים ראשוניים – ארכיונים, פרוטוקולים של ישיבות – על פני מחקרים או שיחות עם אנשים. החומרים הראשוניים נותנים לי את האפשרות להגיע לשיפוט עצמי, ולא להישען על שיפוט של אחרים. אבל חשוב כמובן גם לראיין אנשים שהכירו את הדמות. כשעבדתי על הביוגרפיה של יגאל אלון ראיינתי המון אנשים, וכך גם על ברל, אבל כשכתבתי על ברנר כבר כלה כל הדור ההוא, והייתי צריכה להשתמש בשני ספרי זיכרונות שנכתבו עליו. גם אז וידאתי שמה שמופיע בזיכרונות מאומת במכתבים מהתקופה. האותנטיות של החומרים מאוד חשובה לי, הכול צריך להיות מגובה ומדויק.

"אחר כך מגיע שלב הכתיבה, וגם זה עניין מסובך. כשאני מתחילה לכתוב, לפעמים הפרק הראשון, או אפילו המילה הראשונה, מכתיבים את קצב היצירה. ביוגרפיה היא בסופו של דבר סוג של יצירה: אתה יוצר דמות יש מאין, לוקח את החומרים ובורא מהם אדם, וזה תהליך מסתורי, קצת כמו כתיבת רומן. אני אוהבת שביוגרפיה תספר סיפור, תתחיל בהתחלה ותסיים בסוף, אבל יש כאן גם שיקולים ספרותיים. את הביוגרפיה של ברל, למשל, אני מתחילה בתיאור הלוויה שלו. חשבתי שרוב קהל הקוראים כנראה כבר לא יודע מיהו ברל – הוא מת ב־1944, והספר התפרסם ב־1980 – ורציתי לתת לקורא נקודת אחיזה, שיֵדע למה הוא נכנס, ולכן התחלתי עם ההלוויה. בביוגרפיה של יגאל אלון התחלתי את הפרק הראשון בצורה סטנדרטית, נולד כאן וגדל שם, ואז נתתי לאהוביה מלכין לקרוא, והוא הציע לי לפתוח את הספר בבר מצווה של אלון, כשאבא שלו נותן לו אקדח ושולח אותו לשמור על הגורן. וכך נפתח הספר".

גילוי מחודש של הדמות

ברזומה של פרופ' יוסי גולדשטיין יש אחת־עשרה ביוגרפיות שכתב, בהן ארבע ביוגרפיות על ראשי ממשלות: לוי אשכול, יצחק רבין, גולדה מאיר, וביוגרפיה טרייה על דוד בן גוריון, שראתה אור בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. הביוגרפיה הראשונה שכתב גולדשטיין, פרופסור מן המניין באוניברסיטת אריאל, הייתה של אחד העם. עם תום הכתיבה השתנתה הפרספקטיבה של גולדשטיין על האדם שהעריץ.

"אחד העם היה הגיבור האינטלקטואלי של ילדותי בשנות החמישים בחיפה", הוא אומר. "כתבתי ביוגרפיה של 550 עמודים, ובסופו של דבר יצאתי ממנה די מתוסכל מהאיש. הערצתי את אחד העם, ישבתי איתו חמש שנים – ביום, בלילה, בצהריים, בערב ובבוקר – וכשאתה יושב עם מישהו חמש שנים אתה עלול לגלות שהוא איש לא נחמד, אנטיפת, מעצבן, מגעיל. וגם ההפך יכול לקרות. את הביוגרפיה של לוי אשכול התחלתי כשאני כועס עליו מאוד. הייתי חייל במלחמת ששת הימים, וכעסנו על אשכול על כך שהוא השתהה, היסס, שלא כבש את מצרים. התמונה שלי התהפכה במאה ושמונים מעלות, ואם יש ראש ממשלה שאני מעריץ, שאני רואה לנגד עיניי כראש הממשלה האולטימטיבי, זה לוי אשכול. נכנסתי לפרויקט בכעס, ויצאתי ממנו מאוהב".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 20_2012-09-12-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מהביוגרפיה על אשכול התגלגל גולדשטיין לכתוב על רבין. "זה התחיל באוטו, הסעתי את הבן שלי לבית הספר", מספר גולדשטיין, "והוא אמר לי: 'אבא, למה אתה לא כותב גם על רבין?'. אז כתבתי על רבין. אחרי אשכול ורבין חשבתי שאולי אכתוב גם על בן גוריון וגולדה. אין לי כאן שיטה, או פרויקט מוכן מראש לכתוב על ראשי ממשלה. שתי הביוגרפיות הראשונות שכתבתי היו על אחד העם ואוסישקין, ומשם הדברים התגלגלו במקרה".

"לאחד מראשי הממשלה שכתבתי עליהם היה רומן ארוך עם אחת המזכירות שלו. תכננתי לכתוב את זה בספר, על בסיס דברים מאומתים, אבל יום אחד מתקשרים אליי מההוצאה לאור ואומרים שהם קיבלו מכתב התראה מעורך דין. מסתבר שאותה אישה אמרה שהכול המצאות ושקרים, ואיימה לתבוע אותנו, אז ירדתי מזה"

השנתיים הראשונות של העבודה על ביוגרפיה כרוכות ב"איסוף מאסיבי של החומרים", לדברי גולדשטיין. "תוך כדי האיסוף אני יוצר קטלוג כרונולוגי, ובתוכו קטלוג של נושאים – דת, פוליטיקה, מפא"י, צבא ועוד נושאים שאני מתכוון לכתוב עליהם אחר כך. אחרי שנתיים אני מתחיל לכתוב, ובמקביל ממשיך לחפש עוד חומרים. פעם, לפני עידן המחשבים, הייתי עושה את זה בצורה פרימיטיבית – כותב שורה, ואחריה משאיר שתי שורות ריקות, ואז כותב עוד שורה, כי היה ברור לי שתוך כדי איסוף החומרים אני אמצא עוד משהו".

מה לגבי ראיונות עם ידידים, בני משפחה, אנשים שעבדו עם מי שאתה כותב עליו?

"לא, לא, לא. בשום פנים ואופן. אני לא סומך על הזיכרון האנושי. זה נורא מסוכן. אספר לך אנקדוטה. ב־1972 הייתי מנהל בית האומנים בירושלים, ומרים אשכול הייתה בהנהלה. יום אחד אני יושב לידה, והיא מספרת לי בדמעות שהיא חוזרת מהאזכרה של אשכול, ונזכרה שהוא רצה להתאבד כשזרקו אותו מתפקידו כשר הביטחון. עשרים וחמש שנים אחר כך התחלתי לכתוב את הביוגרפיה על אשכול, שמבחינתי היה האיש הכי חזק שיש. כולנו רוצים להתאבד לפעמים, אבל אשכול לא היה הטיפוס שהתאבד. מרים אשכול לא מספרת על אשכול באופן אובייקטיבי, אלא על אשכול שלה. זו הייתה התחושה שלה ואני מכבד את זה, אבל אני לא יכול לכתוב את זה כעדות ולהכניס לביוגרפיה. לכן אני לא מראיין אנשים, ונצמד למקורות הכתובים".

ויש גם פרטים שעלולים להביך את מושא הביוגרפיה, וגולדשטיין מוותר עליהם. "לאחד מראשי הממשלה שכתבתי עליהם היה רומן ארוך עם אחת המזכירות שלו", הוא מספר. "תכננתי לכתוב את זה בספר, על בסיס דברים מאומתים, אבל יום אחד מתקשרים אליי מההוצאה לאור ואומרים שהם קיבלו מכתב התראה מעורך דין. מסתבר שאותה אישה אמרה שהכול המצאות ושקרים, ואיימה לתבוע אותנו, אז ירדתי מזה. אז אני יכול להגיד שחטאתי למקצוע שלי, אבל אנחנו בני אדם. אין לי עניין לפגוע באישה מבוגרת ובמשפחה של אותו ראש ממשלה. לקחתי את כל הקטע הזה ומחקתי אותו".

ד"ר אבי שילון: "אם ניגשים לכתיבה בעוינות, באופן טבעי מפספסים הרבה דברים. למחקר על בגין הגעתי מתוך הבנה שהוא היה מנהיג מאוד מיוחד ומוערך. ככל שהתחלתי לכתוב ולקרוא ולחקור ממש, גיבשתי עמדה יותר ביקורתית"

הביוגרפיות האחרונות שכתב גולדשטיין ראו אור בהוצאות ספרים אקדמיות, והגיעו לממדי ענק – הביוגרפיה של דוד בן גוריון שכתב מונה כ־1,440 עמודים. לשם השוואה, אורכה של הביוגרפיה של בן גוריון שכתב תום שגב, שראתה אור לפני שנתיים בהוצאת כתר והפכה לרב מכר, הוא כמחצית מזו של גולדשטיין.

"אני כותב בלי לנסות לעניין אף אחד", מסביר גולדשטיין. "אין לי עניין שיהיה לך נחמד לקרוא את זה. ביוגרפיה מעצם טיבה היא דבר משעמם, לא דבר מעניין. למה יש ביוגרפיה? כדי שאם מישהו מחפש חומר על אלטלנה, הוא יפתח את הספר ויקרא את הפרק על אלטלנה. אנשים בדרך כלל לא קוראים ביוגרפיה מההתחלה ועד הסוף, אלא אם כן זה סיפור מדהים, נפלא. ככלל, לא מדובר בעניין מרתק. אני אוהב את תום שגב ברמה האישית והוא כותב נהדר, אבל דווקא בגלל שהוא כתב את הביוגרפיה שלו הייתי צריך לכתוב את שלי. הוא כותב יפה ונחמד, ושואף שהספר יהיה מעניין ומרתק, אבל זו לא המטרה שלי. אני מספר סיפור היסטורי על בן גוריון מיום הולדתו עד מותו".

אמפתיה כלפי הדמות

ד"ר אבי שילון היה בתחילת שנות השלושים לחייו כשפרסם את "בגין", ביוגרפיה עבת־כרס על ראש הממשלה השמיני של ישראל, בהוצאת עם עובד. הספר צמח מתוך עבודה לתואר שני שכתב שילון על ימי בגין ובית"ר, כשבמקביל התעניין בימי הסזון.

"רציתי לכתוב ספר על הסזון מנקודת המבט של האצ"ל", אומר שילון, כיום חוקר במרכז טאוב ללימודי ישראל באוניברסיטת ניו יורק. "כשהיו לי בערך מאה עמודים, שלחתי להוצאה ואמרו לי שזה נורא מעניין, אבל שעדיף להתמקד בכל סיפור חייו של בגין, בין היתר כי לא נכתבה אף ביוגרפיה מחקרית ורצינית עליו. לא ידעתי אם הם מנסים לתת לי משימה גדולה מדי כדי שארד מזה, או להפך, שמדובר בהזדמנות אדירה. החלטתי להמר ולעשות את זה, ובמשך חמש שנים, בין התואר השני לדוקטורט, כתבתי את הביוגרפיה".

בילדותו נמשך שילון למחוזות הימין, ואף שדעותיו הפוליטיות השתנו מאז העניין שלו בימין הישראלי הפך לעיסוקו האקדמי. כך גם ניגש לכתיבה על בגין. "אני חושב שזה יתרון מאוד גדול כשיש נקודת מבט אמפתית כלפי הדמות", הוא אומר. "אם ניגשים לכתיבה בעוינות, באופן טבעי מפספסים הרבה דברים. למחקר על בגין הגעתי מתוך הבנה שהוא היה מנהיג מאוד מיוחד ומוערך. ככל שהתחלתי לכתוב ולקרוא ולחקור ממש, גיבשתי עמדה יותר ביקורתית, וכך נוצר ספר שיש בו גם אמפתיה והבנה, אבל גם הרבה ביקורת. בדרך כלל מסתכלים על בגין או באהדה מאוד גדולה או בשנאה יוקדת, וניסיתי לשמור על דרך אמצע, לא להיגרר לכאן או לכאן.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201713_47_27-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"כדי לכתוב ביוגרפיה רצינית על בגין, צריך להתחיל מז'בוטינסקי, ולהבין את הימין – לא רק הימין היהודי, אלא גם הימין בתחילת המאה העשרים באירופה. זה אומר לקרוא ולקרוא ולחקור עוד כדי לגבש פרספקטיבה. בשלב השני התחלתי לקרוא על בגין עצמו, בעיקר ספרי זיכרונות. לא מעט אנשים שהכירו את בגין פרסמו ספרי זיכרונות שלא הרבה אנשים קראו אותם, ויש שם לא מעט סיפורים אישיים על בגין. ביקרתי גם בארכיון המדינה ובמרכז מורשת בגין, שם יש ראיונות ארוכים עם כל מי שהכיר את בגין, חומר גולמי שאפשר ללמוד ממנו הרבה. כמובן שצריך לפרש את החומרים האלה באופן ביקורתי. למשל, נהגו לומר על בגין שהוא היה אדם צנוע ולא מתעסק בכסף, וזה נכון, אבל אז אתה קורא בעדויות שכסף באמת לא עניין את בגין, כי כשהוא היה צריך לעלות לאוטובוס הגיע מישהו מהאצ"ל ושילם עליו. במידה רבה, הוא התרגל לכך שהוא לא צריך להתעסק בכסף".

בשונה מבן גוריון, שעליו כתב שילון את ספרו השני, "בן גוריון אפילוג", העוסק בשנותיו האחרונות של ראש הממשלה הראשון, בגין לא כתב יומן או פרסם תיעוד מטעם עצמו, דבר שהקשה על המחקר. "הוא כן כתב הרבה מאמרים לעיתונות ונשא המון נאומים", אומר שילון, "ולכן במהלך העבודה קראתי המון פרוטוקולים, כדי לראות מה בגין אמר. גם המבט הבינלאומי חשוב כאן – לא רק מה היה בין בגין לפרס, אלא מה ג'ימי קרטר חשב על בגין. קראתי לא מעט ספרות בינלאומית שבה בגין מוזכר, כדי להבין איך ראו אותו.

"השלב האחרון מבחינתי הוא לנסות לחשוב על הדברים דרך העיניים של בגין. יש, למשל, ויכוח גדול בשאלה מה בגין רצה בעצם לעשות עם השטחים. מצד אחד הוא איש ארץ ישראל השלמה, ומצד שני הוא רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית. איך הוא מתמודד עם הסוגיה הזו? האמת היא שהוא אף פעם לא נותן תשובה מלאה לשאלה הזו, וככל שהתקדמתי הבנתי שיש דברים שבגין פשוט לא עונה עליהם באופן ישיר, וצריך להשאיר אותם עמומים. הניסיון בסוף הוא להיכנס לעיניים ולראש של בגין, ולנסות לפענח את כוונותיו".

ביקורת לצד הנצחה

השמועות אומרות שהסביבה של בגין, גם מרכז מורשת בגין, לא אהבו את הספר.

"כשהספר יצא, אנשיו של בגין אכן לא קיבלו אותו בחמימות. לא כולם, אגב. יחיאל קדישאי, שהוא ובני בגין היו האנשים הקרובים ביותר לבגין, הזמין אותי אליו אחרי שיצא הספר ואמר לי שהוא יודע שאנשי מרכז מורשת בגין נגד הספר, אבל שעשיתי דבר מדהים. הוא אמר: 'אני יודע שהספר שלך ביקורתי, ואני לא מסכים איתך על כל דבר, אבל אם אני הייתי מספר לך את כל מה שאני יודע על בגין, הספר היה הרבה יותר ביקורתי. מה שחשוב זה שהנצחת את בגין, ואני, כאיש זקן, יודע שמה שחשוב הוא להנציח את הדמות בהיסטוריה'. אני חושב שהיום, גם אוהדי בגין לא רואים את הספר באופן שלילי, אלא מעריכים אותו. הצורה שבה ספר מתפרש תלויה גם בשינויים שהחברה עוברת. אם לפני עשור הימין הרגיש הרבה יותר חלש ונדרש להגן על דמויות המופת שלו, היום הימין מרגיש הרבה יותר בטוח, ומוכן לקבל ספר שיש בו גם ביקורת על בגין".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 9/08/D344-081-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך התנהלה העבודה מול הקרובים והחברים של הדמויות שכתבת עליהן?

"במקרה של בן גוריון הרגישות נמוכה יותר – מדובר באדם שזכה להכרה ממסדית מעל ומעבר, והפך בעצמו למין ממסד. גם הנכד של בן גוריון, יריב בן אליעזר, יכול לבקר אותו, וגם כשישבתי עם אנשים מהמעגל של בן גוריון, כמו שמעון פרס, התחושה היא שהעיקר שאתה עוסק בבן גוריון, פחות חשוב אם תבקר אותו או לא. אצל בגין, לעומת זאת, זה היה מאוד רגיש, גם כי זו הייתה הביוגרפיה הראשונה, וגם כי כשכתבתי את הספר המשפחה שלו ואנשי מורשת בגין עדיין נאבקו להכניס אותו לקאנון הישראלי, להשוות את מעמדו לזה של בן גוריון. אני יודע בדיעבד שבני המשפחה של בגין לא אהבו את הספר".

גם שילון החליט לוותר על פרטים מסוימים. ב"בן גוריון אפילוג", שעוסק כאמור בשנותיו האחרונות של בן גוריון, אלו שרוב הביוגרפיות נוטות להתעלם מהן, הגיע לידיו סיפור מביך על הזקן שנשאר, בסופו של דבר, מחוץ לספר. "בשנותיו האחרונות, הזיכרון של בן גוריון דעך, ויש אנשים שהחליטו בגלל זה שהוא סנילי ולא צריך להתייחס אליו. בדקתי ומצאתי שבן גוריון היה בעניינים עד החודש האחרון לחייו, והיו לו המון הברקות. אבל לצד זאת, מצאתי את הגרסה המקורית של ריאיון שהוא נתן בגלי צה"ל ביום העצמאות, לפני שערכו את הריאיון לשידור.

"בן גוריון אומר שבמלחמת העצמאות הייתה מדינה שמאוד עזרה לנו, אבל הוא לא מצליח להיזכר בשמה. הוא התכוון לצ'כוסלובקיה. המראיין שואל אותו: 'צ'כוסלובקיה?', ובן גוריון אומר שלא, שזו מדינה בדרום אמריקה, ומבקש מהמראיין להזכיר לו את שמות המדינות בדרום אמריקה. המראיין מבין שלבן גוריון יש בעיה בזיכרון והוא רוצה להתקדם, אבל בן גוריון מתעקש, והם מתווכחים, כשבן גוריון מנסה להיזכר בשם צ'כוסלובקיה ולא מצליח, וכועס על עצמו. זה רגע נוגע ללב. התלבטתי אם להכניס אותו לספר. מצד אחד, יש כאן סיפור מרגש, ומצד שני ידעתי שאם אכתוב אותו זה מה שיישאר מהספר – איך בן גוריון היה סנילי בשנותיו האחרונות. ומכיוון שכל המגמה שלי הייתה להראות שבן גוריון תפקד וחשב וכתב עד סוף חייו ממש, בחרתי לא להכניס את הסיפור הזה.

"מי שיגיד לך שהוא לגמרי אובייקטיבי כשהוא כותב ביוגרפיה, אל תאמין לו", אומרת אניטה שפירא. "לכולנו יש האהבות והשנאות שלנו. אבל אני חושבת שאחרי שאתה חי עם אותה דמות במשך כמה שנים, אתה נותן לחומרים להשפיע עליך, והדעה המוקדמת שלך למעשה מתפוגגת. זה מה שקרה לי עם ברל. בסופו של דבר, הספר לא מציג מנהיג שתנועתו בוגדת בו. הכתיבה שינתה את הפרספקטיבה שלי. כשכתבתי על יגאל אלון, החלטתי לסיים את הביוגרפיה ב־1950, כשהוא היה בן 32, ולהקדיש לשלושים ושתיים השנים האחרונות של חייו פרק סיכום ארוך ודי ביקורתי. הגעתי למסקנה ששיא חייו של יגאל אלון היה כמפקד הפלמ"ח, והמחצית השנייה של חייו לוותה בתסכול מתמיד ובתחושה שהוא לא ממצה את עצמו מצד אחד, ותחושה של הרבה אחרים שהאיש איבד את הקסם שלו. הייתה ביקורת קשה מאוד על מה שכתבתי בפרק האחרון. הרבה מעריצים של אלון לא קיבלו את מה שכתבתי, והתייחסתי לזה בהבנה. אבל זה מה שהעליתי מתוך המחקר שלי, וזו לא תורה מסיני. מותר לחשוב אחרת".

The post "אל תאמין לביוגרף שאומר לך שהוא לגמרי אובייקטיבי" appeared first on מקור ראשון.

כשכרמי אור הייתה בת 13, נסעו הוריה לשליחות של שנתיים בשוודיה לעבודה בהוראה. נערת האולפנה מכפר־פינס נחשפה פתאום לחברה גלובלית חדשה ולא מוכרת, למדה בבית ספר בינלאומי שבו דיברו גם על כלכלה וניהול עצמי, וכשהוריה המשיכו לשנה שלישית בניכר היא חזרה לבדה ארצה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– יתרונות של המטבח הפתוח

– נס או טעות בחישוב: המספרים המוזרים של הדו"ח הסרולוגי

– איילת שקד, אל תמשיכי את הפסטיבל האנטי חרדי

בשנה הזו, כשהיא בת 15 בלבד, הייתה צריכה להתנהל באופן עצמאי לחלוטין, כולל ניהול תקציב. אלה היו השנים המכוננות שהפכו את כרמי אור הבוגרת, היום בת 42, ליועצת כלכלית למשפחות ולארגונים. בקבוצת הפייסבוק שהיא מנהלת, "מרתון פיננסים. בוטיק כלכלי", מתנהלת מתחילת תקופת הקורונה פעילות ענפה של שאלות ותשובות, שידורים חיים בנושאים צרכניים שונים, וניכר כי ההתעניינות בכל מה שקשור לכסף שלנו צומחת בקצב מעריכי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02012_59_00-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אני שואל את אור האם הקורונה הפכה לסוג של מכרה זהב בעבורה כיועצת כלכלית, והיא מפתיעה בתשובה שלילית: "הלוואי. בשלב של התפרצות המגפה היה כאוס. ובתקופה כזו, כסף הוא בערך הדבר האחרון שמעניין אנשים. מתייחסים קודם כול למצב הבריאותי, איפה נעשה את הסדר וכיוצא באלה. החשוב נדחק מפני הדחוף. אחרי שקצת חזרה השגרה, רוב האנשים מפעילים מנגנון הגנה שאומר – 'זהו, הכול הסתדר', וחוזרים לחייהם הקודמים, שוב בלי להתבונן בצורה אמיתית וישרה על הכסף שלנו. הפעילות הערה בקבוצה, שבאה לידי ביטוי גם בטלפונים רבים מספור שקיבלתי בתקופה הקורונה, נבעה בעיקר מאנשים שהיו צריכים עצות דחופות. לא היה שייך לתת להם ייעוץ כולל. עניתי להרבה שיחות חירום ועשיתי משדרי לייב שנגעו בנושאים מאוד ספציפיים, עזרה ראשונה. המטרה שלי היא שלקורונה הבאה – והלוואי שלא תבוא – אנשים יגיעו מוכנים".

רוב האנשים לא מגיעים מוכנים למשבר כזה מבחינה כלכלית?

"זה אולי יישמע אבסורדי, אבל כסף, שלכאורה מסובב את העולם, הוא הדבר האחרון שאנשים מתעסקים איתו באמת, הרבה אחרי דיאטה ובריאות, למשל. ישבתי פעם לשיחה עם חלי ממן, התזונאית שהפכה לאימפריה, ושאלתי אותה מתי גם אני אהיה אימפריה בתחום הייעוץ הכלכלי. לקח לה זמן לחשוב אבל בסוף היא אמרה – 'אני חושבת שאת תהיי אחרונה. מדברים הרבה על מיניות בריאה, זוגיות, סדנאות הורות, דיאטות כאמור, והכסף מעניין אותנו בעיקר בשני מצבים: חירום או שפע. כלומר כשחסר, או כשיש לנו עודף ואז נחשוב במה להשקיע".

נשמע הגיוני. איפה את חושבת שיש בעיה?

"בכל מה שבאמצע, שזה רובנו. יש שכבת ביניים, של לא עשירים ולא עניים, אנשים נורמטיביים עם הכנסה נאה, 20 אלף שקל נטו למשק בית, ורודפים כל הזמן אחרי הזנב של עצמם. זאת שכבה הולכת וגדלה, ודאי במגזר הדתי־לאומי, שלכאורה יש לה אמצעים לחיות חיים טובים, נוחים ושלווים מבחינה כלכלית, ובכל זאת זה אינו המצב אצל רובם. בגיל ארבעים הם מרגישים שהחיים שלהם כל הזמן סביב הגרוש, סביב מה יהיה מחר, למה אנחנו לא מצליחים לעשות את בר המצווה שאנחנו רוצים, למה אנחנו לא יכולים לצאת לטיול שאנחנו רוצים, למה אנחנו חוששים כל כך לקחת שבועיים חופש מהעבודה, שלא לדבר על אומץ להחליף עבודה. לאלה שכבר קרסו יש מספיק גופים ויועצים שיסייעו להם. אני מתמקדת כל השנים, והקורונה חידדה זאת, באנשים נורמטיביים שמרוויחים בסדר, מרגישים שהם מרוויחים בסדר, ובכל זאת כל משבר הכי קטן מביא אותם לתחושה שהכול יכול לקרוס ברגע אחד. אין סיבה שזה יהיה המצב".

איך עושים את זה?

"קודם כול, אפשרי לעשות את זה. לא מעט משפחות שהיו אצלי בייעוץ בשנה האחרונה לפני הקורונה הגיעו למשבר הזה מוכנים, עם קרן חירום מספקת, שגרמה להם לדעת שגם אם יהיו עכשיו שלושה־ארבעה חודשים שבהם אחד מבני הזוג לא עובד, הם בסדר. ישרדו פלוס. זה כמובן לא מגיע משום מקום. מדובר בתהליך זוגי, משפחתי, שבו גם הילדים מבינים מה קורה".

הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין מוצש של מקור ראשון

The post הגיע הזמן לדבר עם הילדים על כסף appeared first on מקור ראשון.

כשאלנתן שלום היה בכיתה ח', אף ישיבה תיכונית לא רצתה שתלמיד בינוני כמוהו ילמד אצלה. "עברתי בעשר ישיבות ולא התקבלתי. באתי למוסדות עם אמא שלי, והייתה אפילו ישיבה אחת שאמרו לה שם: 'תשמעי, גברת, בואי נעצור את זה כבר עכשיו, כי זה יהיה כישלון גדול לשני הצדדים וחבל שככה יהיה צער, אז אין טעם בכלל לקבל את הילד'", הוא מספר.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מצוקת ענף התיירות: העובדים מעדיפים דמי אבטלה על חצי משרה

– הגניבות בצאלים הפכו כר פורה להשפלת צה"ל

– דניאלה ספקטור מרשה לעצמה להיות חשופה מתמיד

מה זה עשה לך בתור נער צעיר, כשקיבלת דחייה פעם אחר פעם?

"בכיתי, לא אשקר לך. מיררתי בבכי לכרית אחרי הישיבה העשירית שלא קיבלה אותי. ריאיון אחרי ריאיון נסחבתי, עד שהבנתי שזה לא קורה, ושחררתי.

"בתחילת כיתה ט' עבדתי במכולת, לא עניין אותי כלום. אמרתי: יאללה, אעבוד במכולת כל החיים, ארוויח כסף וזהו. מוזיקה לא עניינה אותי, הייתי אפילו קצת זייפן. ראיתי שגיטרה במדורות עם החברים עושה אותך מגניב, אז למדתי לנגן כמה אקורדים. בסביבות חנוכה בכיתה ט' חבר שלי אמר לי: מה קורה, אין לך בית ספר? אמרתי לו: לא, אני עובד במכולת. הוא אמר לי: בוא ל'כינור דוד' – ישיבה חדשה, קיימת שלוש שנים".

"כינור דוד" הייתה אז שם חדש בעולם החינוך הדתי – ישיבה תיכונית המשלבת לימודי מוזיקה בתוכנית הלימודים. "הלכתי לשם, באתי לראש הישיבה ואמרתי לו: 'תשמע, אני לא מופרע, אני ילד טוב, פשוט קשה לי קצת בלימודים. תן לי מיטה, תן לי מקום בכיתה, ואני מבטיח לך שאני אעשה פה רק טוב'. הוא אמר לי: אתה יודע מה, אנחנו צריכים קונטרבסיסט. אמרתי 'יאללה'".

הייתה רק בעיה אחת: לא היה לו מושג איך נראה קונטרבס בכלל. "חזרתי הביתה למחשב, ראיתי מה זה והייתי בהלם. זה כלי ענק. לקחתי על עצמי את המשימה הזו, נסעתי בכל שבוע לאקדמיה למוזיקה בירושלים כדי ללמוד קונטרבס אצל מורה פרטית. מהר מאוד הבנתי שאין עבודה בקונטרבס, ואחרי שנתיים עברתי לגיטרה בס". הישיבה התיכונית היא שחיברה אותו לעולם המוזיקה. בין השאר לימדו אותו מורים כמו יונתן רזאל, אהרן רזאל, דניאל זמיר ונאור כרמי.

אפשר לומר שישיבת "כינור דוד" הצילה אותך?

"כן. אני חייב עד היום לרב חגי כהן, שהיה אז ראש הישיבה וקיבל אותי. ב'כינור דוד' נהייתי אובססיבי למוזיקה בצורה שאין לתאר. כשאנשים היו הולכים לחדר האוכל הייתי הולך לנגן. בדרך לבית המדרש הייתי בודק בכל פעם שהפסנתר מכוון. הייתי אובססיבי למוזיקה, וזו אובססיה טובה. עדיף להתמכר לזה מאשר לדברים אחרים. פחות עניין אותי להיות נגן־על, ויותר עניינו אותי הרוחב, הלחנים והמלודיות. הלחנתי את המנגינה הראשונה שלי בכיתה ט'".

כל עכבה לטובה, מעז יצא מתוק – המשפטים האלה אינם רק קלישאות חלולות כשמדובר בסיפור חייו של אלנתן שלום. כך גם בכל הקשור אליו כמוזיקאי. כעת, אחרי שנים שבהן הלחין שירים מצליחים לזמרים מהשורה הראשונה כמו חנן בן־ארי, שירי מימון, מירי מסיקה, ריטה, דוד ד'אור ובניה ברבי, הגיע תורו לפרוץ. הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה שלו, "נושם", מתקבל בחום וכבר הספיק להיכנס לפלייליסט של גלגלצ.

"לפני עשור הופעתי בבית אבי חי בירושלים, סגרתי אולם של 500 איש, והגיעו תשעים. חנן בן־ארי היה שם בתור חבר שלי, בא בגשם עם התינוקת שלו. יום למחרת הוא כתב לי, והיו הודעות שניסו לחזק אותי, אבל הייתי מרוסק. אמרתי: אני עם הבמה סיימתי"

על הסינגל הוא חתום כאלנתן, בשמו הפרטי, ללא שם המשפחה. חוץ מהפקה מהוקצעת ומיוחדת, קצב טוב וסאונד עדכני, ל"נושם" יש טקסט שיכול להתאים היטב לתקופת הקורונה. "שלח סימן קטן מדי פעם שלא אשתגע, שלא אתפקע", נכתב בבית, ובפזמון הוא שר: "נושם בסוף הכול יהיה בסדר / מכוון ת'אור שייכנס לחדר / עושה בנשמה שלי, עושה בה סדר / כמה הרגלים אספתי". "כתבתי את זה לפני שנה", הוא מודה, "פתאום אנשים שולחים לי הודעות: וואו, זה ממש מדבר את התקופה הזו, לנשום עמוק ויהיה בסדר, רק לעבור את זה עם הילדים".

ואתה מרגיש שהתקופה הזו עשתה בנשמה שלך סדר?

"הקורונה עשתה לי סדר. באופן כואב, אפשר לומר, אבל עשתה את זה. יש כל מיני דרכים לעשות בנשמה סדר: אפשר לנסוע לשבועיים באירופה עם בת הזוג, לנקות את הראש ולקחת חופשה מהחיים, או כמו במקרה הזה – להכניס את החיים לבית ב־200 קמ"ש, ולעשות שם סדר".

את הטקסט הוא כתב יחד עם שחר הדר, שכתבה גם את מילות השיר "בין קודש לחול", הלהיט של אמיר דדון ושולי רנד. "את שחר הכרתי הרבה לפני 'בין קודש לחול'. אני כתבתי רק את הבית של 'נושם', והיא החזירה לי אותו משופץ ומחודד יותר, והביאה גם את המילים לפזמון".

"התפללתי לעוף מהר מ'דה וויס'"

כמו במערכת החינוך, גם בקריירה המוזיקלית שלו נאלץ אלנתן לעבור דרך חתחתים בניסיון לזכות בהכרה. "יש אנשי צללים שעוברים לפרונט – ויש אנשים שמנסים בפרונט ולא הולך להם, הולכים לצללים כדי לעשות בירור פנימי, ואז חוזרים. אני חושב שאני מהקבוצה השנייה. ניסיתי הרבה זמן, הוצאתי לפני יותר מעשור שיר שקראו לו 'אמונה' וחשבתי שהנה זה קורה, התחלתי לסגור הופעות. להופעה הראשונה שלי בצוללת הצהובה הגיעו 200 איש, ואמרתי לעצמי שזהו, אפשר לסגור אולמות של 500 איש… הייתי חי בסרט עמוק מאוד. הייתי בן 22, חייתי על 200 קמ"ש וחשבתי שזה הולך לקרות".

מתי חטפת את הכאפה?

"הופעתי בבית אבי חי בירושלים, סגרתי אולם של 500 איש, והגיעו תשעים. לא אשכח את מי שבא, חנן בן־ארי היה שם בתור חבר שלי, בא בגשם עם התינוקת שלו. יום למחרת הוא כתב לי, והיו הודעות שניסו לחזק אותי, אבל הייתי מרוסק. אמרתי: אני עם הבמה סיימתי. אבל זה ג'וק שלא עוזב אותך, זו מפלצת שאוכלת אותך מבפנים. אחרי שנה חזרתי להופיע בסלונים, חשבתי שוב שהנה זה קורה. סלון אחרי סלון, 39 סלונים, וזה פשוט לא קרה. אז אמרתי: אני הולך אחורה, חוזר לעצמי".

יום אחד עלתה בראשו מנגינה ששינתה את חייו. "שלחתי את המנגינה לחנן, שבדיוק הוציא את 'ממך עד אליי', הסינגל הראשון שלו. למדנו יחד בישיבת ההסדר במצפה־רמון; הייתי שם רק חודש, אחרי זה המשכתי בדרכי. הוא השתגע על המנגינה ואמר לי שהוא ישלח את הטקסט מיד. זה היה בשלוש בלילה. בוקר למחרת נפגשנו, שבועיים אחרי זה הוקלטה סקיצה, ובתוך חודש וחצי זה כבר היה ברדיו. זה היה פשוט טיל בליסטי".

השיר המדובר הוא "אמא אם הייתי". הטקסט שבן־ארי חיבר ללחן נכתב על העקירה מגוש קטיף, והשיר הפך להצלחה גדולה. "רצו לקרוא לשיר הזה בכלל 'שיר ערש', עד שבוע לפני שהוא יצא", הוא מגלה, "חנן אמר שאפשר לשים את המנגינה הזו בתיבת נגינה. אם תשמע רק את המלודיה, תוכל ממש לדמיין אמא מחזיקה את התינוק שלה. לפני שהשיר יצא חנן אמר לי: מתוקי – ככה הוא קרא לי – אנחנו נעשה את זה 'אמא אם הייתי'. אמרתי לו: אני איתך".

"כש'אמא אם הייתי' פרץ עוד האמנתי שאני יכול להמשיך להופיע כאלנתן, ניסיתי שוב, ועוד פעם טעיתי. רק אחרי זה ממש החלטתי לסגת. הבנתי שזה המקום שלי כרגע, והתחלתי לתת שירים לאחרים", הוא מספר.

מאותה נקודה העניינים התחילו להתגלגל, ודבר הוביל לדבר. "אחרי 'אמא אם הייתי' שירי מימון פנתה לחנן ואמרה לו: אני רוצה שיר עם כזו עוצמה של בלדה. הוא אמר לה: 'זה לא אני, זה אלנתן', והיא אמרה בתמיהה: מי זה אלנתן? הוא הפנה אותה אליי, היא שלחה לי מייל וכתבה שהיא תשמח שנעבוד ביחד. היא צירפה באותה הודעה טקסט של נעם חורב (פזמונאי, ש"מ). אגב, לנעם חורב שלחתי את הלחן של 'אמא אם הייתי' שנתיים לפני כן, והוא לא הגיב על המייל בכלל. זו בדיחה שאנחנו מספרים בסדנאות אחד על השני. הוא אומר על זה משהו מדהים: לכל דבר יש את הזמן שלו, ולפעמים אתה לא רואה משהו כדי שהוא יקרה".

הוא הלחין לשירי מימון שני שירים, "אחותי" ו"יש לי הכול". כשניגש לאודישנים של התוכנית "דה וויס", נוצרה לו הזדמנות חדשה. "הייתי בעונה הרביעית, מירי מסיקה הייתה שם מנטורית. מיד אחרי האודישן היא אמרה לי: 'אני רוצה ממך שיר, לא משנה לי איזה'. למחרת דיברנו בטלפון, ודברים קרו מהר מאוד".

"כשהשיר 'נושם' נכנס לפלייליסט, מירי מסיקה כתבה לי: 'במקרה שלך באמת רק כשהכול מדויק נפתחת לך הדלת. כאילו שמרו עליך עד שתדייק את עצמך'. זה משפט שלכאורה הייתי אמור להיפגע ממנו, אבל באמת לא הייתי מדויק עד עכשיו"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201721_07_22-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בתוכנית עצמה הוא הגיע עד לשלב הדו־קרב. הוא התחרה מול בניה ברבי, והם שומרים על קשר ביניהם עד היום. שלום אף הלחין בהמשך את השיר "אחרי שייגמר", שברבי מבצע. "התפללתי לעוף מהר. רציתי לקבל חשיפה כמלחין, לא באתי כדי להיות מגה סטאר. באתי מכוון מאוד. אגב, מי שבא לתוכנית ריאליטי כשהוא לא מכוון משלם מחיר כבד מאוד".

באיזה מובן?

"אם אתה מגיע לתוכנית ריאליטי עם ציפיות ענק, זה קצת כמו מישהו שממלא לוטו ובטוח שהוא הולך לזכות. חייבים להיות עם הרגליים על הקרקע ומכווני מטרה. חשבתי שהפורמט יכול להניע את הקריירה שלי כמלחין. באתי בידיעה שאני רוצה רק לעבור את שלב הכיסאות המסתובבים, לקבל את ההכרה כמלחין וללכת. וממש כך היה".

עד היום הוא הלחין למירי מסיקה ארבעה שירים (האחרון שבהם, "חוה", יצא השנה). "עם מירי אני ממש בקשר חברי, אני מתייעץ איתה ולומד ממנה המון. אנחנו עובדים הרבה, יש פינג־פונג שכל הזמן קורה בינינו, לאו דווקא על דברים שיוצאים בסוף. זה כמו שחקן כדורסל שמתאמן הרבה ופעם בכמה זמן יוצא למשחק ומראה את הביצועים".

ולא מדברים על פוליטיקה.

"משתדלים שלא".

אתם באים מתפיסות שונות מאוד.

"אנחנו משתדלים לא להיכנס לזה. לא שהיא שמאלנית קיצונית או שאני ימני קיצוני, אבל יש הרבה חילוקי דעות. קלישאתי ככל שזה יישמע, המוזיקה באמת מגשרת על המון דברים. גם ממי שנכנס אליי לאולפן אני אומר: בוא נעשה מוזיקה, עזוב אותך מפוליטיקה. אנחנו מייצרים שפה שאמורה לגשר על כל הפערים האלה".

להדליק נר

לאמנים יש כל מיני דרכים לזמן את המוזה. לאלנתן שלום יש דרך משלו לבקש סיעתא דשמיא. "לפני שאני ניגש להלחנה, אני תמיד מדליק נר ומתפלל. מבקש להיות חלק ממשהו שצריך לרדת לעולם".

מה, ברכה בנוסח אישי?

"תפילה. אם זה לא קורה, אז כנראה אני לא הכתובת ללחן שצריך לרדת. אני לא מאמין ב'כוחי ועוצם ידי' כל כך. הבנתי ש'אמא אם הייתי' בכלל לא קשור אליי, זה משהו שהיה צריך לרדת לעולם ולרפא הרבה לבבות".

גם הרצון להעניק שיר לריטה התחבר אצלו לתפילה אישית. "כשאני מלחין שיר טוב והוא לא מוצא בית זה מצער אותי, אבל אני יודע שבסוף הוא ימצא בית. הייתה שנה שבה ריטה הופיעה בפסטיבל חוצות היוצר, והלכתי לראות אותה עם אשתי. עמדתי בהופעה וממש התפללתי. אמרתי בלב: אני לא רוצה לעבוד עם ריטה או להלחין לה אלבום, אני רוצה רק לתת לה שיר אחד".

"קיבלתי שיחת טלפון ושמעתי מעבר לקו 'היי, מה נשמע, מדברת איטה' – לא שמעתי טוב, כי חתכתי ירקות בשביל הבנות שלי לארוחת ערב… חשבתי שזו בטח אחת השכנות. פתאום זיהיתי את חיתוך הדיבור, ואני אומר לעצמי: יואו, זו ריטה, א־לוהים ישמור!"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0715140038001-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לפעמים חלומות מתגשמים, ובמקרה הזה, הרגע הגדול הגיע כעבור שנה. "קיבלתי שיחת טלפון, ושמעתי מעבר לקו 'היי, מה נשמע, מדברת איטה' – לא שמעתי טוב, כי תוך כדי השיחה חתכתי ירקות בשביל הבנות שלי לארוחת ערב… שמעתי 'איטה', חשבתי שזו בטח אחת השכנות שרוצה לבקש משהו בשביל הנכד שלה או משהו בסגנון. פתאום זיהיתי את חיתוך הדיבור, כשהיא אמרה לי 'נורא התרגשתי מהשיר', ואני אומר לעצמי: יואו, זו לא איטה, זו ריטה, א־לוהים ישמור! ממש ככה. סימנתי לאשתי בעיניים פעורות, והיא אמרה 'מה קרה, זה מס הכנסה?' בתמיהה. אמרתי לה: לא לא, זו ריטה!"

איך היא הגיעה אליך?

"שאלה נהדרת. באותה תקופה עבדתי עם נעם חורב על שירים למירי. עבדנו על שיר שהוא כתב, 'ביני ובינך', ונעם פשוט שלח לה את השיר ואת מספר הטלפון שלי אפילו בלי להגיד לי. היא התקשרה וסיפרה שהיא נרגשת מהשיר הזה, והציעה שנקליט סקיצה. הגענו לאולפן, הקלטנו, אבל היא הרגישה שזה לא מתאים לה. היא אמרה: 'אני מרגישה שאני לא עושה מספיק כבוד לשיר. אבל אני רוצה לשלוח לך משהו אחר, טקסט שכתבתי'. היא הקריאה לי את גרסת הטיוטה הראשונה של 'קחי לך', זה היה עמוד וחצי של מכתב שהיא כתבה לבת שלה. היא שלחה לי את הטקסט, ולא ידעתי איך אלחין טקסט ארוך כל כך. שאלתי אם אוכל לגעת במילים ולסדר את זה, וריטה אמרה: אני סומכת עליך, תעשה מה שאתה רוצה.

"חזרתי הביתה ואשתי אמרה לי: לא משנה מה, אתה מצליח להלחין את זה. עשיתי את הטקס הקבוע, הדלקתי נר וניגשתי לטקסט. ניסיתי להיכנס לדמות של אמא, לחשוב מה הדברים שכל אמא הייתה יכולה לומר לבת שלה. התחלתי ללקט מילים מתוך המלל, זה היה טקסט ארוך ויפה. סידרתי את הטקסט לכדי שיר והלחנתי אותו. שלחתי את ההקלטה לריטה. בדרך כלל לוקח לאמנים זמן להגיב, אבל היא חזרה אליי אחרי שלוש דקות וחצי בדיוק. היא אמרה לי: 'אין לי מה לומר, רק אומר שאני ממש נרגשת'".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201811_02_17-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך "קחי לך" התגלגל והפך לדואט של ריטה עם הבת שלה, משי קליינשטיין?

"שבוע אחרי זה ריטה התקשרה אליי ואמרה לי: השמעתי את זה למשי, היא התרגשה מאוד, והציעה שאולי נוסיף עוד בית והיא תשיר אותו. אמרתי שזה נשמע נהדר, ונפגשנו שלושתנו. היה מעמד מרגש. משי כתבה בית והוא היה כל כך טהור, לאף אחד מאיתנו לא היו הערות עליו. גלעד שמואלי הפיק את השיר ויצאנו לדרך מהר מאוד".

השיר הושמע הרבה ברדיו, צעד במצעדים ועל הדרך הזניק את הקריירה הצעירה של משי קליינשטיין כזמרת. "בכל פעם בחיים שלי, ברגע ששחררתי קרו דברים מדהימים", אומר אלנתן. "כשרציתי נורא – שום דבר לא קרה. שלחתי לריטה המון הודעות וניסיתי להגיע אליה גם דרך המנהלת שלה, ובסוף היא התקשרה אליי. משהו בהרפיה גורם למציאות לזוז".

הפריחה של נרקיס

הוא בן 33, נשוי לרבקה ואב לארבע בנות. חובש כיפה סרוגה ומתגורר ביישוב כוכב־השחר בבנימין. מלבד היותו מוזיקאי ויוצר, הוא גם מפיק מוזיקלי. אנחנו יושבים לשיחה באולפן בתל־אביב. "אני לא מגדיר את עצמי כזמר. אני מוזיקאי, יוצר. פחות מנסה לומר לאנשים 'תראו את היכולות הווקאליות שלי', ויותר מנסה לשים את הנשמה שלי על הבמה ולגעת בלבבות", הוא מסביר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201822_49_00-750x565.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

באולפן הוא גילה יום אחד את הזמרת נרקיס, לפני שהתפרסמה וזכתה להצלחה. "נרקיס באה אליי לפני ארבע שנים לאולפן והתחלנו להקליט סקיצות. היא אמרה לי: אני רוצה לעשות מוזיקה. היא השמיעה לי 18 שירים, סקיצות שהקליטה. הצבעתי על השיר 'שדות' ואמרתי לה: 'זה יצליח, זה לרדיו, וזה מרגש. אני אומר לך, זה יצליח'. הייתי ממש נחרץ. באותה תקופה פנו אליי מ'דה וויס' והזמינו אותי לאודישנים, והתלבטתי אם להמשיך בעבודת ההפקה עם נרקיס. התחלנו להפיק EP (מיני־אלבום, ש"מ). היא התקשרה אליי ואמרה שהמפיק צח דרורי ממש התעניין בעשייה שלה, ונראה לה שהיא תמשיך איתו. אמרתי לה שאני שמח שהיא הולכת לידיים טובות. חששתי שלא אהיה שם בשבילה, כי היא באמת אמן בסדר גודל משמעותי. היא שלחה לי עדכונים לאורך הדרך בהכנת האלבום הראשון, והתרגשתי מזה. בהחלט, דריכת הרגל הראשונה שלה הייתה אצלי באולפן".

כאמור, למרות כל התהפוכות, הדחף להופיע ולשיר בעצמו לא עזב את אלנתן וכעת הוא עובד על אלבום הבכורה שלו. הקורונה עיכבה את תהליך הכנת האלבום, אבל כבר נקבעה הופעת בכורה בזאפה הרצליה ב־6 בספטמבר.

כמה זמן כבר לא הופעת בצורה מסודרת?

"התארחתי המון בהופעות של אחרים בשנה האחרונה, אצל בניה, אצל חנן ואצל מירי, עם שירים שכתבתי לאחרים. אבל במה היא לא משהו שחדש לי".

מה המדינה צריכה לדעתך לעשות כדי לסייע לאמנים עכשיו, בעקבות הקורונה?

"זה כואב לי נורא. אני לא מאמין בלקטר ולרטון, כל החיים הייתי על הרגליים האחוריות כדי להשיג את מה שאני רוצה להשיג בעולם, אני לא יושב ומתבכיין – אבל במקרה הזה הייתי מצפה מהמדינה להיות יצירתית, לתת מקום להמון אנשים שעוסקים בעולם הבמה. מסביב לכל אמן יש קרוב למאה איש שעובדים ללא הפסקה, יח"צ, תאורה, סאונד, נגנים, חדרי חזרות ועוד. הייתי מצפה להתייחסות מסוימת. התעלמות זה הדבר הכי מעליב שיכול לקרות מבחינתי".

בכוכב־השחר הוא גר קרוב לתשע שנים. באודישן שלו ב"דה וויס" לפני מספר שנים הוא אפילו נקלע לעימות קצר עם אביב גפן, אחד המנטורים בתוכנית, בנוגע לבחירת מקום מגוריו והסיכון שלכאורה טמון בה.

"הקורונה עשתה לי סדר. יש כל מיני דרכים לעשות בנשמה סדר: אפשר לנסוע לשבועיים באירופה עם בת הזוג ולנקות את הראש, או כמו במקרה הזה – להכניס את החיים לבית ב-200 קמ"ש, ולעשות שם סדר"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02011_38_54-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

יש אנשים רבים בתעשייה שרואים את המקום שאתה גר בו בצורה שונה ממקומות אחרים – ואתה לא.

"אנשים קוראים לזה התנחלות, ואני פשוט קורא לזה התיישבות. אני לא גונב ולא עושה שום דבר שהוא לא בסדר. אני במקום שהיה היאחזות נח"ל, המדינה אמרה לנו לגור שם. דברים השתנו בפוליטיקה ופתאום זה נהיה מוקצה, אבל זה לא באמת מוקצה בעיניי. זה יישוב מקסים ומהמם, אני אפילו נבוך מזה שאני צריך להצדיק את היישוב שלי".

הרגשת לפעמים שזה גובה מחירים מסוימים?

"לא, אני גר שם מבחירה, ואני ממש מאמין שזה שומר עליי. המקום הזה עוטף אותי. לא בטוח שהעיר הייתה עושה לי טוב. אני מרגיש שם הכי בטוח שיש. כשאני מגיע לעיר אני לוקח אוויר, כמו בכניסה מתחת למים, ואז חוזר הביתה".

אתה מרגיש לפעמים שאתה נאלץ להיכנס לעמדה של מנפץ סטריאוטיפים בנוגע למקום שבו אתה חי?

"זה מתיש אותי נורא, ובגלל זה אני גם מתחמק מזה. אני בא לעשות מוזיקה. קורה שאני יושב עם אמנים ואנחנו מדברים על זה שהשמאל מבקר אותנו על כך שאנחנו כביכול לא הומניים כלפי ערבים, ואני אומר בשיחות האלה בפשטות: חבר'ה, אני עושה איתם קניות, אני עומד איתם בתור בקופת חולים, אני חי איתם באהבה ובשלום ובאחווה. נכון, יש כל מיני פיקים מורכבים ויש טרור. אבל אני תמיד בורח מהשאלות האלה. אם אנשים שואלים איפה אני גר, אני עונה שזה מעל ים המלח. בשביל מה להיכנס לפינות האלה?"

כשהכול מדויק

הוריו נולדו בתוניס ועברו לצרפת בשנות נעוריהם. הם עלו לארץ בשנות השמונים, כשהם קרובים לסוף העשור הרביעי לחייהם. אלנתן הוא בן הזקונים, הקטן מבין שלושה אחים, ונולד כבר בארץ. בבית דיברו צרפתית, אבל הוא ענה בעברית.

"אני מושפע מהבי ג'יז, ממריה קרי, מהביטלס… ההורים שלי חוזרים בתשובה, והם לא הכירו שיר אחד בעברית", הוא מספר, "שבוע אחרי שהתחתנתי היה לי יום הולדת ואשתי נתנה לי במתנה אוסף של שירי 'ארבע אחרי הצהריים', שאכיר שירים עבריים קלאסיים. הכרתי בעיקר מוזיקה לועזית, ומעט להיטים שהיו פה בשנות התשעים, כמו של אתניקס".

"לפני שאני ניגש להלחנה, אני תמיד מדליק נר ומתפלל. אם זה לא קורה, אז כנראה אני לא הכתובת ללחן שצריך לרדת לעולם. הבנתי ש'אמא אם הייתי' בכלל לא קשור אליי, זה משהו שהיה צריך לרדת לעולם ולרפא לבבות"

הוא גדל בשדמות־מחולה שבבקעת הירדן, משם עברה המשפחה ליישוב פסגות. במשך שנה היה עם משפחתו בשליחות בצרפת, שם אביו עבד בבית ספר יהודי. "הייתי שם בכיתה ו'. בשעות הבוקר, משמונה עד עשר, אבא שלי שם אותי בכיתה א' כדי שאלמד את השפה", הוא נזכר. זה השתלם, והיום הוא דובר צרפתית. כשהוא נשאל האם הוא מתכנן לשיר בשלב מסוים בצרפתית הוא עונה שהאפשרות בהחלט עומדת על הפרק.

לאחר השליחות בצרפת עברה המשפחה לירושלים, ובתום שלוש שנים בבירה הם חזרו לפסגות. אחרי הלימודים בישיבת "כינור דוד" הוא שירת כלוחם בצנחנים, והכיר את אשתו לקראת סוף השירות. "היא עשתה שירות בקריית־שמונה, אני הייתי בחרמון. הכרנו באוטובוס".

בקיץ 2018, לאחר תקופה ארוכה שבה היה עסוק בעיקר בכתיבת שירים לאחרים, הוציא את השיר "אחד ועוד אחת". "הוא היה פיילוט. לא סגרתי שום הופעה ולא רצתי לשום מקום, רק רציתי לעשות טסט. בדקתי את השטח וראיתי שזה נגע בהרבה אנשים", הוא מגלה.

אתה מרגיש שמשהו בך השתנה?

"אני מאמין שהמציאות משתנה על פי מה שמתחולל אצלך בלב. יש משהו בהרפיה שמזמן הרבה טוב. מירי (מסיקה, ש"מ) ואני קרובים מאוד, וכש'נושם' נכנס לפלייליסט של גלגלצ היא כתבה לי: 'במקרה שלך באמת רק כשהכול מדויק נפתחת לך הדלת. זה כאילו שמרו עליך עד שתדייק את עצמך'. זה משפט שלכאורה אתה אמור להיפגע ממנו – מה, לא הייתי מדויק עד עכשיו? אז כן, לא הייתי מדויק עד עכשיו. אני חי עם זה בשלום. יכול להיות שאם היא הייתה אומרת לי לפני שלוש שנים שאני לא מדויק, הייתי נעלב. אבל עכשיו, אחרי שראיתי שהעשייה מאחורי הקלעים מבורכת וגורמת להבשלה האישית שלי, קיבלתי את זה".

הוא מעדיף שלא יראו בו רק חלק מגל היצירה האמונית ששטף את המוזיקה הישראלית. "כשאתה שם מישהו בתבנית זה אומר שאין לך יכולת להכיל אותו באמת. אם לאנשים קל יותר לקטלג אותי כדתי או כמתנחל – בכיף, אני לא אפּגע. אבל מבחינה אישית אני בורח מתבניות".

אבל כן אפשר לומר שאתה נהנה מהמגמה שבמסגרתה ניתנה חשיפה גדולה יותר לטקסטים אמוניים ברדיו.

"לא ניתנה יותר חשיפה; הקהל מחפש משמעות. אנשים מחפשים להיאחז במשהו שימלא את הריק שנמצא בלב לכל אחד, במידה כזו או אחרת. גם מי שמאמינים בא־לוהים ב־200 קמ"ש מחפשים מישהו שידבר אותם".

שמתי לב שאתה אומר הרבה "200 קמ"ש".

"אני חי על זה".

צפו בשיר: נושם

The post "לפני עשר שנים חשבתי שאני עם הבמה סיימתי" appeared first on מקור ראשון.

The post ועידת התפוצות הבינלאומית של מקור ראשון: לוח הזמנים המלא appeared first on מקור ראשון.

ההלכה מייחסת חשיבות רבה למה שהאדם מוציא מפיו, למשל בדיני שבועות ונדרים. מאידך גיסא, ההלכה גם מייחסת חשיבות למחשבתו וכוונתו של האדם, למשל הצורך בכוונת הלב כדי לצאת ידי חובת המצוות. אולם מה קורה אם הדיבור והמחשבה סותרים זה את זה?

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– פרשת בהעלותך: האמת מעוררת תשובה

– ישראלים עברו להודו כדי להתחבר לעולם, וגילו שאין כמו בבית

– "התחלה": אייל דביר מגשים חלום עם סינגל חדש

לשון סובייקטיבית ואובייקטיבית

המפטי־דמפטי, מעליזה בארץ הפלאות, מעמיד אותנו בפני בעיה. הוא אומר לעליזה: כשאני משתמש במילה, הרי משמעה בדיוק כמשמע שאני בוחר לתת בה, לא פחות ולא יותר… השאלה היא מי יהיה האדון, זה הכול.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-21.08.16-750x563.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מסתבר שגם חז"ל היו צריכים להתמודד עם עניין מעין זה – הכוונה הפרטית והנסתרת שהאדם עשוי לתת למילותיו. המשנה בשבועות (ג,ח) דנה בהגדרת שבועת שווא ומביאה מספר דוגמאות. אחת מהן היא שהאדם נשבע "אם לא ראיתי גמל שפורח באויר". על כך שואל רבינא את רב אשי: "ודלמא האי גברא ציפורא רבא חזי, ואסיק ליה שמא גמלא, וכי קא משתבע אדעתיה דידיה אישתבע?". אולי ציפור ראה וקרא לה גמל ונשבע על דעתו זו? ממשיך רבינא ואומר (בתרגום לעברית): ואם תאמר שכשנשבע הולכים אנו אחר היוצא מפיו ולא אחר כוונתו, אם כך מדוע מי שמחויב שבועה בבית־דין אומרים לו: דע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת בית־דין? האם אין זאת משום שחוששים אנו שכאשר אדם נשבע שנתן לחברו מעות, הוא בעצם נתן לו רק איסקונדרי (חתיכות עץ למשחק) וכינה אותן מעות? על כך עונה רב אשי: לא! החשש הוא אחר. משום "קניא דרבא", ועל כך בהמשך.

רבינא ורב אשי חולקים בשאלת תקפותה של "השפה הפרטית". לפי רבינא – עלינו להביא בחשבון שהאדם הוא האדון על משמעות המילים והוא יכול לשנותן, כדברי המפטי־דמפטי. לכן, כשבית דין משביעים אדם, הם נזקקים להכרזה שהשבועה תהיה על דעתם. רב אשי אינו מסכים ומבטל לחלוטין אפשרות זו.

במאמר "ידות נדרים" שכתבתי זה מכבר הוצגו שתי גישות עקרוניות לשפה האנושית. הגישה הראשונה, הסובייקטיבית, היא המחפשת את כוונת האדם מאחורי הדברים הנאמרים. את הגישה הזו מוביל אביי. הגישה השנייה, גישתו של רבא, היא אובייקטיבית וטוענת שבכל הנוגע למחויבויות הלכתיות ומשפטיות, כוונת האומר איננה אלא "דברים שבלב", אשר אינם יכולים ליצור מחויבות. המחויבות נוצרת מתוך המובן החד־משמעי שהשומע המשכיל ייתן לדברים הנאמרים, תוך שהוא לוקח בחשבון את מלוא ההקשר ואפילו מפעיל אומדנויות והנחות מתקבלות על הדעת.

המקל של סנצ'ו

לדעתי, הגישה הסובייקטיבית של אביי המתחשבת יותר בכוונת האומר פותחה והורחבה על ידי רבינא, שמביא בפנינו את החשש לשימוש בשפה פרטית כמו המפטי־דמפטי. רב אשי, לעומתו, הולך בעקבות הגישה האובייקטיבית של רבא ואומר: "אזלינן בתר פומיה ולא בתר דעתיה" – אין אנו מקבלים את אפשרות השפה הפרטית. הבעלות על השפה והמילים מופקעת מהאדם הפרטי ועוברת לקהילה הדוברת אותן. האדם מוותר מלכתחילה על השימוש ב"שפה פרטית" בכל הנוגע לקומוניקציה האנושית ומתחייב במה שיוצא מפיו לפי המשמעות הסטנדרטית של השפה.

עבור רבינא, השפה הפרטית היא עדיין אופציה קיימת שצריך להביאה בחשבון, ולכן, במקרה של שבועה מדגישים באופן מפורש או לא שמשמעות השבועה תהיה על פי דעת בית דין. בניגוד אליו, רב אשי לא נזקק להתניה כזו כנגד השימוש ב"שפה הפרטית". אם כך מדוע בכל זאת בית דין מתנים שהשבועה היא על דעתם? לפי רב אשי, הסיבה היא אחרת. זאת כדי למנוע מקרים מהסוג של "קניא דרבא" [=הקנה של רבא]. למרבה הפלא, מקרה זה המתואר במסכת נדרים (דף כה) מופיע באופן דומה להפליא ב"דון קיחוטה" של סרוונטס! וזוהי אחת הדוגמאות להשפעה היהודית על ספר זה. אני משאיר לכם, הקוראים, למצוא את הדמיון או את ההבדלים.

הסיפור הוא כזה: סנצ'ו פנסה, נושא כליו של דון קישוט, הופך למושל עיר ולשופט. מגיעים לפניו שני זקנים. אחד מהם מחזיק בידו מטה. הזקן השני פתח ואמר: הלוויתי לבן־אדם מהוגן זה עשרה מטבעות זהב טהור… והוא משתמט מלשלם… אין עדים לעניין ההלוואה ולא לעניין הסילוק, מכיוון שלא פרע לי כלל; רצוני אפוא שהוד מעלתו ייטול ממנו שבועה, ואם יישבע שסילק לי הריני לפטור אותו מיד. הזקן מחזיק המטה ענה: "מודה אני, אישי, שהוא הלווה לי… הריני מוכן לישבע שהחזרתי". בתוך כך מסר הלווה את המטה שבידו לידיו של המלווה, וביקש שיחזיק בו במשך השבועה, כאילו המקל מפריע לו להישבע, ואז נשבע. שני הזקנים פנו לצאת ואז פנה סנצ'ו אל הלווה וביקש ממנו את המטה. אז ציווה לשבור את המקל ובתוכו ממש נמצאו עשרה מטבעות זהב.

אכן, גם לפי רב אשי שאינו מקבל את החשש משפה פרטית של הנשבע, עדיין בית־הדין צריך להתגונן כנגד מצב של "קניא דרבא", או המקל של סנצ'ו פנסה, שבו השבועה יכולה להתפרש דו־משמעית ולכן נזקקים להכרזה שהשבועה על דעת בית־דין.

מקרה של אונס

כך או כך, בין לרב־אשי ובין לרבינא, בכל הנוגע לשבועות, השפה הפרטית בטלה ואדם אינו יכול להישבע על סמך פרשנותו הפרטית לשבועתו. אך האמנם כך הוא? יש מקרה חריג. המשנה בנדרים (ג,ד) אומרת: "נוֹדְרִין לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וְלַמּוֹכְסִין שֶׁהִיא תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּרוּמָה. שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ". מבלי להיכנס יותר מידי לפרשנות, נאמר שהמשנה מתירה לאדם לנדור נדר שאינו נכון כדי להציל את ממונו מעושק ומגזל. הגמרא מסבירה באיזה אופן מותר לעשות זאת. רב עמרם בשם רב מפרש שהאדם נודר בלשון מעין זו: "יאסרו פירות העולם עלי אם אינן של בית המלך", כאשר בליבו הוא מוסיף את המילה "היום". זאת אומרת שהפירות ייאסרו עליי בהנאה רק היום, וכך לכאורה הנדר אינו שקרי. הגמרא מסבירה שלמרות שדברים שבלב אינן דברים, לגבי אונסין שאני.

כיצד הסתייגות כזאת, הנאמרת בלב, יכולה להיות בעלת תוקף? הלוא דברים שבלב אינם דברים? הלא האדם חייב לוותר על השימוש בשפה הפרטית לטובת הקומוניקציה החברתית? במקרה של אונס, חוזרת סמכות השפה לרשותו של כל אדם. האדם מקבל חזרה את הריבונות על השפה שלו, דווקא כשהוא איבד את הריבונות על מעשיו.

The post לקבל חזרה ריבונות על השפה, דווקא מאובדן הריבונות על המעשים appeared first on מקור ראשון.

השקט המוחלט שעטף בשבועות הקורונה האחרונים את שכונת אפר ווסט במנהטן שבה אני מתגורר, הופר ברגע אחד. בסוף השבוע שעבר, התחלפה הדומייה ברעש מפגינים שהגיעו מכיוון שכונת הארלם. הם קראו קריאות שדרשו צדק, לצד מילות גנאי למשטרה. גם השמיים נמלאו לפתע ברעש של מסוקים משטרתיים, שפיקחו על הנעשה מלמעלה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מגלים את אמריקה: על עסקת טראמפ, חוזרים בתשובה וסיגריות

– בני גנץ מודה: "לא עשינו די למען יהדות התפוצות"

– ישראלים עברו להודו כדי להתחבר לעולם, וגילו שאין כמו בבית

הצטרפתי לצועדים. גברים ונשים, שחורים ולבנים, צעירים ומבוגרים. הם נשאו שלטים וקראו קריאות נגד הגזענות והאלימות המשטרתית המתמשכת כלפי הציבור השחור בארה"ב. "זה פשוט לא יכול להימשך ככה", אמר לי מפגין בשם ראלף, שעטה מסכה על פניו וניסה לשמור מרחק סביר מהסובבים. "רק לפני שבוע ראינו פה סרטון של אישה לבנה מבוגרת בסנטרל פארק, שאיימה על בחור שחור שבסך הכול ביקש ממנה לקשור את הכלב שלה ברצועה. היא אמרה שתתקשר למשטרה ותתלונן שאפרו־אמריקני תקף אותה. לא יכול להיות שהמשטרה תהפוך לכלי איום כלפי הציבור השחור, רק בגלל צבע העור שלנו. זה נמאס וזה פשוט חייב להשתנות". ההפגנה, שאליה הגיעו כמה אלפי אנשים, אובטחה בידי כוחות משטרה גדולים, שנאלצו לשמוע קריאות נאצה כלפיהם, אך האירוע לא הפך אלים או מסוכן.

ביל קאנון:"האשמה היא בפוליטיקאים, לא במשטרה. התפקיד שלהם הוא לפתח את החינוך ולקדם את השכונות החלשות"

לא בכל מקום זה היה כך. חודשיים וחצי לאחר פרוץ מגפת הקורונה שנספו בה יותר ממאה אלף איש, קיבלה המציאות בארה"ב תפנית חדה וקשה. ימים ולילות של הפגנות, שחלקן כוללות גם ניפוץ שמשות של חנויות ומעשי ביזה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1SN3SE-e1591250664454.jpg 491w" sizes="(max-width: 256px) 100vw, 256px" />

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1SK8YA-e1591250615275.jpg 368w" sizes="(max-width: 209px) 100vw, 209px" />

הכול החל במהלך 'יום הזיכרון' שצוין במדינה לפני עשרה ימים. במיניאפוליס, העיר הגדולה במדינת מינסוטה, הוזעקה המשטרה המקומית לטיפול בתלונה על גבר שחור בשם ג'ורג' פלויד. הוא נחשד כי ניסה לשלם במעדנייה בשטר מזויף. אנשי המשטרה שהגיעו למקום טענו כי פלויד התנגד פיזית למעצר – טענה שהופרכה מאוחר יותר בעזרת צילומים ממצלמות אבטחה של בתי עסק סמוכים. במהלך העימות בין הצדדים הוטח פלויד פעמיים אל הארץ ובשלב מסוים, שתועד בסרטונים קשים לצפייה, נצפה שוטר בשם דרק שובין לוחץ את ברכו על צווארו של פלויד במשך 8:46 דקות. פלויד חזר ואמר שאינו יכול לנשום, התחנן על חייו וזעק בחוסר אונים. אחרי כמעט שש דקות, איבד את הכרתו, אך שובין לא הניח לו. אמבולנס שהגיע למקום פינה את פלויד בן ה־47 לבית חולים, וזמן קצר לאחר מכן נקבע מותו.

"הרצח של פלויד הוא מזעזע. אין שום הליך משטרתי שבו מישהו אמור ללחוץ עם הברך על צוואר של עצור במשך תשע דקות, כשהוא אזוק ולא מתנגד", קובע ביל קאנון, ששירת במשך 27 שנה במשטרת ניו־יורק. "ברור לכולם שהשוטר חייב היה להיעצר, ולהתמודד עם מעשיו בבית משפט. אני מניח שגם השוטרים שהיו איתו ייעצרו ויוגשו נגדם כתבי אישום. במשך שבע שנים הייתי מפקד של יחידות סיור בעיר ניו־יורק, אחת המחלקות המסוכנות ביותר במשטרה. ראיתי המון, ואחד התפקידים שלי היה להגן על השוטרים שאיתי, לפעמים גם מעצמם. כל אדם יכול להיסחף פתאום וצריך לפעמים מישהו שיעיר לו וייקח אותו צעד אחורה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /AFP_1SL0P0-2-750x525.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"אם אחד השוטרים שעמדו בצד במקרה של פלויד היה עושה את זה, זה לא היה מסתיים באישום ברצח. לאורך השנים הייתי עד למקרים דומים וכמה פעמים ביקשתי מהשוטר שלצידי להרפות את האחיזה, כי זה מקשה על הנשימה. לאורך כל השירות המטרה שלי הייתה לנהוג כלפי כולם באופן שווה וגם לחזור הביתה בריא ושלם".

המשמר הלאומי נפרש

הידיעה על מותו של פלויד הובילה אלפי אנשים לצאת לרחובות מיניאפוליס. תחילה למקום שבו נעצר ולאחר מכן לתחנת המשטרה שבה עבדו ארבעת השוטרים שהיו מעורבים בתקרית. המפגינים התעמתו עם השוטרים, השחיתו את הבניין, השליכו אבנים, ניפצו שמשות של ניידות וריססו עליהן כתובות. "אחת הבעיות הקשות כרגע היא שלצד המפגינים השקטים ישנם נציגים מקבוצות רדיקליות, שהמטרה שלהם היא לתקוף את כוחות המשטרה ולפעול באלימות. זריקת אבנים, שריפת מבנים, בזיזת חנויות הן לא דברים שקורים סתם, זו אנרכיה מאורגנת", טוען קאנון. "חשוב לזכור שכוחות המשטרה בארה"ב עוברים תקופה עמוסה וקשה במהלך משבר הקורונה. שוטרים רבים נדבקו. הם עדיין מתמודדים עם חוסר כוח האדם, ועכשיו המהומות מוסיפות קושי גדול. אי אפשר להתכחש לעובדה שבארה"ב יש מקרים ברורים של אי־שיוויון על רקע גזעי, אבל מדינות רבות בארה"ב צריכות ללמוד ממה שנעשה בניו־יורק, שם הורידו את הפשע בשלושים השנה האחרונות בכ־70 אחוזים. האשמה הגדולה בכל מה שקורה היא בפוליטיקאים, שתמיד ממהרים להאשים את המשטרה. התפקיד שלהם הוא לפתח את החינוך, לקדם את השכונות החלשות ולעודד את האנשים לקדם את עצמם, לא לחכות שמישהו אחר יעשה בשבילם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 6/AFP_1SI4K1-2-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /AFP_1SI4K1-2-750x546.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כדי לנסות להרגיע את הרוחות, פוטרו ארבעת השוטרים המעורבים יום לאחר המעשה. החקירה הועברה ל־FBI וכעבור חמישה ימים נעצר דרק שובין והואשם ברצח מדרגה שנייה. כתבי אישום הוגשו גם נגד יתר השוטרים שנכחו באירוע. ההתנהלות האיטית הזאת לא עזרה להרגיע את הרוחות, שממילא סוערות בארה"ב. זאת בין היתר, בעקבות סרטון שפורסם לפני שבועות ספורים ובו נראים שני גברים לבנים יורים למוות ללא סיבה בצעיר שחור בשם אמאד ארברי, שיצא לריצה ברחובות העיירה ברונסווק, ג'ורג'יה.

לאחר כמה ימי מהומות נוספים במיניאפוליס וניסיונות הרגעה מצד מושל מינסוטה טים וולץ, הוא הכריז על גיוס מלא של כוחות המשמר הלאומי של המדינה, דבר שלא קרה מאז מלחמת העולם השנייה. המחאה גלשה במהירות לרחבי ארה"ב כולה. ב־140 ערים התקיימו בימים האחרונים הפגנות ביום ובלילה. המשמר הלאומי נפרש ב־21 מהן, ובערים מרכזיות כגון לוס־אנג'לס, מיאמי, שיקגו וסיאטל נרשמו מקרים רבים של עימותים אלימים, השחתת רכוש וביזה.

הכומר ספרויל: "כשאנחנו נוהגים באלימות או מסכנים אחרים, אנחנו הופכים לחלק מהבעיה ולא מהפתרון"

ב־25 ערים ב־16 מדינות בארה"ב הוטל עוצר בשעות הערב, כדי למנוע התקהלות ומהומות נוספות. אחת מהן הייתה העיר ניו־יורק – שם נאסרה עלינו היציאה מהבתים ביום שני מהשעה 23:00 בלילה, ובערב שלמחרת מהשעה 20:00, מה שלא מנע מהמונים להמשיך להפגין בכל חלקי העיר גם לאחר שהעוצר נכנס לתוקף. מושל ניו־יורק, אנדרו קואמו, הוא שהחליט על הצעד בשל החרפת פעולות המחאה במדינה. באזור הברונקס, טרייבקה וצ'לסי נופצו עשרות חלונות ראווה של חנויות, וחלקן נבזזו. בברוקלין התקיימו עימותים חריפים בין מפגינים לכוחות משטרה, כולל שימוש בגז מדמיע ובכדורי גומי כלפי המפגינים, ניידת שנסעה אל תוך התקהלות של ציבור זועם וניידת אחרת שהועלתה באש. במהלך ההתפרעויות נעצרו 200 מפגינים, ביניהם גם בתו של ראש עיריית ניו־יורק, ביל דה־בלאזיו.

האירועים הובילו גם את האנטישמים בארה"ב להרים את ראשם. כמה בתי עסק ובתי כנסת הושחתו בלוס־אנג'לס ובווירג'יניה. בניו־יורק הגבירה המשטרה נוכחות באזורים יהודיים, תוגברה האבטחה בברוקלין, וארגון השמירה בקראון־הייטס קרא לתושבים לא לצאת לרחובות ללא צורך. בנוסף, הושחת בית הכנסת הספרדי "קול יהודה" במונטריאול, קנדה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /AFP_1SK8CH-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

המחאה והאלימות הגיעו גם לוושינגטון הבירה ולבית הלבן, והביאה את אנשי האבטחה של הנשיא טראמפ, להחליט באחד הימים על העברתו לבונקר במבנה, כדי לשמור על ביטחונו. טראמפ לא ממהר לצנן את הרוחות. הוא אמנם הביע מורת רוח מהתקרית, שלח תנחומים למשפחת פלויד ותמך במפגינים השקטים, אך גם קרא לבכירי רשויות החוק לנקוט גישה תקיפה יותר כלפי המתפרעים. הוא צייץ בטוויטר קריאה לירות בבוזזים (ציוץ שקיבל הערה על "האדרת אלימות" מצד הרשת החברתית) וכי כלבים אכזריים מחכים למי שיעז לפרוץ אל מדשאות הבית הלבן. ביום שני בערב, בזמן שנשא את נאומו היומי לאומה ספגה קבוצת מפגינים שקטה שעמדה מחוץ לבית הלבן מתז אגרסיבי של גז מדמיע.

הקהילה הנפגעת ביותר

"מאז נבחר טראמפ ומתייחס לאמריקה כמקום ששייך רק לסוג אחד של אנשים, אנחנו משלמים מחיר כבד כמדינה", אומר לנו הכומר האפרו־אמריקני קרלטון ספרויל. הוא מנהיג ב־33 השנים האחרונות את הקהילה השחורה במאונט־ורנן, עיר במחוז וסטצ'סטר במדינת ניו־יורק. "הבעיות באמריקה היו קיימות לפני שטראמפ נבחר, אבל הוא עזר לתת להן לגיטימציה ובגללו היום שוב אין שוויון הזדמנויות לציבור השחור באמריקה. לא משנה כמה מבריקים יהיו הילדים שלנו.

"במקום להרגיע את האווירה הוא מחמם אותה למטרות שלו. אמריקה עדיין חולה, מפולגת ומלאת שנאה, והוא מנהל את האומה שלנו כאילו אנחנו עולם שלישי". ספרויל מודע היטב לאחריות שיש לו כמנהיג קהילה עם מאמינים רבים. "אלו ימים קשים בעבורי כמנהיג רוחני ומוטלת עליי אחריות גדולה להגיב מצד אחד, וגם להיות ברור בדברים שאני אומר, גם אם מישהו לא יסכים או יאהב אותם. הרצח של פלויד הוא טרגי במובן האישי של אובדן חיים, אבל גם במובן הרחב יותר – עצם זה שמקרים כאלה עדיין אפשריים כאן. אני מאמין בעשייה נכונה ואקטיבית ובהחלט מעודד יציאה לרחובות כדי להפגין, אבל חלילה לא רוצה שמישהו יהרוג מישהו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 06/1239087711-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"כשאנחנו נוהגים באלימות או מסכנים אחרים, אנחנו הופכים לחלק מהבעיה ולא מהפתרון. קשה להשיג צדק, וצריך להיות אגרסיבי בדרכים הנכונות. בסוף ננצח. חייבים להצביע בבחירות, כי זו הדרך להשפיע. אנחנו נמצאים בתקופה קשה בהיסטוריה שלנו, וצריכים לעשות הכול כדי שהיא תסתיים ולא תשוב. תודה לאל שיש דמוקרטיה שבה אנחנו יכולים להשמיע את קולנו ולפעול למען הצדק".

איך לדעתך אפשר לשקם את האמון בין הקהילה השחורה למשטרה המקומית?

"הקונגרס והפרלמנט צריכים להגדיר מחדש את תרבות המשטרה. הם לא לבנים או שחורים, הם כחולים, ויש להם תרבות שמגינה על עצמה שוב ושוב לאורך השנים. המשטרה היא גוף חשוב בחברה שנותן איזון, אבל כרגע יש להם יותר מדי כוח והגיע הזמן ששוטרים שחצו קווים אדומים ישלמו מחיר כבד. זה כמעט לא קורה. היו מקרים רבים מדי בעבר שבהם שוטרים שהרגו אדם שחור יצאו לחופשי. אסור לתת לזה לקרות, כי מדובר כאן ברֶשע. כולנו באים מאותו דם ואני מאמין שההבדלים בינינו הם דווקא כוח שיכול לחבר. כולנו בני אדם ויש לנו אחריות ללמוד איך לחיות בהרמוניה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/06/ביל-קאנון-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/06/ביל-קאנון-750x531.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בחוויה האישית שלך, חל במהלך השנים שיפור ביחס כלפי הקהילה השחורה בארה"ב?

"יש התקדמות, גם אם לא מספיקה. כשהייתי בכיתה ו' החלו לשלב שחורים ולבנים בבתי הספר. ההורים שלי שלחו אותי בכל יום באוטובוס לבית ספר 'לבן', כי רמת החינוך שם הייתה הרבה יותר גבוהה. אני ואחיי זכינו ללמוד באוניברסיטה, בזכות המאבק של התנועה לשוויון זכויות, ולהתקדם למעמד הבינוני מבחינה כלכלית. אבא שלי שירת במרינס ואמריקה הייתה טובה למשפחה שלי. ועדיין, יש הרבה טעויות לתקן. הרבה אנשים טובים מהקהילה שלנו קיפחו את חייהם במאבק הזה, ולעולם לא נחזור לימים שהיו כאן בעבר. הקהילה השחורה היא תמיד הנפגעת ביותר. ככה זה היה עם האיידס, כך עכשיו עם הקורונה וכך זה עם מספר האסירים בבתי הכלא. יש כאן משהו מעוות שחייבים לתקן. כולי תקווה שטראמפ לא ייבחר שוב. הוא הבטיח להפוך את אמריקה לנהדרת, וזה ממש לא נראה ככה עכשיו".

The post מתוך המהומה: המחאות, האלימות והדרישה לשינוי appeared first on מקור ראשון.