פרסום |
קשרו אלינו
נט4יו
נט4יוכל הרשת הישראלית במקום אחד
נט4יו"שואל אתה על חיינו פה. אין הם דומים לחייכם. אנחנו סגורות כמעט כל היום חוץ משלוש השעות של טיול על הגג. התענוג הכי גדול שלנו פה הוא העישון. חוץ מהתקנות והחוקים החדשים, משתדלים גם בפנים להקשות על כל דבר קטן. (…) הננו פה כמו בכלוב, אבל אין דבר, אינני מתאוננת כלל וכלל. לא ציפיתי לגמרי ליחס אחר, לאחר שמכירים את האנשים האלה".
(פרידה ילין־מור, מכתב מכלא בית־לחם, 27 באוגוסט 1942)
כ־140 נשים התקבצו במבנה בית הסוהר לשעבר בבית־לחם המשוחררת, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים. הן לבשו חולצות לבנות חגיגיות, וענדו לדש הבגד סרט כחול־לבן שנכתב עליו "כנס אסירות בית־לחם תשכ"ז". היה זה הביקור הראשון שלהן במקום מאז הוחזקו בו בימי טרום־המדינה. משתתפות המפגש, כולן בוגרות המחתרות, "עברו בחרדת קודש בין חדרי הכלא, מתרגשות, מעלות זיכרונות", כך נכתב בעיתון "העולם הזה" ב־26 ביולי 1967. "הן נגעו בחיבה בקירות שפעם סגרו עליהן, מעבירות עיניים על הסורגים שעדיין קבועים בחלונות. (…) כיום כולן מבוגרות, שקטות, עם שערות שיבה פה ושם".
"הייתה בביקור ההוא סגירת מעגל היסטורית עבור מי ששנותיהן היפות ביותר עברו מאחורי הסורגים. הן שבו לגבולן, חופשיות", מתאר ד"ר יצחק (איציק) פס בספרו החדש, "בממלכת הנשים בבית־לחם". בספר הוא מביא את קורותיהן הנשכחים של צעירות שלחמו למען הקמת מדינה יהודית, ונכלאו בבית הסוהר בבית־לחם ובמחנה המעצר הסמוך אליו. חומרי הגלם שמשמשים אותו לשרטוט דמויותיהן של האסירות ומה שעבר עליהן הם המכתבים ששלחו הנשים הללו אל יקיריהן – אלה הממתינים בבית, או אלה הכלואים בעצמם במתקני מעצר אחרים.
בית הסוהר לנשים שכן במבנה ערבי גדול, מוקף חומת אבן, שבחזיתו שער ירוק וחלוד. גאולה כהן, ככל הנראה אסירת המחתרות הידועה ביותר, דימתה לצעידה בוויה־דולורוזה את הכניסה אליו, בספרה האוטוביוגרפי. לפי הנתונים שבידי פס, לפחות מאתיים נשים שהיו שותפות למאבק הלאומי נעצרו או נאסרו שם בידי הבריטים. הראשונות הגיעו כבר ב־1935 – חברות בית"ר שנעצרו במהלך עימותים עם פועלים ערבים, על רקע הדרישה לעבודה עברית. בהמשך נשלחו לבית־לחם פעילות המחתרות שלחמו בבריטים. רובן לא היו אסירות שנשפטו על מעשה מסוים ונידונו לתקופת מאסר, אלא צעירות שנעצרו באופן מנהלי, וחלקן אף לא ידעו לכמה זמן תישלל חירותן.
"אין לי מספרים מדויקים, כי היו שנכלאו לזמן קצר בלבד", מספר פס. "הוותיקות ביותר שהו שם יותר מחמש שנים. יש במכתבים שלהן נקודות מבט שונות על משמעות החברות בארגונים כאלה, מה זו אסירה, מה גובר על מה – הרצון לחזור למשפחה או העובדה שאנחנו חברות במחתרת ומחויבות לה. אצל האמהות שבהן זו הייתה שאלה כבדת משקל. הן היו רחוקות מהילדים שלהן, שחלקם גדלו אצל הסבא והסבתא במשך כמה שנים. ניסיתי להבין את המורכבות הזו, ואיך כל רכיב השתלב במארג הכולל של חייהן מאחורי הסורגים.
"בית־לחם היא במובן מסוים 'קרתגו' בגרסה הנשית. את הגברים אומנם הגלו לאפריקה, אבל בית הסוהר הזה היה בלב עיר ערבית, ומרבית השוטרות בו היו ערביות. גם עבור המבקרים, ההגעה לשם הייתה סיפור לא פשוט: הם היו צריכים לנסוע באוטובוס ערבי, ובתקופות של מתיחות בארץ היה פחד. אחרי כ"ט בנובמבר האסירות ביקשו מהמשפחות שלא יבואו לבקר, כדי שלא יסתכנו. זאת אף שהביקורים הקצרים היו להן כאוויר לנשימה. בלעדיהם האסירות היו מנותקות עוד יותר מנטלית וגם פיזית".
את הספר הקדיש ד"ר פס לאשתו אוריה, "על שנתיים בודדות בצד השני של הסורגים". "בממלכת הנשים בבית־לחם" הוא אומנם טקסט מחקרי שעוסק בכלא שכבר מזמן אינו פעיל, אבל הניסיון האישי של המחבר, מימיו שלו כאסיר, בהחלט מבליח בו מדי פעם.
יצחק פס הוא אביה של התינוקת שלהבת פס, שנרצחה בירי צלף פלסטיני בעת ששכבה בעגלתה בגינת משחקים ביישוב היהודי בחברון. הפיגוע הזה, באביב 2001, הצליח לשבור גם את ליבה של מדינה למודת טרור כישראל. כעבור כשנתיים נעצרו יצחק פס וגיסו כשברשותם לבנות חבלה, והורשעו בהחזקת אמצעי לחימה. בית המשפט המחוזי גזר עליהם 15 חודשי מאסר, אולם שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש החמירה את עונשם ושלחה אותם ל־24 חודשים בכלא – תקופה שהם ריצו במלואה, משום שהשב"כ התעקש לא לאשר להם ניכוי שליש.
לאחר השחרור פנה פס לעולם האקדמי. הדוקטורט שלו עסק ביוצאי תנועת לח"י "ובמערכה הכבדה על האידיאולוגיה והזהות שלהם. חלקם הלכו לימין, כמו ישראל אלדד וגאולה כהן, ואחרים לשמאל הקיצוני, כמו נתן ילין־מור".
בני עמידרור: "כדי לבקר את אמא בכלא היינו נוסעים לירושלים למגרש הרוסים שם היה המרכז של הבולשת הבריטית. לפני כל ביקור היה צריך לגשת לשם לקבל אישור. לבית־לחם היינו נוסעים במוניות של ערבים"
הרעיון לכתיבת הספר הנוכחי החל לנבוט בעקבות עבודתו של פס כרכז האקדמי במרכז לחקר האישה ביהדות על שם פניה גוטספלד־הלר באוניברסיטת בר־אילן. במסגרת הזו הוא היה שותף לסדרת הרצאות על נשים בעשייה הביטחונית – הרצאות שהתקיימו בזום בתקופת הקורונה, וזכו להיענות מרשימה של כאלף צופים לכל אחת. עניין רב במיוחד התעורר סביב הרצאה שעסקה באסירות המחתרות. "כך עלתה המחשבה למצוא מכתבים ולהוציא ספר עליהן, כי הן סבלו לא מעט בכלא, אבל נעלמו מהזיכרון".
מחקרו של פס על האסירות נערך בתמיכת פרופ' מעוז עזריהו מאוניברסיטת חיפה, מנהל מוסד הרצל לחקר הציונות, ופרופ' יעל שמש, ראש המרכז לחקר האישה ביהדות באוניברסיטת בר־אילן. כדי לאסוף את המכתבים פנה פס למקורות משני סוגים. "הסוג הראשון הוא הארכיונים. במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים, למשל, יש לא מעט מכתבים, בעיקר של חברות אצ"ל". הוצאת החומרים הללו למטרות מחקר הצריכה אישורים ממשרד הביטחון, שהמוזיאון מסונף אליו, והמשמעות הייתה הליכים בירוקרטיים שארכו כמה חודשים. במקביל פנה פס אל בני משפחותיהן של האסירות, "בעיקר דור שני או שלישי ליוצאי לח"י, אנשים שאני מכיר אישית. הם נתנו לי מכתבים שנשמרו אצלם. לאחר אחד המפגשים שיזמנו בנושא העשייה הביטחונית של נשים, התקשרה אליי בתה של לאה אושרוב ואמרה שיש לה ארכיון גדול בקרטונים. יום או יומיים אחר כך כבר הייתי אצלה בבית".
https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/01/דואר-מחתרתי-e1672861153226.jpg 487w" sizes="(max-width: 193px) 100vw, 193px" />אושרוב, חברת לח"י, נעצרה כשהדביקה כרוזים. בהמשך הפכה ללוחמת מן המניין, והייתה מהנשים המעטות שהשתתפו בפעילות מבצעית מטעם המחתרת הזעירה. בארגזי הקרטון שנשמרו בבית בתה, דיצה גורפינקל, גילה פס אוצר בלום של מכתבים שמגוללים בבהירות את חיי היומיום בכלא. בין השאר סיפרה אושרוב על מאמצי האסירות לציין שם את מועדי ישראל, ותיארה איך בליל הסדר הבחורה הכי צעירה שרה "מה נשתנה", ולאפיקומן ביקשו מדינה יהודית.
"במכתבים של לאה אושרוב, הפייטרית של הלח"י, יש סגנון כתיבה מליצי, עם הומור ולשון חריפה ושנונה. כך היא מנסה להרגיע את המשפחה שבחוץ, את ההורים, לשדר להם שמה שהיא עוברת לא נורא כל כך. היו אצל הבת מכתבים רבים, ובהם גם 'דואר מחתרתי' נדיר, שנותן את המבט הפנימי. בארכיונים מצאתי רק עוד מעט פריטים כאלה. אחרי שסיימתי לקרוא את המכתבים של אושרוב, העברנו את החומר למכון ז'בוטינסקי כדי שיישמר".
"הדואר המחתרתי" שד"ר פס מדבר עליו כולל את כל המכתבים שעקפו את המערכת הרשמית. היו אלה פתקים זעירים שהוברחו בשלל דרכים יצירתיות, למשל בתוך סוליות נעליים שנשלחו לתיקון או במכסי קופסאות פח של ביסקוויטים. "הרי כל מכתב שאנשי המחתרות שלחו החוצה עבר צנזורה של רשויות הכלא. כשאתה יודע שמצנזרים אותך, אתה מראש לא כותב בדיוק מה שאתה רוצה ומה שאתה חושב. הדואר המחתרתי הזה חושף את התובנות, את הרגשות ואת התודעה הפנימית האמיתית של הכותבים, ולכן הוא חשוב ומעניין".
"בית הסוהר נועד להשפיל, אבל האחווה, הרעות והשייכות למחתרת הצליחו במובן מסוים לנטרל אצלן את החוויות הקשות. כחוקר אני לא יכול לכתוב ש'גם אצלי זה היה ככה', אבל כן, גיליתי שגם אני חוויתי הרבה דברים שהן מתארות. למשל, אתה רואה אנשים שיכולים להיות סבים שלך רבים על חצי מלפפון בקללות ובצעקות. אדם שחי בחוץ, קשה לו להבין את האנרגיות של ריב בפנים"
לפני כשנתיים החל פס במלאכה הקשה של פענוח מכתבי האסירות. רוב המכתבים היו פיסות נייר לא גדולות, מכוסות שורות של כתב יד קטן וצפוף, שחלקים ממנו נמחקו עם השנים. היה קשה במיוחד לקרוא ולהבין את מכתבי העולות החדשות, שמילותיהן רצופות שגיאות כתיב. "קראתי כל מה שנפל בידיי, וזה לקח חודשים", מספר פס. "אוריה עזרה לי לפענח את הכתוב, וגם הבת שלי הייתה שותפה פעילה בפרויקט הזה".
לצד תיאורים מרתקים, לא כל מה שנכתב היה מעניין כל כך. "בסוף, כשיושבים בכלא, רוב היום הוא 'גארבג' טיים'. אתה קם בבוקר, אוכל, ומעבר לזה לא קורה הרבה. האסירות ניסו למלא את הזמן – סרגו, קראו, הלכו בחצר, ארגנו משחקים. רציתי להביא בספר את התובנות הסוציולוגיות, אבל גם לתת לאסירות לדבר. להציג אותן כמו שהן, כמו שראוי להציג אותן".
המטרה שהנשים פעלו למענה ונכלאו בשמה נוכחת היטב במכתביהן. "בית הסוהר נועד להשפיל אותך, אבל האחווה, הרעות והשייכות למחתרת הצליחו במובן מסוים לנטרל אצלן את החוויות הקשות", אומר פס. "זה כמובן מתקשר אצלי לחוויות שלי מהכלא. גיליתי המון תובנות דומות מאוד, למרות ההבדלים. כחוקר אני צריך להסתמך על מקורות, אני לא יכול לכתוב ש'גם אצלי זה היה ככה', אבל כן, חוויתי הרבה דברים שהן מתארות, ומי שלא היה בכלא יתקשה להבין זאת. למשל, אתה רואה אנשים שיכולים להיות סבים שלך רבים על חצי מלפפון ורבע עגבנייה, בקללות ובצעקות. אדם שחי חיים רגילים בחוץ, קשה לו להבין את עוצמת האנרגיות של ריב בפנים".
https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/01/222לספר-75x75.jpg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/01/222לספר-750x738.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/01/222לספר-90x90.jpg 90w" sizes="(max-width: 377px) 100vw, 377px" />אתה מתאר בספר מקרה של עצירה מההגנה, שמספרת לפי תומה לעצירות ממחתרות אחרות שהיא עצמה השתתפה בסזון, בתפיסה של פעיל אצ"ל. אירועים כאלה גרמו גם למריבות?
"זה בהחלט היבט מעניין: אנשים ממחתרות שונות, שלא היו חברים טובים יותר מדי, מצאו את עצמם פתאום כלואים יחד. זה היה כך גם אצל הגברים. אז נכון, היו לא מעט טינות. הן אומנם לא סגרו שם חשבונות, אבל לפעמים היה קשה להבליג. זה בא לידי ביטוי גם ביחס היומיומי. קחי למשל את לוחמת האצ"ל רחל אוהבת־עמי, שקיבלה מאסר עולם ולא עונש מוות רק בגלל גילה הצעיר, 17. היא נחשבה מיתוס בתנועה הלאומית, כל העולם העריץ אותה, אבל הבנות מלח"י כותבות שהיא חושבת רק על עצמה".
לצד אסירות המחתרות היו כלואות בבית־לחם גם נשים שסבלו ממחלות נפש, וכן אסירות פליליות ערביות ויהודיות. בשנים הראשונות של המאבק בבריטים, האסירות הפליליות היו הרוב בכלא בית־לחם. "פרצו שם עימותים לא מעטים", מספר פס. "במטבח הלכו מכות, אחת קיללה 'שרמוטה' והערביות קפצו מיד. גם דברים כאלה חוויתי בעצמי. לפני שגיסי ואני נעצרנו, היינו בסך הכול די נורמטיבים בחיינו, ואז אתה מגיע לאוכלוסייה שצריך לדעת איך להתנהג איתה. יש קודים עברייניים שמוכרים למי שבעסק, יש מילים שאסור להגיד, אחרת תחטוף מכות. ידעו שאנחנו קצת חדשים בתחום, אז ויתרו לנו. למשל 'מניאק'. מבחינתנו זה כמו 'טמבל', אבל בעגה הפלילית פירושו מישהו שמלשין למשטרה, וזה אישום חמור. יש המון דקויות שלא תבין עד שתחווה אותן בעצמך. גם בבית־לחם, אסירות המחתרות היו צריכות להתמודד עם האוכלוסייה הקיימת, וזה לא היה פשוט. בימים ההם, במקום לאשפז את חולות הנפש היו שמים אותן בבית הסוהר, והן היו צועקות כל הזמן. זה שיגע את האסירות הלאומיות. זה חלק מהסבל, או ממסירות הנפש".
מרד ל"ג בעומר
"מאוד־מאוד שמחתי לקבל את מכתבך, אבל יחד עם זה תקף אותי איזה כאב משונה, נשארה לי איזו ריקנות אחר כך. אינני יודעת למה, אבל המכתב הזה דומה יותר לאיזה קונספט יבש או לאיזה מכתב שכותבים אותו בכדי לצאת ידי חובה. ובאם לפעמים נדמה לי, שאתה עסוק מאוד בחיים שלך שמה רחוק ממני ואתה בכלל שוכח אותי, אז המכתב הזה אישר כל זה".
(בלה חרמוני, 15 בפברואר 1945)
https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/01/הכלא-750x721.jpg 750w" sizes="(max-width: 370px) 100vw, 370px" />חלק מהנשים שהוחזקו בכלא בית־לחם לא פגשו את בן הזוג במשך שנים רבות. מכתבים כמו זה של בלה חרמוני, אומר פס, מעידים על הניסיון העצוב לשמר זוגיות בשלט רחוק. "הרבה מהכותבות מביעות חשש מניתוק הקשרים", הוא אומר. נוגע ללב במיוחד סיפורה של "שאולה העברייה", אשת הלח"י אלישבע אנדן. היא הייתה כבת שלושים, מבוגרת מהאחרות, וגם הייתה מרוחקת מהן מעט ולא השתתפה בפעילויות שארגנו. רבים ממכתביה עוסקים בכמיהה למשפחה ולילדים. "היא כותבת לחבר שלה שהייתה מוכנה לגדל תינוק אפילו בצינוק", מספר פס. גאולה כהן כתבה בספרה שאלישבע אנדן הייתה "חידה". במכתב כאוב השיבה לה האסירה־לשעבר: "אני, בעסק הזה ששמו מדינת ישראל, הפסדתי הרבה יותר מאשר אַת – אֶת כל חיי, למרות שאני חיה".
"היה לה חבר על סף נישואין", אומר פס. "הוא היה כלוא באפריקה, היא בבית־לחם. אבל בסופו של דבר הם לא נישאו, והיא חיה לבד כל חייה. הדבר היחיד שנשאר לה היה שייכותה למחתרת, וזלזול בשייכות הזו פגע בה מאוד. כמעט זלגו לי דמעות כשקראתי את המכתב ששלחה לגאולה כהן. זה באמת עצוב".
מלבד שיגור מכתבים לקרוביהן, האסירות פעלו ככל יכולתן להזכיר את קיומן הכלוא באוזני מי שיכול להוציא אותן לחופשי. "הן נאבקו להשתחרר, שלחו מכתבים לגורמים רשמיים בשלטון הבריטי וביישוב היהודי, ניסו להפעיל לחץ. היו מי שהצליחו לצאת, אבל אחרי פעולות של המחתרות הבריטים עצרו אותן שוב. בעקבות הפיצוץ במלון המלך דוד, למשל, נערכו מעצרים המוניים שכללו את כל מי שאי פעם היה לו קשר למחתרות. כשאסירה עושה כל מאמץ כדי שישחררו אותה, ואז היא רואה מישהי אחרת ששוחררה ובתוך חודש הוחזרה לכלא, זה מדכא אותה. מחלחלת ההבנה שגם אם תצאי, יש סיכוי לא רע שתיעצרי שוב".
המכתבים המובאים בספר מתארים גם מקרים של עימותים מכוונים, לאומיים באופיים, מול שלטונות הכלא. "יש עוד ברצוני לתאר לך איך חגגנו השנה את חג ל"ג בעומר", כתבה דבורה ברוך במאי 1945. "כדי שתכיר בהבדל, אכתוב לך בתחילה איך היינו רגילות לחוג חג זה. היינו מדליקות פחית נפט באמצע הפרוזדור ורוקדות ושרות שירי ל"ג בעומר סביב זה עד כי אזל הנפט והאש הייתה נכבית. השנה (…) לא היה מספיק זמן עד סגירת הדלתות. ובכן לאחר שנסגרנו בחדרים עלינו על החלונות והדלקנו עיתונים. זה היה מחזה מרהיב עין. זרקנו את העיתונים המודלקים למטה לקול תרועות וצעקות ושירה אדירה".
"הן פירקו כיסאות ולקחו מהם את הרגליים לצורך עימותים עם השוטרים הבריטים. היה חשוב להן לשמור על הכבוד האישי, הכבוד הנשי וגם הכבוד הלאומי. גם מהבחינה הזו כאב להן היחס כלפיהן. אם היו רוצים, אני מניח שהיה אפשר לפרוץ לכלא בית־לחם בקלות. הוא ודאי היה מוגן פחות מכלא עכו"
"היה לי חשוב להראות שעל אף כל הקשיים, הצפיפות, הקור והניתוק, הן היו חבורה של בנות צעירות ותוססות, שלא ישבו ובכו על מר גורלן", אומר פס. "הייתה שם חיוניות. הן ארגנו משחקי כדורגל ויצאו לחצר ועשו ופעלו ולא חששו להיאבק במקרה הצורך. אחד המכתבים שלא הכנסתי לספר מתאר איך הן היו מפרקות כיסאות ולוקחות מהם את הרגליים כדי להשתמש בהן בעימותים עם השוטרים הבריטים. הן לא ויתרו. היה חשוב להן מאוד לשמור על הכבוד האישי, הכבוד הנשי והכבוד הלאומי. וגם מהבחינה הזו, הן כאבו את היחס כלפיהן: למשל אחרי כ"ט בנובמבר, כל הארץ סערה והן מתו להשתתף במאבק שמתנהל בחוץ, אבל הרגישו שהן תקועות ואפילו נבגדות, כי המחתרות לא באמת התעניינו בהן".
לעומת האסירים־הגברים, שהמחתרות ניסו לשחרר במבצעים נועזים.
"כן. אם היו רוצים, אני מניח שאפשר היה לפרוץ לכלא בית־לחם די בקלות. זה ודאי היה מקום מוגן פחות מכלא עכו. האסירות הרגישו שהמחתרות שכחו אותן שם, והתחושה הזו ליוותה אותן במשך שנים".
לא רק המחתרות שכחו מקיומן. בנובמבר 1959 נפגשה שרת החוץ דאז גולדה מאיר עם קבוצת נערי גדנ"ע, וסיפרה להם שהיא עצמה לא נעצרה ב"שבת השחורה" כמו שאר מנהיגי היישוב, כי לשלטונות הבריטיים לא היה מחנה מעצר לנשים. הדברים הגיעו אל צִלה עמידרור, בוגרת אצ"ל, והיא החליטה לכתוב ספר על ימיה בכלא. עוד קודם לכן ארגנה עמידרור מפגשים של יוצאות הכלא, במטרה לספר את סיפורן ולדאוג שלא יודרו מתולדות המאבק על הקמת המדינה.
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202022_25_45-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 537px) 100vw, 537px" />בנה הבכור של עמידרור, בני, היה מהילדים הספורים שביקרו בכלא. "נולדתי ב־1937, וכשהייתי בן ארבע אבי התגייס לצבא הבריטי, ואמי הייתה בבית"ר", הוא מספר. "ההורים היו מחויבים למאבק. היה צריך להילחם, אז עשו מה שצריך". בתחילת 1942 נפל אביו בשבי הגרמני, ובני עמידרור בן החמש הועבר למוסד בבני־ברק שיועד לילדי חיילים. מאוחר יותר נעצרה אמו, שעסקה בתפקידי הדרכה באצ"ל, והוחזקה במעצר מנהלי במשך שנתיים וחצי.
על הביקורים בבית־לחם הוא מספר: "סבתא מלכה הייתה אוספת אותי מהמוסד, לוקחת אותי לתחנת מוניות ליד מגדל השעון ביפו, ומשם היינו נוסעים למגרש הרוסים בירושלים, למרכז של הבולשת הבריטית. לפני כל ביקור היה צריך לגשת לשם לקבל אישור לנסוע לבית־לחם, לכלא שהכינוי שלו היה 'הווילה'. סבתא שלי ניהלה את כל העסק. המוניות שבהן נסענו היו של ערבים. מגיעים לבית־לחם, עולים קצת ברגל ומחכים ליד השער. לפני הביקור או אחריו היינו הולכים לקבר רחל".
לדבריו, אין לו טראומות או זיכרונות רעים מאותה תקופה. "המפקד בכלא היה גוי בשם תומס. בחור נחמד, משופם, עם תלבושת של בריטים ומכנסיים קצרים עד הברך".
הרשו לכם להתחבק, או שהביקורים היו מרוחקים?
"ודאי שהתחבקנו, היו ביקורים שמחים. בשלב מסוים אמי חלתה ואושפזה בבית חולים במגרש הרוסים, וגם לשם באתי עם סבתא לבקר. גם כתבתי לאמי מכתבים כל השנים. אחרי שהשתחררה היא נדרשה להתייצב במשטרה פעם בשבוע, ואני הייתי הולך איתה. אני זוכר ביקורי שוטרים בריטים מדי פעם אצלנו בבית, כך היו עושים לפעילי המחתרת. מבחינתי אלו היו החיים. לא הרגשתי משהו גרוע או מפחיד. המשפחה התאחדה אחרי מלחמת העולם, ואז נולדו אחי ואחותי. אני זוכר עד היום את השיבה של אבא הביתה".
"נשים ממחתרות שונות מצאו את עצמן פתאום כלואות יחד. הן אומנם לא סגרו שם חשבונות, אבל לפעמים היה קשה להבליג. קחי למשל את לוחמת האצ"ל בת ה־17 רחל אוהבת־עמי, שנידונה למאסר עולם. היא נחשבה מיתוס בתנועה הלאומית, כל העולם העריץ אותה, אבל הבנות מלח"י כותבות שהיא חושבת רק על עצמה"
בני עמידרור שירת שנים ארוכות כראש ענף תורת לחימה בחטיבת התורה וההדרכה במטכ"ל. הוא מציין כי שניים מבני האסירות מונו לימים לתפקיד ראש המל"ל (מטה לביטחון לאומי): צחי הנגבי, בנה של גאולה כהן, ואחיו של בני, יעקב עמידרור.
אלוף במיל' יעקב עמידרור יודע לספר לנו שאמו אכן סברה שהסיפור שלה ושל חברותיה לא זכה להד הראוי. "היה לה חשוב מאוד שהפרק הזה לא יישכח. לא היו לה מקורות כספיים גדולים, ובכל זאת היא עמלה על הוצאת הספר". עוד מספר עמידרור שהחברות הטובות ביותר של אמו לאורך חייה, היו השותפות שלה לשירות במחתרת ולמאסר בבית־לחם. "אני זוכר במעומעם את המפגשים שלהן. הן היו מגיעות לשמחות משפחתיות, זה היה חלק מהחיים. בחינוך שקיבלנו, מדינת ישראל, עצמאות ישראל וביטחון ישראל היו ערכי יסוד".
גם דמויות רבניות הגיעו לכלא מדי פעם, ופס כותב בספרו כי האסירות ייחסו לכך חשיבות רבה. עידוד מיוחד הן שאבו מביקוריו של הרב אריה לוין. "אמא הייתה נוסעת בכל שנה לפחות פעם אחת לפגוש את הרב אריה לוין, ולפעמים הייתי נוסע איתה", אומר יעקב עמידרור. "היא אהבה אותו מאוד, היה בו משהו חם שמייצר תחושת קרבה מיידית".
לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר פרצו הפגנות סוערות ברחובות בית־לחם. העיר הפכה למסוכנת, והעצירות דרשו מהשלטונות הבריטיים לשחררן מהכלא, או לפחות להעבירן למקום בטוח יותר. באמצע דצמבר הן אף פתחו במרד, נשארו בחצר במשך הלילה וסירבו להיכנס לתאים. לאחר כמה ימים, ובתיווכם של רבנים וארגון "לאסירינו" של היישוב העברי, הושגה הבנה על העברת העצירות. אז פתחו גם האסירות השפוטות במרד. הפעם תגובתם של הבריטים הייתה נוקשה: כוח גדול של שוטרים נשלח לדכא את ההתקוממות, והנשים הוחזרו לתאים באלימות רבה. בסופו של דבר גם המאבק שלהן הוכתר בהצלחה, ולקראת סוף דצמבר הועברו כל הכלואות מבית־לחם לעתלית.
"בעשר וחצי הטעינו אותנו כמו חבילות ממוספרות, כל עשר לתוך רכב משא", כותבת חיה נוסבאום. "התחלנו מיד בפתיחת הברזנטים שסגרו עלינו הרמטית, לאט־לאט, עד שעשרה ראשים יכלו להציץ לחופש. כמו אספסוף שהוצא פתאום מהכלוב… הראש באוויר הצח, הרוח נושבת בשערות והמבט מתעכב כל הזמן על הנופים האהובים בערגה… ברחובות הראשיים של ירושלים שרנו 'הבאנו שלום עליכם'… מדי פעם צעקנו מאין אנו באות ואז זקנות וזקנים בכו ברחוב".
בעתלית הן פגשו מעפילים שנכלאו במחנה. גם שם תנאי החיים לא היו קלים, הצריפים היו מלוכלכים והכול היה מלא בוץ, אולם בניגוד לצפיפות ששררה בכלא בית־לחם, שטח המחנה היה נרחב. כעבור כחודש פונה מחנה המעפילים, והנשים הועברו אליו ונהנו מתנאי מגורים משופרים. למתחם ששימש אותן עד אז הביאו הבריטים אסירים גברים מלטרון, והן שמחו לקראתם. "התחלנו לשיר בהתלהבות ולצעוק בקולי קולות כמיטב יכולתנו… הבחורים היו כבולים בשרשראות ברזל ומצונפים בתוך המכונית, בקושי יכלו לנפנף ביד… אנו נתלינו על גדרות התיל וצעקנו במלא גרונותינו. ידינו ורגלינו היו פצועות וזבות דם אך מי זה שם לב לזה", כתבה דבורה ברוך לאחיה. בימים ההם שהו במקום כ־400 אסירים ועצירים גברים, ו־35 נשים.
בפברואר 48' החלו ניסיונות בריחה. לעיתים הם הצליחו. פס מתאר בספר שהמתח הגובר לקראת סיומו של שלטון המנדט הוליד תקרית חריגה וחמורה: "אסירים אקטיביסטים שכונו 'צבא הג'ונגל' הכו חייל בריטי שעורר פרובוקציה כלשהי, והתגובה הייתה חסרת פרופורציות. כוחות צבא גדולים פשטו על המחנה וערכו בו פוגרום. חיפושים גופניים משפילים נערכו על כלל העצירים, נשים כגברים, אחדים ספגו מכות רצח, ציוד אישי נהרס וחלקו נגנב, מאות הספרים שהיו בספרייה נקרעו ותשמישי קדושה חוללו. מצרכי מזון הוחרמו וחיפושים קפדניים נערכו בצריפים. עדויות סיפרו על ירי באוויר, על התבטאויות אנטישמיות וקריאות 'הייל היטלר' שנשמעו במהלך הפוגרום, ועל דגל עם צלב קרס שהונף מעל מועדון הקצינים הבריטים. המוסדות היישוביים והעיתונות כולה עקבו בדאגה ובזעזוע אחרי האירועים".
למרות המקרה הקשה, היה ברור שעונשי המאסר עומדים להגיע לסיומם. "ככל שחלפו הימים רבו השחרורים, ובחג הפסח נותרו 13 אסירות ועצירות בלבד. ב־5 במאי, ימים ספורים לפני הכרזת המדינה, נותרו במחנה רק ארבע אסירות חברות לח"י שנידונו למאסר עולם. הבריטים, שראו שאין טעם בקיום המחנה, העבירו אותן למשטרת פתח־תקווה, וארבע שעות לאחר מכן פרץ כוח גדול של לח"י למקום ושחררן. זה היה אקורד הסיום שחתם את סיפור האסירות והעצירות של המחתרת", מתאר פס.
סזון של עינויים
בימים אלו משודרת בכאן 11 הסדרה "קרתגו", שיצרו האחים ינץ ורשף לוי עם תומר שני. העלילה הבדיונית נכתבה בהשראת סיפורו של איש הלח"י אליהו לוי, אביהם של האחים, שגורש בידי הבריטים למחנה המעצר קרתגו באפריקה. כבר לאחר שידור הפרק הראשון נשמעו תגובות זועמות מצד בני משפחותיהם של אנשי המחתרות ואחרים, שטענו שהסדרה מגחיכה את דמויותיהם של מאות היהודים שהוגלו מארץ ישראל לאפריקה, ומזלזלת בסבלם ובעוז רוחם.
פס מצטרף במידה מסוימת למאוכזבים. "בהתחלה שמחתי שסוף־סוף מדברים על הנושא. צפיתי בפרק הראשון, אבל לא התחברתי לאופן שבו זה מוצג שם". במקרה שלו, ביקורת הטלוויזיה התגלגלה לכדי מחקר אישי קטן. לאחר שהעיתונאי אראל סג"ל אמר בערוץ 14 כי אביהם של היוצרים כלל לא היה בלח"י, ורשף לוי הגיב על כך בפוסט כעוס בפייסבוק, החליט פס לברר את העניין בעצמו. "סקרן אותי להבין מי היה אליהו לוי. אני כבר די מכיר את הנפשות הפועלות, אז בדקתי".
בספר "לח"י אנשים", המרכז פרטים על כל לוחמי המחתרת, הוא לא מצא אזכור של אליהו לוי, וכך גם בספרים אחרים. מצד שני, שמו הופיע ברשימת הגולים לאפריקה בגל הראשון של הגירוש, אוקטובר 1944. "לדברי רשף לוי, אביו ישב במעצר יותר משבע שנים, והואשם בהלשנה (על חבריו למחתרת – הכ"ח)", סיפר פס בפוסט שהעלה גם הוא לפייסבוק. "בין החומרים שאספתי במהלך השנים יש עשרות ראיונות מתומללים של חברי לח"י. הרצתי חיפוש על השם, ואז הוא הופיע. אליהו לוי האבוד. התברר גם מדוע הוא לא נזכר באף מקום".
ההסבר של פס חוזר אל פעולה של לח"י בתל־אביב, שבה נהרגו בטעות שני קציני משטרה יהודים. בעקבות זאת החל מצוד אחרי חברי המחתרת, שסופו ברצח יאיר שטרן בפברואר 1942. אבל לא רק הבריטים רדפו אותם: גם ההגנה החליטה לחסל את הארגון הסורר. אנשי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, חטפו קבוצת פעילי לח"י ועינו אותם קשות כדי להוציא מהם מידע. "תיקים רבים עדיין חסויים ואני בתהליך לחשוף אותם, ובכל זאת יש בידי כמה חקירות שחשפתי כחלק ממחקר נוסף שאני כותב", תיאר פס ברשת. "שמו של אליהו לוי מופיע בכמה וכמה חקירות. מתברר שגם הוא היה בין החטופים, וסביר להניח שעונה ודיבר. הם נעצרו אחר כך בידי הבריטים, ישבו בלטרון ומשם הוגלו לאפריקה". בתום חקירות ההגנה בפרדסי הרצליה ורעננה, מסביר פס, הוסגרו הנחקרים לידי משטרת המנדט, "או שהבריטים הבינו לבד שאם ההגנה חוטפת מישהו, יש לכך סיבה".
הפוסט שלו הגיע גם אל רשף לוי, והשניים שוחחו. "אמרתי לו שפחות התחברתי לסדרה, אבל אני מבין שהוא פגוע מאוד מהביקורת. בסופו של דבר הוא העלה למודעות סוגיה היסטורית חשובה ולא מוכרת".
למיטב ידיעתו של לוי, אביו נעצר רק בידי הבריטים ולא בידי ההגנה, ובחקירתו שמר על שתיקה. לפי הפרוטוקולים שבידי פס, לעומת זאת, כל מי שעונה דיבר, "וזו לא בושה. הם עברו עינויים קשים מאוד. יש תיאור של אליהו גולומב, ראש ההגנה, שמגיע למתקן החקירות של החבר'ה שלו ומזדעזע. אנשים שנחקרו שם סיפרו מה עוללו להם. בחקירות האלה חברי לח"י נשאלו אם יש להם דרך להגיע ליאיר ולהרוג אותו. גם אם זה רק רעיון, זה די בלתי נתפס שמישהו חשב עליו.
"לקח לי שנתיים לפתוח את התיק של יאיר בש"י, שם נמצאות כל החקירות האלו. בכירי הארגון ניהלו את זה אישית. רוב התיקים חסויים עדיין, הגשתי בקשות ואני מחכה. זה היה סיפור קשה. על הסזון כולם יודעים, אבל שם היו עינויי תופת, מלחמת אחים כפשוטו".
אף שהוא מתגורר בקריית־ארבע, שאינה רחוקה גיאוגרפית מבית־לחם, פס לא ביקר עד היום במבנה של כלא הנשים. "הוא נמצא בערך קילומטר וחצי משיפולי שכונת הר חומה. לפני שנתיים־שלוש הייתי מנסה להגיע לשם, אבל היום המצב הביטחוני לא מאפשר. ניסיתי להשיג גישה דרך חברים שיש להם חברים ערבים בבית־לחם. ביקשתי שלפחות יצלמו לי את המבנים, אבל הם חששו שמישהו יחשוב שהם משת"פים של שב"כ. בסוף, גרשון בר־כוכבא (היסטוריון צבאי שעד לא מכבר התגורר בחברון – הכ"ח) ואני הרמנו רחפן וצילמנו מלמעלה. המבנים היום נטושים, הן זה ששימש כבית הסוהר והן מחנה המעצר".
לפי התרשמותך מהמכתבים ומהמסמכים השונים, האסירות שהוחזקו שם האמינו שהמדינה היהודית היא עניין קרוב?
"כל מי שנלחם האמין שיש תוחלת. הנשים האלה הקריבו קורבן לא קטן. רבות יצאו משם חולות, הקשרים הזוגיים לא שרדו, היו פרדות ארוכות מילדים. לכן היה חשוב לי להעלות על נס את הקורבן שלהן, שלא רבים זוכרים. בכלל, חשוב לזכור מה אנשים הקריבו כדי שנוכל לחיות במדינה עצמאית. לא לשכוח למה אנחנו פה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
The post "האסירות הרגישו שהמחתרות שכחו אותן, והתחושה הזו ליוותה אותן במשך שנים" appeared first on מקור ראשון.
"יהודי צפון אמריקה רואים בישראל בית הכנסת שהם לא היו רוצים להיות חברים בו", אומר לי הרב ד"ר דניאל הרטמן, נשיא מכון שלום הרטמן. "אם בית הכנסת הזה היה נשרף או נפגע חלילה הם היו מסייעים לבנותו מחדש, אך עדיין לא היו רוצים להתפלל בו".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "החורף יהיה שונה לחלוטין ממה שחווינו"
– עומד למשפט: נתניהו אינו נציג הימין או ישראל השנייה
– אפוקליפטי ומטריד: המשימה השאפתנית ביותר של הסופרת
מדוע זה כך? אני שואל. "הם מרגישים שישראל של היום איננה מכבדת את האדם באשר הוא אדם, שהיא מקדמת יהודיות שאיננה מקבלת את הערך החז"לי שהתורה ניתנה למען השלום. הם לא מרגישים שישראל שואפת לשלום".
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02014_03_00-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />אנחנו נפגשים בלשכתו המרווחת של הרטמן במכון לקראת ועידת "עם עולם" של מקור ראשון, שתתקיים באופן וירטואלי ותעסוק בסוגיית יחסי ישראל עם יהדות העולם בעידן שאחרי משבר הקורונה.
"היחסים של יהדות העולם עם מדינת ישראל מורכבים יותר ממה שישראלים רוצים להודות", אומר הרטמן. "הדור של ניצולי השואה האמין שחשיבותה של מדינת ישראל היא כמקום מפלט במקרה של שואה נוספת. מדינת ישראל הייתה מקום שאתה לא רוצה לחיות בו ולהזדקק אליו, אבל כמו תעודת ביטוח, טוב שהיא שם. אך כיום יהודי צפון אמריקה לא זקוקים למדינת ישראל. רוב היהודים מתחת לגיל שישים בצפון אמריקה אינם מרגישים שהאנטישמיות המסוימת שישנה משנה את תחושתם הקיומית שאמריקה היא ביתם. הם מסתכלים על ישראל כמקום שאמור להשלים את החוויה היהודית ואת הזהות שלהם, לא כמקום שיציל אותם – מכיוון שהם לא מרגישים זקוקים להצלה, בטח לא ממדינת ישראל, שאין לה מה לשווק להם. הם אמנם יתמכו בישראל כשהיא בצרה, כמו שעושה משפחה, אך במקביל הם גם מרגישים ריחוק בשל אופן ההתנהלות וההתנהגות של מדינת ישראל, שאיננה מתכתבת עם הערכים היהודיים שלהם".
על פי הרטמן, החלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון תרחיק ממנה עוד את הדור היהודי הצעיר בארה"ב. "החלת ריבונות חד־צדדית שונה לחלוטין מכזו שמתרחשת במסגרת הסכם שלום. ככל שיהודי צפון אמריקה צעירים יותר, השיח הערכי חשוב להם יותר, בעוד שבישראל הערך העליון הוא עדיין ביטחוני. אצלנו זה כבר לא דיבור על קדושת ארץ ישראל, אלא על קדושת החיים. מנגד, היהודים האמריקנים חושבים שצריך הסכם".
למרות הדברים הללו, הרטמן מסכים ש"אין לתת ליהודים האמריקנים קול בנושאים של חוץ וביטחון כאן בישראל. השיח נעצר תמיד בנקודה הזו, אבל חשוב להתקדם".
בניגוד למי שרואים בישראל את המרכז היהודי העיקרי והחשוב, הרטמן רואה אותה כאחד מתוך שני מרכזים יהודיים שווים במעמדם. "יש שני מרכזי תרבות יהודיים גדולים, בישראל ובצפון אמריקה. כי מציון תצא תורה, אבל גם מצפון אמריקה תצא תורה", הוא אומר.
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-09.11.03-750x875.jpeg 750w" sizes="(max-width: 493px) 100vw, 493px" />
לדבריו, "הציונות כיום מאותגרת מאוד. כמו כל תנועת מהפכה, האידיאולוגיה הראשונית כבר לא מתאימה ביום שאחרי השלמת המהפכה. הציונות ביקשה לעצב תודעה של שואה ותקומה, כאשר כל מה שקורה בארץ הוא תקומה וכל מה שקורה בחו"ל הוא שואה. גישה שאין עתיד לעם היהודי אלא אם כן זה בארץ ישראל.
"אבל רוב העם היהודי לא קיבל את האידיאולוגיה של התנועה הציונית: לפני השואה עלו ארצה 200 אלף יהודים ארצה, ולצפון אמריקה 'עלו' מיליון וחצי יהודים. רוב העם היהודי בחר לא לעלות לישראל. ועל כן הציונות היא הצלחה אדירה, אך יחד עם זאת כישלון אדיר. מדובר באחד המפעלים הלאומיים המרתקים והחשובים במאה העשרים, אבל מצד שני העם היהודי לא 'קנה את זה', והציונות לא השכילה ליצור שפה חדשה".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף יומן, מקור ראשון
The post "כי מציון תצא תורה, אבל גם מצפון אמריקה" appeared first on מקור ראשון.
חי, מת או צמח? תשעה-עשר יום לאחר היעלמותו המסתורית של שליט קוריאה הצפונית, קים ג'ונג און, התעלומה באה על פתרונה. קים ג'ונג און, האיש שמחזיק במפתחות למזוודת הגרעין של קוריאה הצפונית, שאיים לא פעם ולא פעמיים על שלומו של העולם והתגרה בנשיאי ארה"ב ובעיקר בדונלד טראמפ, נראה בריא ושלם. קים ג'ונג און, המכונה "התינוק השמן", לא רק בריא ושלם. שום שירות ביון, שום לוויין ואפילו לא חברו, כדורסלן העל דניס רודמן, לא פיצחו עדיין את התעלומה: מה קרה לקים והיכן היה כל אותם ימים.
בדיעבד, יש אולי בזה משהו מנחם שאפילו בעידן הקורונה, המוחק במהירות כל מה שהוגדר אי פעם כפרטיות, עדיין אפשר להיעלם כך. ובכל זאת, קשה לעשות כאן הנחות. כי לא רק שהוא הוופיע כמו שנעלם, אלא מישהו היה צריך לצפות, איכשהו, שהשליט הדיקטטור יעשה קאמבק בתאריך כה סמלי שמתכתב עם דמותו – אחד במאי.
אין פלא שכאשר התבקש נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להגיב על שובו של קים, אמר שאינו מעוניין לדבר על כך.
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/05/08396925-750x491.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />במבט לאחור, היתה סיבה טובה לתהות לאן נעלם קים, למרות שזו בהחלט לא היתה הפעם הראשונה. הוא נעלם בעבר לפרקי זמן דומים, אבל הפעם הזו היתה שונה. טרם היעלמו נראה קים בציבור ב-11 באפריל. סימני השאלה הראשונים צצו ארבעה ימים אחר כך, לאחר שקים לא הגיע לכנס לציון יום הולדתו של סבו ב-15 באפריל. אם יש תאריך בשנה שקים לא יכול להרשות לעצמו לפספס, או כך לפחות חשבו עד כה, הרי זה ה-15 באפריל, יום הולדתו של קים איל סונג, מייסד השושלת לבית קים. הוא מקור הלגיטימציה לשלטון של שושלת קים, וכבכל שנה, גם השנה היתה ציפייה ברורה שקים הצעיר יגיע לטקס בארמון השמש, קומסוסאן, בו קבורים אביו וסבו. אבל הוא לא הגיע וגם לא ניתנו שום הסברים. מאותו רגע הותנעה חרושת השמועות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
–בלי לדבר או לשיר: בתי הכנסת בגרמניה נפתחים מחדש
–בכיר במשרד הבריאות מתריע: מסכות N95 מסכנות חיים
–ארכיון הוותיקן מוכיח: פיוס ה־12 ידע על טבח הגרמנים ביהודים
הראשון לדווח היה העיתון דיילי NK, היוצא לאור בקוריאה הדרומית השכנה. העיתון דיווח כי קים בן ה-36 מחלים מניתוח לב שנערך ב-12 באפריל, יום לאחר הפעם האחרונה שנראה בציבור. לשמועה הזו היו כמה וריאציות. הנפוצה יותר – השמועה שקים עבר צינתור, שמועה שנראתה סבירה. דיקטטורים אינם יכולים להרשות לעצמם גילויי חולשה. למרות גילו הצעיר, לקים ג'ונג און היסטוריה משפחתית של מחלות לב. אביו וסבו סבלו מאי-ספיקת לב ושבץ מוחי. לא זו בלבד, קים הצעיר סימן וי אחר כל קבוצות הסיכון האפשריות. הוא סובל מעודף משקל וידוע כמעשן כבד וחולה סכרת. השמועות על מצב בריאותו של קים קיבלו חיזוקים לאחר שמשלחת מסין, הכוללת רופאים מומחים, הגיעה לביקור בקוריאה הצפונית. אבל גם הסינים, שהם פטרוניו הפוליטיים של קים, לא הצליחו לספק לעולם את התשובות. בפועל, איש אינו יודע אם בכלל נפגשו איתו.
התעלומה תפסה תאוצה, לאחר שהמשטר בצפון קוריאה לא סיפק שום רמז שיש בכוחו להזים את השמועות. שום הסבר או תמונה עכשווית. פה ושם ידיעה באחד העיתונים היומיים, לפיהם קים שלח ברכות לנשיא קובה.
וכך, בשבועיים האחרונים ניזון העולם בעיקר משמועות ומניסיונות לפצח את התעלומה בעזרת הוכחות נסיבתיות. האחרונה שבהן: צילום לווין של הרכבת של קים בעיירת הנופש וונסאן. לכאורה, הצילום חיזק את ההערכה של ארגוני הביון לפיה קים נמצא באיזור, אולי אף נופש באחת מהווילות היותר חביבות עליו. אלא שצילום הלוויין הוא תלוי פרשנות ואינו מהווה הוכחה לשום דבר.
אחת הפרשנויות הסתמכה על כך שבפעמים הקודמות הגיע קים לאיזור דווקא בטיסה. מה שלכאורה חיזק את הטענה לפיה קים הגיע ככל הנראה ברכבת מכיוון שהוא מחלים מצינתור או הליך רפואי ולכן אינו יכול לטוס. אבל, כאמור זו היתה רק פרשנות. בשורה התחתונה, צילום הלוויין יכול להיות אפילו סוג של הטעייה מכוונת של המשטר הצפון קוריאני. ובשורה התחתונה, הצילום רק הדגיש את מגבלות הטכנולוגיה.
והיתה השמועה השנייה לפיה קים הכניס את עצמו לבידוד מחשש להידבקות בקורונה. זו הסיבה שבגללה לא הגיע לטקס יום השנה בארמון השמש, כדי לא לחשוף את עצמו להידבקות בקהל המונים. היה גם דיווח לפיו קים נכנס לבידוד לאחר ששומר ראשו האישי חלה בקורונה, אלא שלידיעה זו אין סימוכין כלשהם. המדיניות הרשמית של קוריאה הצפונית היא שהמחלה כלל לא הגיע אליה.
בדיעבד, ההתנהלות שהוכיחה את עצמה יותר מכולם, היתה זו המדיניות של קוריאה הדרומית, זו שיש לה הכי הרבה להפסיד. ממשלת קוריאה הדרומית התנהלה באופן זהיר מאד, כזה שלא יתפרש כעלבון או כעילה למשהו מצד המשטר בפיונג ינג. המסר החוזר ונשנה היה כי בממלכתו של קים הכל כרגיל וכי לא נצפו תנועות צבא מיוחדות או כל סימן אחר החורג מן השגרה.
שלושה ימים לפני שקים שב והפציע בטקס גזירת סרט במפעל לדשנים באחד במאי, אמר השר הממונה על היחסים עם קוריאה הצפונית כי קים אינו חולה וכי הסיבה בגללה נעדר מהטקס לרגל יום הולדת סבו היא בגלל החשש מנגיף הקורונה. כמה פשוט כך הגיוני. הסבר שעל פי עקרון התער של אוקהם, אינו מערב מודיעין מתוחכם ובעיקר לא הנחות מיותרות. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, על אף המיליארדים המושקעים במערך הביון האמריקאי, לא יכול היה לומר הרבה יותר. "אני לא יכול להגיד לכם בדיוק מה מצבו", אמר לשאלות עיתונאים. "אני יודע מה מצבו באופן יחסי, אך לא יכול לדבר על כך. אני רק מאחל לו טוב ומקווה שהוא בסדר". ואז הוסיף "סביר להניח שתשמעו על מצבו של קים בעתיד הלא מאוד רחוק".
באותו שלב לא נותר אלא לעסוק בספקולציות. אם קים אינו כשיר, מי צפוי לתפוס את מקומו? ההנחה היתה כי אחותו הצעירה, קים יו ג'ונג בת ה-31 היא האפשרות המובילה. בתפקידה כיועצת המכהנת במחלקת התעמולה הממשלתית היא מתאימה בהחלט לדרישות התפקיד והיא גם מקורבת לו ביותר. לפני שנתיים אף ייצגה את אחיה במהלך אולימפיאדת החורף בקוריאה הדרומית.
בדיוק לפני היעלמו של קים חזרה האחות הקטנה לכהן כחברה לסירוגין בלשכה הפוליטית של הוועדה המרכזית, מה שחיזק את ההערכות לפיהן המינוי נועד לחזק את מעמדה בצמרת המשפחה בעת היעדרותו של קים, בין אם בגלל הליך רפואי או בידוד קורונה. ואכן, עם הופעתו מחדש של קים, נראתה אחותו לצידו.
השאלה הגדולה היא אם מיצובה כיורשת פוטנציאלית של קים לא מסכן אותה. האם היא תשרוד, או שהיא עלולה ללכת בדרכם של אחיו של קים ושאר דודיו, שמצאו את מותם בדרכים שונות ומשונות. מה שאולי יכול להציל אותה מגורל דומה היא העובדה שהסיכוי שהאפרצ'יקים של קוריאה הצפונית יקבלו עליהם אי פעם אישה כמנהיגה, נראה קלוש למדי.
The post התעלומה נפתרה: קים ג'ונג און בריא ושלם appeared first on מקור ראשון.
השבוע יצאה לדרך תוכנית "רחוב פתוח" של עיריית ירושלים במסגרתה שלושה עשר רחובות מרכזיים בבירה ייסגרו לכמה שעות, פעמיים-שלוש בשבוע, לטובת עסקי המסעדנות המקומיים. בעלי המסעדות ובתי הקפה יוכלו להציב שולחנות וכסאות גם מעבר למדרכות על מנת להגדיל את תפוסת המקום וכתוצאה מכך גם את פרנסתם. בנוסף, יתקיימו שלל מופעי של אמני רחוב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– איילת שקד, אל תמשיכי את הפסטיבל האנטי חרדי
– נס או טעות בחישוב: המספרים המוזרים של הדו"ח הסרולוגי
– יש פשעי שנאה שזוכים לסיקור נרחב ויש כאלה שלא
התוכנית, אותה קידם ראש העיר משה ליאון, נהגתה כחלק מהמאמץ לעזור לעסקים להשתקם מההשלכות הכלכליות של מגבלות הקורונה ולהחיות את האווירה בקרב התושבים. התוכנית תימשך עד סוף אוגוסט והרחובות הבאים ייסגרו בימים שונים ובשעות שונות: במרכז העיר – הרחובות הלל, שמאי, שושן ושלומציון המלכה. באזור שוק מחנה יהודה – הרחובות אגריפס, בית יעקב, הדקל, השקמה והערמונים. בבקעה, רחביה וקטמון – הרחובות עזה, עמק רפאים ודרך בית לחם.
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01810_56_00-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />לכאורה, יוזמה מבורכת של ראש העיר לחיזוק העסקים והחזרת התיירות לירושלים. אך כמו בכל פעולה שכזו מצד העירייה, היא עוררה לא מעט זעם מצד התושבים. ראשית, לא היה שיתוף הציבור בהחלטת העירייה, טוענים התושבים. בעירייה מנגד, אומרים כי שיתוף הציבור דווקא כן התקיים.
תושבי הרחובות המוסבים טוענים כי התכנית אולי יכולה לתרום לעסקים אך היא פוגעת קשות באורח חייהם. על פי דרישת העירייה, התושבים נדרשים להזיז את רכביהם כבר בשעה 13:00 עם אפשרות לחניה חינם באחד מחניוני העיר. לרשות משתמשי החניונים תועמד הסעה עד לכניסה לבית. כפי שנכתב בהודעת העירייה רכב שלא יישמע להוראות – ייגרר.
התושבים טוענים כי מדובר בטרטור ובפגיעה קשה. החניה החינמית בחניונים מתחילה רק ב-15:00, שעתיים לאחר שהם נדרשים להזיז את רכביהם. נוסף לכך המרחק מהחניון לבית מקשה מאוד, בעיקר על קשישים, בעלי עסקים שעובדים מהבית ונכים. כמה מהם פנו למנהל הקהילתי "לב העיר" בבקשה לעזרה ובעקבות כינוס חירום שנערך החליטו התושבים בשיתוף המנהל לצאת למאבק.
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/05/08446994-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />כך למשל מתנדבים לא יוכלו לאסוף ילד על הרצף האוטיסטי שאופן התניידותו ברכב, אנשים לא יוכלו להגיע ולסייע להוריהם המבוגרים ובעלי מקצועות טיפוליים שהקליניקות שלהם שוכנות ברחובות אלה יתקשו לקבל מטופלים.
ד"ר אופיר לנג שאסף את תלונות התושבים החליט לצאת למאבק. "יש בתוכנית הזו שורה של פגמים וחורים שבעירייה לא נתנו עליהם את הדעת. איך התושבים אמורים לדעת מה ואיפה סגור ובאיזו שעה? למרות שהופצו הודעות ופליירים, אף תושב לא אמור לשנן את לוח הזמנים של איזה רחוב ייסגר ומתי בעל פה, וזה ייצור כאוס תחבורתי. יש פה הטעיה של הציבור", הוא טוען. "קוראים לזה מדרחוב, זה לא מדרחוב. זו סגירה של כבישים".
הפתרונות שהוצעו על ידי העירייה, אומר לנג, הם מהרגע להרגע ואינם נותנים מענה מספק. "אומרים לתושבים תוציאו בשעה אחת את הרכב מהחניה, לקראת ערב תלכו לחניון ועל הבוקר שוב תוציאו את הרכב שלכם. וזה חוזר על עצמו פעמיים או שלוש בשבוע".
גם הפתרון שהוצע מבחינת תחבורה ציבורית נקטל על ידי לנג. כדוגמה הוא מביא את הפניית האוטובוסים מאגריפס לבצלאל העמוס תחבורתית גם ככה. "זוהי פגיעה ברגל גסה בכל האיזונים העדינים שקיימים במרכז היער, תחת הכותרת של עזרה לכמה בתי עסק".
חזית נוספת מתמקדת בשוק מחנה יהודה. מבחינת תושבי האזור, התפרסות רחבה יותר של בתי העסק תגרום למפגעים נוספים לתושבים, שכבר סובלים מהרעש, הוונדליזם והלכלוך.
פוסט שפרסם לנג בפייסבוק והצית את מאבק התושבים גרר גם לא מעט ביקורת כלפיו מצד תושבי האזור.
תמר בן אלול כתבה: "לדעתי אתה טועה. זה מוסיף תרבות והנאה, שקט, אוויר נקי, קהילתיות, קצת יציאה מהלחץ והשגרה שביום יום. יוזמה נהדרת ומבורכת".
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/05/08406626-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />"יוזמה מבורכת!" הצטרפה לברכות מור יחזקאל, "ירידי יד 2 בעמק רפאים בזמנו הפריחו את העסקים. כך גם יקרה לשוק מחנה יהודה. זה יחזיר חיים. זה אושר גדול".
"עם הגישה הזו לא היינו מקבלים רחובות כמו מדרחוב בן יהודה, מדרחוב שץ או אפילו רחוב יפו", כותב אורן לוטן. "מרחבים שהוחזרו לטובת הולכי הרגל, והפכו להיות בין הרחובות הטובים בעיר, בטח ובטח מבחינה עסקית".
מוטי אפשטיין, תושב שכונה באזור מחנה יהודה, הגיב לתמיכת תושבים בתוכנית ואמר כי הם לא מבינים במה מדובר. "בשלוש השנים האחרונות חיינו הפכו לסיוט מתמשך. מקומות ה״בילוי״, מסעדות ובארים, מייצרים כמויות אדירות של רעש ולכלוך עד השעות הקטנות של הלילה. מבלים עושים צרכיהם בחצרות וחדרי מדרגות, סמים נמכרים בפינות חשוכות, תיבות דואר נפרצות, אלימות ושכרות. כאן זה לא פריז או רומא, זה לא כפר שליו בטוסקנה. זה אזור מגורים צפוף, המשמש כל היום למסחר".
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-15.23.31-750x563.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />תושבים ותיקים בשכונה טוענים כי למרות הפגמים התוכנית טובה. את האנרגיות שמוציא לנג על המאבק הנוכחי, אומרים התושבים, כדאי להפנות למאבק גדול יותר – המתח שבין חיי הבילוי שבשוק מחנה יהודה לבין חיי התושבים באזור.
בעלי עסקים בשוק נפגעים אף הם בשל חסימת הגישה אליהם, ובשל ביטול המקומות המוסדרים לפריקה וטעינה. אתמול (ג') נפגש עימם ראש העיר משה ליאון והקצה להם מתחם פריקה וטעינה בחניון עייני הסמוך לשוק. בחניון שערי צדק, שהושטח לאחרונה בעלות של כחצי מיליון שקלים, תתאפשר חניה חינם עבור כל רוכש בשוק שיציג קבלה על סך 100 שקלים ומעלה. בנוסף, לבקשתם ובעקבות התערבות יו"ר ועד סוחרי השוק, טלי פרידמן, התכנית המקורית לסגירת רחוב אגריפס מהשעה שש בערב השתנתה. בימי רביעי הרחוב ייסגר בין השעות 23:00-20:00, ובימי חמישי החל מהשעה 20:30. כמו כן המסעדנים נענו לבקשתה והתחייבו לקפל הכול בשעה 23:00.
בעירייה אומרים כי הוסבר לבעלי העסקים שהסבת הרחובות למדרחובים תעודד תיירות ותשפיע כלכלית גם על הסוחרים בדוכני הפירות והירקות ולא רק על המסעדנים. "אני לא מכירה תייר שיישב למטה ב'אישטבח' ולא יעלה לעשות סיבוב בשוק", אומרת פרידמן. "אנו חושבים שזה מסוג האירועים המתפתחים שייטיבו עם כולם. נבחן את הדברים תוך כדי תנועה". לטענתה דיסאינפורמציה שזרמה לתושבים ולסוחרים בשוק, חרחרה ריב וגררה לא מעט התעסקות בכיבוי שריפות.
"בנוגע לתושבים, אני חושבת שהדבר הזה יעשה הרבה יותר סדר מאשר אי הסדר שהיה כאן עד עכשיו", היא מבהירה. "חוק הרעש היה צריך להיכנס לתוקף ב-16 במרץ אבל הקורונה עצרה את הכול. עכשיו, הוא ייכנס לתוקף וגם בהתוויית התכנית הזו ירדנו לרזולוציות נמוכות מאד. גרירת שולחנות בזמן קיפול לא תתאפשר למשל, רק סחיבה. רמקולים לא יפנו החוצה בשום מקום, לא בשוק הפתוח ולא בשוק הסגור. ביקשתי מכל בעלי העסקים שיעבירו לנו הצעות כדי לצ'פר את תושבי השכונה. בליבי אני מתפללת שהמהלך הזה יצליח".
מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: העירייה נמצאת בקשר רציף עם המנהלים הקהילתיים ומעניקה תשומת לב רבה לבקשותיהם וצרכיהם. בעירייה קיים ניסיון רב בנוגע להרכבת הסדרי תנועה לצירים בהם הופסקה תנועה, מקומות חניה חלופיים ותחבורה ציבורית, אשר יאפשרו פתרונות טובים ונוחים.
כל אלה נעשים כאמור תוך שיתוף הציבור, לפני המימוש וגם במהלכו, ככל שנדרש. לצערנו, גורמים מסוימים בחרו שלא להשתתף בתהליך, מסיבות השמורות עימם. נמשיך בתהליך לטובת כלל הציבור והעסקים בעיר.
כל הפרטים אודות הסדרי החנייה המלאים והדרכים החלופיות נמצאים באתר העירוני, כמו גם פירוט השעות והימים לסגירה. התוכנית שאמורה להימשך עד אוגוסט תיבחן כל העת, ותוארך או תקוצר על פי התוצאות בשטח.
The post זעם בירושלים: רחובות מרכזיים ייסגרו לטובת בעלי העסקים appeared first on מקור ראשון.
רבע לשמונה היא לא שעה טריוויאלית לחנויות פתוחות ברחוב אבן גבירול בתל־אביב. חוץ מרשתות המזון שפתוחות סביב השעון ומבחר פיצוציות, השעה הזו נתונה בשגרה למטיילים עם הכלבים, למתעמלים ולאנשים בדרכם אל העבודה. לא רק המספרות, חנויות כלי הבית והפלאפליות לא נוהגות לפתוח בשעות הללו. גם בתי הקפה עוד בתנועה ראשונית ביותר. היה משונה מאוד לעבור ברחוב הזה אתמול ולראות כמעט את כל החנויות פתוחות לרווחה. בפנים היו הבעלים הפעילים: מסירים אבק שהצטבר, מסדרים מחדש את הסחורה, מזיזים את הרהיטים, הכול לקראת ניסיון החזרה לשגרה לאחר חודש של סגירה. את כמה מבעלי החנויות אפשר היה לראות אפילו עומדים במפתן דלת הכניסה ומחכים בכיליון עיניים ללקוחות הראשונים שיגיעו, כמו אמא דואגת הממתינה ליד החלון או הדלת לילדים שישובו הביתה. כשכבר נכנסו הלקוחות ניכרו בעיקר הססנות וחשש בכל צעד. לחיצת מרפק לשלום הפכה לתנועה הנפוצה ביותר בסביבה. השמש הנעימה והתנועה הגוברת הוסיפו את הצבע הנכון, שהכניס רוח אופטימית אל תוך המצב הלא פשוט שכולו סימני שאלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פוליטיקה בערבון מוגבל: כשבג"ץ משתלט על המושכות
– בכיר במשרד הבריאות מתריע: מסכות N95 מסכנות חיים
– חלקית, בהדרגה ובזהירות: תלמידי ישראל חוזרים ללימודים
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/05/IMG_5604-750x475.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />על המפה: הייתי בקטע של ליכוד כל החיים, ועברתי לקטע של גנץ בסבבים האחרונים.
ממשלה: בעיניי הטיפול בקורונה חובבני מאוד. חוסר ביטחון, ויכוחים בין כל המשרדים. שר הבריאות הפגין חוסר ביטחון ובר־סימן־טוב דיבר בטון לא ייצוגי. והכול יהיה עכשיו אותו הדבר, גם עם ממשלת האחדות. אני לא מאמין בשינוי, זה לא שפתאום נגיד "איזה כיף לחיות פה". מרגישים שהמצב לא טוב בארץ, הכסף מדבר כל הזמן. הכול מתייקר.
החודש שהיה: פעם ראשונה שסגרתי את המספרה, אחרי 22 שנים כאן. ברור שכיף לחזור ולפתוח. כל הלקוחות חיכו לי, זאת הרגשה טובה. אבל זה היה חודש וחצי של סיוט לראות אותה סגורה, ועוד לראות שיש חנויות אחרות שכן היו פתוחות. זה היה קצת מעצבן. לקוחות היו חמודים וביקשו שאבוא בכל זאת, אבל הסברתי להם שאסור. כואב הלב. האמת, הייתי בטוח שינסו לקרוע אותנו בדו"חות מהעירייה, אבל הרגשתי שהם דווקא נתנו שקט לאנשים. נראה איך יהיה עכשיו, ייכנסו שניים־שניים למספרה, אני אספר עם כפפות והשאר יחכו בחוץ.
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/05/IMG_5670-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />על המפה: פוליטיקה לא מעניינת אותי בכלל.
ממשלה: אני חושב שההנחיות הממשלתיות היו בסדר גמור, אבל טוב שפתחו עכשיו כי אנשים יקרסו בלי זה. יש בעלי משפחות. טוב שמשחררים לאט. אני חייב להגיד שלא ממש הרגשתי את העזרה של הממשלה לעסקים, אבל האמת שלא הייתי בסגר מלא אז לא היו לי העצבים והמלחמות שחברים שלי פה מנהלים. בטח בעלי המשפחות.
החודש שהיה: זה העסק שלי, 17 שנה אני פה, אני לא זוכר סיטואציה כזאת. אני אמנם לא סגרתי, אבל הייתה ירידה בהיקף העבודה, חד־משמעית. חמש־שש שעות פחות ביום. לא להכניס אנשים לחנות כמו שלי – זו ירידה ודאית. אם הוא קונה בחוץ הוא לא רואה מול העין את מה שיש לי להציע וקונה חצי ממה שהיה קונה קודם. קונה רק סיגריות ושתייה. אלכוהול קנו משמעותית יותר בתקופה הזאת, וגם סיגריות. אנשים לא חיו בריא. היום חשבתי אולי להכניס לפה אחד־אחד אבל החלטתי שאני לא עושה את זה, עדיין מפחד גם עליהם וגם עליי. נראה שהלקוחות מעדיפים ככה, כולם מפחדים. אני מאמין שזה ייעלם בקיץ בגלל החום, אבל גם יחזור בשנה הבאה.
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/05/IMG_5630-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />על המפה: הצבעתי לגנץ אבל אני לא תולה בזה תקוות. ביבי שולט על כולנו, וביבי בסוף יאכל אותו.
ממשלה: הרגשתי שמוציאים אותנו לעבוד לא בגלל שיקולי בריאות אלא כי לא רוצים לשלם לנו כסף מהמדינה. אני לא מבינה גדולה בפוליטיקה אבל צריך פה שינוי ממש גדול. טוב שהרכיבו ממשלה סוף־סוף, אבל זה לא יעזור, כולם שם מושחתים ויחשבו רק על עצמם.
החודש שהיה: חודש וחצי, לא חודש. היה קשה מאוד. גם בן הזוג שלי לא עובד. הוא עובד במסעדה כשף, והיינו שנינו בבית, בלי משכורת. לסגור עסק לתקופה כזאת זה לחתוך ידיים של אנשים. השכירות, ההוצאות – הכול על הראש שלנו, הכול קשה, ועוד צריך עכשיו לחזור לעבוד, וזה לא פשוט. מפחיד. לך תדע אם הלקוחות יחזרו, ותוסיף לזה גם שאנחנו קצת חוששים. גם אנחנו רוצים לחזור בריאים ושלמים הביתה לילדים. אבל מחוסר ברירה אנחנו יוצאים לעבוד, כי צריך לפרנס, והמדינה לא ממש עוזרת. טיפוח תמיד נדרש לנשים, זה מאוד חשוב. היה עכשיו גל של פניות ל"מתוקתקות של אלה", זה השם של העסק שלי, אבל לצערי זה יירגע. אני גם לא יכולה לנצל את כל העמדות פה, אחרת יהיה צפוף.
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/05/IMG_5699-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />על המפה: אני מצביע למפלגת העבודה. אני מאוד מעורב פוליטית, אני גם חבר המפלגה ומהמאוכזבים הגדולים עכשיו בגלל הכניסה לממשלה.
הממשלה: אני לא רואה תקווה בממשלה החדשה הזאת. מסרתי את קולי למפלגת העבודה ולא העליתי בדעתי שפרץ ומה שמו, הצעיר, שמולי, יצטרפו לממשלת נתניהו. אני לא ילד, אני יודע שיש שיקולים, אבל עדיין זאת בגידה נוראית בעיניי. בעניין הטיפול בקורונה אני עדיין מחכה למענק או לאיזו התייחסות אליי כפרט. ואני אחד ממאות אלפי עצמאים שעד כה לא קיבלו פרוטה אחת על חודש שהכול היה סגור. אני לא בונה על תמיכה, לקחתי מהחסכונות שלי כדי לשלם לספקים ולהמשיך להעסיק את העובד שלי במשכורת מלאה. אני חושב שזה לא הוגן שהוא ילך הביתה. הוא צריך לפרנס ארבעה ילדים, אישה ואמא. זאת החלטה אישית שלי, אין לי דרישות, אבל אני כן מצפה לעזרה כלשהי. המשבר הזה הומני וכלכלי יותר ממה שהוא בריאותי כרגע.
החודש שהיה: אני 38 שנה בעסק, וכמובן זו הפעם הראשונה שהעסק נסגר. התחושה שאתה לא בשליטה היא הדבר הכי גרוע. לא לשלוט על סדר היום ועל החיים. אני גר לא רחוק מכאן אז ראיתי בכל יום את החנות ואת הטינופת שהצטברה סביב, וזה לא פשוט, אבל התאפקתי. אימון טוב בדחיית סיפוקים. אני בסך הכול חנות בוטיק קטנה של מסגור תמונות. אבל אני מרגיש שאני ממש מארח פה אנשים ומכניס חיים אל תוך תמונות של אנשים. אני לא מפחד עכשיו, תהיה פה קבלת קהל לפי ההנחיות. אבל אני מאמין גדול שנלך להתאוששות. בתחושה שלי אנשים ימשיכו לחפש לעצמם דברים שהם גם מעבר לאוכל וביגוד.
The post "אני מאמין גדול שנלך להתאוששות": פוליטיקה ושגרה באבן גבירול appeared first on מקור ראשון.
אתמול סיימה שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מרים לומפ סאגה בת שש שנים כשקבעה כי מלכה לייפר היא מתחזה וכשירה לעמוד לדין, "הרושם שנותר בי הוא שהמשיבה מעצימה את בעיותיה הנפשיות ובכך היא מתחזה למי שחולה במחלת נפש. על מסקנתי היא שהמשיבה מסוגלת לעמוד לדין ויש לחדש את הליכי ההסגרה בעניינה". סניגוריה של לייפר הודיעו בתום הדיון כי יערערו לעליון על ההחלטה וכי מלכה לייפר איננה כשירה לעמוד לדין כפי שקבעה השופטת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ליצמן, לייפר והמדרון החלקלק של משפחה וקהילה
– בעקבות הפרסום במקור ראשון: פנייה לליצמן להכיר באחיות מצרפת
– ציון דרך: האם כל משרדי הממשלה עלו לירושלים?
בתום לילה ארוך ומלא בסערת רגשות, שתיים מהמתלוננות, דסי וניקול, אחיות מאוסטרליה התפנו לדבר איתנו ולחלוק את רגשותיהם אחרי ההחלטה שהייתה צעד גדול לקראת הצדק לו הן מייחלות.
"אחרי לילה ארוך התראיינו היום לכלי התקשורת ולא הייתה לנו הזדמנות לשבת ולעבור על ההחלטה שפורסמה" מעידה דסי בשיחה מאוסטרליה, "ראינו בפייסבוק כמה אנשים ששיתפו את עיקרי ההחלטה, אנו אמנם לא מדברות עברית אבל קוראות ומבינות. אנחנו מלאות אדרנלין והחיוך לא יורד לנו מהפנים. אחרי כל כך הרבה שנים רצופות אכזבות ומאבק קשה, אנחנו סופסוף שמחות".
ניקול מאייר: "לראשונה בשש שנים השופטת קבעה שלייפר היא מתחזה ושהיא הצליחה להערים על כל המערכת כשהציגה את עצמה כחולת נפש שאינה כשירה לעמוד לדין . העובדה הזו מפיחה בנו תקווה. אנו מקוות שהיא תוסגר לאוסטרליה בהקדם האפשרי"
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 08/000_11D0US-750x527.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />נדמה שתחושת ההקלה הזו ששוטפת אותן, משותפת להרבה מאד אנשים בישראל ובאוסטרליה.
"כששמענו על ההחלטה לא יכולנו לנשום, קשה להסביר במילים את התחושה של לעבור 67 דיונים בבית המשפט על הסיפור שלנו שרק רצינו לראות אותו נגמר. היינו בשוק, אבל בשוק חיובי" מוסיפה ניקול.
עורך הדין מתן עקיבא שייצג את עמדת המדינה התקשר לאחיות בווידאו מיד ביציאה מאולם המשפט.
דסי: "הוא היה מאד נרגש כשהתקשר לבשר לנו על ההחלטה. הוא עבד קשה מאד והיה נוסע שותף איתנו ברכבת ההרים הזו. הוא בטוח שההחלטה שהתקבלה טובה למרות הגשת הערעור"
ניקול: "אנחנו מודעות ומקבלות שהתהליך המשפטי כולל ערעור אבל העובדה שלראשונה בשש שנים השופטת קבעה שלייפר היא מתחזה ושהיא הצליחה להערים על כל המערכת כשהציגה את עצמה כחולת נפש שאינה כשירה לעמוד לדין – מפיח בנו תקווה. אנו מקוות שהעליון יתמוך בהחלטה הזו ויאשר אותה ואין סיבה שהיא לא תוסגר לאוסטרליה בהקדם האפשרי. לשמחתנו התגברנו על המכשול הגדול ביותר ואנו מקוות שהעליון יעמוד לצידנו"
לאחר שנים של מאבק תקשורתי, הן משתפות קצת מהתחושות שליוו אותן.
"היום אמרנו משהו שכולנו מסכימות עליו: המאבק הזה אולי הותיר בנו הרבה חבלות אבל הוא לא שבר אותנו" אומרת דסי בקול בוטח. "הייתה לנו תמיכה מכל עבר- מהאחים שלנו, מהקהילה היהודית והלא יהודית פה באוסטרליה וגם מהקהילה הלאומית בישראל ובעולם. התמיכה הזו עזרה לנו להגיע עד היום, אמנם יש לנו עוד דרך לעבור אבל זה צעד ענק קדימה".
דסי ארליך, ניקול מאייר ואלי סאפר הן שלוש אחיות שנפגעו על ידי מלכה לייפר שהייתה מנהלת הסמינר החרדי בו למדו. לאחר שהוגשה התלונה הראשונה נגד לייפר ב-2008 נמלטה לייפר לישראל. היא נעצרה על מנת להסגירה לאוסטרליה ושוחררה בעילה שאינה כשירה לעמוד לדין. חוקרים פרטיים שנשכרו על ידי הארגון האמריקאי JCW טענו שהיא מתחזה ותיעדו אותה מנהלת חיים רגילים, ראיות שהביאו למעצרה הנוסף בשנת 2018.
אלי הייתה הראשונה מבין האחיות לתת עדות במשטרה בשנת 2011 על מעשיה של לייפר לאחר שיצאה מהקהילה החסידית בה גדלו האחיות. דסי שהייתה באותה עת עדיין חלק מהקהילה החסידית מסרה גם היא את עדותה כמה חודשים אחרי אלי אבל מודה שזה לא היה לה קל: "הרגשתי שזה היה הדבר הנכון ביותר לעשות אבל בגלל שעדיין הייתי חלק מהקהילה הרגשתי שמתסכלים עליי כבוגדת". ניקול הגישה גם היא את עדותה כעבור מספר חודשים. ניקול היא היחידה שנשארה עדיין חלק מהקהילה החרדית.
דסי ארליך (משמאל):"המאבק שלנו נתן קול לכל קורבן ששרד התעללות מינית והוכיח שכל קול משנה עוד את השיח הציבורי סביב התעללות, יש הגנה אוטומטית קודם כל על התוקף"
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/05/08446245-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />"מסירת העדות במשטרה הייתה טראומטית בשבילי. לדבר עם שוטר לאחר שלא דיברתי על ההתעללות כלפיי עם אף אחד זו חוויה קשה" מעידה דסי, "אבל מיד אחר כך אמרו לנו שזה יהיה הליך פשוט. לא חשבנו שניאלץ לעבור תהליך קשה כל כך להביא להסגרתה. אחרי המעצר הראשון שלה והשחרור, הבנו שהיא הצליחה להערים על כולם כבר מהיום הראשון. היא שוחררה ושמענו דיווחים שהיא שוב מתעללת וזה גרם לנו לקחת את המאבק שלנו לזירה התקשורתית, גם זה דרש הרבה מאד אומץ".
ניקול מעידה, כי העובדה ששלושתן יצאו יחד למאבק כשלוש אחיות עזרה להן לעשות את הצעד הקשה הזה.
הקהילה בה גדלו מעדיפה עד היום שלייפר תרצה מעצר בישראל "הייתה לי היום שיחה עם מישהי מהקהילה שאמרה לי שהסיבה שהם מעדיפים שלייפר תישאר במעצר בישראל היא שלא יהיה חילול ה'" מספרת ניקול, "אנחנו רוצות להתעמת איתה בבית המשפט כאן באוסטרליה ולראות אותה עומדת בפני האישומים הקשים".
לעומתם, שאר חלקי הקהילה היהודית באוסטרליה כמו חב"ד והציונות הדתית כמו גם הקהילה בישראל, העניקו לאחיות תמיכה משמעותית לאורך כל המאבק שלהן.
האחיות מעידות שהמאבק שלהן לא היה אישי בלבד, "המאבק שלנו נתן קול לכל קורבן ששרד התעללות מינית והוכיח שכל קול משנה עוד את השיח הציבורי סביב התעללות" משתפת דסי. "השיח השתנה, ההגנה האוטומטית קודם כל התוקף- גם זה השתנה"
"כמה שיותר מדברים על כך שההתעללות היא תופעה קיימת המתעללים מפחדים יותר והשיח הזה מעורר גם קורבנות לעשות את הצעד האמיץ של להגיש תלונה או למסור עדות במשטרה" מוסיפה ניקול, "באחת מהביקורים שלי בישראל ב-2017 פגשה אותי בחורה שגם היא קורבן להתעללות מינית מצד המנהלת שלה והיא אמרה לי שהמאבק שלנו חיזק אותה להחליט שהיא לא תיתן לזה יותר להמשיך לקרות. זה לא רק המאבק הפרטי שלנו, עשינו זאת בשביל הסיפור הגדול יותר, בשביל הילדים שלי ולילדים בכל העולם".
יש איזשהו מסר שהייתן רוצות להעביר למדינת ישראל?
ניקול: "כשהתפרסמו החדשות אודות התערבותו של השר יעקב ליצמן למניעת הסגרתה של לייפר, התגובה שלי הייתה- יש לו הרבה שאלות לענות עליהן. בגללו המשפט הזה התארך בשנתיים נוספות ונגרם לנו יותר סבל. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי כי אין לו שום נגיעה בעניין. אני אוהבת את ישראל אבל יש בי טינה כלפי ליצמן ומדינת ישראל שבסופו של דבר המערכת שלה פגעה בנו".
ניקול: "יש לליצמן הרבה שאלות לענות עליהן. בגללו המשפט הזה התארך בשנתיים נוספות ונגרם לנו יותר סבל. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי כי אין לו שום נגיעה בעניין. אני אוהבת את ישראל אבל יש בי טינה כלפיו וכלפי המערכת"
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 8/F190806YS50-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />דסי: "אנחנו שומעות כל הזמן על התרומות שנאספות עבור לייפר ברחוב החרדי בעולם, ואני לא מבינה איך אנשים מסתכלים לילדים שלהם בעיניים, אומרים להם שהם יעשו הכל כדי להגן עליהם ולעשות את העולם טוב יותר עבורם, אבל במקום זאת תומכים באישה הזאת".
ניקול: "יש לנו תקווה בבית המשפט העליון שהמהלכים להסגיר את לייפר לאוסטרליה יעשו בהקדם. It has been long enough”
"אנו מקוות שהמשחקים יבואו לסיומם, מלכה לייפר לא יכולה יותר לשחק ולהעמיד בפנים. היא הערימה עלינו ועל כל המערכת אבל לא עוד" מסכמת דסי.
ח"כ איילת שקד ליוותה את הנפגעות במאבקן בכהונתה כשרת המשפטים והותקפה על ידי יועץ התקשורת רונן צור שנשכר על ידי מקורבי לייפר להשחיר את שקד כדי למנוע ממנה לקדם את הסגרתה של לייפר. "במשך כמה שנים ניהלתי במשרד המשפטים בעזרת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות את ההליכים בבית המשפט בניסיון לסיים את הליך ההסגרה של לייפר, סיפור שמעיב מאד על מערכת היחסים הדיפלומטית בין ישראל לאוסטרליה ובעיקר בין הקהילה היהודית באוסטרליה לבין ישראל. נפגשתי כמה פעמים עם דסי והקורבנות ואני חושבת שטוב יעשו גלגלי הצדק בישראל אם הם יעבדו מהר יותר. אני מקווה שהערעור לעליון יהיה מהיר. אין שום צורך לגרור זאת עוד חודשים רבים. מלכה לייפר צריכה להיות מוסגרת עוד השנה לאוסטרליה"
איילת שקד: "במשך שנים ניהלתי במשרד המשפטים בעזרת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות את ההליכים בבית המשפט בניסיון לסיים את הליך ההסגרה של לייפר, סיפור שמעיב מאד על מערכת היחסים הדיפלומטית בין ישראל לאוסטרליה. אני מקווה שהליך הערעור לעליון יסתיים במהירות"
מארגון "מגן" המלווה את הנפגעות נמסר: "כבר מתחילת הדרך טענו שמלכה לייפר מתעתעת ברשויות ואנו שמחים שבית משפט קבע כי היא כשירה לעמוד לדין. לאחר אין ספור דיונים ומריחות שהשפיעו קשות על המתלוננות אנו מקווים שבית המשפט יקבע דיון מהיר בעניין ההסגרה ויביא סוף סוף לצדק ולמזור לנפגעות. בנוסף אנו מצפים שמדינת ישראל לא תגרור רגליים במקרים דומים, ותפעל להסגרה מידית של פדופילים מכל העולם שרואים בישראל כמדינת מקלט".
The post "המאבק שלנו בלייפר נתן קול לכל קורבן התעללות מינית" appeared first on מקור ראשון.
מעל למיטתה של התינוקת תלויות שתי בובות־פייה שיצרה אמה. לפני שהיא הולכת לישון, שולחת הפעוטה נשיקה לפייה. "היא שומעת על אמא שלה ותדע עליה עוד בהמשך", אומרת ליאת פריימן, אחותה של מיכל סלה ז"ל. "כרגע אנחנו רוצים לבנות לה משהו יציב. לא לערער אותה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הטילים שכופפו את רוח הלחימה
– יוצאים לדרך: מבול הצעות החוק כבר החל
– עומד למשפט: נתניהו אינו נציג הימין או ישראל השנייה
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02014_06_02-5-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />אד שרבי מתיש הקיף בשבוע שעבר את הבית הכפרי והנעים, השוכן ביישוב בצפון הארץ. בית שמהווה מפלט רגוע לילדה שעולמה חרב, והיא אפילו צעירה מכדי להיות מודעת לכך. את שמה של הילדה מעדיפים ליאת וירדן פריימן לא לחשוף. להותיר לה פיסת פרטיות. הם הורים עכשיו לארבעה – שלושה, ועוד אחת. על אדן החלון במטבחם מונחת תמונתה של מיכל, ולידה עומד נר נשמה. הנר כבוי, אבל רוחה של מיכל מורגשת כאן היטב.
מיכל סלה הייתה אישה צעירה ואנרגטית, שמחה ואהובה מאוד, עובדת סוציאלית במקצועה. היא נרצחה יומיים לאחר ראש השנה תש"ף. בעלה, אלירן מלול, דקר אותה בביתם בשכונת מוצא והותיר אותה מדממת – כך על פי כתב האישום שהוגש נגדו. כעבור כמה שעות הופיע בפתח ביתה של אחת השכנות, ומסר לידיה את התינוקת, שהייתה אז בת שמונה חודשים. לאחרונה שודר במסגרת התוכנית "עובדה" בערוץ 12 סרט בשני חלקים, שמגולל את סיפורה של מיכל. בין היתר נחשפו שם מערכות היחסים האובססיביות והאלימות שניהל מלול עם בנות זוגו הקודמות. "השידור בטלוויזיה הביא הצפה רגשית גדולה מאוד", אומרת ליאת. "בבת אחת ראינו על המסך את כל הטראומה שלנו. ועם זאת, ראו שם גם את האור של מיכל".
מתוך הכאב העצום לקחו על עצמם בני משפחתה של מיכל, ואחיותיה בפרט, להעלות למודעות את נושא האלימות במשפחה ולא להרפות. הסיפור של מיכל שימש טריגר עבור נשים רבות לחשוף את מה שהן חוות, ובשבועות האחרונים הגיעו אל ליאת אינספור פניות. "נשים שאני לא מכירה יצרו איתי קשר בפייסבוק. כמה מהן סיפרו שהן כרגע במערכת יחסים אלימה, וביקשו ממני עזרה, או רצו לשתף. אני גאה בכך שהן רואות בי כתובת, אבל אני לא אשת מקצוע. אני רק מנסה לעודד, ומפנה אותן למקומות המתאימים.
"פנו אליי גם נשים שרצו להביע תמיכה והזדהות, או לשתף בדברים שקרו בעקבות השידור. אחת סיפרה לי שהיא התגרשה מבעל אלים, והיא דואגת מאוד לאשתו הנוכחית. הייתה גם מישהי שאחרי 'עובדה', אחותה באה וסיפרה שבעלה שבר לה את היד. אישה אחרת ראתה שאחותה נמצאת במערכת יחסים בעייתית, ועכשיו, בעקבות הסיפור שלנו, היא החליטה 'לדחוף את האף'".
רגשית, יש לך יכולת לתת מענה למישהי שדואגת בגלל חברה, בגלל עצמה?
"אומר בכנות שעד עכשיו היה לי קצת קשה. זה כמו לפתוח בכל פעם את הפצע מחדש. רציתי לעטוף את עצמי בשכבה של טוהר, של הגנה מסיפורים כאלו, כדי להצליח לשדר לעצמי ולילדיי שהעולם הוא מקום בטוח. לא להחליש את עצמי. עכשיו אני כבר מרגישה שאני במקום אחר. אני מסוגלת לשמוע ולגעת, וכבר לא מתכווצת כשמספרים לי. אני בדרך כלל מתחילה בחיזוקים למי שפונה אליי, אומרת לה 'טוב שאת משתפת'".
דווקא שיחת הטלפון הראשונה שקיבלה עם תום השידור, לא הייתה קשורה לאלימות במשפחה. בצד השני של הקו היו הורים שכולים שאיבדו את בתם וחתנם בפיגוע, ומאז גידלו בביתם את שני נכדיהם הקטנים. "הם אמרו שאנחנו צריכים לשים לב גם לילדים שלנו. לראות שהם לא נדחקים הצידה, לתת להם את המקום, לא להיות מרוכזים רק בילד שעבר את הטראומה. הם גם סיפרו שהם שמו כל הזמן את הדברים על השולחן, תלו בבית תמונות של ההורים שנרצחו".
עד כמה שזה נורא, פיגוע הוא דבר שקל יותר לתווך במציאות הישראלית. אבל איך מגדלים ילדה לסיפור כזה של אלימות בתוך הבית?
"לכל דבר יש עת וזמן. זה מתחיל בלומר שאמא לא תחזור. שהיא תמיד־תמיד איתך בלב. שעכשיו יש לך מקום חדש ובטוח, שאת לא לבד. לטעת בה את הביטחון שאנחנו כאן איתה. היא לא צריכה להיחשף בינתיים לסיפור. זה יקרה כשיגיע הזמן".
הראיון המלא יתפרסם מחר (ה') במוסף דיוקן של מקור ראשון
The post "אני אמא של מטה ומיכל אמא של מעלה" appeared first on מקור ראשון.
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-13.37.18-750x170.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />"כמו כל עם ישראל אנחנו נשאר בבית ולא נצא לבתי הקברות. זה יהיה יום עצוב במיוחד. נחבק את התמונות, נזכור ונספר. אנחנו עולים כמה פעמים במהלך השנה לקברים וזוכרים אותם, אי אפשר לשכוח חמש נפשות. אני מספרת עליהן לנכדים שנולדו לנו עם השנים". סוזי מלכה, אמא של טלי חטואל מתגעגעת יותר מתמיד. בעוד כשבוע ימלאו 16 שנים לרצח המזעזע של טלי, שהייתה בחודש השמיני להריונה, ושל ארבעת בנותיה: הילה (11), הדר (9), רוני (7) ומירב (2).
הפיגוע אירע כשטלי ובנותיה נסעו ממושב קטיף לאשקלון. לנסיעתן היו שתי מטרות – האחת אישית – בדיקת אולטרסאונד למעקב הריון. השנייה לאומית – לעורר את חיבת הארץ ולהשפיע על מתפקדי הליכוד להצביע נגד תוכנית התנתקות. בדרכן, בציר כיסופים, ערבו להם חוליית מחבלים ופתחו לעברן אש תופת, לאחר הירי התקרבו המחבלים אל הרכב וביצעו וידוא הריגה בטלי ובבנות. היה זה אחד הפיגועים הקשים והמזעזעים ביותר שידעו אנשי גוש קטיף ואזרחי ישראל.
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01917_34_07-2-750x486.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />גם האזכרה השנתית ביום הרצח, י"א אייר, שמתקיימת מידי שנה בנוכחות כארבע מאות איש, תתקיים השנה במתכונת וירטואלית. "נעשה להן הכול פרפקט, טלי הייתה פרפקציוניסטית מדרגה ראשונה, וכך היא גידלה את הבנות, לא היה מצב שהן יוצאות לחצר בלי להסתרק ולהתלבש יפה" אומרת סוזי.
הגעגוע לא קטן עם השנים, אבל היא ובעלה מומי, משתדלים לא לשקוע ועסוקים במיזמי הנצחה ליקירותיהן. מלכה כתבה שני ספרי ילדים על נכדותיה "רוני בונבוני" ו"מירב על הבימבה הקסומה", הנכדים והנינים קוראים אותם ולומדים על בנות משפחתם. הם שומרים על קשר אדוק עם בעלה של טלי, דוד חטואל, שנישא מחדש ונולדו לו ששה ילדים. "דוד הוא כמו בן, וכך אנחנו מתייחסים גם לאשתו, הילדים הם הנכדים שלנו לכל דבר, על הקומה הראשונה שנחרבה ואי אפשר לשכוח אותה בנינו קומה שניה של טוב וחסד".
אחד ממפעלי ההנצחה שהוקם מיד לאחר הרצח המזעזע, הוא עמותת "טלי ביד רמ"ה (רוני, מירב, הילה, הדר) המסייעת לזוגות מאתגרי פוריות. "דוד היה מנהל בית הספר של בנותיי בכפר מימון", מספרת מרים ליבוביץ', מנהלת העמותה. מרים, טכנאית מעבדה ומורה לביולוגיה בתיכון, חשבה כיצד תוכל להנציח את טלי והבנות. מרים עברה טיפולי פוריות במשך 11 שנים ובעבודתה כטכנאית מעבדה נחשפה לעולמם של זוגות רבים המחכים לפרי בטן, ולכן החליטה שהדרך הנכונה להנציח את טלי והבנות תהיה לסייע בהבאת חיים לעולם. "התחלנו את העמותה בקטן, באשקלון, כיום אנחנו נותנים סיוע לזוגות בכל רחבי הארץ ואפילו לזוגות ישראלים מהעולם שבאים לעשות כאן את הטיפולים".
הסיוע שמעניקה העמותה, מתבטא קודם כל בתמיכה נפשית. "נשים נמצאות במצב מאד מורכב, הן מקבלות שוב ושוב את התשובה השלישית ושוקעות. האחות הקטנה שלהן כבר בהריון, החמה דוחקת בהן, והן מרגישות לבד. ההתמודדות היא מאד קשה, אני מכירה את המציאות הזו כי חוויתי את הכול על בשרי. בשעות הקטנות של הלילה הן מחפשות כתף, זה קורע את הלב ולא פעם אני פשוט בוכה איתן. בחברה הישראלית כולם מתערבים לך בודקים אם יש לך בטן, ואת נאלצת להתמודד עם עוד שאיבה, עוד החזרה, עוד בדיקות דם, ולפעמים תעברי את התהליך עשר פעמים עד שההיריון המיוחל יגיע. הכאב הוא עצום ואני מנסה להיות שם בשבילן".
מעבר לכך מעניקה העמותה תמיכה כלכלית לזוגות בהליכי פוריות שמצבם הכלכלי לא מאפשר להם לממן את ההליך היקר. "אנחנו מסייעים בכל סוגי הטיפולים, בהזרעות, ברופאים מיוחדים ובטיפולים שהם לא בסל הבריאות, כמו מיון תאי זרע".
העבודה הקשה נושאת פרי. "אין שבוע בלי הודעה על זוג שזכה להיכנס להריון בזכות המאמצים שלנו. השבוע קיבלתי הודעה מאישה בת 53 שהיא בהריון עם תאומים, אישה נוספת בת 40 שיתפה שהיא בהריון. אנחנו מקבלים מכתבי תודה והזמנות לאירועים, וזה מה שנותן לנו כוח להמשיך".
אחד המקרים שהעמותה ליוותה הוא של צעירה יתומה שגדלה במוסדות, לימים, לאחר שנישאה, היא לא הצליחה להיכנס להריון. "היא אמרה לי משפט מצמרר, אני לא קראתי לאף אחת אמא, וגם לי לא יקראו אמא", היא באה אלי הביתה, ישבנו ושוחחנו, עודדתי אותה, אחרי שנה וחודשיים נולדו להם תאומות. סוזי, אמא של טלי, באה איתי לבקר את התינוקות, והאימא ביקשה ממנה להחזיק אותן – "זה שלך" היא אמרה לה". סיפור מרגש אחר הוא של משפחה יהודית ממדינה ערבית שבדרך לא דרך הצליחה לעלות לישראל. הם הגיעו לכאן בלי עברית ובלי כסף, עזרנו להם ונולדו להן תאומות. זה היה מאד מרגש".
באחד הימים הגיעה לביתם של מומי וסוזי מלכה אישה עם תינוקת, השכנים אמרו לה שסוזי לא בבית, אבל מומי נמצא בבית הכנסת. היא המתינה לו שם, וכשיצא אמרה לו "הבאתי לכם את הילד שלכם".
"זה הניצחון שלנו, גם אחרי 16 שנים אנחנו ממשיכים לעזור ולהביא חיים לעולם" אומרת סוזי, "זו השליחות וזו ההנצחה. במקום בו נקטעו חיים נוסיף חיים".
לתרומות לעמותת טלי ביד רמ"ה
The post אמה של טלי חטואל: "אי אפשר לשכוח חמש נפשות" appeared first on מקור ראשון.
"החי והצומח בלגונה לא השתנו במהלך העוצר, מה שהשתנה הוא היכולת שלנו לצפות בהם", אומר הזואולוג אנדראה מנג'וני, וטובל את המצלמה שלו בתעלות העכורות בדרך כלל של ונציה כדי לצפות בחיים המתחוללים מתחת לפני המים. סרטן מנסה לתפוס את העדשה, מדוזות מניעות את עצמן מעלה אל פני המים, להקות דגים חולפות בשלווה, סרטנאים נאחזים במזחים המפורסמים של העיר, ואצות ים במגוון צבעים מרחפות בעדינות בזרם הימי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כשאין אנשים ברחובות: הטבע פולש גם למרכזי הערים
– דווקא בימי ההסגר: הטבע הוא התרופה הטובה ביותר
– מול הטבע: האם נכון לשאוף להחזרת השגרה?
נגיף הקורונה רוקן את ונציה בתחילת חודש מארס ממיליוני התיירים שהיא רגילה אליהם. מימיה כבר אינם נבחשים ללא הרף באלפי ספינות, סירות מונית, סירות מנוע וגונדולות שבדרך כלל חוצות את העיר. בשביל מנג'וני זו הזדמנות לגלות מחדש את המערכת האקולוגית המורכבת שמאכלסת את הלגונה הוונציאנית. סרטון שצילם, שמציג מדוזות שוחות לאיטן במימי התעלות השקופים, הופץ כמגפה ברשתות החברתיות.
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 05/AFP_1QU03Y-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />"כעת אנחנו יכולים לראות בין 50 ל־60 סנטימטרים, ולפעמים אפילו עד מטר, מתחת לפני הים", מסביר מנג'וני. "כתוצאה מכך אנחנו יכולים לראות בעלי חיים שהיו חבויים מתחת למים העכורים". לדבריו, בעשרים השנים שהוא עובד בוונציה הוא מעולם לא ראה את המים נקיים כל כך. "ההבדל היחיד הוא שחלק מבעלי החיים, שלפני כן היו יכולים לחיות רק בתעלות הגדולות והרחבות יותר של הלגונה, יכולים כעת להגיע עד מרכז העיר, מכיוון שתנועת הגונדולות, והסירות האחרות נפסקה".
מרקו סיג'וביני, חוקר במוסד למדעי הים בוונציה, אומר שהוא רואה בפעם הראשונה בחייו זני דגים מסוימים במרכז עיר המדינה לשעבר. "החי והצומח בלגונה של ונציה מגוונים ומעניינים הרבה יותר ממה שהייתם חושבים", מכריז סיג'וביני. "בעיר פחתו לא רק התנועה והזיהום של הסירות, אלא גם הרעש, שהוא סוג אחר של זיהום שפוגע באורגניזמים רבים שחיים בלגונה".
הוא לא מופתע מכמויות המדוזות שנצפות בעיר. "בעשרים או שלושים השנים האחרונות, כמות המדוזות גדלה באופן כללי. הן נכנסות ללגונה לעיתים קרובות יותר, במיוחד בזמנים מסוימים של השנה, כנראה כי הן נסחפות עם הזרם", אומר סיג'וביני. "בדרך כלל יש הרבה יותר תנועה, וסביר להניח שרבות מהן פשוט מתות".
מנג'וני מצלם תמונות וסרטונים בדרכו לעבודה ואומר שהחיים בוונציה בימים אלו הם "כמו בשונית אלמוגים. כמות הצבעים ובעלי החיים היא יוצאת דופן, וזה הופך את הלגונה למיוחדת", אומר המדען.
אולם סיג'וביני אינו חושב שתהיה השפעה גדולה על החי בוונציה בטווח הרחוק. "ככל הנראה, חודשי הסגר האלו לא יספיקו כדי לשנות באמת את איכות המערכת האקולוגית שלנו".
תרגום: אלחנן שפייזר
The post דממת הקורונה חושפת מערכת אקולוגית פורחת בלגונה של ונציה appeared first on מקור ראשון.
זה מתחיל, כמו הרבה דברים אחרים, במקרה – אנקדוטה קטנה בשולי מאמר, סיפור לא מוכר שלוכד את תשומת הלב, ניסיון לפענח חידה סתומה – ומשם מתגלגל וצומח לעבודה ארוכת שנים, סיזיפית, שמנסה להעמיד יצירה שתספר את סיפור חייה – על רגעי השיא והשפל, המעשים והמחדלים – של אישיות אחת. פרטים ביוגרפיים על אנשי מעלה נמצאים כבר בתנ"ך, בכתבי אפלטון ובאפוסים של הומרוס, אך הביוגרפיה כז'אנר נוסדה ברומא העתיקה, כשהיסטוריונים כמו פלוטרכוס וטקיטוס העלו על הכתב את תולדות חייהם של אישים יוונים ורומים ידועים. רק במאה ה־17 הפך הז'אנר לפופולרי ביותר, ומאז אמצע המאה העשרים ביוגרפיות הפכו לתעשייה בפני עצמה, ענף מרכזי בתחום ספרי העיון.
ביוגרפים בני זמננו, בדרך כלל אנשי אקדמיה ועיתונאים, מקדישים את חייהם לחיים של אחרים: יושבים במשך חודשים בארכיונים, נוברים בכתבי יד ובפתקים ישנים, נוסעים ברחבי העולם להציץ במקומות שבהם דרכה כף רגלם של הגיבורים שלהם, יושבים לשיחות ארוכות עם בני משפחה וחברים, נכנסים לתוך התודעה של מושא כתיבתם. כיצד נראית המלאכה הזו? מה מניע אותה? אילו אתגרים היא מציבה? איך מחליטים כיצד לספר את הסיפור, מה נשאר בפנים ומה נשאר בחוץ? וכיצד משפיעות ביוגרפיות על הדימוי הציבורי של הדמויות העומדות במרכזן?
פרופ' אניטה שפירא, היסטוריונית כלת פרס ישראל, היא מן המרכזיות שבכותבי הביוגרפיות בישראל: ב־1980 פרסמה את "ברל", ביוגרפיה של ברל כצנלסון בשני כרכים (עם עובד), ומאז כתבה גם על יוסף חיים ברנר, יגאל אלון ודוד בן גוריון. אל הספר על כצנלסון הגיעה בעקבות עבודת הדוקטורט שלה.
"במהלך המחקר, נתקלתי באישיותו של ברל ובחומרים עליו", היא מספרת. "בין היתר, היה דיון מפורסם ב־1933 בנוגע לשימוש של אנשי תנועת הפועלים באלימות כנגד הבית"רים, וברל יצא כנגד זה בחריפות אדירה, התפטר מכל מוסדות המפלגה והיה מוכן ללכת הביתה ובלבד שהתנועה שלו לא תנקוט אלימות במאבקים פוליטיים. שני דברים הרשימו אותי: העמדה המוסרית האבסולוטית שלו, והמרחק בין הדימוי של ברל כמנהיג כול יכול לבין העובדה שבנושא הזה המפלגה שלו הייתה נגדו. זה משך אותי, הפער בין האופן שבו ברל נתפס לבין המציאות שקרתה בפועל, וכך הגעתי לכתוב את הספר".
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 00817_40_02-2-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />שפירא משרטטת שלושה עקרונות מרכזיים שמנחים אותה בכתיבת ביוגרפיה. "העיקרון הראשון הוא שאני לא ממציאה שום דבר", היא אומרת, "כל מה שאני כותבת מופיע בחומרים. שנית, חייבת להיות סלקציה. אם מעמיסים על הביוגרפיה את כל פרטי הפרטים שמוצאים בארכיונים, אי אפשר יהיה לקרוא אותה. העיקרון השלישי הוא שאני כותבת את מה שנראה לי כאמת, ואת כל האמת, גם מה שאולי לא מוצלח באישיות של הגיבור שלי. אין הנחות. אני לא מנסה בדיעבד להחניף לגיבורים שלי. יש כאלה שאני אוהבת יותר ויש כאלה שפחות, אבל יש לי אמפתיה מצד אחד, ומצד שני, אני מחויבת להעמיד בפני הקורא את האפשרות לשפוט את הדמות כראות עיניו, על פי החומרים שאני מביאה".
פרופ' אניטה שפירא: כשעבדתי על הביוגרפיה של יגאל אלון ראיינתי המון אנשים, וכך גם על ברל, אבל כשכתבתי על ברנר כבר כלה כל הדור ההוא, והייתי צריכה להשתמש בשני ספרי זיכרונות שנכתבו עליו. גם אז וידאתי שמה שמופיע בזיכרונות מאומת במכתבים מהתקופה
אני רוצה לגעת בעיקרון השני שהזכרת. איך עושים את הבחירה הזו? איך מחליטים מה נכנס ומה לא, כשמדובר בחיים של אדם?
"כאן נכנס הטעם האישי. בהחלט ייתכן שמישהו אחר יכתוב על אותה דמות ספר אחר לגמרי. לא בכדי נכתבו מאתיים ביוגרפיות של ג'ורג' וושינגטון. על בן גוריון נכתבות כל הזמן ביוגרפיות והן שונות זו מזו. השאלה מה להשמיט ומה לכלול היא שאלה של טעם. בעיניי, צריך למצוא שיווי משקל בכתיבה, להציג את הדמות בצורה המאוזנת ביותר, הכי קרובה לדמות האמיתית, לפי טעמי, כמובן. מישהו אחר יכתוב אחרת".
העבודה על ביוגרפיה מתחילה באיסוף החומרים – מלאכה שלוקחת שנים, אומרת שפירא, וגם היא דורשת לא מעט הכרעות. "אני נותנת העדפה ברורה לחומרים ראשוניים – ארכיונים, פרוטוקולים של ישיבות – על פני מחקרים או שיחות עם אנשים. החומרים הראשוניים נותנים לי את האפשרות להגיע לשיפוט עצמי, ולא להישען על שיפוט של אחרים. אבל חשוב כמובן גם לראיין אנשים שהכירו את הדמות. כשעבדתי על הביוגרפיה של יגאל אלון ראיינתי המון אנשים, וכך גם על ברל, אבל כשכתבתי על ברנר כבר כלה כל הדור ההוא, והייתי צריכה להשתמש בשני ספרי זיכרונות שנכתבו עליו. גם אז וידאתי שמה שמופיע בזיכרונות מאומת במכתבים מהתקופה. האותנטיות של החומרים מאוד חשובה לי, הכול צריך להיות מגובה ומדויק.
"אחר כך מגיע שלב הכתיבה, וגם זה עניין מסובך. כשאני מתחילה לכתוב, לפעמים הפרק הראשון, או אפילו המילה הראשונה, מכתיבים את קצב היצירה. ביוגרפיה היא בסופו של דבר סוג של יצירה: אתה יוצר דמות יש מאין, לוקח את החומרים ובורא מהם אדם, וזה תהליך מסתורי, קצת כמו כתיבת רומן. אני אוהבת שביוגרפיה תספר סיפור, תתחיל בהתחלה ותסיים בסוף, אבל יש כאן גם שיקולים ספרותיים. את הביוגרפיה של ברל, למשל, אני מתחילה בתיאור הלוויה שלו. חשבתי שרוב קהל הקוראים כנראה כבר לא יודע מיהו ברל – הוא מת ב־1944, והספר התפרסם ב־1980 – ורציתי לתת לקורא נקודת אחיזה, שיֵדע למה הוא נכנס, ולכן התחלתי עם ההלוויה. בביוגרפיה של יגאל אלון התחלתי את הפרק הראשון בצורה סטנדרטית, נולד כאן וגדל שם, ואז נתתי לאהוביה מלכין לקרוא, והוא הציע לי לפתוח את הספר בבר מצווה של אלון, כשאבא שלו נותן לו אקדח ושולח אותו לשמור על הגורן. וכך נפתח הספר".
ברזומה של פרופ' יוסי גולדשטיין יש אחת־עשרה ביוגרפיות שכתב, בהן ארבע ביוגרפיות על ראשי ממשלות: לוי אשכול, יצחק רבין, גולדה מאיר, וביוגרפיה טרייה על דוד בן גוריון, שראתה אור בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. הביוגרפיה הראשונה שכתב גולדשטיין, פרופסור מן המניין באוניברסיטת אריאל, הייתה של אחד העם. עם תום הכתיבה השתנתה הפרספקטיבה של גולדשטיין על האדם שהעריץ.
"אחד העם היה הגיבור האינטלקטואלי של ילדותי בשנות החמישים בחיפה", הוא אומר. "כתבתי ביוגרפיה של 550 עמודים, ובסופו של דבר יצאתי ממנה די מתוסכל מהאיש. הערצתי את אחד העם, ישבתי איתו חמש שנים – ביום, בלילה, בצהריים, בערב ובבוקר – וכשאתה יושב עם מישהו חמש שנים אתה עלול לגלות שהוא איש לא נחמד, אנטיפת, מעצבן, מגעיל. וגם ההפך יכול לקרות. את הביוגרפיה של לוי אשכול התחלתי כשאני כועס עליו מאוד. הייתי חייל במלחמת ששת הימים, וכעסנו על אשכול על כך שהוא השתהה, היסס, שלא כבש את מצרים. התמונה שלי התהפכה במאה ושמונים מעלות, ואם יש ראש ממשלה שאני מעריץ, שאני רואה לנגד עיניי כראש הממשלה האולטימטיבי, זה לוי אשכול. נכנסתי לפרויקט בכעס, ויצאתי ממנו מאוהב".
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 20_2012-09-12-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />מהביוגרפיה על אשכול התגלגל גולדשטיין לכתוב על רבין. "זה התחיל באוטו, הסעתי את הבן שלי לבית הספר", מספר גולדשטיין, "והוא אמר לי: 'אבא, למה אתה לא כותב גם על רבין?'. אז כתבתי על רבין. אחרי אשכול ורבין חשבתי שאולי אכתוב גם על בן גוריון וגולדה. אין לי כאן שיטה, או פרויקט מוכן מראש לכתוב על ראשי ממשלה. שתי הביוגרפיות הראשונות שכתבתי היו על אחד העם ואוסישקין, ומשם הדברים התגלגלו במקרה".
"לאחד מראשי הממשלה שכתבתי עליהם היה רומן ארוך עם אחת המזכירות שלו. תכננתי לכתוב את זה בספר, על בסיס דברים מאומתים, אבל יום אחד מתקשרים אליי מההוצאה לאור ואומרים שהם קיבלו מכתב התראה מעורך דין. מסתבר שאותה אישה אמרה שהכול המצאות ושקרים, ואיימה לתבוע אותנו, אז ירדתי מזה"
השנתיים הראשונות של העבודה על ביוגרפיה כרוכות ב"איסוף מאסיבי של החומרים", לדברי גולדשטיין. "תוך כדי האיסוף אני יוצר קטלוג כרונולוגי, ובתוכו קטלוג של נושאים – דת, פוליטיקה, מפא"י, צבא ועוד נושאים שאני מתכוון לכתוב עליהם אחר כך. אחרי שנתיים אני מתחיל לכתוב, ובמקביל ממשיך לחפש עוד חומרים. פעם, לפני עידן המחשבים, הייתי עושה את זה בצורה פרימיטיבית – כותב שורה, ואחריה משאיר שתי שורות ריקות, ואז כותב עוד שורה, כי היה ברור לי שתוך כדי איסוף החומרים אני אמצא עוד משהו".
מה לגבי ראיונות עם ידידים, בני משפחה, אנשים שעבדו עם מי שאתה כותב עליו?
"לא, לא, לא. בשום פנים ואופן. אני לא סומך על הזיכרון האנושי. זה נורא מסוכן. אספר לך אנקדוטה. ב־1972 הייתי מנהל בית האומנים בירושלים, ומרים אשכול הייתה בהנהלה. יום אחד אני יושב לידה, והיא מספרת לי בדמעות שהיא חוזרת מהאזכרה של אשכול, ונזכרה שהוא רצה להתאבד כשזרקו אותו מתפקידו כשר הביטחון. עשרים וחמש שנים אחר כך התחלתי לכתוב את הביוגרפיה על אשכול, שמבחינתי היה האיש הכי חזק שיש. כולנו רוצים להתאבד לפעמים, אבל אשכול לא היה הטיפוס שהתאבד. מרים אשכול לא מספרת על אשכול באופן אובייקטיבי, אלא על אשכול שלה. זו הייתה התחושה שלה ואני מכבד את זה, אבל אני לא יכול לכתוב את זה כעדות ולהכניס לביוגרפיה. לכן אני לא מראיין אנשים, ונצמד למקורות הכתובים".
ויש גם פרטים שעלולים להביך את מושא הביוגרפיה, וגולדשטיין מוותר עליהם. "לאחד מראשי הממשלה שכתבתי עליהם היה רומן ארוך עם אחת המזכירות שלו", הוא מספר. "תכננתי לכתוב את זה בספר, על בסיס דברים מאומתים, אבל יום אחד מתקשרים אליי מההוצאה לאור ואומרים שהם קיבלו מכתב התראה מעורך דין. מסתבר שאותה אישה אמרה שהכול המצאות ושקרים, ואיימה לתבוע אותנו, אז ירדתי מזה. אז אני יכול להגיד שחטאתי למקצוע שלי, אבל אנחנו בני אדם. אין לי עניין לפגוע באישה מבוגרת ובמשפחה של אותו ראש ממשלה. לקחתי את כל הקטע הזה ומחקתי אותו".
ד"ר אבי שילון: "אם ניגשים לכתיבה בעוינות, באופן טבעי מפספסים הרבה דברים. למחקר על בגין הגעתי מתוך הבנה שהוא היה מנהיג מאוד מיוחד ומוערך. ככל שהתחלתי לכתוב ולקרוא ולחקור ממש, גיבשתי עמדה יותר ביקורתית"
הביוגרפיות האחרונות שכתב גולדשטיין ראו אור בהוצאות ספרים אקדמיות, והגיעו לממדי ענק – הביוגרפיה של דוד בן גוריון שכתב מונה כ־1,440 עמודים. לשם השוואה, אורכה של הביוגרפיה של בן גוריון שכתב תום שגב, שראתה אור לפני שנתיים בהוצאת כתר והפכה לרב מכר, הוא כמחצית מזו של גולדשטיין.
"אני כותב בלי לנסות לעניין אף אחד", מסביר גולדשטיין. "אין לי עניין שיהיה לך נחמד לקרוא את זה. ביוגרפיה מעצם טיבה היא דבר משעמם, לא דבר מעניין. למה יש ביוגרפיה? כדי שאם מישהו מחפש חומר על אלטלנה, הוא יפתח את הספר ויקרא את הפרק על אלטלנה. אנשים בדרך כלל לא קוראים ביוגרפיה מההתחלה ועד הסוף, אלא אם כן זה סיפור מדהים, נפלא. ככלל, לא מדובר בעניין מרתק. אני אוהב את תום שגב ברמה האישית והוא כותב נהדר, אבל דווקא בגלל שהוא כתב את הביוגרפיה שלו הייתי צריך לכתוב את שלי. הוא כותב יפה ונחמד, ושואף שהספר יהיה מעניין ומרתק, אבל זו לא המטרה שלי. אני מספר סיפור היסטורי על בן גוריון מיום הולדתו עד מותו".
ד"ר אבי שילון היה בתחילת שנות השלושים לחייו כשפרסם את "בגין", ביוגרפיה עבת־כרס על ראש הממשלה השמיני של ישראל, בהוצאת עם עובד. הספר צמח מתוך עבודה לתואר שני שכתב שילון על ימי בגין ובית"ר, כשבמקביל התעניין בימי הסזון.
"רציתי לכתוב ספר על הסזון מנקודת המבט של האצ"ל", אומר שילון, כיום חוקר במרכז טאוב ללימודי ישראל באוניברסיטת ניו יורק. "כשהיו לי בערך מאה עמודים, שלחתי להוצאה ואמרו לי שזה נורא מעניין, אבל שעדיף להתמקד בכל סיפור חייו של בגין, בין היתר כי לא נכתבה אף ביוגרפיה מחקרית ורצינית עליו. לא ידעתי אם הם מנסים לתת לי משימה גדולה מדי כדי שארד מזה, או להפך, שמדובר בהזדמנות אדירה. החלטתי להמר ולעשות את זה, ובמשך חמש שנים, בין התואר השני לדוקטורט, כתבתי את הביוגרפיה".
בילדותו נמשך שילון למחוזות הימין, ואף שדעותיו הפוליטיות השתנו מאז העניין שלו בימין הישראלי הפך לעיסוקו האקדמי. כך גם ניגש לכתיבה על בגין. "אני חושב שזה יתרון מאוד גדול כשיש נקודת מבט אמפתית כלפי הדמות", הוא אומר. "אם ניגשים לכתיבה בעוינות, באופן טבעי מפספסים הרבה דברים. למחקר על בגין הגעתי מתוך הבנה שהוא היה מנהיג מאוד מיוחד ומוערך. ככל שהתחלתי לכתוב ולקרוא ולחקור ממש, גיבשתי עמדה יותר ביקורתית, וכך נוצר ספר שיש בו גם אמפתיה והבנה, אבל גם הרבה ביקורת. בדרך כלל מסתכלים על בגין או באהדה מאוד גדולה או בשנאה יוקדת, וניסיתי לשמור על דרך אמצע, לא להיגרר לכאן או לכאן.
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201713_47_27-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />"כדי לכתוב ביוגרפיה רצינית על בגין, צריך להתחיל מז'בוטינסקי, ולהבין את הימין – לא רק הימין היהודי, אלא גם הימין בתחילת המאה העשרים באירופה. זה אומר לקרוא ולקרוא ולחקור עוד כדי לגבש פרספקטיבה. בשלב השני התחלתי לקרוא על בגין עצמו, בעיקר ספרי זיכרונות. לא מעט אנשים שהכירו את בגין פרסמו ספרי זיכרונות שלא הרבה אנשים קראו אותם, ויש שם לא מעט סיפורים אישיים על בגין. ביקרתי גם בארכיון המדינה ובמרכז מורשת בגין, שם יש ראיונות ארוכים עם כל מי שהכיר את בגין, חומר גולמי שאפשר ללמוד ממנו הרבה. כמובן שצריך לפרש את החומרים האלה באופן ביקורתי. למשל, נהגו לומר על בגין שהוא היה אדם צנוע ולא מתעסק בכסף, וזה נכון, אבל אז אתה קורא בעדויות שכסף באמת לא עניין את בגין, כי כשהוא היה צריך לעלות לאוטובוס הגיע מישהו מהאצ"ל ושילם עליו. במידה רבה, הוא התרגל לכך שהוא לא צריך להתעסק בכסף".
בשונה מבן גוריון, שעליו כתב שילון את ספרו השני, "בן גוריון אפילוג", העוסק בשנותיו האחרונות של ראש הממשלה הראשון, בגין לא כתב יומן או פרסם תיעוד מטעם עצמו, דבר שהקשה על המחקר. "הוא כן כתב הרבה מאמרים לעיתונות ונשא המון נאומים", אומר שילון, "ולכן במהלך העבודה קראתי המון פרוטוקולים, כדי לראות מה בגין אמר. גם המבט הבינלאומי חשוב כאן – לא רק מה היה בין בגין לפרס, אלא מה ג'ימי קרטר חשב על בגין. קראתי לא מעט ספרות בינלאומית שבה בגין מוזכר, כדי להבין איך ראו אותו.
"השלב האחרון מבחינתי הוא לנסות לחשוב על הדברים דרך העיניים של בגין. יש, למשל, ויכוח גדול בשאלה מה בגין רצה בעצם לעשות עם השטחים. מצד אחד הוא איש ארץ ישראל השלמה, ומצד שני הוא רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית. איך הוא מתמודד עם הסוגיה הזו? האמת היא שהוא אף פעם לא נותן תשובה מלאה לשאלה הזו, וככל שהתקדמתי הבנתי שיש דברים שבגין פשוט לא עונה עליהם באופן ישיר, וצריך להשאיר אותם עמומים. הניסיון בסוף הוא להיכנס לעיניים ולראש של בגין, ולנסות לפענח את כוונותיו".
השמועות אומרות שהסביבה של בגין, גם מרכז מורשת בגין, לא אהבו את הספר.
"כשהספר יצא, אנשיו של בגין אכן לא קיבלו אותו בחמימות. לא כולם, אגב. יחיאל קדישאי, שהוא ובני בגין היו האנשים הקרובים ביותר לבגין, הזמין אותי אליו אחרי שיצא הספר ואמר לי שהוא יודע שאנשי מרכז מורשת בגין נגד הספר, אבל שעשיתי דבר מדהים. הוא אמר: 'אני יודע שהספר שלך ביקורתי, ואני לא מסכים איתך על כל דבר, אבל אם אני הייתי מספר לך את כל מה שאני יודע על בגין, הספר היה הרבה יותר ביקורתי. מה שחשוב זה שהנצחת את בגין, ואני, כאיש זקן, יודע שמה שחשוב הוא להנציח את הדמות בהיסטוריה'. אני חושב שהיום, גם אוהדי בגין לא רואים את הספר באופן שלילי, אלא מעריכים אותו. הצורה שבה ספר מתפרש תלויה גם בשינויים שהחברה עוברת. אם לפני עשור הימין הרגיש הרבה יותר חלש ונדרש להגן על דמויות המופת שלו, היום הימין מרגיש הרבה יותר בטוח, ומוכן לקבל ספר שיש בו גם ביקורת על בגין".
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 9/08/D344-081-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />איך התנהלה העבודה מול הקרובים והחברים של הדמויות שכתבת עליהן?
"במקרה של בן גוריון הרגישות נמוכה יותר – מדובר באדם שזכה להכרה ממסדית מעל ומעבר, והפך בעצמו למין ממסד. גם הנכד של בן גוריון, יריב בן אליעזר, יכול לבקר אותו, וגם כשישבתי עם אנשים מהמעגל של בן גוריון, כמו שמעון פרס, התחושה היא שהעיקר שאתה עוסק בבן גוריון, פחות חשוב אם תבקר אותו או לא. אצל בגין, לעומת זאת, זה היה מאוד רגיש, גם כי זו הייתה הביוגרפיה הראשונה, וגם כי כשכתבתי את הספר המשפחה שלו ואנשי מורשת בגין עדיין נאבקו להכניס אותו לקאנון הישראלי, להשוות את מעמדו לזה של בן גוריון. אני יודע בדיעבד שבני המשפחה של בגין לא אהבו את הספר".
גם שילון החליט לוותר על פרטים מסוימים. ב"בן גוריון אפילוג", שעוסק כאמור בשנותיו האחרונות של בן גוריון, אלו שרוב הביוגרפיות נוטות להתעלם מהן, הגיע לידיו סיפור מביך על הזקן שנשאר, בסופו של דבר, מחוץ לספר. "בשנותיו האחרונות, הזיכרון של בן גוריון דעך, ויש אנשים שהחליטו בגלל זה שהוא סנילי ולא צריך להתייחס אליו. בדקתי ומצאתי שבן גוריון היה בעניינים עד החודש האחרון לחייו, והיו לו המון הברקות. אבל לצד זאת, מצאתי את הגרסה המקורית של ריאיון שהוא נתן בגלי צה"ל ביום העצמאות, לפני שערכו את הריאיון לשידור.
"בן גוריון אומר שבמלחמת העצמאות הייתה מדינה שמאוד עזרה לנו, אבל הוא לא מצליח להיזכר בשמה. הוא התכוון לצ'כוסלובקיה. המראיין שואל אותו: 'צ'כוסלובקיה?', ובן גוריון אומר שלא, שזו מדינה בדרום אמריקה, ומבקש מהמראיין להזכיר לו את שמות המדינות בדרום אמריקה. המראיין מבין שלבן גוריון יש בעיה בזיכרון והוא רוצה להתקדם, אבל בן גוריון מתעקש, והם מתווכחים, כשבן גוריון מנסה להיזכר בשם צ'כוסלובקיה ולא מצליח, וכועס על עצמו. זה רגע נוגע ללב. התלבטתי אם להכניס אותו לספר. מצד אחד, יש כאן סיפור מרגש, ומצד שני ידעתי שאם אכתוב אותו זה מה שיישאר מהספר – איך בן גוריון היה סנילי בשנותיו האחרונות. ומכיוון שכל המגמה שלי הייתה להראות שבן גוריון תפקד וחשב וכתב עד סוף חייו ממש, בחרתי לא להכניס את הסיפור הזה.
"מי שיגיד לך שהוא לגמרי אובייקטיבי כשהוא כותב ביוגרפיה, אל תאמין לו", אומרת אניטה שפירא. "לכולנו יש האהבות והשנאות שלנו. אבל אני חושבת שאחרי שאתה חי עם אותה דמות במשך כמה שנים, אתה נותן לחומרים להשפיע עליך, והדעה המוקדמת שלך למעשה מתפוגגת. זה מה שקרה לי עם ברל. בסופו של דבר, הספר לא מציג מנהיג שתנועתו בוגדת בו. הכתיבה שינתה את הפרספקטיבה שלי. כשכתבתי על יגאל אלון, החלטתי לסיים את הביוגרפיה ב־1950, כשהוא היה בן 32, ולהקדיש לשלושים ושתיים השנים האחרונות של חייו פרק סיכום ארוך ודי ביקורתי. הגעתי למסקנה ששיא חייו של יגאל אלון היה כמפקד הפלמ"ח, והמחצית השנייה של חייו לוותה בתסכול מתמיד ובתחושה שהוא לא ממצה את עצמו מצד אחד, ותחושה של הרבה אחרים שהאיש איבד את הקסם שלו. הייתה ביקורת קשה מאוד על מה שכתבתי בפרק האחרון. הרבה מעריצים של אלון לא קיבלו את מה שכתבתי, והתייחסתי לזה בהבנה. אבל זה מה שהעליתי מתוך המחקר שלי, וזו לא תורה מסיני. מותר לחשוב אחרת".
The post "אל תאמין לביוגרף שאומר לך שהוא לגמרי אובייקטיבי" appeared first on מקור ראשון.
