כשמשה רבנו מקבל את אות הצרעת בהגיעו למצרים, התורה מציינת: "והנה ידו מצרעת כשלג". לעומתו, אצל מרים נאמר: "והנה מרים מצרעת כשלג", בהשמטת המיקום בגופה שבה פרחה הצרעת. כנראה שהצרעת התפשטה בכל גופה, שאם לא כן, היה לו לכָּתוּב לפרש כמו אצל משה. והרי התורה קובעת שאם "כולו הפך לבן טהור הוא". אם כן, מדוע מרים ואהרון כל כך לחוצים מצרעתה? מדוע אהרון ניגש למשה בבהלה?

גם אם לא נקבל את ההכרח בכך שהפכה כולה למצורעת, ישנה תמיהה נוספת בנוגע לתוכן פנייתו של אהרון למשה, וכפי שמצייר אותה רש"י: "אם אינך רופאה בת פלה מי מסגירה ומי מטהרה? אני אי אפשר לראותה שאני קרוב ואין קרוב רואה את הנגעים, וכהן אחר אין בעולם". התמיהה גדולה, מפני שרש"י בפרשת תזריע (ויקרא י"ג, ב') כותב: "גזירת הכתוב הוא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן". אם כן, אם אין כהן אחר בעולם, כפי שטען אהרון, הרי שאין גם מי שיטמא את מרים, ואם כן, היא טהורה. וממה יש לאהרון להיבהל?

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ock_744201979-750x498.jpg 750w" sizes="(max-width: 1000px) 100vw, 1000px" />

הנצי"ב מסביר בפרשת תזריע את הטעם לכך שמצורע שכולו הפך לבן טהור. זאת מפני שתפקידה של הצרעת לעורר את האדם לתשובה ולכפר על חטאיו. אדם שצרעת התפשטה על כל גופו קיבל את העונש, מפני שהוא נמצא בריחוק כל כך גדול עד שאין לו כפרה אפילו על ידי טומאת הצרעת. כבר אין סיבה לטמאו, הוא הרי לא יחזור בתשובה בכל אופן. כפרה רגילה כזו לא יכולה להועיל לו (בדומה לסנהדרין שכל דייניה חייבו את הנאשם שהוא פטור, משום שכפרת גזר הדין לא תתקיים בו).

בדרך כלל מצורע ניגש בשפלותו לכהן והכהן מוכיחו על חטאיו, מתוודה עמו ועוזר לו לקבל על עצמו לעתיד לא לחטוא. מצורע רגיל מתעורר לתשובה דרך אופן טומאתו וטהרתו של הכהן, הדמות הרוחנית המשמעותית בעם. אך מצורע שכולו הפך לבן לא יקבל תוכחה מהכהן, היא תהיה בזבוז מילים ולא תיגע לו בנפש. אמנם אם יחזור בתשובה בהתעוררות כוחות נפש גדולים ויעלה לו בשר חי, מייד יטמא ויחזור לדין מצורע רגיל, אך כל עוד לא עשה תשובה זו, הוא נמצא בריחוקו וטומאתו הנפשית.

לגבי דברי הנצי"ב ננסה לעלות קומה. למעשה, פעמים ה"טיפול" הוא הפוך ובמקרי קיצון יש לנקוט גישה חינוכית אחרת. אדם שפעם אחרי פעם שומע כמה הוא לא בסדר וכמה יש לו עוד לתקן לא שם לבו לתוכחה וממשיך להתנהל באותו אופן, ולעיתים אף מקצין את התנהגותו, מכיוון שהתקבע בה וידוע לכל שכך הוא. מה, אם כן, הדרך להניע אדם כזה לכיוון של תשובה? האם אכן אין לו סיכוי? במקרים אלו נראה שדווקא השתיקה יפה. שתיקה רועמת, המשדרת ייאוש ואובדן תקווה. אדם כזה ש"זוכה" להתעלמות. דהיינו, אין יותר תוכחות, אין דיבורי שכנוע, כאילו הכול כרגיל – אבל זה מה שמדגיש את תחושת איבוד הדרך אצלו. הוא יכול לחשוב לעצמו שהתייאשו ממנו מפני שהוא נמצא בשפל המדרגה שממנו אין עוד תקומה. כל עוד דיברו איתו ושכנעו אותו להיטיב דרכיו ידע להתבצר בעמדתו, אך כשרואה שחדלו הדיבורים מבין שכנראה חושבים שאין בהם עוד תועלת והמצב אבוד. אמנם מסוכן לנהוג כן, אך ייתכן שאין ברירה אחרת. אולי דרך זו תעורר את אותה נקודה פנימית שוודאי קיימת בעמקי נפשו. דווקא ממקום נמוך זה מתעורר האדם ומתרומם, כשמבין שאין עוד לאן לרדת.

מרים, דווקא בגלל גדולתה ומעמדה, "זכתה" לצרעת כזו, שהרי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ומזה בדיוק היא חוששת. ודאי שאכפת לה שיש לה צרעת למרות שהיא טהורה. פחות מעניין אותה אם היא טהורה או טמאה טכנית, והשאלה שמנקרת במוחה היא האם היא נמצאת בריחוק כל כך גדול מריבונו של עולם?!

נכון שאין כהן שיטהר וממילא אין כהן שיטמא, אבל בדיוק בגלל הנקודה הזו אהרון פונה למשה. תפקידו של הכהן הוא לקרב את החוטא ולדבר על לבו, ואם כן אצל מרים, שאין שום כהן שיכול לעשות זאת, היא תישאר בלי המנגנון שנועד לעורר אותה. עד כמה חשוב לפעמים לשמוע את האמת בפרצוף: "אתה טמא!" ועד כמה זה יכול לעורר לתשובה… מרים לא רוצה להישאר בריחוק מריבונו של עולם, היא צריכה את תפילתו של משה שיתפלל בעבורה שתסור צרעתה ותשוב למעמדה.

הכותב הוא רב בבית המדרש של המרכז האקדמי לב

The post פרשת בהעלותך: האמת מעוררת תשובה appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-13.37.18-750x170.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />"שלושה קציני צה"ל נהרגו וחמישה חיילים נפצעו, בהיתקלות שאירעה הלילה בדרום לבנון בין סיירת צנחנים למחבלים מאירגון חיזבאללה. ההרוגים הם: מפקד הסיירת, רס"ן איתן בלחסן, בן 30 מרמות נפתלי, סגן לירז טיטו, בן 21 מפ"ת, וסגן דוד גרנית, בן 22 מעופרה. ארבעה מהפצועים פונו במצב בינוני לבית החולים רמב"ם בחיפה. פצוע נוסף הועבר במצב קל לבית החולים בצפת.

ההיתקלות אירעה במהלך פעילות מבצעית של סיירת צנחנים בעומק דרום לבנון. ככל הנראה, החיילים הופתעו ממארב בלתי מתוכנן של שלושה מאנשי חיזבאללה. החיילים נהרגו ממכת האש הראשונה, שנורתה מטווח קרוב. במקום התפתח קרב חריף, וכל הנפגעים חולצו ע"י מסוקים תחת אש כבדה שנורתה ע"י המחבלים". גלובס, 24.2.1999

איתן בלחסן חלם להגיע לסיירת צנחנים, כמו שני אחיו ואחותו לפניו. הוא הגיע לגיבוש, וסומן כאחד מהחיילים המצטיינים, אך בטעות שתה מים מג'ריקן ובו גם שאריות נפט, הובהל לבית החולים ולא סיים את הגיבוש. רצונו העז והמסורת המשפחתית לא הניחו לו לוותר, והוא נלחם והצליח לחזור לחטיבה. הוא עבר טירונות, קורס צניחה, סיים בהצטיינות קורס מ"כים כמדריך צניחה, והחל מסלול בחה"ן צנחנים. לאחר קורס קצינים, מסלול משמעותי ושנת קבע, השתחרר והלך לעזור לאביו במשק במושב. חצי שנה לאחר מכן נקרא ע"י מח"ט חטיבת הצנחנים לחזור לשירות ונענה לקריאה. אטיפס בסולם הדרגות והתפקידים, ואף יצא לשנת לימודים. במהלך הזמן נישא לרעיה והשניים קבעו מושבם אף הם ברמות נפתלי. בתום הלימודים חזר איתן לשירות, קיבל את הפיקוד על סיירת הצנחנים וחודשיים לאחר מכן נולדה בתו, נעם.

"את איתן הכרתי במהלך פיקודי כמפקד סיירת יעל ביחידת יהל"ם (יחידת הנדסה למשימות מיוחדות. זוהי יחידת קומנדו מובחרת הפועלת רבות בשיתוף עם יחידות מיוחדות אחרות. במקרה הזה, לצד סיירת צנחנים. ק.א). מוטי ברוך (כיום אלוף ומפקד פיקוד ההכשרות והאימונים), שנפצע במבצע מרכבות האלים, מפקד סיירת צנחנים, נפצע באחד המבצעים, ואיתן בלחסן הגיע להחליף אותו. אני זוכר שהגעתי למשרד של איתן, והחיבור היה מיידי. אבל מעבר לחיבור הרגשי, גם התחלנו לפעול יחד: מאותו רגע יצאו שתי היחידות שלנו לפעולות התקפיות משותפות כנגד אנשי חיזבאללה. תוך כדי הפעילות וככל שהתקדמנו בזמן נרקמה בינינו מערכת יחסים אחרת, שונה, עמוקה מבחינתי. והיא פועמת בי עד ימינו אלו. היא חרוטה בזיכרוני", נזכר מי שמשרת כיום כקצין ההנדסה הראשי, תא״ל אילן סבג.

תא"ל סבג מספר על התקופה ההיא, לאחר 14 שנה של לחימה בדרום לבנון, שנה לפני היציאה מהרצועה. זוהי תקופה של התקפות חוזרות ונשנות של חיזבאללה על כוחותינו ועל ישובי הצפון. "באותו זמן הייתה לחימה בלבנון, בה פעלנו נגד כוחות חיזבאללה שתקפו את השיירות ואת המוצבים. מבחינה מבצעית היו פעמים בהן פעלנו לבד, ופעמים בהן שילבנו כוחות. עסקנו גם בלחימה התקפית וגם בהגנה. בעולם של סיירת יעל, אלו היו פעולות לחימה התקפיות. על בונקרים למשל. כל אחד מאיתנו, כמפקדי סיירות, הביא את היכולות שלו, את היתרונות היחסיים של הסיירת שלו, את הידע המבצעי, פעלנו יחד והבאנו את התפוקות המבצעיות שנדרשו באותה עת.

"בסופו של דבר מדובר בשני מפקדי סיירת צעירים שנדרשו להרבה יצירתיות, תעוזה, חשיבה התקפית, שחושבים ביחד גם מקצועית וגם חברית. אני זוכר לילות שלמים של מודלים, של תחקירים, של מבצעים, של עשיה מבצעית מאוד מורכבת שלצידה סיפוק מאוד גדול".

לתפקידו זה הגיע תא"ל סבג בגיל 27. לאחר שנת לימודים בארה"ב הוא קיבל לידיו את הסיירת. "כמו שאמרתי, היה בינינו קליק מיידי, והוא נמשך עד יום מותו. החיבור היה מעבר אלינו. נוצר חיבור מאוד מאוד עמוק בין היחידה לסיירת צנחנים, חיבור בין לוחמים שנלחמו כתף אל כתף בימים מורכבים. קשר בין לוחמים שלא ניתן להפריד. אני חש בזה בכל פעם כשנפגשים באזכרה לזכרו – חיבוק מיוחד ועמוק. עד היום אנחנו נפגשים באזכרות וזה חיבור שאי אפשר להפריד אותו. גם אם נפגש בעוד 20 שנה תהיה האש הזאת. אלה חיבורים מעולמות מאוד מיוחדים. זה בעיניים".

"תוך כדי הפעילות וככל שהתקדמנו בזמן נרקמה בינינו מערכת יחסים אחרת, שונה, עמוקה מבחינתי. והיא פועמת בי עד ימינו אלו. היא חרוטה בזיכרוני"

תא"ל סבג נזכר ברגע מיוחד שאפיין את איתן. "במסגרת ההכנות לאחד המבצעים, נשארנו שתי היחידות שבת, בקריית שמונה בבית החייל, וישבנו לאכול ארוחת ערב שבת יחד עם הלוחמים. אחרי האוכל איתן אומר 'בוא רגע לרמות נפתלי, נגיד שלום לאשתי ונחזור'. אני אומר לו 'איתן, אחי, תסע לבד! אתה נוסע לראות את אשתך, אני פה, הכול בסדר'. אבל הוא אמר 'לא, אתה חייב לבוא'. עולים על הג'יפ האפור שלו, ונוסעים לרמות נפתלי. בדרך לשם הוא מספר לי על הדברים היפים שהוא מתכנן לעשות במושב.

"מגיעים לבית שלו, הוא נכנס פנימה, מפה לבנה, שולחן שבת מוכן, רעיה מחכה, נועם על השטיח, היא הייתה תינוקת אז, רעיה מקבלת אותנו בחיבוק ענק. מתיישבים, רעיה שמה סיר דגים, והוא ואני אוכלים כאילו לא אכלנו כלום. גומרים לאכול, יושבים עוד קצת, איתן נותן חיבוק גדול לרעיה ולנועם ונוסעים חזרה. אני אומר לו, 'איתן, אתה יכול להשאר לישון, אני אחזור לבד', הוא אמר 'לא, אנחנו עם הלוחמים'. והתשובה שלו הייתה כל כך ברורה וחדה, וראיתי את התשובה הזאת במציאות. כמו שהוא אכל עם הלוחמים, הוא ישן איתם. זה האיש. הוא היה אישיות לדוגמא, עם אמונה שלמה בדרך, בעצמו, בלי תפאורה, מאוד צנוע, מאוד מיוחד".

רגע נוסף שבו נזכר סבג הוא כשמונה חודשים לאחר מכן. בינתיים נישא סבג לשרית, והם נוסעים לסוף שבוע באילת. "בשישי בערב אני מקבל טלפון מאיתן, שמתפתח משהו. אני מסתכל על שרית  והיא אומרת 'ברור שאתה נוסע'.'אני משאיר אותה בת"א ונוסע לאיתן ומשם מתגלגלים לעוד מבצע".

בעומק השטח, משתף סבג את בלחסן ז"ל בתחושה פיזית, אך משמעותה נפשית עמוקה. "יש מכשיר קשר שמחובר לאצבע במין סקוץ' כזה, שאתה מזיז את האצבע ויכול לדבר והאוזנייה נמצאת לך באוזן. קוראים לזה PTT. הסקוץ' הזה לחץ בדיוק במקום של טבעת הנישואין. התחושה הזאת לא הייתה מקרית. הרגשתי שאחרי שאתה מתחתן, האחריות גוברת. זאת פעם ראשונה שאני מרגיש אחריות נוספת. אני משתף את איתן בתחושה של ה-P.T.T על האצבע. תחושה של טבעת נישואים, של דאגה למשפחה. במקום הזה, אנחנו שוכבים בחשיכה מוחלטת, הרחק הרחק מעבר לגבול מדינת ישראל, ואני מקבל ממנו תחושת ביטחון שמילים לא יכולות לתאר. הביטחון הזה לפעול לצידו והידיעה שהוא שיהיה שם בשבילי, ושאני שם בשבילו. זו מן תחושה כזאת שמתחברת לערך הרעות, לביטחון ההדדי, ולעוצמות שהוא השרה סביבו".

תא"ל סבג מספר שהקשר עם בלחסן הקרין גם הלאה. "היה קשר חזר גם עם רעיה, קשר שנשמר עד היום. לאורך השנים הקשר נשמר בעוצמה, גם אחרי שאיתן נפל. זה קשר חברי, אני מאוד אוהב לדבר איתה. יש לנו שיח מאוד פתוח ומשתף. הקשר הזה נשמר ומתעצם לאורך השנים. מהרגעים בהם עמדתי בבית העלמין ברמות נפתלי מתקשה לקבל שאיתן כבר לא איתנו, ועד ימים אלה בהם אני מוצא ברעיה חברה אמיתית, לשתף ולהתחזק. כל פעם שאני פוגש את רעיה אני מתמלא ברגשות מיוחדים של נגיעה באיתן שכל כך אהבתי והערצתי".

ספר לי קצת על איתן.

"הוא היה מקצוען, האמין בעבודה קשה, בהשקעה לפני כל משימה בכדי לבצע אותה באופן מושלם. זה משהו שאני לקחתי מהתקופה הזאת. התפיסה של הכנה לקרב, דיוק, עושים הכול עד הסוף, נבנו בעוצמות בתקופות האלה, עם אתגרים פיזיים ומנטליים באימונים לפני. אתה עושה הכול כמה שיותר דומה למבצע עצמו בכדי להיות מוכן באופן מיטבי. איתן היה מאוד יסודי והתעקש לעשות הכול הכי טוב. הוא היה מה שנקרא 'איש אשר רוח בו', זה מה שאנחנו אומרים על אנשים שהרוח פועמת בתוכם. עם הרבה צניעות, שקט ויושר פנימי עמוק, זה איתן. חדור אמונה, בלי הנחות, עם שלמות פנימית. זה אחד הדברים שאני מאוד אוהב אצל מפקדים בפרט ואנשים בכלל".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201615_33_58-750x498.jpg 750w" sizes="(max-width: 800px) 100vw, 800px" />

אתה יכול לדמיין מה הוא היה היום לו היה חי?

"בשנים האחרונות, בטח מהמקום שלי, אני מסתכל על המטה הכללי ואני רואה אותו שם, באחד מהתפקידים הבכירים. הוא היה אישיות לדוגמה, וזה מה שהוא היה אם הוא לא היה נהרג".

היית איתו בלילה בו נהרג?

"לא. זה אחד המבצעים היחידים שלא הייתי איתו. היה איתו קצין הנדסה אחר, לירז טיטו, מהיחידה לתקשור לבנון, שנפל באותו מבצע לצידו. קראו למבצע 'צמצום טווח'".

"ביום ז' באדר תשנ"ט(23.2.1999)  נפל איתן בקרב, עת הוביל את יחידתו לפעילות מבצעית יזומה נגד חוליות החיזבאללה בגזרה המזרחית בדרום לבנון. הכוח נתקל במארב מחבלים ובמהלך הקרב נהרגו שלושה קצינים: רב-סרן איתן בלחסן, מפקד הסיירת, סגן לירז טיטו, קצין הנדסה שצורף לכוח וסגן דוד גרנית, מפקד צוות בסיירת. בן שלושים היה איתן במותו. הוא נטמן בבית-העלמין של מושב רמות נפתלי. הותיר אחריו אישה ובת, הורים, שני אחים ואחות". נכתב על המבצע באתר יזכור.

מה אתה לוקח ממנו?

"הדמות שלו מלווה אותי כמפקד לאורך השנים וכיום כקצין הנדסה קרבית ראשי. אני לוקח ממנו בעיקר את השלמות הזאת. הוא כל כך האמין בעצמו, ושמר על הצביון שלו ושל מי שהוא. בצניעות שלו, בשקט שלו, בדרך שלו. הוא היה מאוד מיוחד, הדרך הפיקודית שלו הייתה שונה, שקטה, מיוחדת. זו הדרך שבה הוא הנהיג את האנשים".

אתה זוכר את הרגע ששמעת שהוא נהרג?

"כן. שמעתי שהוא נהרג כשהייתי בכניסה למחנה סירקין לפנות בוקר. אני זוכר את הרגע הקשה הזה. גם בלוויה שלו, היה מאוד קשה לעמוד שם ולהבין שהוא כבר לא יהיה יותר. איתן, פעם פסענו יחדיו במקומות רחוקים, דיברנו בעיניים. שמרנו האחד על השני, כתף אל כתף בחושך גדול, במקומות בהם הרוח מובילה, רוח הלוחמים. מקומות בהם לחברות, לרעות, יש משמעות גדולה. לילה, לילה, ממשימה למשימה, מנוהל קרב לנוהל קרב. פעם מזמן מזמן. לעד אזכור אותך, חבר יקר, אני מצדיע לך איתן".

The post "היה קשה להבין שאיתן כבר לא יהיה יותר" appeared first on מקור ראשון.