ההתרגשות בבריטניה מידבקת: לאחר כ־500 ימי מגבלות בעקבות מגפת הקורונה, בעוד כשבוע וחצי, ב־19 ביולי, יוכלו התושבים לחגוג את היציאה לחירות. בתחילת השבוע הכריז ראש הממשלה בוריס ג'ונסון שבמועד הזה יבוטלו כל החוקים המחייבים עטיית מסכות וריחוק חברתי; מעתה יתייחסו הרשויות אל הקורונה כאל שפעת לא נעימה שיש לחיות לצידה, והכללים שהתושבים ינהגו לפיהם יהיו תלויים ב"אחריות אישית", ללא כל אכיפה וחוק.

128 אלף מקרי מוות במגפה נרשמו בבריטניה עד כה; ההדבקה שם גוברת בשבועות האחרונים בעקבות התפשטותו של זן הדלתא. מספר המאומתים זינק השבוע מכ־2,000 ביום לכ־25 אלף ביום, אולם מספר המתים נותר יציב: פחות מ־20 ביום. במערכת הבריאות בבריטניה מכירים בכך שהמספרים צפויים לעלות ולהגיע אף ל־100 אלף מאומתים ביום, אך סבורים שמבצע החיסונים עזר לפרום את הקשר בין תחלואה למוות.

"בריטניה תצטרך ללמוד לחיות עם הנגיף", אמר ג'ונסון, בשינוי טון דרמטי מצד המנהיג שהציג בעבר את הקורונה כאויב שיש להכחיד. במאמר בדיילי מייל הבריטי כתב שר הבריאות סאג'יד ג'אוויד כי "חומת ההגנה" של החיסונים יכולה להחזיק מעמד מול הווריאנטים החדשים של הקורונה, וזו העת לחזור לחיים הרגילים. "הנתונים העדכניים של הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה מראים שלשמונה מכל עשרה מבוגרים בבריטניה יש נוגדנים המסייעים לגוף להילחם בקורונה".

המדיניות המהפכנית שמובילים בבריטניה זכתה לתמיכתו של האפידמיולוג הבכיר פרופ' ניל פרגוסון, שבעבר שכנע את הממשל לחזור בו ממדיניות חיסון העדר ולהכניס את תושבי בריטניה לסגר. השבוע הוא הביע "אופטימיות שההימור הזה יעבוד", אם כי הזהיר שמספר החולים עשוי להגיע ל־200 אלף ביום וייתכן שיהיה צורך להחזיר את מגבלות הסגר אם החיסונים יתגלו כפחות יעילים והתמותה תהיה נרחבת.

מטבע הדברים, המהלך שהבריטים מובילים מעורר מחשבות גם במדינות אחרות ובכללן ישראל – המדינה המחוסנת בעולם. בשיחות שערכנו השבוע עם בכירים במערכת הבריאות מתברר כי בשבועות האחרונים, עוד לפני ההכרזה הבריטית, דנו באפשרות להחיל מדיניות דומה גם בישראל, אך נדמה כי לא התקבלה כאן הכרעה לשום צד.

"המצב בישראל ובאנגליה אינו בר־השוואה", טוען פרופ' דורון גזית, מצוות ניטור המגפה של האוניברסיטה העברית. הוא מסביר כי ישראל ובריטניה לא חיסנו את אוכלוסייתן באותו חיסון, ורמת ההתחסנות בשתי המדינות שונה. גם שיעור הילדים בבריטניה, שאינם יכולים להתחסן, נמוך בכ20 אחוזים מאשר בישראל.

גזית מוסיף כי אף שנראה שהעלייה בבריטניה היא רק בהיקפי המאומתים ולא בתחלואה הקשה ובאשפוזים, מוקדם לקבוע שאלו יהיו המספרים גם בעתיד. "השאלה אם הדבקה כזאת באמת לא תוביל לעלייה ניכרת באשפוזים היא משהו שהם החליטו להמר עליו. מדובר במחלה בת שנה וארבעה חודשים, ואנחנו לא יודעים מהן המשמעויות ארוכות הטווח של מי שחלה בקורונה, אך ידוע כי ההשפעות לטווח ארוך, לונג קוביד, אינן עניין זניח".

בריאיון לדיילי מייל הבריטי אמר פול האנטר, מרצה לרפואה באוניברסיטת מזרח־אנגליה, כי הוא סבור שהגיוני להקל על המגבלות בקיץ, כאשר בתי הספר סגורים, אנשים מבלים בחוץ זמן רב יותר ומחלות אחרות בדרכי הנשימה אינן נפוצות. "בפנדמיה אף פעם זה לא זמן טוב לעשות ניסויים", אומר על כך גזית. "באמצעות מגבלות רכות אפשר להגביל כעת את היקפי ההדבקה, וכשיתבררו סיכויי ההידרדרות נוכל להסיק מחדש את המסקנות. אנחנו יכולים לעשות זאת כשיש לנו ידע מבוסס יותר. לא היינו רוצים להגיע שוב למצב שבו אנחנו בהדבקה לא נשלטת והתחלואה הקשה מתגברת, אם אפשר בשלב הנוכחי להגביל את רמת ההדבקה בקלות יחסית".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... es-1233855301-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

גם ריצ'רד טדר, וירולוג באימפריאל קולג' בלונדון, ציין השבוע כי הסרת המגבלות בזמן שההדבקה עדיין משתוללת "באה עם סיכון ממשי מאוד ליצירת וריאנטים נוספים שיהיו עמידים אף יותר בפני חיסונים ואולי גם מדבקים יותר. מי שלא מבין את זה משחק באש", קבע.

אמירותיו של פרופ' יורם לס, שעם פרוץ הקורונה כינה אותה "שפעת עם יחסי ציבור", התנפצו אל סלע המציאות של יותר מ־6,400 נפטרים וכ־20 אלף חולים במצב קשה מאז תחילת המגפה. אך האם כעת, לאור יעילות החיסונים במניעת תחלואה קשה ותמותה, אנו יכולים להתייחס לקורונה במצבה הנוכחי כאל מחלה דמוית שפעת, שיש לחיות לצידה ולא לנקוט צעדים חריגים כדי למגרה?

"אנחנו רחוקים מהנחת עבודה כזו", קובע בכיר במשרד הבריאות. לדבריו, "בשפעת לא מגיעים תוך חצי שנה לשמונה וריאנטים שונים של הנגיף. בשפעת אני יודע מהו אחוז הלא מחוסנים ומהי ההסתברות לתחלואה קשה ויכול לצפות אותה פחות או יותר, כי הנגיף לא משתנה. כשיש לך שפעת, אתה יכול להגיד שאתה נותן חיסון ויהיו אנשים שיחלו וימותו וזה בסדר, אבל פה יש מגפה שהווירוס עצמו משתנה במהירות. מספיקה מוטציה אחת ברצף של הנגיף כדי שהמחלה תהיה קשה יותר".

"זו תהיה טעות חמורה להתייחס אל הקורונה כאל שפעת", אומר גם יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור, פרופ' נדב דוידוביץ', ולא רק משום שהנגיף עדיין לא מוכר דיו, אלא בעיקר משום שההתמודדות בעולם מול השפעת איומה בעיניו. "זו בעיה חמורה שג'ונסון קרא לאזרחי אנגליה לחזור לחיים נורמליים. נראה שלא למדו שם דבר, כי ה'נורמלי' שחיינו בו בעבר הוא לא טוב לשפעת ולא למחלות אחרות. 'המציאות הרגילה' גם בישראל היא שהולכים לעבודה חולים ושולחים את הילדים לגן ולבית הספר חולים ולא שומרים על היגיינה ולא מספיק מתחסנים נגד השפעת. שפעת בעיניי היא דוגמה לכך שאנחנו פשוט מוותרים על חיים של אנשים, כמו בתאונות דרכים. זו תוצאה של אדישות וזה רע".

בשבוע שעבר התכנסו מומחי הצוות המייעץ לקבינט הקורונה בהובלת פרופ' רן בליצר ודנו בחלופות האסטרטגיות לניהול המגפה. הם התלבטו בין שלוש אפשרויות עיקריות: מיגור המגפה, בלימת תחלואה באמצעות מגבלות מתונות למניעת התפשטות נרחבת, ואפשרות של ספיגה שמשמעותה לא למנוע מהנגיף להתפשט, מתוך הנחת עבודה שמערכת הבריאות לא צפויה להגיע לאי־ספיקה, ואם יהיה מספר גדול של חולים קשה, ינסו לצמצם את ההתפשטות.

"הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות זה להכריז על 'ספיגת הקורונה', ואז לגלות שהחום במטבח עלה יותר מדי ולנסות לעשות סיבוב פרסה", אומר לנו פרופ' בליצר. "נכון לרגע זה לאף אחד אין מספיק מידע על וריאנט דלתא, ומי שיכריז על ספיגה – בעצם מהמר. בעוד כמה שבועות כנראה נדע הרבה יותר, בינתיים צריך להיזהר".

אסטרטגיית המיגור נדחתה גם היא בידי כל המומחים, שאינם רואים בה אפשרות בת ביצוע.

במשרד הבריאות לא מציעים בינתיים לצמצם התקהלויות. במקום זאת נושאים שם עיניים למשחקי היורו באירופה, שבהם קיימת חובה לביצוע בדיקות קורונה מהירות. "כך אין צורך להגביל את מספר המשתתפים, אלא לעשות בכניסה בדיקת קורונה מהירה על חשבון המדינה", אומר גורם במשרד הבריאות. מבחינתו גם אם יידרש לכך תקציב מיוחד, זה עדיין יהיה זול יותר בתחשיב הכללי מאשר לשלם לעוד ועוד חוקרים אפידמיולוגיים שיערכו חקירות ל־500, אלף ואפילו אלפיים חולים ביום.

בדיון בקבינט העלו אנשי משרד הבריאות הצעה לחייב בבידוד הורה מחוסן שנמצא במגע הדוק עם ילד מאומת. ראש הממשלה נפתלי בנט ראה בה הצעה הזויה: "מדובר בטירוף כלכלי. זה לא הגיוני. אין הצדקה". במשרד הבריאות לא אהבו את המתקפה הזו. "אי אפשר מצד אחד לבוא ולומר שיש גיצים ונכבה אותם בכל הכוח, ומצד שני כשאנחנו יודעים שמחוסנים עלולים להידבק ולהדביק, לאפשר להורה לתת נשיקה לילד חולה קורונה, להאכיל ולחבק אותו ואז לצאת לעבודה ולהדביק שם אחרים".

לדברי הגורם הבכיר, "כשראינו שהמחוסנים לא מדביקים ולא נדבקים בשיעור מאוד גבוה זה היה הגיוני, אבל צריך להסתכל בנתונים עכשיו, וכאשר כ־40 אחוזים מהמאומתים הם מחוסנים, צריך להגיב בהתאם. אנחנו לא אומרים שכל מחוסן שבא במגע צריך בידוד, אבל מה לא הגיוני בהנחיית בידוד לאדם שנמצא במגע אינטנסיבי עם חולה מאומת ולא חייב להיבדק. על פי הנתונים, 20 אחוז מהמאומתים המחוסנים נדבקו מבן בית שלהם. לא חבל?"

גם מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר משה בר־סימן־טוב מצטרף להמלצות על מגבלות קלות לצמצום התפשטות תחלואה, עד שיתברר המצב לאשורו. "המצב היום לא מחייב הטלת מגבלות קשות. האם המצב ישתנה באופן קיצוני? יכול להיות. האם יופיע וריאנט חזק וקשה יותר? אנחנו לא יודעים. אנחנו לגמרי באפלה ואין נתונים. אנחנו מקווים שיהיה בסדר, אבל תקווה היא לא תוכנית עבודה".

The post בישראל מתלבטים: האם לאמץ את המודל הבריטי? appeared first on מקור ראשון.

השיחה האחרונה של הרב יונתן הלימי (40) עם אמא שלו, שרה, התקיימה יומיים לפני שנרצחה באכזריות. זה היה באפריל 2017, ימים ספורים לפני פסח. הוא היה עסוק בהכנות לחג בביתו שבחיפה, היא הייתה בדירתה שבפריז. הם שוחחו בטלפון, בעיקר על בר המצווה של בנו הבכור של הרב יונתן, שנועדה להתקיים אחרי החג ואמו התעתדה להגיע אליה ולהצטרף לשמחה.

אבל התוכניות המשפחתיות התנפצו לרסיסים. יומיים אחר כך, באישון ליל, פרץ לדירתה של ד"ר שרה חלימי (הלימי) שכנה המוסלמי, קובילי טראורה, בשנות העשרים לחייו. הוא היכה אותה קשות במשך כחצי שעה עד כדי שבירת עצמות, ואז השליך אותה ממרפסת הדירה שבקומה השלישית. במהלך התקיפה צעק הרוצח "אללהו אכבר".

היא הייתה בת 65. רופאת משפחה בהשכלתה, אשת חינוך שניהלה מעון גדול לילדים ברובע מגוריה, בלוויל. דמות אהובה בקהילה.

שלושה ילדים הותירה אחריה חלימי. הרב יונתן ושתי אחיותיו, חנה ואלישבע, העדיפו לא לשמוע את התיעוד הקולי של מה שהתרחש בדירה, כפי שהקליט אחד השכנים. "אני מבין שזה קשה מאוד. חוץ מהצעקות שלו, הקללות ופסוקי הקוראן, שומעים אותה שם צורחת בבהלה, זועקת לעזרה. השכנים מלמטה שמעו את הצעדים שלה רצה בכל הבית, מנסה להימלט ממנו". שוטרים שהגיעו למקום שמעו גם הם את קולות הזוועה. אף על פי כן הם לא פרצו לדירה אלא המתינו בחוץ עד שתגיע יחידה מיוחדת לטיפול בטרור. אז כבר היה מאוחר מדי.

"זו מציאות אחרת"

הרב הלימי הגיע ארצה כרווק כדי ללמוד בישיבה. לפי 18 שנה הוא נישא בצרפת לרעייתו אסתר, והשניים עלו יחד ארצה. מאז הם גרים בחיפה, והיום הם מגדלים שם את שבעת ילדיהם. לקטנה שבהם, בת השנתיים, קראו שרה נעמי הלימי. על שם סבתא.

השבוע נסעו בני הזוג לפריז כדי להשתתף בהפגנת הענק שהתקיימה שם ביום ראשון, בטרוקדרו שמול מגדל אייפל. למעלה מ־20 אלף איש, רובם ככל הנראה מהקהילה היהודית, נאספו כדי לדרוש צדק. "האמת היא שמבחינה רגשית היה לי קשה מאוד להגיע לצרפת", הוא אומר לנו השבוע, ומבטא צרפתי קל עדיין שזור בקולו. "אני לא מתחרט שעשיתי את זה, כי חימם את הלב לראות את כל האלפים שבאו. אבל אם זה היה תלוי בי, הייתי נשאר בארץ. כשאני מגיע לצרפת הכול עולה לי. גדלתי שם. אני מכיר את הרחובות של פריז מילדות, ועכשיו זו מציאות אחרת".

טראורה נעצר לאחר המעשה, אך מעולם לא עמד לדין על הפשע. בחקירה הראשונית אמר שהרגיש שהונע מכוח חיצוני שנכנס בו, משדים. כמה חוות דעת פסיכיאטריות בעניינו הציגו מסקנות שונות לגבי רמת המודעות שלו, כולל הסבר מפותל לגבי המניע האנטישמי. באחת מהן נכתב שהרוצח לא ידע בתחילה שהנרצחת יהודייה, אולם לאחר שהבחין בחנוכייה בבית, הדבר גרם להחרפת השפעת הסמים שלקח ולהעצמת ההשתוללות הברברית שלו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 4/DSC1368-min-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"הבנתי מיד שזה היה פיגוע, וכשאמרו לי מי עשה את זה גם הבנתי מיד שזה היה אנטישמי. זה הבית שגדלתי בו, אבל השכונה השתנתה. בבלוויל הייתה בעבר נוכחות ניכרת של יהודים, הרבה יוצאי תוניסיה. יש הרבה בתי כנסת, ושני בתי ספר יהודיים. אבל היום יש גם הרבה מוסלמים"

בשנת 2019 קבע בית המשפט כי טראורה נכנס לפסיכוזה כתוצאה מצריכת קנאביס זמן מה לפני הרצח, ולפיכך לא היה מודע למעשיו ולא יעמוד לדין. על ההחלטה הוגש ערעור לערכאה נוספת, אך לפני כשבועיים הערעור נדחה, והפסיקה שהרוצח לא היה מודע למעשיו נותרה על כנה. ההתנהלות, שנראית כאוזלת יד משפטית, עוררה זעם רב בקהילה היהודית בצרפת כבר בתחילת הדרך. במאמר שפרסם האינטלקטואל הצרפתי־יהודי ברנאר־אנרי לוי ביוני 2017 הוא כתב שמערכת הצדק והעיתונות הצרפתית "אינן ששות לבטא את המילה 'אנטישמיות'". ההחלטה הסופית עוררה פרץ חדש של מחאה. גם הנשיא מקרון נדרש לסוגיה, ואמר שיש לשנות את החוק שגרם לטראורה לחמוק מעמידה לדין.

הלימי זוכר היטב את שיחת הטלפון שקיבל מקרוב משפחה שאמר לו שפגעו באמו. הוא סיפר לו שהיא לא שרדה. "הבנתי מיד שזה היה פיגוע, וכשאמרו לי מי עשה את זה גם הבנתי מיד שזה היה אנטישמי, במיוחד לאחר שציינו את הקריאות שקרא במהלך האירוע. זה הבית שגדלתי בו, אבל השכונה השתנתה עם השנים. בבלוויל הייתה בעבר נוכחות ניכרת של יהודים. הרבה יוצאי תוניסיה. עד היום יש הרבה בתי כנסת, ושני בתי ספר יהודיים. אבל היום יש גם הרבה מאוד מוסלמים. חלק מהם הקצינו. קרוב לבית שגרנו בו נמצא המסגד שהרוצח היה חבר בו. מסגד סלפי. אנחנו יודעים שבתיק מערכת המשפט נכתב שהוא ביקר במסגד".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... s/2021/04/111-750x469.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אמא שלך הכירה את התוקף?

"הוא גר באותו הבניין. זו משפחה עוינת, שהגיעה ממאלי שבאפריקה. בעיקר האחיות שלי הרגישו את העוינות הזו, לי לא היה הרבה מפגש איתם. אמא לא ממש הכירה אותו, אבל ידעה מי הוא. ידעה שהוא מסוכן. הוא ישב לפני כן בכלא, היה לו עבר פלילי. הוא פגע לפני כן בכמה אנשים, אבל מעולם לא נכנס קודם לבית של מישהו ותקף אותו שם".

אמו התגוררה בגפה מאז נישואיה של אחותו הצעירה, "במשך עשר שנים בערך. היא רצתה לעבור משם, האזור נעשה בעייתי והיא רצתה להתקרב לאחיות שלי, שגרו באזור אחר של פריז. היא רצתה גם לעלות לארץ. אמא אהבה את ישראל, הרגישה פה בבית. אהבה מאוד את ירושלים, כמעט בכל ביקור שלה כאן נסעה להתפלל בכותל ובקברי צדיקים, ואהבה גם לנפוש בים המלח. אבל האחיות שלי היו בצרפת, והיא לא רצתה להשאיר אותן לבד".

"מה זה להיות יהודי"

שבוע מתיש פיזית ורגשית עבר על הלימי – תחושת חוסר האונים של המשפחה, והטיסה למרחקים כדי להשתתף במחאה. למרות העייפות חשוב לו לספר מי הייתה אמו. "אמא נולדה בצרפת, באחד מפרוורי פריז. ההורים שלה הגיעו מאלג'יר. היא למדה רפואה במשך שבע שנים, והייתה לה תעודה של רופאת משפחה. אבל כשסיימה את התואר פנו אליה מהקהילה לנהל מעון, כי נדרשה השכלה מסוימת לתפקיד. גם אחותי הצעירה נולדה אז, ואמא בחרה לא לעבוד כרופאה אלא לקבל את העבודה.

"זה היה מעון מטעם העירייה, אבל בפועל היו בו יהודים. היה מספיק ביקוש אז כדי שהם ימלאו אותו. היא ניהלה אותו עד שהוא נסגר. כולם הכירו אותה – ילדי המעון, ההורים. והיא תמיד רצתה לעשות עוד. לקדם, לשפר ולהוסיף. ולמרות שזה היה מעון עירוני, היא לימדה שם יהדות. ערכים יהודיים, שמע ישראל, חגים. הרבה אנשים שהיו רחוקים מאוד מהיהדות, שלא הכירו, למדו דרך הגן הזה מה זה להיות יהודים".

המאמץ הראשון שנדרש ממנו לאחר הפיגוע היה להביא אותה למנוחות בישראל, בחלקת הקבר שרכשה לעצמה לפני שנים בגבעת־שאול. "הבנתי מיד שלא יהיה פשוט להביא אותה לארץ. הפרוצדורה והניירת לקחו זמן. אבל הפעלתי לחץ כדי שישחררו כמה שיותר מהר. הרצח היה ביום שלישי, וביום חמישי הייתה כבר לוויה בירושלים. ניסים גדולים. סייעתא דשמיא משמעותית הייתה פה. הקהילה בפריז עזרה לנו מאוד. האחיות שלי הגיעו לארץ ללוויה, וכולנו ישבנו שבעה אצלי בבית, בחיפה".

ביקרת מאז הפיגוע בדירה שגדלת בה?

"הייתי פעם אחת. באתי אחרי כחודש לקחת כל מיני דברים. לא פינינו את הדירה. המשטרה סגרה את הדירה במנעול מיוחד, ולא נכנסנו. היא כבר שנים סגורה. אף אחד לא נכנס. ביקשנו בהתחלה שייערך שחזור. לא רצינו שאם ניכנס לא נוכל לקיים שחזור. אבל הם בכל מקרה לא עשו שחזור". אחת הטענות של השופטת החוקרת הייתה שהשחזור עלול לגרום להתאבדות הנאשם. "טענה מוזרה מאוד. הוא הרי היה תחת השגחה. זה עוד אחד מהדברים הבלתי מובנים שהיו שם".

יש מחשבות על מה שעבר עליה שם, ברגעיה האחרונים?

"זה הצער הכי גדול שלי. להרגיש את מה שהרגישה בחצי השעה האחרונה, כשבאמצע הלילה נכנסת הביתה סכנה כזו גדולה. להבין שהיא צרחה, וצרחה. אני מכיר אותה, ברור לי שהיא ניסתה בכל כוחה להילחם בו. היא אהבה את החיים, אהבה את הנכדים שלה. היו לה עוד הרבה תוכניות. אמא שלי הייתה אישה שלא מתייאשת. תמיד נאבקה בכל קושי, תמיד מצאה את הדרך להתגבר. ובאותו זמן הוא התנהג כמו פרא אדם, כמו חיית טרף. השכנים הם שקראו למשטרה. השוטרים הגיעו ועמדו מאחורי הדלת, אבל חיכו ליחידה מיוחדת ובינתיים לא עשו כלום. גם זה אחד מהאבסורדים של התיק הזה".

בני המשפחה החלו להבין שההתנהלות המשפטית סביב האסון שלהם עקומה מאוד כשנפגשו לראשונה עם השופטת החוקרת, אן איהולו. היא סירבה בתחילה להכיר במניע האנטישמי לרצח, וגם הזמינה את חוות הדעת הפסיכיאטרית הנוספת, שקבעה שהרוצח לא היה אחראי למעשיו. זאת לאחר שהראשונה קבעה שהיה במצב של טראנס, אבל מודע מספיק לפעולותיו כדי להישפט עליהן. "כשהיא קיבלה אותנו במשרד שלה הבנו שהיא לא לטובתנו. וכל מה שקרה מאז – הרי זה לא שהיה משפט וזיכו אותו, הם החליטו בכלל לא לשפוט אותו. הם התמקדו במצב המנטלי שלו. הם אמרו שהוא היה משוגע. לא בדקו את הטלפון שלו, לא את פייסבוק. לא נערך שחזור. השופטת סירבה להרבה דברים באופן בלתי מובן. לא בדקו מה הוא עשה במסגד, מי היו החברים שלו, הקשרים שלו. לא באמת התנהלה חקירה. הוא היה מוכר למשטרה, אבל מעולם לפני כן לא נטען שיש לו בעיות נפשיות. גם היום אנחנו יודעים שאין לו באמת בעיות נפשיות.

"כשהשופטת קיבלה אותנו במשרד שלה הבנו שהיא לא לטובתנו. וכל מה שקרה מאז – הרי זה לא שהיה משפט וזיכו אותו, הם החליטו בכלל לא לשפוט אותו. הם התמקדו במצב המנטלי שלו. הם אמרו שהוא היה משוגע. לא באמת התנהלה חקירה"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... FP_98Q3R9-min-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"השכנים שמעו אותו צועק אללהו אכבר, אבל גם עם השכן ששמע אותו לא דיברו. גם השוטרים שמעו אותו צועק. הוא אמר גם פסוקים מהקוראן, של הג'יהאדיסטים. היה מספיק שפוי כדי לומר אותם. לפני שנכנס לדירה הוא עשה את כל הטקס: מצאו שטיח, בגדים להחלפה שהכין, תפילות. הוא לא עשה את הפיגוע באופן חובבני. וכל זה מופיע בתיק. הוא ראה את המאפיינים היהודיים של הבית. את הספרייה, את הפמוטים של נרות השבת. אמר בעצמו שזה מה שגרם לו לעשות את המעשה. הוא היה מספיק שפוי כדי לעשות מעשה אנטישמי, אבל לא מספיק שפוי כדי להיות מודע שהוא רוצח אדם? זה הזוי.

"החוק שלפיו מי שלא שפוי לא שפיט הוא לקוי, וכולם מודים היום שהוא לקוי. צריכת סמים לא אמורה לתת הגנה או נסיבות מקלות. אם מישהו צורך סמים ואז נוהג ודורס אדם, הוא לא יכול להיאחז בזה שלקח סמים. להפך, זה יחמיר את העונש שלו. צריכת סמים היא עבירה על החוק בצרפת. הוא עבר על החוק ומזכים אותו על כך, זה בלתי הגיוני. מקרון אומר שיפעל לשנות את החוק, אבל זה לא יהיה רטרואקטיבי. ההרגשה שלנו היא שמסתירים מאיתנו המון בסיפור הזה, ואת האמת אנחנו לא יודעים. היו כל כך הרבה סתירות, ואנחנו מרגישים שיש שם משהו שלא מספרים".

מגוון תיאוריות הועלו בשנים האחרונות לסיבת הטיוח, ובהן הגנה על המשטרה, שפעלה לכאורה ברשלנות כשלא פרצה לדירה ומנעה את הרצח. תיאוריות אחרות סברו אפילו שהיה רצון פוליטי לא לחזק את המועמדת לנשיאות דאז מארין לה־פן באמצעות הודאה בכך שהרצח היה אנטישמי, באופן שעלול לכאורה לשמש כטיעון נגד זרים. "אני באמת לא יודע", אומר הלימי. "אולי זה קורה כדי לחפות על המשטרה, אולי איימו על השופטת מהצד השני, אולי זו אנטישמיות. אני לא יודע".

הקהילה היהודית בצרפת תומכת מאוד במאבק של משפחתו. "הם מרגישים חלק מהסיפור, קרבה מאוד גדולה". אחרי הכול, תרחיש אימים כזה, של טרוריסט שפורץ לביתה של אישה מבוגרת ורוצח אותה בשל יהדותה, הוא עליית מדרגה גם בצרפת, שידעה לא מעט טרור אסלאמיסטי. "תקפו אנשים בחוץ, אבל עד אז לא קרה שמישהו עשה פוגרום בתוך הבית".

כשהוא נשאל אם לדעתו יש מודעות לסיפור שלהם בארץ, הלימי מחייך בעייפות. "יוצאי צרפת מכירים היטב. ודאי. ולישראלים לא חסרות צרות משלהם. יש לצערי מספיק צרות וטרור בארץ".

הממשלה בישראל הייתה צריכה להיות מעורבת יותר?

"אני לא יכול לומר. צרפת היא מדינה שלא אוהבת שמתערבים לה. אני לא יודע אם זה היה פועל לטובתנו בסופו של דבר".

"אי אפשר לא להיאבק"

לצד ההפגנה הגדולה בפריז ביום ראשון, התקיימה במקביל בתל־אביב הפגנה סמוך לשגרירות צרפת בישראל. נכחו בה שרת התפוצות עומר ינקלביץ', ח"כ יוסי טייב מש"ס שנאם בצרפתית, וח"כ לשעבר מיכל קוטלר־וונש. נציג עולי צרפת במפלגת ימינה, עו"ד יום־טוב כלפון, אמר בהפגנה ש"אין להסתפק בתיקון החוק שאפשר לבית המשפט העליון של צרפת ׳לנקות׳ את המפלצת מאחריות פלילית, אלא חובה לטפל בשורש הבעיה של אוזלת היד המערכתית כלפי האנטישמיות האסלאמית בקרב רשויות אכיפת החוק".

על שלטי המפגינים התנוססה הסיסמה "חיי יהודים נחשבים", וכן תמונות פניהם של קורבנות אחרים מקרב יהודי צרפת שנרצחו במתקפות אנטישמיות: הרב יונתן סנדלר ובניו אריה וגבריאל סנדלר, וכן מרים מונסונגו – שנרצחו בבית הספר אוצר התורה בטולוז במרץ 2012; או פיליפ ברהם, יואב חטב, יוהן כהן ופרנסואה מישל סעדה, שנרצחו בפיגוע ב"היפר כשר" בינואר 2015, יומיים לאחר הפיגוע במערכת העיתון הסאטירי "שרלי הבדו" שגם בו נהרגו שני יהודים מצוות העיתון – ז'ורז' וולינסקי ואלזה קיאט.

הפגנות נערכו גם בערים אחרות בצרפת, ומול נציגויות המדינה במקומות נוספים בעולם. "עם ישראל כולו הוא נשמה אחת, אז היהודים ודאי איתנו, בכל העולם", אומר הלימי. "היו הפגנות בכל מקום. כשאני שומע שקורה פיגוע, בכל מקום שהוא, זה כואב לי. כשאחד מהאחים שלי נפגע ודאי שזה כואב לי".

לפני הרצח חששת שבני המשפחה בפריז עלולים להיפגע מטרור?

"כן, קצת. חשבתי על זה. האמת שביומיום אתה עסוק בשגרה, אבל אחרי הפיגוע ב'היפר־כשר' נכנסתי קצת ללחץ. דאגתי. אבל כמו בארץ, כשקורה משהו דואגים – ואז החיים ממשיכים. גם היום יש לקהילה היהודית סיבות לחשוש. במיוחד אחרי ההחלטה הזו, שמאפשרת לכל אחד לצרוך סמים ולהרוג את מי שהוא רוצה. יש ממה לחשוש".

השבוע עלתה בתקשורת הישראלית האפשרות שבני המשפחה יתבעו את הרוצח בארץ, עניין שאפשרי לכאורה בשל המניע האנטישמי. "זו תהיה האופציה האחרונה", אומר הלימי. "אנחנו מנסים למצות את האפשרויות בצרפת. אין לנו בינתיים כיוון ברור, אנחנו עדיין חושבים. אם לא נמצא שום פתרון אחר ותהיה אפשרות לתבוע בארץ, ברור שלא נשאיר את הרוצח חופשי".

שתי אחיותיו עלו ארצה עם משפחותיהן לאחר הרצח. "הן לא היו יכולות להישאר שם עוד. טוב שכולם כאן יחד. העלייה אומנם לא הייתה פשוטה, אבל ברור להן שזה היה נצרך". הרב הלימי מוביל קהילה קטנה של עולי צרפת בחיפה, וקשיי העולים בארץ מוכרים לו היטב. "יש המון יהודים בצרפת וצריך לדאוג שהם יוכלו לחיות שם בשלום. אני מאמין שכל יהודי מרגיש קשר לארץ, אבל זה לא פשוט. לא כולם רוצים או מסוגלים להתמודד עם קשיי העלייה. צריך לבוא יותר לקראת מי שרוצה לעלות לארץ. להבין שהמנטליות של יהודי צרפת שונה מאשר בישראל. לראות איך אפשר להקל על הקשיים בחינוך ובפרנסה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 4/DSC1397-min-750x560.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"צריך להתפלל שנצליח לגרום לכך שהרוצח ייענש. שבצרפת ידעו להתמודד עם הטרור. ברור שהמאבק המשפטי לא יחזיר אותה, אבל דם יהודי אינו הפקר, וצריך להילחם. למרות זאת, זה לא עיקר החיים שלנו. אנחנו יותר בעשייה, בחינוך"

"חשוב לתת לעולים אפשרות להרגיש טוב בארץ. הרבה ישראלים מקבלים את הצרפתים בחמימות, מקרבים אותם, אבל יש בעיות של פרנסה והכרה בתארים ובתעודות, ובמקביל יש בעיה של חינוך. יש עולים ששלחו את ילדיהם לחינוך חרדי בצרפת, אבל בישראל הם לא מוצאים את עצמם כי בחינוך החרדי כאן אין בגרות. בקהילה היהודית בצרפת אין מגזרים, ופה בישראל זה ניכר יותר. עולי צרפת לעיתים נופלים בין הכיסאות".

אחיה של אמו, ויליאם אטל, נאם בהפגנה השבוע בפריז ואמר ששרה נרצחה פעמיים – בידי הטרוריסט ובידי מערכת המשפט. "זה נכון. זו בהחלט התחושה, כי לא עושים צדק", הלימי מזדהה איתו. "בדברים שלי בהפגנה הודיתי לכולם, והעליתי את כל השאלות שיש לנו בנוגע לחקירה. אמרתי שחשוב שמערכת המשפט בצרפת תפעל באחריות. שתמלא את תפקידה.

"וגם, סיפרתי על אמא. על הערכים שלה, איך חינכה אותנו. על המוסר שהנחילה בנו. איך הייתה רגישה תמיד לכל אדם, דאגה לאחר. כל אדם שתיאר בפניה בעיה, היא הזדהתה איתו כאילו זו הבעיה שלה. תיארתי כמה הייתה אהובה. איך לימדה אותנו להתגבר על הקשיים ולהתמקד בטוב, במה שחשוב. לא בטפל. חינכה אותנו להאמין שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, הכול לטובה, ושתמיד הוא נמצא איתנו".

אתה מרגיש שהמאבק הזה הוא לזכרה? שהיא הייתה אומרת לך להמשיך?

"אני מרגיש אחריות. לא בחרנו להיות במקום הזה, אבל זה עלינו. יש קהילה יהודית גדולה בצרפת, ואי אפשר לא לנהל את המאבק. היא בטח הייתה אומרת לנו – תתמקדו בחינוך של הילדים שלכם, בעשיית טוב. צריך להתפלל שנצליח לגרום לכך שהרוצח ייענש ושלא יהיו עוד פיגועים. שבצרפת ידעו להתמודד עם הטרור. ברור שהמאבק המשפטי לא יחזיר אותה. גם אם הוא ייענש, היא לא תחזור. אבל דם יהודי אינו הפקר, וצריך להילחם. למרות זאת, זה לא עיקר החיים שלנו. אנחנו יותר בעשייה, בחינוך. זה מה שחשוב לנו והיה חשוב לה".

איך סיפרתם לילדים שלכם על הרצח?

"לא סיפרנו, הם שמעו מכל העולם. אנחנו מעדיפים להזכיר את החוויות שהיו לנו איתה. אנחנו מאמינים שאנחנו לא לנצח בעולם הזה, והעיקר הוא הטוב שאנחנו עושים בשנים שאנחנו בחיים. אנחנו הרי מתפללים שלוש פעמים ביום שהקב"ה יחיה את המתים, ואנחנו מאמינים בזה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post בנה של שרה הלימי שנרצחה בפריז לא מוותר על הצדק appeared first on מקור ראשון.