שש שנים מאז שיצא האלבום האחרון שלה, אדל חזרה – ובתוך 24 שעות בלבד כבר שברה שיאים.

שירות הסטרימינג ספוטיפיי הודיע ​היום (א') כי הסינגל החדש של הזמרת הבריטית Easy on Me, שיצא ביום שישי, שבר את שיא ההאזנות ביום אחד.

אתמול הודיעה פלטפורמת המוזיקה "אמזון מיוזיק" שהשיר החדש קיבל את "המספר הגדול ביותר של בקשות האזנה לשיר ביום הראשון שלו".

הסינגל לקוח מהאלבום שלה "30", שצפוי לצאת ב-19 בנובמבר. האלבום הקודם שלה, "25", שיצא ב-2015, נמכר יותר פעמים בשבוע הראשון שלו מכל אלבום אחר בהיסטוריה של מדדי האלבומים בארה"ב – וכלל את הלהיט Hello, שהפך לקליפ שהגיע הכי מהר למיליארד צפיות ביוטיוב.

בעוד ספוטיפיי לא חשפה את מספר ההאזנות המדויק ליום בו נשבר השיא,Easy on Me גנב את הכתר מלהקת הפופ הקוריאנית BTS שהחזיקה בשיא בזכות סינגל שלה, Butter, שיצא במאי 2021. על פי מגזין בילבורד, ספוטיפיי מגיעה כיום ל-365 מיליון משתמשים פעילים מדי חודש.

ברשתות החברתיות, מעריצים רבים של אדל כתבו עמוד האינסטגרם של ספוטיפיי   שהם עזרו לנפח את המספר: "חצי מההאזנות היו ממני", התלוצצה משתמשת אחת, בעוד אחר מיתג את המוזיקאית הבריטית בן ה-33 כ"חסרת מעצורים".

The post הקאמבק בעיצומו: הסינגל החדש של אדל כבר שובר שיאים appeared first on מקור ראשון.

אתמול סיימה שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מרים לומפ סאגה בת שש שנים כשקבעה כי מלכה לייפר היא מתחזה וכשירה לעמוד לדין, "הרושם שנותר בי הוא שהמשיבה מעצימה את בעיותיה הנפשיות ובכך היא מתחזה למי שחולה במחלת נפש. על מסקנתי היא שהמשיבה מסוגלת לעמוד לדין ויש לחדש את הליכי ההסגרה בעניינה". סניגוריה של לייפר הודיעו בתום הדיון כי יערערו לעליון על ההחלטה וכי מלכה לייפר איננה כשירה לעמוד לדין כפי שקבעה השופטת.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– ליצמן, לייפר והמדרון החלקלק של משפחה וקהילה

– בעקבות הפרסום במקור ראשון: פנייה לליצמן להכיר באחיות מצרפת

– ציון דרך: האם כל משרדי הממשלה עלו לירושלים?

בתום לילה ארוך ומלא בסערת רגשות, שתיים מהמתלוננות, דסי וניקול, אחיות מאוסטרליה התפנו לדבר איתנו ולחלוק את רגשותיהם אחרי ההחלטה שהייתה צעד גדול לקראת הצדק לו הן מייחלות.

"אחרי לילה ארוך התראיינו היום לכלי התקשורת ולא הייתה לנו הזדמנות לשבת ולעבור על ההחלטה שפורסמה" מעידה דסי בשיחה מאוסטרליה, "ראינו בפייסבוק כמה אנשים ששיתפו את עיקרי ההחלטה, אנו אמנם לא מדברות עברית אבל קוראות ומבינות. אנחנו מלאות אדרנלין והחיוך לא יורד לנו מהפנים. אחרי כל כך הרבה שנים רצופות אכזבות ומאבק קשה, אנחנו סופסוף שמחות".

ניקול מאייר: "לראשונה בשש שנים השופטת קבעה שלייפר היא מתחזה ושהיא הצליחה להערים על כל המערכת כשהציגה את עצמה כחולת נפש שאינה כשירה לעמוד לדין . העובדה הזו מפיחה בנו תקווה. אנו מקוות שהיא תוסגר לאוסטרליה בהקדם האפשרי"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 08/000_11D0US-750x527.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

נדמה שתחושת ההקלה הזו ששוטפת אותן, משותפת להרבה מאד אנשים בישראל ובאוסטרליה.

"כששמענו על ההחלטה לא יכולנו לנשום, קשה להסביר במילים את התחושה של לעבור 67 דיונים בבית המשפט על הסיפור שלנו שרק רצינו לראות אותו נגמר. היינו בשוק, אבל בשוק חיובי" מוסיפה ניקול.

עורך הדין מתן עקיבא שייצג את עמדת המדינה התקשר לאחיות בווידאו מיד ביציאה מאולם המשפט.

דסי: "הוא היה מאד נרגש כשהתקשר לבשר לנו על ההחלטה. הוא עבד קשה מאד והיה נוסע שותף איתנו ברכבת ההרים הזו. הוא בטוח שההחלטה שהתקבלה טובה למרות הגשת הערעור"

ניקול: "אנחנו מודעות ומקבלות שהתהליך המשפטי כולל ערעור אבל העובדה שלראשונה בשש שנים השופטת קבעה שלייפר היא מתחזה ושהיא הצליחה להערים על כל המערכת כשהציגה את עצמה כחולת נפש שאינה כשירה לעמוד לדין – מפיח בנו תקווה. אנו מקוות שהעליון יתמוך בהחלטה הזו ויאשר אותה ואין סיבה שהיא לא תוסגר לאוסטרליה בהקדם האפשרי. לשמחתנו התגברנו על המכשול הגדול ביותר ואנו מקוות שהעליון יעמוד לצידנו"

לאחר שנים של מאבק תקשורתי, הן משתפות קצת מהתחושות שליוו אותן.

"היום אמרנו משהו שכולנו מסכימות עליו: המאבק הזה אולי הותיר בנו הרבה חבלות אבל הוא לא שבר אותנו" אומרת דסי בקול בוטח. "הייתה לנו תמיכה מכל עבר- מהאחים שלנו, מהקהילה היהודית והלא יהודית פה באוסטרליה וגם מהקהילה הלאומית בישראל ובעולם. התמיכה הזו עזרה לנו להגיע עד היום, אמנם יש לנו עוד דרך לעבור אבל זה צעד ענק קדימה".

דסי ארליך, ניקול מאייר ואלי סאפר הן שלוש אחיות שנפגעו על ידי מלכה לייפר שהייתה מנהלת הסמינר החרדי בו למדו. לאחר שהוגשה התלונה הראשונה נגד לייפר ב-2008 נמלטה לייפר לישראל. היא נעצרה על מנת להסגירה לאוסטרליה ושוחררה בעילה שאינה כשירה לעמוד לדין. חוקרים פרטיים שנשכרו על ידי הארגון האמריקאי JCW טענו שהיא מתחזה ותיעדו אותה מנהלת חיים רגילים, ראיות שהביאו למעצרה הנוסף בשנת 2018.

אלי הייתה הראשונה מבין האחיות לתת עדות במשטרה בשנת 2011 על מעשיה של לייפר לאחר שיצאה מהקהילה החסידית בה גדלו האחיות. דסי שהייתה באותה עת עדיין חלק מהקהילה החסידית מסרה גם היא את עדותה כמה חודשים אחרי אלי אבל מודה שזה לא היה לה קל: "הרגשתי שזה היה הדבר הנכון ביותר לעשות אבל בגלל שעדיין הייתי חלק מהקהילה הרגשתי שמתסכלים עליי כבוגדת". ניקול הגישה גם היא את עדותה כעבור מספר חודשים. ניקול היא היחידה שנשארה עדיין חלק מהקהילה החרדית.

דסי ארליך (משמאל):"המאבק שלנו נתן קול לכל קורבן ששרד התעללות מינית והוכיח שכל קול משנה עוד את השיח הציבורי סביב התעללות, יש הגנה אוטומטית קודם כל על התוקף"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/05/08446245-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"מסירת העדות במשטרה הייתה טראומטית בשבילי. לדבר עם שוטר לאחר שלא דיברתי על ההתעללות כלפיי עם אף אחד זו חוויה קשה" מעידה דסי, "אבל מיד אחר כך אמרו לנו שזה יהיה הליך פשוט. לא חשבנו שניאלץ לעבור תהליך קשה כל כך להביא להסגרתה. אחרי המעצר הראשון שלה והשחרור, הבנו שהיא הצליחה להערים על כולם כבר מהיום הראשון. היא שוחררה ושמענו דיווחים שהיא שוב מתעללת וזה גרם לנו לקחת את המאבק שלנו לזירה התקשורתית, גם זה דרש הרבה מאד אומץ".

ניקול מעידה, כי העובדה ששלושתן יצאו יחד למאבק כשלוש אחיות עזרה להן לעשות את הצעד הקשה הזה.

הקהילה בה גדלו מעדיפה עד היום שלייפר תרצה מעצר בישראל "הייתה לי היום שיחה עם מישהי מהקהילה שאמרה לי שהסיבה שהם מעדיפים שלייפר תישאר במעצר בישראל היא שלא יהיה חילול ה'" מספרת ניקול, "אנחנו רוצות להתעמת איתה בבית המשפט כאן באוסטרליה ולראות אותה עומדת בפני האישומים הקשים".

לעומתם, שאר חלקי הקהילה היהודית באוסטרליה כמו חב"ד והציונות הדתית כמו גם הקהילה בישראל, העניקו לאחיות תמיכה משמעותית לאורך כל המאבק שלהן.

האחיות מעידות שהמאבק שלהן לא היה אישי בלבד, "המאבק שלנו נתן קול לכל קורבן ששרד התעללות מינית והוכיח שכל קול משנה עוד את השיח הציבורי סביב התעללות" משתפת דסי. "השיח השתנה, ההגנה האוטומטית קודם כל התוקף- גם זה השתנה"

"כמה שיותר מדברים על כך שההתעללות היא תופעה קיימת המתעללים מפחדים יותר והשיח הזה מעורר גם קורבנות לעשות את הצעד האמיץ של להגיש תלונה או למסור עדות במשטרה" מוסיפה ניקול, "באחת מהביקורים שלי בישראל ב-2017 פגשה אותי בחורה שגם היא קורבן להתעללות מינית מצד המנהלת שלה והיא אמרה לי שהמאבק שלנו חיזק אותה להחליט שהיא לא תיתן לזה יותר להמשיך לקרות. זה לא רק המאבק הפרטי שלנו, עשינו זאת בשביל הסיפור הגדול יותר, בשביל הילדים שלי ולילדים בכל העולם".

יש איזשהו מסר שהייתן רוצות להעביר למדינת ישראל?

ניקול: "כשהתפרסמו החדשות אודות התערבותו של השר יעקב ליצמן למניעת הסגרתה של לייפר, התגובה שלי הייתה- יש לו הרבה שאלות לענות עליהן. בגללו המשפט הזה התארך בשנתיים נוספות ונגרם לנו יותר סבל. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי כי אין לו שום נגיעה בעניין. אני אוהבת את ישראל אבל יש בי טינה כלפי ליצמן ומדינת ישראל שבסופו של דבר המערכת שלה פגעה בנו".

ניקול: "יש לליצמן הרבה שאלות לענות עליהן. בגללו המשפט הזה התארך בשנתיים נוספות ונגרם לנו יותר סבל. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי כי אין לו שום נגיעה בעניין. אני אוהבת את ישראל אבל יש בי טינה כלפיו וכלפי המערכת"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 8/F190806YS50-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

דסי: "אנחנו שומעות כל הזמן על התרומות שנאספות עבור לייפר ברחוב החרדי בעולם, ואני לא מבינה איך אנשים מסתכלים לילדים שלהם בעיניים, אומרים להם שהם יעשו הכל כדי להגן עליהם ולעשות את העולם טוב יותר עבורם, אבל במקום זאת תומכים באישה הזאת".

ניקול: "יש לנו תקווה בבית המשפט העליון שהמהלכים להסגיר את לייפר לאוסטרליה יעשו בהקדם. It has been long enough”

"אנו מקוות שהמשחקים יבואו לסיומם, מלכה לייפר לא יכולה יותר לשחק ולהעמיד בפנים. היא הערימה עלינו ועל כל המערכת אבל לא עוד" מסכמת דסי.

ח"כ איילת שקד ליוותה את הנפגעות במאבקן בכהונתה כשרת המשפטים והותקפה על ידי יועץ התקשורת רונן צור שנשכר על ידי מקורבי לייפר להשחיר את שקד כדי למנוע ממנה לקדם את הסגרתה של לייפר. "במשך כמה שנים ניהלתי במשרד המשפטים בעזרת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות את ההליכים בבית המשפט בניסיון לסיים את הליך ההסגרה של לייפר, סיפור שמעיב מאד על מערכת היחסים הדיפלומטית בין ישראל לאוסטרליה ובעיקר בין הקהילה היהודית באוסטרליה לבין ישראל. נפגשתי כמה פעמים עם דסי והקורבנות ואני חושבת שטוב יעשו גלגלי הצדק בישראל אם הם יעבדו מהר יותר. אני מקווה שהערעור לעליון יהיה מהיר. אין שום צורך לגרור זאת עוד חודשים רבים. מלכה לייפר צריכה להיות מוסגרת עוד השנה לאוסטרליה"

איילת שקד: "במשך שנים ניהלתי במשרד המשפטים בעזרת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות את ההליכים בבית המשפט בניסיון לסיים את הליך ההסגרה של לייפר, סיפור שמעיב מאד על מערכת היחסים הדיפלומטית בין ישראל לאוסטרליה. אני מקווה שהליך הערעור לעליון יסתיים במהירות"

מארגון "מגן" המלווה את הנפגעות נמסר: "כבר מתחילת הדרך טענו שמלכה לייפר מתעתעת ברשויות ואנו שמחים שבית משפט קבע כי היא כשירה לעמוד לדין. לאחר אין ספור דיונים ומריחות שהשפיעו קשות על המתלוננות אנו מקווים שבית המשפט יקבע דיון מהיר בעניין ההסגרה ויביא סוף סוף לצדק ולמזור לנפגעות. בנוסף אנו מצפים שמדינת ישראל לא תגרור רגליים במקרים דומים, ותפעל להסגרה מידית של פדופילים מכל העולם שרואים בישראל כמדינת מקלט".

The post "המאבק שלנו בלייפר נתן קול לכל קורבן התעללות מינית" appeared first on מקור ראשון.

הדפים המצהיבים האלה לא נועדו לעיניים זרות, גם לא לעיניים קרובות יותר. הם הסתתרו זמן רב בתחתית ערימת מסמכים, אולי כבר נשכחו שם. אבל באחד הימים הועברו חפצים ממשרד למשרד, ניירות הושלכו לפח – וכך אחד מעובדי גלי צה"ל הבחין במקרה ברשימות מעניינות: שמותיהם של מועמדים לשירות בתחנה אי אז בשנות התשעים, ולצד כמה מהם הערות תמציתיות. בחלק מהמקרים היו אלה חוות דעת רלוונטיות למשימות המוטלות על מגישים וכתבים ברדיו: "מתנסחת נפלא", או "בעלת ש' שורקת". ארבעה מהשמות, לעומת זאת, נשאו תיוג מגזרי חד: "דתי", "דתייה".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– בתאגיד מתאמצים לחדש את ימי הזוהר של המאפיה השמאלנית

– גלי צה"ל – הבית של השמאלנים

– "רק לא ביבי": הרמז ששלחה בכירה בגל"צ לחייליה

האם היו אלה הערות טכניות בלבד, או שבמגירות גלי צה"ל נגנזו לאורך השנים עוד ועוד רשימות כאלה, עם סיומן של בחינות הקבלה? מה היה משקלן של הכיפה והחצאית בהכרעה אם לשבץ מועמד באחד התפקידים בתחנה? והאם התיוג נמשך גם בזמן השירות, וליווה את הכתב הצעיר בכל שליחות עיתונאית שמילא? עד לא מזמן חששו בוגרי גל"צ הדתיים לספר על חוויית השירות שלהם, אך לאחרונה החלו הזיכרונות הללו לצוף בעקבות ויכוח טוויטר סוער. מהצד האחד שלו ניצב עמית סגל, בוגר התחנה וכיום הפרשן הפוליטי של חדשות 12 (גילוי נאות: עמית סגל הוא בנו של עורך "מקור ראשון", חגי סגל, ובעבר שימש בעצמו בעל טור בעיתון). מהצד האחר – יוסי עבאדי, מדריך אקטואליה ראשי בקורס הכתבים של התחנה הצבאית, ומי שישב במשך שנים בוועדת הקבלה החורצת גורלות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0208135436015-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לאחר שעבאדי צידד בציוץ שמאשים את סגל בהטיה פוליטית, סגל לא נשאר חייב וצייץ: "בקורס הכתבים של גל"צ רוב המדריכים הדגולים שדיברו על אתיקה עיתונאית וכל הג'אז הזה התגלו כבולשביקים. עבאדי למשל התגאה שהביא להדחתו של אבשלום קור מהחדשות כי מתח ביקורת על ההטיה שמאלה של התחנה. שותפו להדרכה כתב את השם של אבשלום על הלוח ואז יידה עליו גירים בשנאה. אלה היו הימים". "עמית, קיבלתי אותך לגל"צ", ענה לו עבאדי, "אף שהיית עיתונאי עם דעה, כי אני חסיד של פלורליזם… לאכזבתי הפכת לדובר עם דעה. אני צופה בך כדי לדעת מה נתניהו רוצה להדליף. אין לך ערך מוסף מעבר לכך".

בניסיון לגלות כיצד נראו הדברים במסדרונות התחנה באותם ימים, והאם חיילים דתיים שנכנסו אליה קיבלו הזדמנות שווה לשדר, להתקדם ולהביע את עצמם, פנינו אל המעטים שחוו זאת על בשרם. רובם אכן מתארים חוויה לא פשוטה, התמודדות בלתי פוסקת מול סביבה שרואה בהם חריגים ושונים ומול מערכת שנוהגת בהם כאילו התקבלו בחסד ולא בזכות. אחרים מעדיפים להדגיש את תחושת המקצועיות ואת חוויית הלמידה, גם אם התנאים לא היו קלים במיוחד. העדויות מוצגות כאן לפניכם, מדברות מהשטח שממנו בדרך כלל לא נהוג לדווח, ומלמדות על דור שלם של כתבים ופרשנים שפרש כנפיים אחרי השירות הצבאי והגיע לעמדות השפעה בכל שדרות התקשורת הישראלית.

הכיפה הראשונה

אבינעם מאיר, בוגר ישיבת הר עציון וחניך מחזור 1995 של קורס הכתבים, היה חובש הכיפה הראשון שהתקבל לגלי צה"ל, והיחיד ששירת אז בכל בניין התחנה. "במבחני הידע הכללי היו בערך מאה שאלות", הוא נזכר. "מתוכן רק שאלה אחת הייתה על יהדות, ושתיים על נצרות. לפני שלב הריאיון האישי נכנס לאולם משה שלונסקי, שהיה אז מפקד התחנה, הרים את הדף עם תוצאות הבחינות ואמר שאני קיבלתי את הציון הגבוה ביותר. הריאיון האישי נסב רובו ככולו על ענייני דת. ישבה שם חבורה מכובדת של אנשים, שחקרה אותי על ההתמודדויות העתידיות שלי בתור כתב שומר מצוות. מה יקרה אם ישלחו אותי לסקר אירוע תרבות שאולי נחשב כ'פריצות' מבחינתי? איך אסביר לחברים בתחנה שאני לא עובד בשבת? וגם, עד כמה אני, כבחור דתי, מכיר את התרבות הישראלית?

"בדיעבד התברר שהשאלות האלה היו נכונות מאוד למה שעברתי, ובאמצעותן כנראה רצו לדעת אם אני עומד במצבי לחץ ואם אוכל להשתלב בעבודה. אבל בסוף הגיעה שאלת מחץ: 'האם אתה מקפיד במצוות יותר מההורים שלך, או שאתה יותר ליברלי מהם?'. עטיתי פוקר פייס בזמן שהגלגלים במוחי נעו במלוא הקיטור. לבסוף החלטתי לענות על השאלה הזאת בתקיפות אבל באדיבות: אמרתי שאני לא חושב שיש קשר בין הקפדה על מצוות ובין ליברליזם או אי־ליברליזם".

"כבר ביום הראשון של הקד"צ (קורס קדם־צבאי המכשיר קריינים, כתבים וטכנאים לתחנה – רמ"ב), הייתי שונה: זה היה י"ז בתמוז, והקורס נפתח בסעודה חגיגית. אני צם, והם חוגגים. בבוקר תשעה באב אמרתי לאחראית על הקורס שהיום אני יושב על הרצפה. היא שאלה אותי 'למה, מה קרה?', ואני עניתי – סתם, עזבי, לא משנה. הלכתי והתיישבתי בצד של האולם כדי לא למשוך תשומת לב, אבל החברים ראו אותי והציעו לי לשבת על כיסא. מילא הם, אבל הופתעתי מכך שאותה אישה, עיתונאית מבוגרת, לא ידעה שום דבר על תשעה באב. אני זוכר שפעם אחד העורכים במחלקת האקטואליה פתר תשבץ, והגיע להגדרה 'בנו של יצחק אבינו'. הוא לא ידע לענות עליה וחיפש אותי כדי שאגיד לו את התשובה. על דבר אחד אני חתום בגאווה", מוסיף מאיר בחיוך: "בזכותי הגיעה הנטלה הראשונה לגלי צה"ל".

הדר (שם בדוי) שירתה בגלי צה"ל בסוף העשור הראשון של המילניום. כשהתקבלה לתחנה עוד הייתה חילונית, אך במהלך השירות חזרה בתשובה. "כשהתחלתי לשמור נגיעה וללבוש חצאיות, היו אנשים שהפסיקו לדבר איתי", היא מספרת. "הם שינו את היחס אליי ב־180 מעלות, ואמרו בפירוש שהם לא אוהבים את הצעד שעשיתי.

"לא היה פשוט להיות דתייה בגל"צ. בכל ערב היה מגיע לדסק אוכל לא כשר – שרימפסים, חמץ בפסח, פיצות עם נקניק. כל ערב. פעם בחצי שנה הרס"ר היה מגיע לביקורת פתע ומכניס מישהו לריתוק, אבל בגדול – מרגע שמחשיך, אנחנו אדונים לעצמנו ועושים מה שרוצים. נאמר את זה ככה, משגיח הכשרות שלנו היה אוכל עם כולם באבו־חסן (חומוסייה לא כשרה – רמ"ב).

"נכנסתי פעם לחדרי השינה של מחלקת אקטואליה, אחרי שהפקתי תוכנית בוקר עד השעות הקטנות של הלילה. זה היה חדר שהוגדר כמיועד לבנות. כשהתעוררתי היה במיטה לידי גבר. כמובן לקחתי את עצמי ויצאתי משם, אבל לא היה מקום להתלונן על דברים כאלה. ג'וינטים כמובן עישנו חופשי. ואם בתחנה ביפו עוד היו קצת מבוגרים אחראים, בתחנה הירושלמית ברחוב אגרון הכול היה פרוץ. אנשים היו מגיעים לשם לבצע בפרהסיה את כל מה שהם רוצים. קבוצות שלמות של חיילים באו להתפרע, זה היה ממש סדום ועמורה".

מגלי צה"ל נמסר לנו בתגובה לכתבה:

"פניה של תחנת גלי צה"ל בימינו משקפים את פניה של החברה הישראלית. דלתות התחנה פתוחות לכולם, ועל כך יעידו פרחי העיתונות הגדלים מקורס לקורס, בערוגת גלי צה"ל. החיילים המוכשרים המשרתים אצלנו מגיעים מכל רחבי הארץ, שכבות האוכלוסייה, המגזרים והעדות. יחד הם חלק מפסיפס חברתי אדיר המורכב מהפריפריה שבדרום ובצפון, מהאולפנות והישיבות, מהמושבים, מירושלים וממרכז הארץ. גלי צה"ל, המציינת בימים אלה 70 שנה, גאה על העושר התרבותי והמגוון הרחב בשידוריה".

יוסי עבאדי מסר בתגובה לטענות שהועלו נגדו:

"במשך השנים שהייתי מעורב בכך, גל"צ הקפידה על מיון מקצועי וחסר פניות, שבחר על פי כישורים והתאמה לתפקידים, בשאיפה מתמדת לשלב מלש"בים מהפריפריה וממגזרים שונים. על הכתבים בתחנה נאסר אז להביע עמדה פוליטית בשידור או בפומבי. בהתאם גם לא התקבלו לגל"צ מלש"בים אשר הביעו במיון עמדה פוליטית, מכל הצדדים, למעט במקרה אחד.

"לגל"צ התקבלו מצטיינים, ולראיה – התחנה הובילה בשיעורי ההאזנה לאורך העשורים שבהם שירתי בה, ורבים מחייליה הצליחו גם בתפקידים אחרים, בתקשורת ומחוצה לה. אין בסיס לטענות על הטיה פוליטית של גל"צ, חייליה או המיון אליה בשנים ההן. מקורן של הטענות הוא במחנה פוליטי שמנסה להצדיק פוליטיזציה של התחנה, בתירוצים של ריאקציה ו'תנועת מטוטלת'.

"קורס הכתבים בגל"צ אכן היה מאתגר ותובעני, ובו בוגרי תיכון למדו עיתונאות אובייקטיבית בעזרת הדרכה עניינית ובונה והסתגלו לנורמות צה"ליות, והתחושות הן בהתאם. אין בסיס לטענות על השפלות בקורס".

אבי ברזילי סירב להגיב לטענות שעלו בכתבה.

הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף דיוקן של מקור ראשון

The post תיבת הפנדורה של שילוב דתיים בגלי צה"ל נפתחת appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-13.37.18-750x170.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />אורה מרגל ואלי שפר היו חברים כאשר אלי נפל בקרב בגבול הצפון, לפני 32 שנה. אלי וחבריו עצרו את כניסתה של חוליית מחבלים לשטח ישראל ומנעו פיגוע חטיפה באחד הקיבוצים בגליל העליון. לאחר נפילתו של אלי, אורה החליטה להתחתן ולהקים משפחה. יחד עם זאת, לאורך השנים אלי היה חלק בלתי נפרד מחייה וממשפחתה החדשה, והוריו היו לסבא וסבתא נוספים עבור ילדיה.

לפני שנתיים, ילדיה של אורה החליטו להלחין ולהקליט שיר שאלי כתב לחניכיו בסניף בני עקיבא בהרצליה. השיר משמש עד היום אנשי חינוך, מדריכים ומורים באירועי סיום שונים.  זהו פרויקט מיוחד לזכרו של אלי שבני הדור השני, שגדלו לאור הסיפורים עליו והאישיות המיוחדת שלו החליטו לעשות. בסיום הפרויקט, הילדים של אורה צרפו לשיר מכתב שכתבו לאלי ובו הם מספרים לו על הקשר המיוחד שלהם עם דמותו וההשפעה הרבה שיש לו על חייהם.



"אלי,

אנו מכירים אותך אבל אתה לעולם לא תכיר אותנו,

אנו שמענו עליך סיפורים וקראנו את כתביך,

אנו נולדנו למציאות בה אתה חלק מהמשפחה,

אנו בכל שנה פוקדים את הקבר שלך,

אנו מכירים את דמותך,

אנו דור שני שלך אך ללא קשר דם

כל זה לא היה לולא אימנו, אורה, אותה הכרת והייתה חברה שלך בזמן נפילתך על הגנת המולדת. לאחר נפילתך, היא הקימה משפחה יחד עם אבינו, אליהו, ואתה חלק בלתי נפרד ממנה. אומנם אתה כבר לא איתנו אבל הוריך, לאה ומשה שפר, בשבילנו כמו סבא וסבתא ואתה בשבילנו כמו דוד. לעתים אנו זוכים לדרישות שלום ממך כגון – אחות שנולדה בתאריך יום ההולדת שלך, אחות אחרת שנולדה בתאריך נפילתך ואח שנושא את שמך.

אלי, אנחנו רוצים לספר לך שאין ילד אחד בבית שלא מכיר את השיר שכתבת לחניכים שלך בתנועת הנוער בסיום ההדרכה. קראת לו – "שיר פרידה", השיר כל כך משמעותי בשבילנו שגם אנחנו הענקנו אותו לחניכים שלנו כאשר סיימנו להדריך אותם. לפני שנתיים החלטנו לעשות פרויקט ולהוציא את השיר לאור, לאחר מאמצים רבים השיר הולחן ובוצע על ידי חברת המשפחה, יעל שמשוני. אלי, השנה בעקבות המצב לא נוכל לפקוד את הקבר שלך ולכן הוצאת השיר מקבלת עבורנו משמעות נוספת.

ראה כמה פרחים גידלת בגינה שלך,

ראה כמה אנשים מתקבצים סביב דמותך,

ראה כמה אנשים מכירים זה את זה בזכותך.

אוהבים וזוכרים- אריה, רגב, רנה, אלחי, אושרת, זיו, ישורון, תהלה, פורת ומעין".

הגן האהוב

מילים:  אלי שפר הי"ד

עריכה ועיבוד טקסט, לחן ושירה: יעל שמשוני

הגנן עוזב את הגינה

הפרידה קשה עליו

נזכר בימים הראשונים

בהם התחיל לטפל בה התרגל להתבונן בנבטים הזעירים

לשמור ולצפות בהתפתחותם לניצנים רכים.

עם הזמן שם ליבו שאף הם

משתנים לנגד עיניו

גדלים ושולחים ענפים

לגובה ולרוחב

היו גם פעמים

בהם נדקר מקוציהם

ועדיין אמר בגאווה

אני הגנן שלהם.

הוא ידע שמלאכתו לא נגמרה

שיש צמחים שעדיין לא פרחו

ישנם כאלה שבמקום פרחים

רק קוצים הצמיחו

חלק מהעצים זקוקים לתמיכה כדי לצמוח ישר

חלק מהפרחים לא מרגישים בנוח על יד העץ המאושר.

הוא מקווה שהגן ימשיך לפרוח

כי יש לו קיום משלו

הגן יידע להתמודד

עם הסערות שעומדות לבוא

הוא רק המסייע

ועכשיו עליו לעזוב

הוא מקווה שאת הגננים שיהיו

הגן ידע לאהוב.

אולם יותר מכל הוא מקווה

שלצמחים תהיה את התבונה

להתלכד ולעזור זה לזה

גם לארז גם לשושנה

לאלון ולורד

לצמוח יחד עוד יותר

ואז יראו שהם יוצרים גן יפה

יותר מכל גן אחר.

רב"ט אליעזר ליפא (אלי) שפר היה בן 19 בנופלו. אלי כתב את השיר לחניכיו, שבט הצבי, בסניף בני עקיבא הרצליה כאשר סיים את ההדרכה. היה לוחם בחטיבת הצנחנים פלוגת "אפעה" מאי 87, נפל בקרב מול מחבלים בגבול הצפון ליד קיבוץ יפתח, בתאריך ט"ז בשבט תשמ"ח, ה- 4 בפברואר 1988.

The post "אנו דור שני שלך אך ללא קשר דם" appeared first on מקור ראשון.

זה מתחיל, כמו הרבה דברים אחרים, במקרה – אנקדוטה קטנה בשולי מאמר, סיפור לא מוכר שלוכד את תשומת הלב, ניסיון לפענח חידה סתומה – ומשם מתגלגל וצומח לעבודה ארוכת שנים, סיזיפית, שמנסה להעמיד יצירה שתספר את סיפור חייה – על רגעי השיא והשפל, המעשים והמחדלים – של אישיות אחת. פרטים ביוגרפיים על אנשי מעלה נמצאים כבר בתנ"ך, בכתבי אפלטון ובאפוסים של הומרוס, אך הביוגרפיה כז'אנר נוסדה ברומא העתיקה, כשהיסטוריונים כמו פלוטרכוס וטקיטוס העלו על הכתב את תולדות חייהם של אישים יוונים ורומים ידועים. רק במאה ה־17 הפך הז'אנר לפופולרי ביותר, ומאז אמצע המאה העשרים ביוגרפיות הפכו לתעשייה בפני עצמה, ענף מרכזי בתחום ספרי העיון.

ביוגרפים בני זמננו, בדרך כלל אנשי אקדמיה ועיתונאים, מקדישים את חייהם לחיים של אחרים: יושבים במשך חודשים בארכיונים, נוברים בכתבי יד ובפתקים ישנים, נוסעים ברחבי העולם להציץ במקומות שבהם דרכה כף רגלם של הגיבורים שלהם, יושבים לשיחות ארוכות עם בני משפחה וחברים, נכנסים לתוך התודעה של מושא כתיבתם. כיצד נראית המלאכה הזו? מה מניע אותה? אילו אתגרים היא מציבה? איך מחליטים כיצד לספר את הסיפור, מה נשאר בפנים ומה נשאר בחוץ? וכיצד משפיעות ביוגרפיות על הדימוי הציבורי של הדמויות העומדות במרכזן?

מקומו של הטעם האישי

פרופ' אניטה שפירא, היסטוריונית כלת פרס ישראל, היא מן המרכזיות שבכותבי הביוגרפיות בישראל: ב־1980 פרסמה את "ברל", ביוגרפיה של ברל כצנלסון בשני כרכים (עם עובד), ומאז כתבה גם על יוסף חיים ברנר, יגאל אלון ודוד בן גוריון. אל הספר על כצנלסון הגיעה בעקבות עבודת הדוקטורט שלה.

"במהלך המחקר, נתקלתי באישיותו של ברל ובחומרים עליו", היא מספרת. "בין היתר, היה דיון מפורסם ב־1933 בנוגע לשימוש של אנשי תנועת הפועלים באלימות כנגד הבית"רים, וברל יצא כנגד זה בחריפות אדירה, התפטר מכל מוסדות המפלגה והיה מוכן ללכת הביתה ובלבד שהתנועה שלו לא תנקוט אלימות במאבקים פוליטיים. שני דברים הרשימו אותי: העמדה המוסרית האבסולוטית שלו, והמרחק בין הדימוי של ברל כמנהיג כול יכול לבין העובדה שבנושא הזה המפלגה שלו הייתה נגדו. זה משך אותי, הפער בין האופן שבו ברל נתפס לבין המציאות שקרתה בפועל, וכך הגעתי לכתוב את הספר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 00817_40_02-2-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שפירא משרטטת שלושה עקרונות מרכזיים שמנחים אותה בכתיבת ביוגרפיה. "העיקרון הראשון הוא שאני לא ממציאה שום דבר", היא אומרת, "כל מה שאני כותבת מופיע בחומרים. שנית, חייבת להיות סלקציה. אם מעמיסים על הביוגרפיה את כל פרטי הפרטים שמוצאים בארכיונים, אי אפשר יהיה לקרוא אותה. העיקרון השלישי הוא שאני כותבת את מה שנראה לי כאמת, ואת כל האמת, גם מה שאולי לא מוצלח באישיות של הגיבור שלי. אין הנחות. אני לא מנסה בדיעבד להחניף לגיבורים שלי. יש כאלה שאני אוהבת יותר ויש כאלה שפחות, אבל יש לי אמפתיה מצד אחד, ומצד שני, אני מחויבת להעמיד בפני הקורא את האפשרות לשפוט את הדמות כראות עיניו, על פי החומרים שאני מביאה".

פרופ' אניטה שפירא: כשעבדתי על הביוגרפיה של יגאל אלון ראיינתי המון אנשים, וכך גם על ברל, אבל כשכתבתי על ברנר כבר כלה כל הדור ההוא, והייתי צריכה להשתמש בשני ספרי זיכרונות שנכתבו עליו. גם אז וידאתי שמה שמופיע בזיכרונות מאומת במכתבים מהתקופה

אני רוצה לגעת בעיקרון השני שהזכרת. איך עושים את הבחירה הזו? איך מחליטים מה נכנס ומה לא, כשמדובר בחיים של אדם?

"כאן נכנס הטעם האישי. בהחלט ייתכן שמישהו אחר יכתוב על אותה דמות ספר אחר לגמרי. לא בכדי נכתבו מאתיים ביוגרפיות של ג'ורג' וושינגטון. על בן גוריון נכתבות כל הזמן ביוגרפיות והן שונות זו מזו. השאלה מה להשמיט ומה לכלול היא שאלה של טעם. בעיניי, צריך למצוא שיווי משקל בכתיבה, להציג את הדמות בצורה המאוזנת ביותר, הכי קרובה לדמות האמיתית, לפי טעמי, כמובן. מישהו אחר יכתוב אחרת".

העבודה על ביוגרפיה מתחילה באיסוף החומרים – מלאכה שלוקחת שנים, אומרת שפירא, וגם היא דורשת לא מעט הכרעות. "אני נותנת העדפה ברורה לחומרים ראשוניים – ארכיונים, פרוטוקולים של ישיבות – על פני מחקרים או שיחות עם אנשים. החומרים הראשוניים נותנים לי את האפשרות להגיע לשיפוט עצמי, ולא להישען על שיפוט של אחרים. אבל חשוב כמובן גם לראיין אנשים שהכירו את הדמות. כשעבדתי על הביוגרפיה של יגאל אלון ראיינתי המון אנשים, וכך גם על ברל, אבל כשכתבתי על ברנר כבר כלה כל הדור ההוא, והייתי צריכה להשתמש בשני ספרי זיכרונות שנכתבו עליו. גם אז וידאתי שמה שמופיע בזיכרונות מאומת במכתבים מהתקופה. האותנטיות של החומרים מאוד חשובה לי, הכול צריך להיות מגובה ומדויק.

"אחר כך מגיע שלב הכתיבה, וגם זה עניין מסובך. כשאני מתחילה לכתוב, לפעמים הפרק הראשון, או אפילו המילה הראשונה, מכתיבים את קצב היצירה. ביוגרפיה היא בסופו של דבר סוג של יצירה: אתה יוצר דמות יש מאין, לוקח את החומרים ובורא מהם אדם, וזה תהליך מסתורי, קצת כמו כתיבת רומן. אני אוהבת שביוגרפיה תספר סיפור, תתחיל בהתחלה ותסיים בסוף, אבל יש כאן גם שיקולים ספרותיים. את הביוגרפיה של ברל, למשל, אני מתחילה בתיאור הלוויה שלו. חשבתי שרוב קהל הקוראים כנראה כבר לא יודע מיהו ברל – הוא מת ב־1944, והספר התפרסם ב־1980 – ורציתי לתת לקורא נקודת אחיזה, שיֵדע למה הוא נכנס, ולכן התחלתי עם ההלוויה. בביוגרפיה של יגאל אלון התחלתי את הפרק הראשון בצורה סטנדרטית, נולד כאן וגדל שם, ואז נתתי לאהוביה מלכין לקרוא, והוא הציע לי לפתוח את הספר בבר מצווה של אלון, כשאבא שלו נותן לו אקדח ושולח אותו לשמור על הגורן. וכך נפתח הספר".

גילוי מחודש של הדמות

ברזומה של פרופ' יוסי גולדשטיין יש אחת־עשרה ביוגרפיות שכתב, בהן ארבע ביוגרפיות על ראשי ממשלות: לוי אשכול, יצחק רבין, גולדה מאיר, וביוגרפיה טרייה על דוד בן גוריון, שראתה אור בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. הביוגרפיה הראשונה שכתב גולדשטיין, פרופסור מן המניין באוניברסיטת אריאל, הייתה של אחד העם. עם תום הכתיבה השתנתה הפרספקטיבה של גולדשטיין על האדם שהעריץ.

"אחד העם היה הגיבור האינטלקטואלי של ילדותי בשנות החמישים בחיפה", הוא אומר. "כתבתי ביוגרפיה של 550 עמודים, ובסופו של דבר יצאתי ממנה די מתוסכל מהאיש. הערצתי את אחד העם, ישבתי איתו חמש שנים – ביום, בלילה, בצהריים, בערב ובבוקר – וכשאתה יושב עם מישהו חמש שנים אתה עלול לגלות שהוא איש לא נחמד, אנטיפת, מעצבן, מגעיל. וגם ההפך יכול לקרות. את הביוגרפיה של לוי אשכול התחלתי כשאני כועס עליו מאוד. הייתי חייל במלחמת ששת הימים, וכעסנו על אשכול על כך שהוא השתהה, היסס, שלא כבש את מצרים. התמונה שלי התהפכה במאה ושמונים מעלות, ואם יש ראש ממשלה שאני מעריץ, שאני רואה לנגד עיניי כראש הממשלה האולטימטיבי, זה לוי אשכול. נכנסתי לפרויקט בכעס, ויצאתי ממנו מאוהב".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 20_2012-09-12-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מהביוגרפיה על אשכול התגלגל גולדשטיין לכתוב על רבין. "זה התחיל באוטו, הסעתי את הבן שלי לבית הספר", מספר גולדשטיין, "והוא אמר לי: 'אבא, למה אתה לא כותב גם על רבין?'. אז כתבתי על רבין. אחרי אשכול ורבין חשבתי שאולי אכתוב גם על בן גוריון וגולדה. אין לי כאן שיטה, או פרויקט מוכן מראש לכתוב על ראשי ממשלה. שתי הביוגרפיות הראשונות שכתבתי היו על אחד העם ואוסישקין, ומשם הדברים התגלגלו במקרה".

"לאחד מראשי הממשלה שכתבתי עליהם היה רומן ארוך עם אחת המזכירות שלו. תכננתי לכתוב את זה בספר, על בסיס דברים מאומתים, אבל יום אחד מתקשרים אליי מההוצאה לאור ואומרים שהם קיבלו מכתב התראה מעורך דין. מסתבר שאותה אישה אמרה שהכול המצאות ושקרים, ואיימה לתבוע אותנו, אז ירדתי מזה"

השנתיים הראשונות של העבודה על ביוגרפיה כרוכות ב"איסוף מאסיבי של החומרים", לדברי גולדשטיין. "תוך כדי האיסוף אני יוצר קטלוג כרונולוגי, ובתוכו קטלוג של נושאים – דת, פוליטיקה, מפא"י, צבא ועוד נושאים שאני מתכוון לכתוב עליהם אחר כך. אחרי שנתיים אני מתחיל לכתוב, ובמקביל ממשיך לחפש עוד חומרים. פעם, לפני עידן המחשבים, הייתי עושה את זה בצורה פרימיטיבית – כותב שורה, ואחריה משאיר שתי שורות ריקות, ואז כותב עוד שורה, כי היה ברור לי שתוך כדי איסוף החומרים אני אמצא עוד משהו".

מה לגבי ראיונות עם ידידים, בני משפחה, אנשים שעבדו עם מי שאתה כותב עליו?

"לא, לא, לא. בשום פנים ואופן. אני לא סומך על הזיכרון האנושי. זה נורא מסוכן. אספר לך אנקדוטה. ב־1972 הייתי מנהל בית האומנים בירושלים, ומרים אשכול הייתה בהנהלה. יום אחד אני יושב לידה, והיא מספרת לי בדמעות שהיא חוזרת מהאזכרה של אשכול, ונזכרה שהוא רצה להתאבד כשזרקו אותו מתפקידו כשר הביטחון. עשרים וחמש שנים אחר כך התחלתי לכתוב את הביוגרפיה על אשכול, שמבחינתי היה האיש הכי חזק שיש. כולנו רוצים להתאבד לפעמים, אבל אשכול לא היה הטיפוס שהתאבד. מרים אשכול לא מספרת על אשכול באופן אובייקטיבי, אלא על אשכול שלה. זו הייתה התחושה שלה ואני מכבד את זה, אבל אני לא יכול לכתוב את זה כעדות ולהכניס לביוגרפיה. לכן אני לא מראיין אנשים, ונצמד למקורות הכתובים".

ויש גם פרטים שעלולים להביך את מושא הביוגרפיה, וגולדשטיין מוותר עליהם. "לאחד מראשי הממשלה שכתבתי עליהם היה רומן ארוך עם אחת המזכירות שלו", הוא מספר. "תכננתי לכתוב את זה בספר, על בסיס דברים מאומתים, אבל יום אחד מתקשרים אליי מההוצאה לאור ואומרים שהם קיבלו מכתב התראה מעורך דין. מסתבר שאותה אישה אמרה שהכול המצאות ושקרים, ואיימה לתבוע אותנו, אז ירדתי מזה. אז אני יכול להגיד שחטאתי למקצוע שלי, אבל אנחנו בני אדם. אין לי עניין לפגוע באישה מבוגרת ובמשפחה של אותו ראש ממשלה. לקחתי את כל הקטע הזה ומחקתי אותו".

ד"ר אבי שילון: "אם ניגשים לכתיבה בעוינות, באופן טבעי מפספסים הרבה דברים. למחקר על בגין הגעתי מתוך הבנה שהוא היה מנהיג מאוד מיוחד ומוערך. ככל שהתחלתי לכתוב ולקרוא ולחקור ממש, גיבשתי עמדה יותר ביקורתית"

הביוגרפיות האחרונות שכתב גולדשטיין ראו אור בהוצאות ספרים אקדמיות, והגיעו לממדי ענק – הביוגרפיה של דוד בן גוריון שכתב מונה כ־1,440 עמודים. לשם השוואה, אורכה של הביוגרפיה של בן גוריון שכתב תום שגב, שראתה אור לפני שנתיים בהוצאת כתר והפכה לרב מכר, הוא כמחצית מזו של גולדשטיין.

"אני כותב בלי לנסות לעניין אף אחד", מסביר גולדשטיין. "אין לי עניין שיהיה לך נחמד לקרוא את זה. ביוגרפיה מעצם טיבה היא דבר משעמם, לא דבר מעניין. למה יש ביוגרפיה? כדי שאם מישהו מחפש חומר על אלטלנה, הוא יפתח את הספר ויקרא את הפרק על אלטלנה. אנשים בדרך כלל לא קוראים ביוגרפיה מההתחלה ועד הסוף, אלא אם כן זה סיפור מדהים, נפלא. ככלל, לא מדובר בעניין מרתק. אני אוהב את תום שגב ברמה האישית והוא כותב נהדר, אבל דווקא בגלל שהוא כתב את הביוגרפיה שלו הייתי צריך לכתוב את שלי. הוא כותב יפה ונחמד, ושואף שהספר יהיה מעניין ומרתק, אבל זו לא המטרה שלי. אני מספר סיפור היסטורי על בן גוריון מיום הולדתו עד מותו".

אמפתיה כלפי הדמות

ד"ר אבי שילון היה בתחילת שנות השלושים לחייו כשפרסם את "בגין", ביוגרפיה עבת־כרס על ראש הממשלה השמיני של ישראל, בהוצאת עם עובד. הספר צמח מתוך עבודה לתואר שני שכתב שילון על ימי בגין ובית"ר, כשבמקביל התעניין בימי הסזון.

"רציתי לכתוב ספר על הסזון מנקודת המבט של האצ"ל", אומר שילון, כיום חוקר במרכז טאוב ללימודי ישראל באוניברסיטת ניו יורק. "כשהיו לי בערך מאה עמודים, שלחתי להוצאה ואמרו לי שזה נורא מעניין, אבל שעדיף להתמקד בכל סיפור חייו של בגין, בין היתר כי לא נכתבה אף ביוגרפיה מחקרית ורצינית עליו. לא ידעתי אם הם מנסים לתת לי משימה גדולה מדי כדי שארד מזה, או להפך, שמדובר בהזדמנות אדירה. החלטתי להמר ולעשות את זה, ובמשך חמש שנים, בין התואר השני לדוקטורט, כתבתי את הביוגרפיה".

בילדותו נמשך שילון למחוזות הימין, ואף שדעותיו הפוליטיות השתנו מאז העניין שלו בימין הישראלי הפך לעיסוקו האקדמי. כך גם ניגש לכתיבה על בגין. "אני חושב שזה יתרון מאוד גדול כשיש נקודת מבט אמפתית כלפי הדמות", הוא אומר. "אם ניגשים לכתיבה בעוינות, באופן טבעי מפספסים הרבה דברים. למחקר על בגין הגעתי מתוך הבנה שהוא היה מנהיג מאוד מיוחד ומוערך. ככל שהתחלתי לכתוב ולקרוא ולחקור ממש, גיבשתי עמדה יותר ביקורתית, וכך נוצר ספר שיש בו גם אמפתיה והבנה, אבל גם הרבה ביקורת. בדרך כלל מסתכלים על בגין או באהדה מאוד גדולה או בשנאה יוקדת, וניסיתי לשמור על דרך אמצע, לא להיגרר לכאן או לכאן.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201713_47_27-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"כדי לכתוב ביוגרפיה רצינית על בגין, צריך להתחיל מז'בוטינסקי, ולהבין את הימין – לא רק הימין היהודי, אלא גם הימין בתחילת המאה העשרים באירופה. זה אומר לקרוא ולקרוא ולחקור עוד כדי לגבש פרספקטיבה. בשלב השני התחלתי לקרוא על בגין עצמו, בעיקר ספרי זיכרונות. לא מעט אנשים שהכירו את בגין פרסמו ספרי זיכרונות שלא הרבה אנשים קראו אותם, ויש שם לא מעט סיפורים אישיים על בגין. ביקרתי גם בארכיון המדינה ובמרכז מורשת בגין, שם יש ראיונות ארוכים עם כל מי שהכיר את בגין, חומר גולמי שאפשר ללמוד ממנו הרבה. כמובן שצריך לפרש את החומרים האלה באופן ביקורתי. למשל, נהגו לומר על בגין שהוא היה אדם צנוע ולא מתעסק בכסף, וזה נכון, אבל אז אתה קורא בעדויות שכסף באמת לא עניין את בגין, כי כשהוא היה צריך לעלות לאוטובוס הגיע מישהו מהאצ"ל ושילם עליו. במידה רבה, הוא התרגל לכך שהוא לא צריך להתעסק בכסף".

בשונה מבן גוריון, שעליו כתב שילון את ספרו השני, "בן גוריון אפילוג", העוסק בשנותיו האחרונות של ראש הממשלה הראשון, בגין לא כתב יומן או פרסם תיעוד מטעם עצמו, דבר שהקשה על המחקר. "הוא כן כתב הרבה מאמרים לעיתונות ונשא המון נאומים", אומר שילון, "ולכן במהלך העבודה קראתי המון פרוטוקולים, כדי לראות מה בגין אמר. גם המבט הבינלאומי חשוב כאן – לא רק מה היה בין בגין לפרס, אלא מה ג'ימי קרטר חשב על בגין. קראתי לא מעט ספרות בינלאומית שבה בגין מוזכר, כדי להבין איך ראו אותו.

"השלב האחרון מבחינתי הוא לנסות לחשוב על הדברים דרך העיניים של בגין. יש, למשל, ויכוח גדול בשאלה מה בגין רצה בעצם לעשות עם השטחים. מצד אחד הוא איש ארץ ישראל השלמה, ומצד שני הוא רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית. איך הוא מתמודד עם הסוגיה הזו? האמת היא שהוא אף פעם לא נותן תשובה מלאה לשאלה הזו, וככל שהתקדמתי הבנתי שיש דברים שבגין פשוט לא עונה עליהם באופן ישיר, וצריך להשאיר אותם עמומים. הניסיון בסוף הוא להיכנס לעיניים ולראש של בגין, ולנסות לפענח את כוונותיו".

ביקורת לצד הנצחה

השמועות אומרות שהסביבה של בגין, גם מרכז מורשת בגין, לא אהבו את הספר.

"כשהספר יצא, אנשיו של בגין אכן לא קיבלו אותו בחמימות. לא כולם, אגב. יחיאל קדישאי, שהוא ובני בגין היו האנשים הקרובים ביותר לבגין, הזמין אותי אליו אחרי שיצא הספר ואמר לי שהוא יודע שאנשי מרכז מורשת בגין נגד הספר, אבל שעשיתי דבר מדהים. הוא אמר: 'אני יודע שהספר שלך ביקורתי, ואני לא מסכים איתך על כל דבר, אבל אם אני הייתי מספר לך את כל מה שאני יודע על בגין, הספר היה הרבה יותר ביקורתי. מה שחשוב זה שהנצחת את בגין, ואני, כאיש זקן, יודע שמה שחשוב הוא להנציח את הדמות בהיסטוריה'. אני חושב שהיום, גם אוהדי בגין לא רואים את הספר באופן שלילי, אלא מעריכים אותו. הצורה שבה ספר מתפרש תלויה גם בשינויים שהחברה עוברת. אם לפני עשור הימין הרגיש הרבה יותר חלש ונדרש להגן על דמויות המופת שלו, היום הימין מרגיש הרבה יותר בטוח, ומוכן לקבל ספר שיש בו גם ביקורת על בגין".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 9/08/D344-081-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך התנהלה העבודה מול הקרובים והחברים של הדמויות שכתבת עליהן?

"במקרה של בן גוריון הרגישות נמוכה יותר – מדובר באדם שזכה להכרה ממסדית מעל ומעבר, והפך בעצמו למין ממסד. גם הנכד של בן גוריון, יריב בן אליעזר, יכול לבקר אותו, וגם כשישבתי עם אנשים מהמעגל של בן גוריון, כמו שמעון פרס, התחושה היא שהעיקר שאתה עוסק בבן גוריון, פחות חשוב אם תבקר אותו או לא. אצל בגין, לעומת זאת, זה היה מאוד רגיש, גם כי זו הייתה הביוגרפיה הראשונה, וגם כי כשכתבתי את הספר המשפחה שלו ואנשי מורשת בגין עדיין נאבקו להכניס אותו לקאנון הישראלי, להשוות את מעמדו לזה של בן גוריון. אני יודע בדיעבד שבני המשפחה של בגין לא אהבו את הספר".

גם שילון החליט לוותר על פרטים מסוימים. ב"בן גוריון אפילוג", שעוסק כאמור בשנותיו האחרונות של בן גוריון, אלו שרוב הביוגרפיות נוטות להתעלם מהן, הגיע לידיו סיפור מביך על הזקן שנשאר, בסופו של דבר, מחוץ לספר. "בשנותיו האחרונות, הזיכרון של בן גוריון דעך, ויש אנשים שהחליטו בגלל זה שהוא סנילי ולא צריך להתייחס אליו. בדקתי ומצאתי שבן גוריון היה בעניינים עד החודש האחרון לחייו, והיו לו המון הברקות. אבל לצד זאת, מצאתי את הגרסה המקורית של ריאיון שהוא נתן בגלי צה"ל ביום העצמאות, לפני שערכו את הריאיון לשידור.

"בן גוריון אומר שבמלחמת העצמאות הייתה מדינה שמאוד עזרה לנו, אבל הוא לא מצליח להיזכר בשמה. הוא התכוון לצ'כוסלובקיה. המראיין שואל אותו: 'צ'כוסלובקיה?', ובן גוריון אומר שלא, שזו מדינה בדרום אמריקה, ומבקש מהמראיין להזכיר לו את שמות המדינות בדרום אמריקה. המראיין מבין שלבן גוריון יש בעיה בזיכרון והוא רוצה להתקדם, אבל בן גוריון מתעקש, והם מתווכחים, כשבן גוריון מנסה להיזכר בשם צ'כוסלובקיה ולא מצליח, וכועס על עצמו. זה רגע נוגע ללב. התלבטתי אם להכניס אותו לספר. מצד אחד, יש כאן סיפור מרגש, ומצד שני ידעתי שאם אכתוב אותו זה מה שיישאר מהספר – איך בן גוריון היה סנילי בשנותיו האחרונות. ומכיוון שכל המגמה שלי הייתה להראות שבן גוריון תפקד וחשב וכתב עד סוף חייו ממש, בחרתי לא להכניס את הסיפור הזה.

"מי שיגיד לך שהוא לגמרי אובייקטיבי כשהוא כותב ביוגרפיה, אל תאמין לו", אומרת אניטה שפירא. "לכולנו יש האהבות והשנאות שלנו. אבל אני חושבת שאחרי שאתה חי עם אותה דמות במשך כמה שנים, אתה נותן לחומרים להשפיע עליך, והדעה המוקדמת שלך למעשה מתפוגגת. זה מה שקרה לי עם ברל. בסופו של דבר, הספר לא מציג מנהיג שתנועתו בוגדת בו. הכתיבה שינתה את הפרספקטיבה שלי. כשכתבתי על יגאל אלון, החלטתי לסיים את הביוגרפיה ב־1950, כשהוא היה בן 32, ולהקדיש לשלושים ושתיים השנים האחרונות של חייו פרק סיכום ארוך ודי ביקורתי. הגעתי למסקנה ששיא חייו של יגאל אלון היה כמפקד הפלמ"ח, והמחצית השנייה של חייו לוותה בתסכול מתמיד ובתחושה שהוא לא ממצה את עצמו מצד אחד, ותחושה של הרבה אחרים שהאיש איבד את הקסם שלו. הייתה ביקורת קשה מאוד על מה שכתבתי בפרק האחרון. הרבה מעריצים של אלון לא קיבלו את מה שכתבתי, והתייחסתי לזה בהבנה. אבל זה מה שהעליתי מתוך המחקר שלי, וזו לא תורה מסיני. מותר לחשוב אחרת".

The post "אל תאמין לביוגרף שאומר לך שהוא לגמרי אובייקטיבי" appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-13.37.18-750x170.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />"כמו כל עם ישראל אנחנו נשאר בבית ולא נצא לבתי הקברות. זה יהיה יום עצוב במיוחד. נחבק את התמונות, נזכור ונספר. אנחנו עולים כמה פעמים במהלך השנה לקברים וזוכרים אותם, אי אפשר לשכוח חמש נפשות. אני מספרת עליהן לנכדים שנולדו לנו עם השנים". סוזי מלכה, אמא של טלי חטואל מתגעגעת יותר מתמיד. בעוד כשבוע ימלאו 16 שנים לרצח המזעזע של טלי, שהייתה בחודש השמיני להריונה, ושל ארבעת בנותיה: הילה (11), הדר (9), רוני (7) ומירב (2).

הפיגוע אירע כשטלי ובנותיה נסעו ממושב קטיף לאשקלון. לנסיעתן היו שתי מטרות – האחת אישית – בדיקת אולטרסאונד למעקב הריון. השנייה לאומית – לעורר את חיבת הארץ ולהשפיע על מתפקדי הליכוד להצביע נגד תוכנית התנתקות. בדרכן, בציר כיסופים, ערבו להם חוליית מחבלים ופתחו לעברן אש תופת, לאחר הירי התקרבו המחבלים אל הרכב וביצעו וידוא הריגה בטלי ובבנות. היה זה אחד הפיגועים הקשים והמזעזעים ביותר שידעו אנשי גוש קטיף ואזרחי ישראל.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01917_34_07-2-750x486.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

גם האזכרה השנתית ביום הרצח, י"א אייר, שמתקיימת מידי שנה בנוכחות כארבע מאות איש, תתקיים השנה במתכונת וירטואלית. "נעשה להן הכול פרפקט, טלי הייתה פרפקציוניסטית מדרגה ראשונה, וכך היא גידלה את הבנות, לא היה מצב שהן יוצאות לחצר בלי להסתרק ולהתלבש יפה" אומרת סוזי.

הגעגוע לא קטן עם השנים, אבל היא ובעלה מומי, משתדלים לא לשקוע ועסוקים במיזמי הנצחה ליקירותיהן. מלכה כתבה שני ספרי ילדים על נכדותיה "רוני בונבוני" ו"מירב על הבימבה הקסומה", הנכדים והנינים קוראים אותם ולומדים על בנות משפחתם. הם שומרים על קשר אדוק עם בעלה של טלי, דוד חטואל, שנישא מחדש ונולדו לו ששה ילדים. "דוד הוא כמו בן, וכך אנחנו מתייחסים גם לאשתו, הילדים הם הנכדים שלנו לכל דבר, על הקומה הראשונה שנחרבה ואי אפשר לשכוח אותה בנינו קומה שניה של טוב וחסד".

אחד ממפעלי ההנצחה שהוקם מיד לאחר הרצח המזעזע, הוא עמותת "טלי ביד רמ"ה (רוני, מירב, הילה, הדר) המסייעת לזוגות מאתגרי פוריות. "דוד היה מנהל בית הספר של בנותיי בכפר מימון", מספרת מרים ליבוביץ', מנהלת העמותה. מרים, טכנאית מעבדה ומורה לביולוגיה בתיכון, חשבה כיצד תוכל להנציח את טלי והבנות. מרים עברה טיפולי פוריות במשך 11 שנים ובעבודתה כטכנאית מעבדה נחשפה לעולמם של זוגות רבים המחכים לפרי בטן, ולכן החליטה שהדרך הנכונה להנציח את טלי והבנות תהיה לסייע בהבאת חיים לעולם. "התחלנו את העמותה בקטן, באשקלון, כיום אנחנו נותנים סיוע לזוגות בכל רחבי הארץ ואפילו לזוגות ישראלים מהעולם שבאים לעשות כאן את הטיפולים".

הסיוע שמעניקה העמותה, מתבטא קודם כל בתמיכה נפשית. "נשים נמצאות במצב מאד מורכב, הן מקבלות שוב ושוב את התשובה השלישית ושוקעות. האחות הקטנה שלהן כבר בהריון, החמה דוחקת בהן, והן מרגישות לבד. ההתמודדות היא מאד קשה, אני מכירה את המציאות הזו כי חוויתי את הכול על בשרי. בשעות הקטנות של הלילה הן מחפשות כתף, זה קורע את הלב ולא פעם אני פשוט בוכה איתן. בחברה הישראלית כולם מתערבים לך בודקים אם יש לך בטן, ואת נאלצת להתמודד עם עוד שאיבה, עוד החזרה, עוד בדיקות דם, ולפעמים תעברי את התהליך עשר פעמים עד שההיריון המיוחל יגיע. הכאב הוא עצום ואני מנסה להיות שם בשבילן".

מעבר לכך מעניקה העמותה תמיכה כלכלית לזוגות בהליכי פוריות שמצבם הכלכלי לא מאפשר להם לממן את ההליך היקר. "אנחנו מסייעים בכל סוגי הטיפולים, בהזרעות, ברופאים מיוחדים ובטיפולים שהם לא בסל הבריאות, כמו מיון תאי זרע".

העבודה הקשה נושאת פרי. "אין שבוע בלי הודעה על זוג שזכה להיכנס להריון בזכות המאמצים שלנו. השבוע קיבלתי הודעה מאישה בת 53 שהיא בהריון עם תאומים, אישה נוספת בת 40 שיתפה שהיא בהריון. אנחנו מקבלים מכתבי תודה והזמנות לאירועים, וזה מה שנותן לנו כוח להמשיך".

אחד המקרים שהעמותה ליוותה הוא של צעירה יתומה שגדלה במוסדות, לימים, לאחר שנישאה, היא לא הצליחה להיכנס להריון. "היא אמרה לי משפט מצמרר, אני לא קראתי לאף אחת אמא, וגם לי לא יקראו אמא", היא באה אלי הביתה, ישבנו ושוחחנו, עודדתי אותה, אחרי שנה וחודשיים נולדו להם תאומות. סוזי, אמא של טלי, באה איתי לבקר את התינוקות, והאימא ביקשה ממנה להחזיק אותן – "זה שלך" היא אמרה לה". סיפור מרגש אחר הוא של משפחה יהודית ממדינה ערבית שבדרך לא דרך הצליחה לעלות לישראל. הם הגיעו לכאן בלי עברית ובלי כסף, עזרנו להם ונולדו להן תאומות. זה היה מאד מרגש".

באחד הימים הגיעה לביתם של מומי וסוזי מלכה אישה עם תינוקת, השכנים אמרו לה שסוזי לא בבית, אבל מומי נמצא בבית הכנסת. היא המתינה לו שם, וכשיצא אמרה לו "הבאתי לכם את הילד שלכם".

"זה הניצחון שלנו, גם אחרי 16 שנים אנחנו ממשיכים לעזור ולהביא חיים לעולם" אומרת סוזי, "זו השליחות וזו ההנצחה. במקום בו נקטעו חיים נוסיף חיים".

לתרומות לעמותת טלי ביד רמ"ה

The post אמה של טלי חטואל: "אי אפשר לשכוח חמש נפשות" appeared first on מקור ראשון.

הר הבית סגור ומסוגר זה יותר מחודש, החל מ־23.3. מי שפוקדים אותו הם כמה עשרות אנשי וקף, אולי מעט יותר מכך, שדואגים להמשך "תחזוקת" המקום ולניהול סדר היום האסלאמי בו, כולל תפילות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "עצוב להיווכח שבהר הבית אין חופש פולחן ליהודים"

– "עלינו לתבוע את זכותנו על הר הבית"

– התגלית בהר הבית: טביעת האצבעות של הורדוס

מניסיון העבר, בתקופות הללו אזרחים יהודים אינם מורשים לבקר בהר לפרק זמן ממושך, מועדות לפורענות בהיבט של הרס עתיקות יהודיות במקום הקדוש בעולם. כך היה בשנים 2000־2003, אז תחת סגירת ההר ליהודים התבצעה מחיקה שיטתית של העתיקות באתר, בעיקר בדרום מזרח ההר. כך נעשה באופן מצומצם יותר גם בסגירת ההר לעליית יהודים בסיום הרמדאן בשנת 2018.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201619_40_09-750x500.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 201619_40_09-1140x760.jpg 1140w" sizes="(max-width: 5760px) 100vw, 5760px" />

הניסיון מגלה גם שכאשר אזרחים יהודים אינם עולים להר, המשטרה ושאר הרשויות הישראליות כמעט אינן נוכחות בהר.

לפני כחודש, ב־31.3, בעקבות פרסום אסלאמי בפייסבוק על מה שנראה כמו חפירה שביצע הווקף בהר, שאלתי את ד"ר יובל ברוך, ארכיאולוג מרחב ירושלים ברשות העתיקות על העניין. ברוך השיב לי שהדבר "מוכר" ושמדובר ב"תיקון צינור מים". "בפיקוח שלכם?", תהיתי, והוא השיב מיד: "בפיקוח".

אולם בירור מעמיק יותר העלה שאין כל פיקוח ארכיאולוגי בהר בימי הקורונה הללו. אבישר צארום מתנועת סטודנטים למען הר הבית התקשר השבוע למי שמופקד על האכיפה מטעם רשות העתיקות באזור העיר העתיקה. צארום שאל את בן שיחו, שלא ידע במי מדובר, האם בימים אלו מתבצע פיקוח ארכיאולוגי בהר הבית. הוא נענה בשלילה: "לא. הר הבית נעול. בחודש האחרון אף פקח לא היה שם. פיקוח רשות העתיקות בהר הבית מתבצע באופן שוטף, אבל בחודש האחרון לא היה שם אף אחד. הר הבית סגור ונעול ואין שם נוכחות של מתפללים".

מתפללים מוסלמים אמנם אין שם, אבל גם בהיעדרם נוכח הווקף בהר ואינו נמנעים מפעולות פולשניות. לא רק החוק מחייב נוכחות יומיומית של רשות העתיקות בהר. גם ההיגיון מחייב.

The post בניגוד להצהרות: רשות העתיקות נמנעת מהגעה להר הבית בימי הקורונה appeared first on מקור ראשון.

לוטננט-גנרל במיל' קריסטוף קקיס, מי שכיהן כרמטכ"ל צבא שווייץ באמצע העשור הקודם, מת בסוף השבוע האחרון. בן 75 היה במותו. קקיס היה חולה לב ואף עבר שני אירועים מוחיים בשנים האחרונות. סיבוכים בלב הם אלו שהכניעו לבסוף את קקיס, ונבדקת האפשרות שאולי גם נדבק בקורונה בעת שהייתו בבית החולים בלוזאן. אך נכון לרגע זה הנתונים באשר לתוצאות הבדיקה סותרים ואינם חד משמעיים.

קקיס ביקר במדינת ישראל מספר פעמים. הפעם האחרונה שהגיע לכאן היתה בשנת 2017, כדי להרצות ביום עיון מיוחד באוניברסיטת תל-אביב שעסק ביחס בין חילות האוויר לציפורים, זאת בשל פוטנציאל הסכנה שגלום בפגיעת ציפור במטוס בעת טיסה. בקהל ישבו טייסים וחוקרים בתחום הצפרות, וגם אנחנו ליווינו אותו באותו יום. תחילה בראיון שנערך במלון שבו שהה בתל-אביב, ומשם הסענו אותו לאוניברסיטה כדי לשמוע את הרצאתו. הוא היה איש גבה קומה, לבבי ובעל חוש הומור שסחף גם את הקהל הישראלי. הריאיון המלא עם קקיס נדפס באותם ימים במוסף "דיוקן" של מקור ראשון.

הרמטכ"ל לשעבר בא לספר לקהל המאזינים על הקשר הסודי בין ישראל לשווייץ בסוף שנות השבעים. אימונים משותפים שערכו חילות האוויר של שתי המדינות אפשרו לטייסי שווייץ ללמוד מהניסיון הקרבי העשיר של עמיתיהם הישראלים. לטייסינו התאפשר להתנסות בקרבות אוויר מדומים מול מטוסים ששימשו באותה עת את האויב. לדברי קקיס, הלמידה מהישראלים גרמה לחיל האוויר של ארצו לחשב מסלול מחדש, וגם הולידה חברות שנמשכת עד היום.

אחד הטייסים שטסו עם קקיס בתמרונים הסודיים היה סא"ל מיל' אליעזר אדר. עם היוודע דבר ההידרדרות במצבו של קקיס, יצר אדר קשר עם אשתו של קקיס, כדי לדרוש בשלומו ואף לשוחח איתו, בניסיון לחזק את רוחו. אדר: "הוא הגיע לבית החולים בשל אירוע לב, ושם נזקק להנשמה. ביקשתי מאשתו שתשאל אם אני יכול לדבר עמו. היא אמרה שתשאל אותו, אבל כשעתיים לאחר מכן הוא נפטר. הוא היה איש מקסים. אמנם לא הוא זה שיזם את שיתוף הפעולה עם חיל האוויר הישראלי, אבל הוא קיים אותו כלשונו. הוא היה פטריוט גדול של שווייץ וגם פטריוט גדול של מדינת ישראל, בעקבות התמרונים המשותפים שלנו, ואף התגוררנו יחד באותו בסיס ונשארנו חברים. הוא היה איש קורקטי שחשוב היה לו הדיסטנס, אך בסוף חייו נפתח אלינו יותר ויותר".

קקיס, שהיה ידוע גם בשם החיבה פילו, נולד בעיר נשאטל במערב שווייץ, מול הרי האלפים, והתגורר בשנים האחרונות בטריי, השוכנת מעט דרומה משם. הוא הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים ונכדים. ב-1966 עבר קורס טיס והחל לשרת בכנף של חיל האוויר השווייצרי העוסקת בצילום טקטי. בהמשך הפך לטייס קרב. במשך השנים ישב בתא הטייס של מטוסי קרב מדגמים רבים, ממיראז' ועד אף-18, ושימש גם כמדריך טיסה.

הוא התקדם בחיל האוויר השווייצרי במשך 37 שנים, ובשיאן שימש מפקד מחלקת המבצעים, ונחשב למספר 2 בחיל. הוא כבר סומן כמפקד העתידי של הזרוע האווירית, אבל אז הושק בצבא שווייץ מהלך צמצום כוח אדם, וקקיס מונה לעמוד בראש הצבא כולו ולהוביל את הרפורמות.

"פעם אחת הייתי קרוב מאוד למוות", סיפר באותו ראיון ל'מקור ראשון'. "זה היה ב-1977. ישבתי במושב האחורי של מיראז' כדי לצלם תמונות, ופתאום התנגשנו במטוס אחר. היינו בגובה נמוך, והייתה לנו שנייה אחת למלט את עצמנו לפני שיהיה מאוחר מדי. שני המטוסים התרסקו, אך למזלנו כולנו שרדנו. הטייס שגרם להתנגשות לא ידע להסביר מה אירע, כי הוא לא זכר דבר מהתאונה".

בביקורו האחרון בישראל, ליווה את קקיס גם פרופ' יוסי לשם, אורניתולוג ישראלי, פרופסור במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומייסד המרכז הבינלאומי לחקר נדידת הציפורים בלטרון. "אשתו של קקיס מאוד התרגשה כשיצרנו עמה קשר", מתאר לשם. "ביום שישי האחרון היא באה אליו לבית החולים. לעיתים אנשים, לפני שהם הולכים לעולמם, חווים מן התעוררות כזו והוא היה צלול ובמצב רוח טוב. אשתו מסרה לו ד"ש מאיתנו. טרם פטירתו, הוא התרגש מאוד לשמוע איך הישראלים דואגים לו. אתמול (שבת) השוויצרים הראו בטלוויזיה את הסיפור שלי, איך קקיס הלך איתי לצפות בתנשמות".

הידיעות שהופיעו בצרפתית ובגרמנית על מותו של קקיס באתרים משווייץ לא מסקרים את מותו של קקיס כמי שחלה גם בקורונה. מדברים על בעיות רפואיות מהן סבל, אך בעיקר עסוקים בלסקור את פועלו הצבאי המרשים.

בשווייץ, שבה 8 מיליון תושבים, חלו בקורונה עד כה 29,817 תושבים, ונפטרו 1,762 אנשים. מדובר במספר גבוה של חולים יחסית למספר האזרחים הנמוך בה, והיא נחשבת למדינה שהינה במקום השני במימדי ההדבקה ביחס לכמות האוכלוסיה בה. שלא כמו ישראל, היא נוטה שלא להרבות בבדיקות קורונה אך מצאה את עצמה כפגיעה במיוחד לנוכח המגפה.

בראיון בשנת 2017 שאלנו את קקיס בין השאר איך זה להיות רמטכ"ל של מדינה נייטרלית, שמאות שנים לא ידעה מלחמה. "העובדה שאתה נייטרלי לא אומרת שאתה לא עושה כלום", אמר קקיס. "המשמעות היא שעליך להגן על עצמך בכוחות עצמך. לשווייץ יש מה שנקרא 'נייטרליות חימוש'. אתה צריך להיות שווייצרי כדי להבין מה זה אומר באמת".

שאלנו גם איך הוא רואה את אינפלציית המלחמות הישראלית. "אני חייב להגיד שקשה לי להבין זאת", אמר קקיס. "אני מעריך תהליכים רבים אצלכם, אתם באמת הכי טובים, אתם גיבורים. אבל יש לכם אינספור מפות דרכים שאפשר להגיע באמצעותן לשלום, ובמשך כל כך הרבה שנים זה לא עובד. אם יהיו לכם שלום וביטחון, כל הדברים האחרים ישתפרו, כי שלום הוא מוצר בסיסי לכל מדינה".

The post בחזרה לראיון עם הרמטכ"ל השווייצרי אוהד ישראל שהלך לעולמו appeared first on מקור ראשון.

כנס אוגוסט פינגווין הוא הכנס השנתי של קהילת התוכנה החופשית בישראל המאורגן על ידי עמותת המקור. הכנס מהווה הזדמנות למפגש חברתי במקביל להרצאות טכניות, הצגה של יוזמות ופרויקטים חדשים ועדכונים על פעילות בנושאי קוד פתוח ותכנה חופשית בישראל במהלך השנה האחרונה. כהמשך לנוהג מהשנים הקודמות, נציגי מוזילה ישראל יהיו שם גם השנה.

במהלך הכנס נפעיל דוכן בו נציג את מיזם מוזילה ומטרותיו, ננהל דיונים עם שאר משתתפי הכנס ונקבל משובים שיעזרו לנו לוודא שהפרויקט עומד בציפיות הקהל. כמו־כן, תהיה זו הזדמנות לצפות במערכת ההפעלה Firefox OS לטלפונים חכמים בפעולה, על המכשירים הראשונים בארץ המריצים את מערכת הפעלה זו.

הכנס יתקיים במרכז הקונגרסים חיפה ביום שישי הקרוב, ה־02/08/2013. מידע נוסף, הוראות הגעה ותכניה ניתן למצוא באתר הכנס. אתם מוזמנים לבקר בכנס התוכנה החופשית המוביל בישראל ולחפש אותנו שם.