"צעד ראשון ביציאה מהסגר צריך לכלול פתיחה מחדש של מערכת החינוך עד גיל 10 במתכונת של קפסולות קבועות הכוללת את צוות ההוראה". כך עולה מדו"ח עדכני של צוות חוקרים מביה"ס לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית והדסה, לפיו הסיכון בסגירת מערכת החינוך לילדים מתחת לגיל 10 גדול מאשר בפתיחתה. בהתייחס לכלל מערכת החינוך אמר היום (ד') בגלי צה"ל מנכ"ל משרד הבריאות חזי לוי כי "ברור שמערכת החינוך לא תוכל להיפתח כפי שנפתחה, ולא בטוח שנפתח אותה כלל".

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:

הלמידה מרחוק העצימה את פערי ההישגים במערכת החינוך

"אני תמיד זוכר למה נטשתי את השמאל"

מאבק מצפה כרמים: מתווה שקד להצלת ההתיישבות

לפי הדו"ח, קיים קשר ישיר בין גיל הילד וסיכוי ההדבקה, במיוחד הדבקה סימפטומטית. מחקרים רבים מצביעים על כך שילדים מתחת לגיל 10 נדבקים בשיעור נמוך יותר (כמחצית) מילדים גדולים יותר. בנוסף, ככל הנראה ילדים מתחת לגיל 10 גם מדביקים פחות מילדים מבוגרים יותר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/04/הדר-קאפח-סייג-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

החוקרים מציינים כי בתקופה בה פעלו כיתות א'-ג' ו-"בית הספר של החופש הגדול" במסגרת קפסולות, תוך הקפדה על כללים של ריחוק חברתי, לא נצפתה עליה בתחלואה בישראל. לפי החוקרים, במסגרות חינוך היו מעט מקרי הדבקה מילדים למורים, ובדרך כלל כיוון ההדבקה היה הפוך.

עוד לפי החוקרים, העלייה בתחלואה באוכלוסייה הכללית שנצפתה בקבוצת הגיל 10-39, שהחלה בחודש ספטמבר, אינה יכולה להיות מיוחסת לפתיחת מערכת החינוך אלא לתהליכים והתנהגויות בשבועיים האחרונים של חודש אוגוסט, כאשר מערכת החינוך לא פעלה.

ממצאי התחלואה והתפרצות הגל השני של מגיפת הקורונה בישראל תלויה במידה רבה בפתיחת מערכת החינוך אותה הוביל שר החינוך יואב גלנט, בניגוד להמלצות המומחים ואנשי מערכת הבריאות וזאת ללא הדגשים שאותם ביקשו להציב כמו קפסולות נפרדות לחלוטין, חלוקה בין גילי הילדים השונים ועוד. מומחי בריאות הציבור ניסו להסביר כי ילדים בני 0-19 אינם מקשה אחת מבחינת התחלואה בקורונה ולכן פתרונות צריכים להנתן בצורה דיפרנציאלית לילדים צעירים (עד גיל10) וילדים גדולים יותר.

בתקופה שבין ה 3.5.2020 עד 17.5.2020 ,כאשר כיתות א'-ג' פעלו במסגרת קפסולות, תוך הקפדה על כללים של ריחוק חברתי לא נצפתה עליה בתחלואה בישראל. מנגד, נצפה קשר ברור בין פתיחת מערכת החינוך החרדית ב- 20.8 (א' אלול) לבין העלייה בתחלואה במגזר זה, בעיקר בנערים בני 10-19 , שהחלה כ- 10 ימים לאחר מכן.

ישיבות הן מתווה לימודי השונה ממסגרות חינוכיות רגילות בכך שהן כוללות גם מקום מגורים ולינה משותפת. כאשר בתי ספר הכלליים נפתחו ב- 1.9.2020, הם לא פעלו במתכונת של קפסולות הרמטיות. ילדים מכיתות שונות מהצהרונים ומכיתות גבוהות יותר לא שמרו על על הקפסולות בפעילויות כלליות או בהסעות וכך התערבבו חמש קפסולות שונות ביחד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _jlm_8-2020-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בהתאם להנחה כי יש לחברה מחויבות ערכית ומוסרית להקנות לילדים בכל שכבות הגיל את האפשרות לחינוך- קובעים מומחי בריאות הציבור של האונ' העברית כי יש לשאוף לאפשר אותו לכמה שיותר ילדים ברמת הסיכון הפחותה ביותר ומכיוון והמגיפה כאן להישאר למשך השנה הקרובה לכל הפחות יש לתת מענה לפערים. עוד נראה כי השארת ילדים בבתים כשהורים יוצאים לעבוד, תאלץ הורים רבים להעביר את ילדיהם לסבים ובכך תעלה את הסיכון עבור דור הסבים.

במסגרת ההמלצות מבהירים החוקרים כי פתיחת בתי ספר עד כיתה ד' יכולה להתבצע אך ורק בקבוצות קטנות (קפסולות של עד 20 ילדים) לאורך כל היום, עם מורים קבועים וללא ערבוב הקפסולות. באופן זה, גם אם יתרחשו ממקרי הדבקה בקפסולות, הם יישארו "מתוחמים" ותימנע הדבקה רחבה.

The post המלצת החוקרים: להחזיר בהקדם את ילדי הגנים עד כיתה ד' appeared first on מקור ראשון.

גם הפעם נתניהו כיוון לשבש את עמלו של נסראללה להקים מפעלי טילים ובשבועות הקרובים תדע ישראל אם המהלך הצליח. אתמול העמיד ראש הממשלה בנימין נתניהו את נסראללה שוב במבוכה, כשחשף את מחסן הטילים שלו בלב שכונה בביירות. העובדה שבין התמונות שהוצגו אתמול ישנן תמונות עם מבט מן הקרקע מעידה על כך שהמודיעין הישראלי מגיע מתוך בירות. זה כאב הראש הכי גדול של נסראללה, העובדה שכל מה שהוא מנסה לעשות נחשף על ידי ישראל. אחרי שנסראללה שוב נתפס על חם הלחץ עובר אליו. הלחץ יגבר עליו וכמו בפעם הקודמת גם הפעם מקווים במערכת הביטחון כי החשיפה תגרום לקיפול המפעלים – עד הפעם הבאה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מאבק מצפה כרמים: מתווה שקד להצלת ההתיישבות

– "אני תמיד זוכר למה נטשתי את השמאל"

– מטוש לכל דורש: עמדות בדיקת קורונה ללא הפניה

ראש הממשלה בעצם חשף אתמול שהאתר החדש הוא ללא ספק עליית מדרגה בתעוזה של חיזבאללה ואיראן. מדובר באתר לייצור רכיבים לטילים מדויקים, הממוקם בלב ביירות. לצדו מפרסם אתמול צה"ל פירוט על שני אתרים נוספים, האחד, אתר תת-קרקעי לייצור רכיבי טילים מדוייקים הנמצא בשכונת אלליכי, והשני אתר תת-קרקעי לייצור רכיבי טילים מדויקים בשכונת שויפאת. באתר הראשון ניתן לראות על פי התצלומים שחושף צה"ל כי הוא ממוקם מתחת לארבעה בנייני מגורים בני שבע קומות המאכלסים מעל 70 משפחות. לאתר שתי כניסות, ממזרח ומצפון. במרחק כ-130 מטרים צפונית לאתר ממוקמת כנסייה, ובמרחק זהה ממוקם מרכז רפואי. האתר השני ממוקם מתחת לחמישה בנייני מגורים המאכלסים כ-50 משפחות. במרחק של כ-90 מטרים מצפון לאתר, פועל מסגד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... t_18.48.23_2-750x578.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

נסראללה היה בטוח שהפיצוץ של האמוניה החנקתית יחמוק מעליו, אבל החשיפה הישראלית מוכיחה מעל כל צל של ספק שנסראללה משתמש שוב במרחבים אזרחיים לצורך ביסוס תשתיות הטרור שלו. בדרך כלל נתניהו מגיע לאו״ם ומשתמש בנאומו לדבר על עמו או אל הקהילה הבינלאומית, הפעם עשה נכון רה"מ, כשפנה לדבר אל העם הלבנוני שגם ככה נמאס לו מניצול חיזבאללה של המרחב האזרחי לצורך המלחמות שלו מול ישראל.

"הפיצוצים אשר התרחשו בשנים האחרונות בסביבה אזרחית בשטח לבנון, בהם הפיצוץ בשבוע שעבר של מחסן אמל״ח בעין קאנא, ממחישים את השימוש הציני שעושה ארגון הטרור חיזבאללה באזרחי מדינת לבנון כמגן אנושי", היה המסר העיקרי שביקש אתמול ראש הממשלה להעביר לקהילה הבינלאומית. כלומר אם לא אכפת לכם ממה שנסראללה מתכנן לנו, לישראל, אולי יהיה אכפת לכם ממה שנסראללה מתכנן לעמו. תראו בעצמיכם את הפיצוצים, את ההרס ואת המתים.

The post הלם בביירות: נסראללה לא מבין איך ישראל עלתה עליו appeared first on מקור ראשון.

על אף חרב הפינוי שהונפה על 'מצפה כרמים', ייתכן ואימוץ ההשלכות של פסק הדין שניתן על ידי בג"ץ יכשיר אחת ולתמיד אלפי בתים ביהודה ושומרון ויתקן את עבודת צוות קו כחול.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:

תיקו אפס: העימות הנשיאותי הנמוך בהיסטוריה

לחשב מסלול מחדש: אולי באה השעה לשוב לקומה האנושית?

על חטא שהתעסקנו רק בעצמנו

שרת המשפטים לשעבר, ח"כ איילת שקד פנתה לאחרונה במכתב דחוף לשר הביטחון, שר המשפטים וליועץ המשפטי לממשלה, תחת הכותרת "טיפול מהיר בסוגיית הגריעה מקווים כחולים בעקבות פסה"ד במצפה כרמים". במכתבה מבקשת שקד מהשלושה לכנס את הצוותים המקצועיים עליהם הם אמונים על מנת לאמץ את ההשלכות המהותיות של פסק הדין- ההכרה בשימוש בסעיף 5 לצו הרכוש הממשלתי ביהודה ושומרון, "תקנת השוק".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 5732804047743-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"בצד הכאב הגדול על החלטת דעת הרוב במישור המעשי, דעת הרוב מנתחת את סעיף 5 ונמנעת מלהתערב בקביעות העקרוניות של בית המשפט המחוזי, אליהן גם מצטרף כבוד השופט הנדל בחוות דעתו" כותבת שקד.

כזכור, בפסק הדין קבעה הנשיאה חיות כי במבחן תום הלב- אחד משלושת התנאים להחלת תקנת השוק- נכשלה המדינה. משכך, לא ניתן להחיל את תקנת השוק על מצפה כרמים ועל התושבים לשאת בתוצאות.

לכאורה לא היה מקרה מובהק יותר מאשר מצפה כרמים להחיל עליו את תקנת השוק. שקד טוענת במכתבה כי גם הגריעות מקו כחול הן דוגמא מובהקת למקרים שלא יכולה להיות מחלוקת שכלל המעורבים פעלו בהם בתום לב מוחלט, גם בסטנדרטים המחמירים שהציבה דעת הרוב של השופטים חיות ומלצר בפסק הדין. מכאן הדרישה כלפי שרי הביטחון והמשפטים ומהיועמ"ש שיקבעו כי אין מקום להטיל הגבלות על אותם אלפי בתים שנגרעו מאדמות מדינה במסגרת תיקוני צוות קו כחול של המנהל האזרחי.

בהצעת המתווה של שקד, הפעלת סעיף 5 באופן אוטומטי על כל הבתים שנגרעו מאדמות מדינה יאפשר את הצלתם של למעלה מ90% מהבתים: במקומות בהם יוחל הסעיף, יפורסמו ממצאי הגריעה ובכך מתגברים על מכשול משפטי כאשר מאפשרים לנפגע פלסטיני פוטנציאלי להגיש תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי בירושלים. ההיגיון אומר, שלא לעותרים הפלסטינים ולא לעמותות השמאל הקיצוני שתומכות בהם יש האפשרות להגיש מספר רב כל כך של תביעות, מה שיביא בפועל להכשרת רוב הבתים באבחה אחת.

הגריעה מהקווים הכחולים טוענת שקד במכתב, היא מעשה בלתי אנושי שבוצע בניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה.

"יש כאן הזדמנות שחייבים לנצל מיד" אומרת שקד. "יש להקים צוות להסדרה שתהיה אוטומטית על בסיס הפסיקה בעניין מצפה כרמים". בינתיים, למקור ראשון נודע כי במשרד הביטחון מגבשים כעת חוות דעת הדומה למתווה שמציעה שקד ושתואם את עמדת המדינה ועמדת היועץ המשפטי לממשלה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/09/צילום-אויר-מצפה-מס-2-750x422.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שקד סיפרה כי "פסק הדין מבחינתי היה אסון גדול וחורבן. זה אירוע שעבדתי עליו הרבה מאד שנים והשקענו בו הרבה מאד מאמצים אבל צריך לראות את חצי הכוס המלאה והיא האישור שניתן להחלת סעיף 5 ביהודה ושומרון. הממשלה צריכה לקחת את אותו אישור, ולבצע".

במצפה כרמים לא שוקטים על השמרים ומאז פסק הדין שנתן ארכה של שלוש שנים עד לביצועו, עסוקים התושבים בבניית מטה המאבק. את המימון הם מקווים להשיג באמצעות קמפיין גיוס המונים ייעודי, בו נאספו עד לכתיבת שורות אלה למעלה מ-400 אלף שקלים.

במקביל, הוגשה לפני כשלושה שבועות בקשה לבית המשפט העליון לקיים דיון נוסף בבג"ץ מצפה כרמים. הבקשה הוגשה על ידי משרד הביטחון והיא על דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. קשה להאמין כי דיון מורחב יהפוך את הגזירה, אך במשרד המשפטים מקווים להשיג בכל זאת איזשהם הישגים: ריכך מבחן תום הלב מהרף הגבוהה שהציבו השופטים, וכן קביעה כי שטח שנמצא "בצו תפיסה" כמו למשל מצפה כרמים ייכלל תחת ההגדרה "רכוש ממשלתי".

The post מאבק מצפה כרמים: מתווה שקד להצלת ההתיישבות appeared first on מקור ראשון.

קשה לפספס את ארון הספרים בביתו של אמנון לורד. הוא נמצא במרכז הסלון, אוחז ברצפה ונושק לתקרה, מקבל את פני האורחים בריח ממכר של נייר ישן. "יש כאן ספרים שלדעתי אני האדם היחידי שקרא במאה השנים האחרונות", הוא אומר בהיסוס. לאחר ההצהרה הזאת, אפשר אולי להבין מדוע בחר לכתוב את "פרשת לוקאצ'ב", ספרו החדש, על תקופה היסטורית בלתי מוכרת כמעט, נשכחת. "לא מתייחסים אליה, כי ימי החלוצים וגדוד העבודה נדמים כמו עבר שנגמר ואין מה להתעסק איתו", הוא אומר. "המפלגה הקומוניסטית, למשל, אני לא יודע כמה אנשים בכלל מודעים לקיומה. הייתי צריך לחפור לא מעט כדי להחיות את האנשים האלה".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– אחרי 20 שנה: נפגעי האינתיפאדה השנייה מקווים לפיצויים

– למרות הכול, רוטציה

– העימות הגיע: טראמפ יתקוף, ביידן ינסה להוכיח כשירות

לורד מקפיד לא להגדיר את ספרו כביוגרפיה אלא כרומאן, אף שדמות הגיבור שלו, יחיאל לוקאצ'בסקי (לוקא), מבוססת על אדם אמיתי: ירחמיאל לוקאצ'ר, איש גדוד העבודה, שיחד עם חבריו פרש והקים ארגון מחתרתי שנקרא "הקיבוץ החשאי". זה היה הפלג השמאלי והקומוניסטי ביותר של התנועה הקיבוצית דאז, ולוקא הפך לאחד הפעילים הנמרצים והמסתוריים בו, מעין שכיר חרב שהיה אחראי על סדרת מעשי שוד ופעולות חבלה, ובהן רצח תאופיק בֵּיי, קצין משטרה ערבי שחברי התנועה האשימו באחריות לטבח היהודים בבית העולים ביפו במאורעות תרפ"א. הספר נפתח ברצח ביי, ושוזר בתוכו היסטוריה אמיתית לצד אירועים בדיוניים.

"לקחת דמות ברומן ישראלי ולקרוא לה בן־גוריון זה למעלה מכוחות אנוש. רציתי שהאירועים ייראו אפשריים מבחינה היסטורית, אבל לא רציתי להסתבך בניסיון להביא דמות אמיתית. גם ללוקא, שבמציאות נעלם וכנראה נהרג בקרבות בסטלינגרד, הענקתי תוחלת חיים בספר"

ברומאן, לאחר הרצח, לוקא מסתתר בקיבוץ בצפון ומתאהב בתמרוצ'קה, אם ואשת איש. הוא נשלח לגרמניה בידי אנשי הקיבוץ החשאי כדי שישתלם שם בנושאים צבאיים, והופך לקומוניסט נלהב. אט־אט הופכים אנשי הקיבוץ החשאי למחתרת בפני עצמה, שעיניה נשואות לברית המועצות וכל תקוותם היא להביא את המהפכה הקומוניסטית למזרח התיכון. בשלב מסוים הם גם יורדים מהארץ לברית המועצות, ומנסים להקים קיבוץ בלב האימפריה הסובייטית.

"מצאתי באינטרנט מסמכים שמספרים על ימי גדוד העבודה", לורד מספר על דרכו לגילוי הסיפור שלו בסבך העובדות ההיסטוריות. "גיליתי שם ויכוחים וריבים אינסופיים, החל במי רשאי להיות חלק מהקיבוץ וכלה באיך ייראה חדר האוכל ומה יגישו במטבח. אחד הרומאנים הראשונים שנכתבו על התקופה הוא 'ראשית' של שלמה רייכנשטיין. זהו למעשה הרומן הקיבוצי הראשון, והוא נכתב בשנות הארבעים. מסופר שם על קיבוץ עין־חרוד ועל תל־יוסף שהתפצל ממנו, ומי שמכיר מזהה שם הופעת אורח של ירחמיאל לוקאצ'ר בדמותו של נתן הגלילי. בהתחלה חשבתי לקרוא ככה גם לגיבור שלי, אבל מישהו אמר לי 'עזוב, זה שם של מ"מ בגולני'".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2016_04_22-12-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בתוך העלילה נשזרים שמות של דמויות משנה שקשה לא לקשר ביניהם ובין המציאות ההיסטורית: פעילת המחתרת מניה גרשוני, איש ההסתדרות בן־חורין, חבר הקיבוץ מאיר ברלין שעומד למשפט ראווה בפולין, ואדם שנקרא שאולוב שנרצח באופן מסתורי.

למה לא לקרוא להם פשוט בן־גוריון או ארלוזורוב?

"כי לקחת דמות ברומן ישראלי ולקרוא לה בן־גוריון זה למעלה מכוחות אנוש. הפרשיות העיקריות שיצאתי מהן לסיפור הזה הן כמובן רצח ארלוזורוב ופרשת מרדכי אורן, אבל החלטתי לעסוק בהן עם איזשהו טוויסט. רציתי שהאירועים ייראו אפשריים מבחינה היסטורית, אבל לא רציתי להסתבך בניסיון להביא דמות אמיתית. גם ללוקא, שבמציאות נעלם וכנראה נהרג בקרבות בסטלינגרד, הענקתי תוחלת חיים בספר".

זהו רומאן למיטיבי לכת, עמוס בעברית אצילה של ימי תחילת היישוב. בהחלט תיתקלו בביטויים כמו "כל מי שמעייבר לשובר – לסגת!", ותרגישו כמו תל־אביבי שמגיע להתנחלות ונחשף לראשונה לז'רגון הדתי־לאומי. "יש לדור הזה צאצאים שחיים עד היום ונושמים את הסיפורים הללו – אחת מהם אפילו כתבה לי, ובדיעבד התברר שהיא קשורה ללוקא בקשר משפחתי", אומר לורד. "בתחילת שנות האלפיים פרסמתי כתבה שהתמקדה בפילוג בעין־חרוד, ויום אחד נכנסתי לגלריה 'הקיבוץ' ברחוב דוב הוז בתל־אביב. ניגשה אליי בחורה, כנראה האוצרת של התערוכה, ושאלה אם אני אמנון לורד. אישרתי, ואז היא נעמדה על קצות האצבעות ואמרה 'יכול להיות שגרמת לפילוג השישי בתנועה הקיבוצית'. מה התברר? שמשפחת טבנקין, שכיכבה בכתבה בתור מחוללת של רבים מהפיצולים, כנראה הפיצה עותקים שלה ועוררה סערה. הכול מאוד אמוציונלי, והספר שלי מראה שהפילוגים התחילו עוד הרבה קודם, כבר עם הקיבוץ החשאי, שהיה למעשה חבורת סוד מוחלט בהחלט".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2018/01/פריץ-כהן-לעמ-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2018/01/פריץ-כהן-לעמ-750x547.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2018/01/פריץ-כהן-לעמ-1140x831.jpg 1140w" sizes="(max-width: 2048px) 100vw, 2048px" />

יכול להיות שהשמאל מעדיף לטשטש את התקופה הזאת, הרווייה פילוגים ומלחמות?

"במידה מסוימת. אנשים תמיד דיברו על הפילוג בקיבוץ המאוחד של שנות החמישים, והסתכלו עליו כמעין פולקלור שקשה להבין. אבל מי שחופר קצת מגלה שהפילוגים בתנועה הקיבוצית החלו הרבה קודם, עוד בשנות העשרים. כל התקופה הזאת לוטה בערפל של חלוציות וייבוש ביצות, אז לא מתעסקים איתה במבט אנושי".

למה בחרת לטפל דווקא בסיפור הזה?

"שנים רבות אני חוקר את תולדות השמאל. בתחילת הדרך חשבתי שאני מכיר אותם כי אני בא משם, ושהכול התחיל בתחקיר שאני וידיד נוסף עשינו על פרשת מרדכי אורן. אמרתי לעצמי, נו, אמנון יכתוב עוד ספר על השמאל. אבל משם נגררתי לפרשיות נוספות מתחתית המזוודה של שנות העשרים, והגעתי לסיפור של הקיבוץ החשאי, שלא ממש הכרתי, וכך הגעתי גם ללוקא, שהיה הביצועיסט מספר אחת שלהם. בשלב מסוים אמרתי לעצמי, למה לי להתחרות היסטורית באניטה שפירא אם אני יכול פשוט לכתוב רומאן".

הפילוג המאוחד

אבל מי שמכיר את לורד כחוקר תולדות השמאל יודע שאצלו שום דבר אינו במקרה. גם האירועים הנשכחים הם מבחינתו מפתח להבנת רכיבים שקיימים בשמאל הרדיקלי של היום. "בסופו של דבר את רואה סיפור על אנשים שמתחילים באידיאל גדול ופשוט הורסים לעצמם את החיים תוך כדי מחשבה על מימוש האידיאל. זה בולט כשהם מחליטים לרדת לברית המועצות ולהקים שם את דגניה ג', שהיא בבחינת 'דמעת הנחמה האחרונה'".

"'הדור האבוד' הוא גם זה שמארגן את מהומות בלפור. אמיר השכל הוא לא אדם צעיר, הוא פחות או יותר בגילי. אלה אנשים שחרב עליהם עולמם, שאחרי המלחמה הרגישו שכל מה שהיה להם מתפורר"

אלה אנשים שחותרים למודל טהור יותר ויותר, ונגררים לוויתור על עקרונות מוסריים בשם האידיאולוגיה?

"לא הייתי מגדיר אותם כבלתי מוסריים, כי אני לא ראיתי את לוקא בתור דמות לא מוסרית. קיוויתי שהקורא יזדהה איתו על אף מעשיו החריגים, כי בסופו של דבר הוא גם מתפכח. רציתי לתאר את המלחמה הפנימית שמתחוללת בתוכו, בין האידיאולוגיה הקומוניסטית לחזון הציוני. הדי־אן־איי של החברה הישראלית מתחיל במהפכה הסוציאליסטית, שנעשתה פה בשני שלבים – העלייה השנייה והקמת ההסתדרות. הם עיצבו את כל הדפוסים של המדינה שבדרך. רציתי להראות שבתוך זה היה חלום גדול להיות חלק מהאימפריה.

"כאשר לוקא מגיע לברלין, היהודים בארץ נראים לו פתאום זערוריים, כמו במשקפת הפוכה. זו הרגשה משכרת להיות חלק מתהליך כלל־עולמי. אבל בסוף מה שרואים מהחלון שלך הוא למעשה העיקר, ולא חשוב אם הוא מחובר לגל העולמי או לא. הוא ניסה להביא את המהפכה למזרח התיכון, ובסופו של דבר מצא את עצמו בגולאג. הבסיס היה מלחמה בבריטים שבארץ ישראל, וזה רעיון שאימצו לאחר מכן האצ"ל והלח"י בשנות הארבעים".

אצל לורד הביקורת אינה מקרית, וקשה לפספס את ההנחה שבבסיס הספר, שמגדירה מחדש את מטרותיהם של הפלגים הקיצוניים גם בשמאל העכשווי. "אני חושב שנוצר מעין קולקטיב שמונהג בידי חוג מצומצם, וכל מי שמחוצה לו מוגדר כזר ועוין וצריך להילחם בו. זה כולל את הדתיים ואת הימין שנחשב לפשיסטי. מי שגדל בקיבוץ מכיר את הפסיכולוגיה הזאת".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ges-944222424-750x938.jpg 750w" sizes="(max-width: 768px) 100vw, 768px" />

לורד הוא בן התנועה הקיבוצית. הוא גדל בעין־דור והיה חניך השומר הצעיר. את דרכו העיתונאית החל בכתיבה בשבועון התנועה בקיבוץ, ומשם המשיך ל"על המשמר" ולעיתון "חדשות", בהמשך הצטרף לידיעות תקשורת ולמקומון תל־אביב. עד אמצע שנות התשעים היה איש שמאל נלהב, ואף השתתף בהפגנות מחאה נגד ההתיישבות. אבל אחרי כישלון הסכם אוסלו דעתו החלה להשתנות. כבר בבחירות 1996 הצביע לנתניהו, ובהדרגה הפך לאחד ממבקרי השמאל הבולטים. בתחילת שנות האלפיים עבר למקור ראשון ובהמשך מונה גם לעורך הראשי של העיתון. בין הנושאים שעסק בהם רבות היו שינוי אסטרטגיית הלחימה ופעילות הקרן החדשה; הוא היה הראשון לחשוף את האמת מאחורי זיוף סרטון מותו של מוחמד א־דורה. כיום נמנה לורד עם בכירי כותבי ישראל היום. הוא נשוי לסופרת גַּיִל הראבן, אב לשתיים ומתגורר בירושלים.

"כבר בתור ילד בקיבוץ", הוא מספר, "שמתי לב לנטייה של הקיבוצניקים להגדיר את כל מה שמחוץ לקיבוץ כ'לא משלנו'. אפילו אנשי הקיבוץ המאוחד נראו לנו מוזרים. מעין אגוצנטריות קולקטיבית: אנחנו הקיבוץ הכי טוב, והתנועה שלנו היא הדבר הכי ראוי בארץ והכי נשגב בעולם. הסתובבנו בתחושת עליונות מדהימה".

מעניין שההתנשאות הזאת מגיעה דווקא מאנשים שהאמינו בחיי פשטות ובעקרונות של שוויון.

"הגיבוי המוסרי לעמדה הזאת היה החיים בצניעות. מייסדי הקיבוצים באו ברובם מהבורגנות, והורידו את רמת חייהם כשבחרו להפוך לעובדי כפיים. הם לא פעלו לפי סדר הדברים. היום זה הפך למפעל בורגני. אנחנו רואים את זה למשל במה שקורה במאבק על נחל האסי. שכבה של חלוצים אידיאולוגיים הפכה במהלך השנים לשוחרי נדל"ן ובעלי וילות שמגוננים על המשאבים שלהם.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/09/יפו-יפת_34-בית_החלוץ_27.5.12-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"בשלב כלשהו ניסיתי לברר מה קורה שם, עם נחל האסי. ביקשתי מחבר לקשר אותי עם מישהו מניר־דוד. הוא דיבר עם שניים־שלושה אנשים משם והתגובה שלהם הייתה 'אמנון לורד הוא איש ימין וחבר של הנאשם מבלפור. אנחנו יודעים מה העמדה שלו'. התגובה הזאת מוכיחה את כל מה שמעצבן אותי בקיבוצים האלו. מצד שני, הקיבוץ הזה, במשך שנים, החזיק יחד עם קיבוצים שכנים את שייטת 13".

טענת "מי היה פה קודם" נשמעת עד היום. אנחנו ייבשנו את הביצות עבורכם, אז תנו כבוד.

"נכון, זו תחושה של בעלות ואדנות. ואני גם יכול להבין מאיפה היא מגיעה. ליד הקיבוץ שלי הייתה שכיית חמדה שקראנו לה 'הסכר'. הזקנים בחלוציותם טיפחו אותה. המקום הזה היה מרוחק כשני קילומטרים מהקיבוץ, אבל נחשב לחצר האחורית שלנו. ככה זה היה בקיבוצים, תחושת הבית הייתה לא רק במשק אלא גם במרחבים שעטפו אותנו. אני זוכר ששנים אחר כך, כשהגעתי לבקר שם, ראיתי אריזות של עוף ושקיות של במבה ובקבוקים פזורים לידו, והבנתי שעם ישראל גילה את המקום הזה והפך אותו לאזור של פיקניקים.

"התחושה הראשונית הייתה תחושת פלישה. אני כבר שנים לא גר בקיבוץ, אבל מכיר את התחושה. תערובת של חלוציות וקדמה, מעורבת בתחושות של פרימיטיביות ושמרנות של בעלי אחוזה. הרבה אנשים טועים לחשוב שהאידיאולוגיה הזאת ניסתה לפנות מקום לכולם, אבל למעשה הרעיון היה להקים קומונה של אנשים עובדים בכל הארץ. זה לא התאים לכלל העם היהודי, אלא רק למי שרצה את הדבר הזה. זה היה סלקטיבי מאוד".

קיבוצי השומר הצעיר גם קלטו שורדי שואה וילדי חוץ.

"השומר הצעיר יצאו נגד העלייה ההמונית אחרי קום המדינה. בעליות הקודמות היו רק אנשים שעברו הכשרה. יש קטעים של עמוס עוז שפורסמו בשנות השמונים בניו־יורק טיימס, שהוא טוען בהם שמי שקלקלו לנו את חלום החברה הצודקת היו העלייה ההמונית של המזרחים עם המנהגים הבורגניים שלהם, ופליטי השואה שהביאו מוסר של הישרדות".

לוחמת רחוב

באחד משיאי הספר לורד מתאר מסיבת פורים ססגונית בקיבוץ, שנחגגת בהפרדה: בפתח עומדת סלקטורית שמפנה אנשים לפי השתייכותם הפוליטית – למסיבה של מפא"י או לחגיגה של מפ"ם. בשיא הערב נכנס אחד המפ"מניקים, מכבה את ההגברה והס מושלך בחדר האוכל. "סטלין איננו", הוא מכריז. "התייתמנו", הוא מוסיף בכאב. אבל ומספד נופלים על החוגגים. לורד היה רק בן חצי שנה ב־1953, אבל תחושת הסגידה של הימים ההם עברה אליו דרך סיפורים ואגדות מהדור ההוא. "בשלב מסוים אתה שואל את עצמך: איך ההורים שלנו סגדו לרוצח המונים? כשהייתי נער זה נדמה לי כמו פולקלור של העבר, ורק אחר כך התחלתי לבחון את הסוגייה הזאת לעומק".

למה היא כל כך מעסיקה אותך?

"אם אגיד שאני רוצה להבין את עצמי ומאיפה באתי זה יישמע יומרני. אני חושב שיש פה המון סקרנות כלפי אנשים שבגילי המופלג זכיתי עדיין להכיר. אני עוד ראיתי את יעקב חזן, ממייסדי השומר הצעיר, אדם שנשמע כמו ברל כצנלסון או תיאודור הרצל. האנשים האלה היו חלק מההוויה שלי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02012_50_00-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לורד הוא מחלוצי אנשי השמאל ש"עברו צד" לאחר הסכם אוסלו – גדי טאוב, עירית לינור ואברי גלעד, למשל – והפכו את ההיכרות העמוקה שלהם עם מחוזות השמאל למעין כלי נשק במאבק הפוליטי. אף על פי כן, הוא עדיין נע באי נוחות בכיסאו כאשר אני שואלת אם מותר כבר להגדיר אותו כאיש ימין. "בזמנו אמרו שביבי ייתן לי איזה תפקיד, שבשביל זה עברתי צד. אני עדיין מחכה ל'תפקיד' הזה", הוא אומר בהלצה. "אני לא מרגיש מנותק מהאני הקודם שלי. אמרו עליי שאני איש ימין כל כך הרבה פעמים, שכבר השלמתי עם זה. אבל כנראה קשה לי להיפרד מהעבר שבתוכי. אולי כי בארץ המילה 'ימני' הולכת יחד עם המילה פשיסט. הימין הוא לא לגיטימי. היום זה כבר פחות משפיע עליי, אבל זה עדיין מפריע לי, כי גם אלינו חדרה פוליטיקת הזהויות. אני רואה היום כל מיני דתיים וליכודניקים שהימניות היא הקריטריון אצלם, והם שוכחים שהסיפור האמיתי הוא החברה הישראלית. זה מה שאנחנו רוצים שינצח, לא הימין. קשה לי להתחבר לימניות שמוגדרת מתוך שנאה לצד השמאלי, ועם זאת אני תמיד זוכר למה נטשתי את השמאל".

ואולי קצת קשה לוותר על התדמית האינטלקטואלית שבאה יחד עם ההגדרה של איש שמאל?

"זו הייתה המחשבה שלי. שבאופן כללי טוב להכיר את השפה הזאת ולשחות בה. אם באים מולך אנשים עם טנקים וקלשניקוב אתה לא יכול להילחם בהם בחרמשים ובסכין מטבח. לכן יש יתרון לאנשים שעברו צד. קל להם יותר להתמודד עם הטיעונים שכנגד. אחת הבעיות שאני מזהה אצל אנשי ימין היא הניסיון לשכנע. הם לא מבינים שהשמאל מעולם לא היה פתוח לשכנוע. הם מאמינים באמת ובתמים שהשמאל רוצה את מה שהם רוצים, רק באיגוף שמאלי, ואם רק יצליחו לשכנע אותו ללכת על כיוון אחר זה יקרה. זה לא נכון. זו לא המטרה של השמאל. בפלגים הרדיקליים של השמאל הקומוניסטי יש אנשים שרוצים קודם כול מהפכה, ומהפכה בנויה על הרס החברה הקודמת. 'עולם ישן עד היסוד נחריבה'".

"אם באים מולך אנשים עם טנקים וקלשניקוב אתה לא יכול להילחם בהם בחרמשים ובסכין מטבח. אחת הבעיות שאני מזהה אצל אנשי ימין היא הניסיון לשכנע. הם לא מבינים שהשמאל מעולם לא היה פתוח לשכנוע. בפלגים הרדיקליים של השמאל הקומוניסטי יש אנשים שרוצים קודם כול מהפכה"

אתה מזהה רצף בין הקומוניסטים של אז לתומכי מחאת בלפור היום – לאנשים כמו אורי משגב וגונן בן־יצחק, למשל?

"המחאה הזאת לא מובנת. כשאני מסתכל על תולדות המחאות, והשתתפתי בלא מעט מהן, אני מזהה הבדלים. גיל ואני עוד זוכרים איך ביום העצמאות 1983 הזדחלנו באוטובוסים בגשם ביום שהיישוב ברכה עלה לקרקע, כדי לדפוק את הטקס. אבל שם הבנו נגד מה אנחנו נלחמים. הייתה מלחמת לבנון, הייתה התיישבות שנויה במחלוקת. פה זה נראה אך ורק ניסיון כוחני להפיל ראש ממשלה.

"בתוך האלפים יש גרעין קשה של מקצוענים. פעילים בני 17 או 18 שכבר למדו לספוג אלימות משטרתית, ומתוכנתים להתמודד עם הרחוב וליצור איום סביבם. זה דבר שלא היה בעבר. בהפגנת ה־400 אלף נגד הטבח בסברה ושתילה גרמו להקמה של ועדת חקירה. פה אתה רואה אנשים שמשתלטים על הרחוב, שעובדים על רעש. ארגון 'אנרכיסטים נגד הגדר' – כל מי שעבר בארגון הזה הפך למקצוען בלוחמת רחוב".

צבא השמאל

בחלק האחרון של הספר מצטט לורד שיחה בקיבוץ שבה מבטיח אחד ממנהיגי מפ"ם לחברי "גבעת השומר" שמתוך החורבן האיום תקום האנושות מחדש. "כשטרקטור הקדמה דוהר אל העתיד הוא יכול לדרוס לפעמים גם איילה יפה וקלת רגליים", הוא מצוטט כאומר. "השיחה הזאת התקיימה באמת", מסביר לורד. "יעקב חזן הגיע לנאום בפני נערים בגימנסיה רחביה ואז קם נער, היום יודעים שזה היה מוקי צור, ושואל אותו 'ומה אם האיילה הזאת היא העם היהודי?'. לא הייתה לו תשובה מספקת. אנחנו מדברים על אנשים שהתחילו באוהלים בעמק יזרעאל, בשמיים מכוכבים, ואיכשהו מצאו את עצמם מסלקים כל מי שלא התאים למסגרת שקבעו. וזה קיים עד היום אצל פלגים מסוימים בשמאל. קודם לראות את חורבן היישובים ביו"ש, אקסודוס של פליטים יהודים נזרקים לאנשהו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/09/מודעת-אבל-סטאלין-ללא-קרדיט-120x86.jpg 120w" sizes="(max-width: 378px) 100vw, 378px" />

נדמה שהספר גם בא להצביע על כך שבניגוד למה שנהוג לחשוב, גם בשמאל יש יסודות חזקים של נטייה לאלימות.

"ברור שהאלימות היא חלק מהרפרטואר של השמאל הרדיקלי. חד־משמעית. ברגע שהכוח וההגמוניה אצלך, יש מנגנונים שאתה יכול להפעיל, ואתה אפילו לא צריך לפעמים את האלימות הפיזית, לפצוע אנשים ולהרוג אותם. מי זה אודי אדיב? הוא היה מוכן לסייע בעצמו לאנשים שטמנו מטעני חבלה בסופרמרקטים, ואנשים תמכו בו. היום הוא נחשב לאדם מן היישוב, להבדיל מיגאל עמיר למשל. לכן אני מתפלא על השכחה. לאורך ההיסטוריה היו אנשי שמאל שאולי לא ארגנו פעולות בעצמם, אבל הצטרפו ליוזמות קיימות. החל במיכאל ורשבסקי וחבריו מהשמאל שתמכו בחזית העממית לשחרור פלסטין, או עמוס קינן ושאלתיאל בן־יאיר שהניחו מטעני חבלה על הדלת של שר התחבורה. האלימות מקבלת בלי שום בעיה הצדקה בטרמינולוגיה השמאלנית".

בספר אתה גם מעלה סימני שאלה לגבי זהותם של רוצחי ארלוזורוב.

"בזמנו חזרתי לספר 'אדומים' של שמואל דותן, ושם הוא די רומז לכך, אפשר לומר שכמעט קובע בביטחון, שרצח ארלוזורוב הוא עבודה של הקומוניסטים. חשבתי שהוא דיבר על זה מחוץ לגבולות הספר, אבל גיליתי שעמדתו די מפורטת שם. מה שמשך אותי בלוקא בהקשר הזה הוא איך הדבר הזה מתרוצץ ונלחם בתוך דמות אחת. כשהוא מופיע בברית המועצות הוא קודם כל יהודי החשוד כציוני. בכל מה שהוא רצה לעשות בפלשתינה נגד הבריטים, הסובייטים מאשימים אותו שהוא עושה בתוך ברית המועצות.

"ניסיתי לברר מה קורה שם, עם נחל האסי. ביקשתי מחבר לקשר אותי עם מישהו מניר־ דוד. הוא דיבר עם אנשים משם והתגובה שלהם הייתה 'אמנון לורד הוא איש ימין וחבר של הנאשם מבלפור'. התגובה הזאת מוכיחה את כל מה שמעצבן אותי בקיבוצים האלו. מצד שני, הקיבוץ הזה, במשך שנים, החזיק את שייטת 13"

"אני חושב שאנשי שמאל קיצוניים, והכרתי כאלה, בסופו של דבר נלחמים בתוכם. בעצם הם מרגישים שהם יצור שלא היה צריך לבוא לעולם, במדינה שלא הייתה צריכה להיות קיימת, ומדברים עברית שלא היו אמורים לדבר. הרי הקומוניסטים האדוקים של אז דיברו יידיש. אנחנו מדברים על אנשים שחיים בתודעה של שלילה עצמית מוחלטת. אני מאמין שזה קצת השתנה היום, ושהם בעיקר רוצים כרגע מהפכה בתוך המסגרת הישראלית".

ספרו של לורד מצליח לתפוס גם משהו מהנוקשות הקיבוצניקית, שרבים מכירים אבל אולי מתקשים להגדיר. "אנחנו מדברים על קבוצת אוכלוסייה שעבדה בדם, יזע ודמעות במשך 85 שנה. מה שיש להם הוא תוצאה של הקרבה ומלחמות ועבודת אדמה. זה מייצר טיפוס נוקשה. יש מחקר שנעשה על התנועה הקיבוצית בשנות החמישים. אנתרופולוג אמריקני ששמו מלפורד ספירו הגיע לבית־אלפא יחד עם אשתו. הם ממש השתלבו בחיי הקיבוץ.

"ספירו מתאר את הגבות שהורמו לנוכח מכנסיה המשובצים שהגיעו אחרי הברך. אחר כך הוא מספר על העבודה שלה במטבח הילדים, כאשר התבקשה לשטוף את הרצפות. הגיעה האחראית ונזפה בה בצעקות שאצלם שוטפים מצפון לדרום ולא להפך כמו שהיא עשתה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02018_46_06-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"אחד ממייסדי עין־דור, שהיה מספר אחד בנקודות הוותק שלו, היה אמון על בניית השיכונים החדשים לחברים הוותיקים. גם הוריי התגוררו בשיכונים האלה. הוא גנב מטר מהמרפסת, ובזכותו כולם הרוויחו מטר נוסף. האדם הזה, שהשקיע את כל מאודו בקיבוץ במשך 35 שנה, סולק ממנו בגלל מטר אחד עודף. זו הנוקשות הקיבוציניקית, והיא קיימת לא רק בחיי היומיום, אלא כלפי אנשים שבמקרה אוחזים באידאולוגיה אחרת".

פרק נרחב מהכתיבה העיתונאית והספרותית של לורד מוקדש למלחמת יום הכיפורים, ושניים מספריו, "איבדנו כל אשר היה" ו"הדור האבוד", דנים בהשפעת המלחמה על השמאל, שלטענתו נמשכת בגלגולים שונים עד לימינו. "אולי אלה יהיו חדשות בשביל כמה אנשים, אבל 'הדור האבוד' הוא גם זה שמארגן את מהומות בלפור. אמיר השכל הוא לא אדם צעיר, הוא פחות או יותר בגילי. אלה אנשים שחרב עליהם עולמם, שאחרי המלחמה הרגישו שכל מה שהיה להם מתפורר".

אבל מלחמת יום הכיפורים הייתה כישלון של מפא"י, לא של הימין.

"הם לא מסתכלים על זה ככה. אדם כמו זאב רז, למשל, היה בשנות העשרים לחייו ב־1973. אנחנו מדברים על דור של צעירים לוחמים, אנשים כמו אמנון אברמוביץ', שהרגישו שהמדינה הייתה מתמוטטת אם לא היו מקריבים את עצמם. הדור הזה איבד את האמון שלו בשיקולי ההנהגה הלאומית. אם אני צריך לקשור בין פרשת לוקאצ'ב למלחמת יום הכיפורים הייתי אומר שממרומי השקפתי הלא מבוססת, הדרג הצבאי מעולם לא היה מוכן לסור למרותו של הדרג המדיני. לוקא רצה לרצוח את בן־חורין, וזה פחות או יותר המוטיב הקבוע בכל שנות המדינה. בכל פעם שהדרג הביטחוני הצבאי המיט על עצמו ועל עם ישראל כישלון גדול, הוא תבע את המחיר מהדרג המדיני.

"תמיד זורקים לנו מול העיניים את גולדה מאיר ומשה דיין, אבל אני מוצא גילויים שמתייחסים לאלוף ישראל טל, שהיה סגנו של דדו, כמי שהיה שותף למגמה להשליך את המחדל על הדרג המדיני. הספרים והמחקרים שיצאו במשך השנים, כולל אלו של עמירם אזוב ויהודה וגמן, מעידים שהכישלון במלחמה ברובו המוחלט היה שייך לדרג הצבאי. מעבר להפתעה של היומיים הראשונים, המחדלים לאורך הלחימה היו שייכים למודל הצבאי שניהל אותה. ואז באים אלופים ורבי־אלופים ומתקוממים על ועדת אגרנט.

"לא ידעתי למשל שישראל טל שנחשב לקדוש תדרך שכבה שלמה של עיתונאים בניסיון להפיל את האחריות על דיין. את אותו הדבר עשה גם אריק שרון, שהסתובב עם סוללה של עיתונאים, מאורי אבנרי וימינה, ובשפה בוטה אמר שהם יסגרו את החשבון עם מנהיגי העורף. אני יודע שהיו קצינים בכירים בדרגות אלוף־משנה ואולי גם מעבר לזה שעודדו את מוטי אשכנזי כשיצא להפגין. הוא יצר תופעה אזרחית חשובה, אבל בואי נגיד שהצבא, או לפחות חלק מהצמרת הצבאית, בהחלט היו מרוצים מהפעילות הזאת.

"למה אני אומר את זה? כי אני מזהה שגם בעשורים הבאים, מהסכמי אוסלו והלאה, אנחנו רואים כישלונות צבאיים וביטחוניים בזה אחר זה, ושורה של אלופים, מהבכירים ביותר ועד ראשי שב"כ וסוכני מוסד, משתתפים במחאה. במקום לעשות מצעד צבאי ביום העצמאות הם עושים מצעד צבאי ברחוב עזה ותובעים את דמו של ראש הממשלה. פרשת לוקאצ'ר אולי התרחשה בשנות העשרים של המאה הקודמת, אבל את פירותיהן של התפיסות האלו אנחנו יכולים לראות עד היום".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post "אני תמיד זוכר למה נטשתי את השמאל" appeared first on מקור ראשון.