כבר 15 שנה הם נפגשים בכל ערב שבת. 15 שנה ברציפות אדוקה, ורק הקורונה פערה חלל במסורת הזו. שמונה זוגות, יושבים כל פעם יחד בבית אחר. ביד־חנה, בגן־נר או בעפולה. הם אוכלים ומדברים, על מה שמדברים אנשים. על הפוליטיקה, על הילדים והנכדים, על הבריאות – שאצל רבים מהם היא ממש לא משהו. ואחת לכמה שבתות, מישהו בכל זאת מזכיר איזה דבר.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מחפשים עבודה? הארגונים והעסקים האלה זקוקים לעובדים | 16.7

– פיקניק לקיץ: בעיר, בטבע, לילדים או עם בקבוק יין

– מה מניע את אנשי "המצור על בלפור"?

מזכיר איך היו חוגגים את שבועות ביישוב כדים שבצפון השומרון. או איך היו רוקדים שם במועדון, או איך היו מתווכחים בכעס בישיבות חברים. איזה אוויר טוב נשב שם בין עצי האורן. ואז יש איזו אנחה, ואחריה שתיקה. ותמיד יש מישהי שאומרת – די, תניחו לזה. מה שהיה היה. וכמו בטקס קבוע משתררות בחדר עוד כמה דקות של דומייה, שלכל הנוכחים ברור שהיא בעצם סוג של זעקה. והשיחה חוזרת למסלולה, ובמשך כמה שבועות לא יוזכר שוב שמו של אותו יישוב קטן, שעבור כולם הוא המקום האחרון שבו הרגישו בבית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _200715_15_19-750x548.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בקיץ 2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות, עקרה מדינת ישראל את כל היישובים היהודיים בחבל עזה. מיד לאחר מכן פונו בצפון השומרון ארבעה יישובים נוספים: גנים וכדים הצפוניים יותר, שא־נור וחומש הקרובים יחסית למרכז. 43 משפחות חיו בכדים ערב הגירוש, ומספר דומה של משפחות התגוררו בגנים. דבי ועמינדב דרורי, ממייסדי כדים, למדו מהדיווחים בתקשורת על הפינוי המתרגש ובא. "אני זוכרת שאמרתי שאפילו בגירוש ספרד היה יותר זמן להתארגן", משחזרת דבי. "כארבעה־חמישה חודשים לפני אוגוסט 2005 הבנו שעומדים להוריד אותנו. בעצם, אף פעם לא הסבירו לנו. מעולם לא אספו את התושבים לעדכון רשמי ומסודר".

רק מפגש אחד היה לאנשי כדים עם נציג ממשלתי: לקראת סוף מאי 2005 הגיע לשם שר הביטחון דאז, שאול מופז. "למה באת? להשקיט את המצפון?", הטיחה אז דבי בפניו. גם היום היא אומרת שמופז "פשוט בא לעשות וי, ולא מעבר". ביישובים האחרים שעל ראשם נחתה הגזרה, פשטה השמועה כי שר הביטחון אמר שכדאי להפסיק כבר להשקות את הגינות.

"ראינו את המהלך הזה כמחווה לנשיא ג'ורג' בוש", ממשיכה דבי. "היה להם נוח לפנות אותנו, כי הם ידעו שמאחורינו לא עומדים רבנים כמו בגוש קטיף, או כוחות של מפגינים שיבואו לעזור לנו לשמור על הבית. אנחנו הרי יישובים חילוניים. אני זוכרת שדיברתי באותה תקופה מעל הבמה בהפגנה בכיכר ציון בירושלים, וניגש אליי כתב ששאל אם אני לא חושבת שהמתנחלים משתמשים בי, כחילונית. אמרתי לו: סליחה, זה הבית שלי. על הבית שלי אני צועקת פה".

אלוף במיל' גיורא איילנד: "על השולחן היו שלוש אפשרויות. הראשונה שלא נוגעים ביו"ש. השנייה – פינוי של 17 יישובים בשומרון, והשלישית דיברה על ארבעה יישובים. הם לא נבחרו בגלל ההרכב הדמוגרפי או חולשה כלכלית, אלא כי היה מדובר באוכלוסייה ישראלית מעטה, והפינוי ייצור רציפות פלסטינית"

מקדמה על החשבון

בניגוד לחבל עזה, שממנו נסוג צה"ל לחלוטין, בצפון השומרון נמשכה באופן רשמי נוכחות צבאית ישראלית. היישובים החרבים מוגדרים עד היום כשטח C – כלומר, נתונים בשליטה ביטחונית ואזרחית של ישראל – אך הכניסה לתחומיהם אסורה בשל חוק ההתנתקות. בדרך אל גנים וכדים ניצב מעבר גלבוע (מחסום ג'למה), המונע מאזרחים ישראלים להמשיך הלאה, ואילו בדרך מכיוון שבי־שומרון אל חומש אין מחסום. על פסגת ההר שבו שכן היישוב, מתקיימת כבר שנים נוכחות כמעט רצופה של תלמידי ישיבה. הם מתגוררים שם במבנים מאולתרים, שנהרסים מעת לעת בידי כוחות הביטחון.

הייתי בצפון השומרון ביום הפינוי, באוגוסט 2005. אחרי חודשי מאבק ארוכים בניסיון לשנות את רוע הגזרה, הכול הצטמצם לכדי יממת קיץ חמה אחת. כוחות צבא אינסופיים זרמו בשעת בוקר מוקדמת אל חומש ואל שא־נור – אז כפר אמנים ייחודי של עולים מרוסיה, שיצרו והציגו את עבודותיהם בתוך חלליה של מצודה מנדטורית. זרנוק מים אימתני כוון אל מתנגדי העקירה שהתבצרו על גג המצודה הזו. מים חדרו דרך החלונות הפתוחים גם אל הגלריה בקומת הביניים, מחריבים את המיצגים שעוד ניצבו שם. עמדתי למטה לצד יוליה סגל, אמנית מבוגרת. היא לא מצמצה כשראתה לנגד עיניה את הרס יצירות האמנות שלה. "העבודות שלי נולדו כאן וימותו כאן", אמרה, והוסיפה בהתפעמות: "האנשים על הגג הם כמו הילדים שלי. איזה יהודים! מכבים!"

מהקרוואנים ומהאשקוביות הוצאו משפחות בוכיות על ילדיהן הצעירים. אנשים שהכרתי וליוויתי מקרוב בחודשים שלפני הפינוי. עד הרגע האחרון הם התקשו להאמין שמדינתם שלהם עומדת להשליך אותם מכאן. הם הועלו לאוטובוסים על ידי אנשי צבא חסרי סבלנות, שרצו כבר לסיים את המלאכה וללכת.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0616182022017-750x491.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מדוע בעצם פונו ארבעת היישובים, מותירים מאחוריהם שטח גדול ללא נוכחות ישראלית אזרחית? עו"ד דב ויסגלס, שכיהן באותן השנים כראש לשכתו של שרון, כותב בספרו "אריק שרון – ראש ממשלה" (ידיעות ספרים, 2012) כי היה זה חלק ממעין עסקה מדינית עם ארה"ב. על פי המתואר בספר, ההתנתקות כולה נועדה להניע את "מפת הדרכים", המתווה המדיני של ממשל בוש. לשיטתו של ויסגלס, התוכנית הזו ביטאה שינוי מהותי בהתייחסות הבינלאומית לנושא הישראלי־פלסטיני. אם עד אז מקובל היה שישראל צריכה קודם כול לסגת מיהודה ומשומרון, ורק אז לצפות להפסקת הטרור – באה מפת הדרכים והפכה את הסדר. "קודם ביטחון, חיסול הטרור והקמת ממשל פלסטיני ראוי לשמו, כינון מוסדות, ורק אחר כך משא ומתן מדיני המכוון להקמת מדינה – כל זה הוא הישג מדיני אדיר לישראל", נכתב בספר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01914_14_44-7-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ב־2003 נתקעה ההתקדמות במפת הדרכים לאחר שאבו־מאזן, שנחשב לפרטנר לתוכנית, הסתכסך עם היו"ר יאסר ערפאת והתפטר מראשות הממשלה הפלסטינית. "המעשה היחיד העשוי לשנות את המציאות המדינית, הצבאית והחברתית, הוא הרעיון שנדון לא אחת בעבר – יציאה מעזה", אמר אז ויסגלס לשרון. "ברור היה לַכול כי בכל הסדר קבע המכיר בקיומה של מדינה פלסטינית, לא יהיו לישראל כוונה או רצון להישאר בעזה. סברתי לפיכך, כי לעת הזו נכון יהיה מצד ישראל ליתן מעין 'מקדמה על חשבון' הסדר הקבע בדמות פינוי הצבא והאזרחים מרצועת עזה", הוא כותב בספרו. באירוניה היסטורית, המתווה האמריקני החדשני שאמור היה להקדים טיפול בטרור לעקירת יישובים, הוליד תוכנית לפינוי נרחב וחד־צדדי.

שרון היסס. הוא ידע שמהלך כזה, העומד בניגוד מוחלט להבטחותיו המפורשות ולמצע הפוליטי שהציג בבחירות 2003, לא יתקבל באהדה בקרב מצביעיו. רק שנה קודם לכן, באפריל 2002, הכריז בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי "דין נצרים וכפר־דרום כדין נגבה ותל־אביב", והבהיר כי אף יישוב לא ייעקר. ראש הממשלה חזר ואמר שפינוי רק יעודד טרור, ויביא להגברת הלחץ על ישראל. ולמרות כל זאת, הוא החליט לבסוף לבצע תפנית חדה. בנובמבר 2003 הציג ויסגלס את הרעיון בפני קונדוליזה רייס, היועצת לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב ומי שתמונה בהמשך למזכירת המדינה. "בני שיחנו הוטרדו שמא יואשמו בשותפות ל'תחבולה' ישראלית: נסיגה מעזה על מנת 'להתבצר' ביהודה ושומרון", כותב ויסגלס. "כיוון שכך, אמרה רייס, הממשל יראה בתוכנית הנסיגה מעזה 'פריצת דרך מדינית' אם היא תלֻווה בנסיגה כלשהי – שממדיה טעונים דיון והחלטה – ביהודה ושומרון". וכך, באבחת דרישה אמריקנית להוכחת רצינות ישראלית במהלך שנועד לכאורה לשמר את מפת הדרכים, נגזר גורלם של ארבעה יישובים.

אלוף במיל' יאיר נוה: "מצד אחד, אחרי הפינוי היו פחות יישובים שצריך להקצות כוחות כדי לשמור עליהם. מצד שני – פחות נקודות אחיזה שאפשר להוציא מהן כוחות למארבים או בזמן התרעה. שלא כמו בעזה, לא הרווחנו כאן צמצום של סדרי הכוחות לאחר שיצאנו. מהבחינה הזו, הפינוי היה סתם"

עד היום סבור עו"ד ויסגלס כי הפינוי בצפון השומרון היה צעד יעיל מבחינה מדינית. "מעבר לחשש האמריקני ממראית עין, כאילו היציאה מעזה נועדה לחזק את האחיזה ביו"ש, לא הייתה ל'נגיעה' בצפון השומרון שום תכלית נוספת", הוא אומר לנו. "הסיכום היה שמפנים את היישובים, אבל לא משנים את הסטטוס של השטח. בחירת ארבעת היישובים נעשתה על ידי המועצה לביטחון לאומי, שבראשה עמד גיורא איילנד. המיקום שלהם היה כזה שעזיבתו לא יוצרת איום ביטחוני גדול יותר על ישראל או על ישראלים".

לדברי ויסגלס, היישובים בשומרון שאתרע מזלם להיעקר היו חלשים ממילא; הם היו מאוימים מאוד מבחינה ביטחונית, ואחד מהם לפחות עמד נטוש או על סף נטישה. ויסגלס לא מצליח להיזכר באיזה יישוב מדובר, אך כוונתו ככל הנראה לשא־נור. הקביעה הזו של ויסגלס היא נקודת מחלוקת כואבת. מי שראה את היישובים במו עיניו, יודע שהם בפירוש לא היו נטושים. הם אמנם סבלו מאוד בשל האינתיפאדה השנייה, ובחלקם נרשמה עזיבה, אך רבים מהוותיקים נאחזו ביישוביהם באומץ. חומש ושא־נור חוו אפילו מגמת חיזוק בשנות טרום־הולדתה של תוכנית ההתנתקות. לאחר שב־2001 נרשמה שורה של פיגועי ירי קטלניים בדרך לחומש, עברו כמה זוגות צעירים לגור ביישוב, ואווירה של חלוציות והתחדשות זרמה שוב בין השבילים. בין מובילי הגרעין הזה היו לימור הר־מלך ובעלה שולי (שלום), שכעבור שנתיים נרצח בפיגוע ירי. יחד איתם הגיעו לחומש גם אריאל ומנורה חזני. מנורה, בימאית קולנוע, יצרה לפני הפינוי ואחריו סרטים דוקומנטריים שהמחישו את הווי החיים ביישוב, וגם את עומק הכאב והקושי של הגירוש מהבית.

יוסי דגן, היום יו"ר המועצה האזורית שומרון, הגיע ב־2001 לשא־נור, כדי לחזק את היישוב. הוא היה אז רווק, משוחרר טרי מצה"ל. "אריאל פרל, שהיה החבר הכי טוב שלי, הביא אותי לשם. בהתחלה סייענו לגרעין של חב"ד שהיה במקום, ואז הבאנו גרעין של משפחות דתיות. זה היה מפעל חיינו, אספנו משפחה־משפחה. סייענו גם בהקמת הישיבה החקלאית בחומש. לא היה בינינו מי שלא 'חטף' בכבישים באותה תקופה: אריאל עלה פעם על מטען, עליי ירו. ספגנו אבנים, בקבוקי תבערה, עברנו את החוויות הקשות ביותר ועמדנו בהן. האבסורד הוא שאת הטרור ניצחנו – ובסוף, מי שתקע לנו את הסכין בגב, היו אחינו היהודים.

"לא אשכח לעולם את השעות שבהן עמדנו על גג המצודה, וראינו איך תופסים את האנשים הכי טובים שיש וגוררים אותם מהבתים שלהם. חלוצים, קצינים במילואים, שבאו לגור בשא־נור בגלל החשיבות של המקום. באותו זמן, על ההר ממול, ערבים חגגו ורקדו. זו הייתה השפלה לאומית גדולה".

על הגדרתם של יישובי צפון השומרון כ"נטושים ממילא" אומר דגן: "זה דבר הזוי. אלו היו יישובים בפריחה. מקבלי ההחלטות היו כל כך מנותקים מהשטח, שאתה לא יודע אם לצחוק או לבכות. מבחינתי התקופה הזו הייתה בית ספר לפוליטיקה. שם הבנתי שצריך לבנות כוח להתיישבות. כל העבודה שלי במרכז הליכוד (דגן עומד בראש קבוצת "הליכוד שלי", שנחשבת לבעלת כוח רב במפלגה – הכ"ח) מבוססת על מה שקרה אז. גם כל עבודת ההסברה במועצת השומרון. למדתי אז שכשאין כוח פוליטי, וכשאין הסברה מספיקה, ואנשים לא יודעים במה מדובר – באים טיפוסים כמו דב ויסגלס והורסים את המדינה. זה לא היה רק פשע כלפי התושבים וכלפי ארץ ישראל, זו הייתה איוולת".

שתי ההבטחות נעלמו

אלוף במיל' גיורא איילנד, מי שעליו הוטלה מלאכת תכנון ההתנתקות, זוכר היטב את הדיון שבו נפל הפור לגבי ארבעת היישובים. הוא התקיים בפברואר 2004, בלשכתו של שרון. "בדיון הזה דובר על יישובי התוחמת הצפונית בחבל עזה, על ציר פילדלפי (שחצץ בין רצועת עזה לבין הגבול עם מצרים – הכ"ח), וגם על הפינוי בשומרון, שהיה העניין הרגיש ביותר", מספר איילנד. "על השולחן היו שלוש אפשרויות. הראשונה היא שלא נוגעים ביו"ש, למרות ההבטחות לאמריקנים. השנייה הייתה פינוי של 17 יישובים בשומרון – שאגב, גם כיום הם מוגדרים כ'יישובים מבודדים' על פי מפת טראמפ. היה ברור ששרון לא מעלה על דעתו את האפשרות הזו. הדילמה מבחינתו הייתה בין כלום, לבין האופציה השלישית: פינוי ארבעה יישובים – כדים, גנים, חומש ושא־נור. אני הייתי זה שהחליט דווקא על ארבעת השמות האלה. חיפשתי שטח שיש בו מעט יישובים, ושאם מפנים אותם, זה משאיר לפלסטינים רציפות גדולה. אלה היו יישובים קטנים מאוד. הייתה דילמה לגבי מבוא־דותן וחרמש, האם לכלול גם אותם בתוכנית. הצעתי בסוף לשרון רק את הארבעה. הוא הכריע לפנות, ההחלטה הייתה שלו".

היישובים הללו הוגדרו באותו דיון כ"חלשים"?

"לא הייתה אבחנה כזו, ואצלי לפחות זה לא היה שיקול. הם לא נבחרו בגלל ההרכב הדמוגרפי או היעדר חוזק כלכלי, אלא כיוון שמדובר היה באוכלוסייה ישראלית מועטה, וכאמור הפינוי יצר רציפות פלסטינית. גם אם האזור נשאר בשליטת צה"ל, ברגע שהפלסטינים יכולים לנסוע מג'נין לשכם בלי לפגוש כמעט שום מחסום ישראלי, זה מורגש מבחינתם יום־יום. נכון שכדים וגנים נחשבו חלשים יותר אידאולוגית, ובמובן מסוים גם כלכלית. היו אנשים שבאו לגור שם כי זו הייתה אפשרות לבית פרטי חצי שעה מעפולה. אבל כל זה לא היה שיקול בהחלטה על הפינוי".

ויסגלס בספרו מפרט את השתלשלות העניינים שבה התגבש "מכתב הנשיא בוש", מסמך שנחשב למעין תמורה מדינית שקיבלה ישראל קודם ההתנתקות. במכתב מביעה ארה"ב תמיכה בעמדה הישראלית בשני נושאים – השארת גושי ההתיישבות הגדולים על כנם, ומניעת שיבתם של פליטים פלסטינים אל תוך מדינת ישראל. לפי המתואר שם, ימים ספורים לאחר אותו דיון מכריע בלשכת ראש הממשלה נפגשו שרון וראש לשכתו עם צוות אמריקני שכלל את יועצי הבית הלבן סטיב הדלי וביל ברנס, ואת השגריר בישראל דן קרצר. ויסגלס כותב שבני שיחם שבו והבהירו כי נסיגה מרצועת עזה לבדה לא תיתפס כמעשה מדיני משמעותי דיו; נסיגה גם ביהודה ושומרון, ולו סמלית, כן תיחשב כצעד כזה. לדבריו, האמריקנים עצמם הסכימו כי פינוי של 17 יישובים בשומרון יותיר "חלל" גדול מדי, וכי אין בצד הפלסטיני מי שיקבל אחריות ביטחונית לשטח שישראל תפנה. מהלך כזה, הם הודו, עלול אפילו להיות מסוכן. לפיכך סוכם על עקירת ארבעת היישובים בלבד, בנוסף כמובן לכל יישובי חבל עזה.

כשביילין שאל מה יהיה מעמד היישובים העקורים – A או C, שרון לא ידע להשיב. לאחר כמה דקות הוכנס אל הלשכה פתק: המעמד המשפטי של השטח המפונה בבדיקה. "לא ציפיתי לתשובה הזו", אומר ביילין. "מכיוון שהשטח לא הועבר לפלסטינים, ישראל לא זכתה בנקודות מדיניות, וגם פגעה במתנחלים"

באפריל 2004, לאחר חג הפסח, המריא שרון לוושינגטון לטקס קבלת המכתב האמריקני – או בעצם חלופת המכתבים, שכן גם הוא מסר לממשל בוש התחייבות כתובה לגבי ביצוע ההתנתקות. ויסגלס מתאר מחלוקות שנתגלעו עד הרגע האחרון, והעמידו בספק את המהלך כולו. הוא עצמו הגיע לארה"ב לפני שרון, וגילה ערב הטקס כי יועצים משפטיים במחלקת המדינה האמריקנית סילקו מהמכתב של בוש "את כל אותם נושאים שבהם ראינו את עיקר תועלתו: ההכרה כי בהסדר הקבע ישראל זכאית לספח את גושי ההתיישבות הגדולים, והאמירה המפורשת כי שיבת הפליטים הפלסטינים תהא רק למדינה הפלסטינית שתקום ולא למדינת ישראל". במאמצים מדיניים מרובים, כהגדרתו, סודר העניין לבסוף, אך אז חברי "חוג החווה" של שרון בארץ אמרו שאין די במכתב להצדיק את ההתנתקות. ויסגלס מתאר איך עמל ושכנע וגייס לצידו מומחים, עד שנחה דעתו של ראש הממשלה והוא הגיע לבית הלבן כמתוכנן.

ב־14 באפריל נמסרו המכתבים ההדדיים, באירוע חגיגי שהתקיים בחצר פנימית מהודרת של הבית הלבן. במכתב הישראלי הצהיר שרון כי החליט ליזום תהליך של "התנתקות הדרגתית, בתקווה לצמצם את החיכוך בין ישראלים ופלסטינים, לשפר את ביטחון ישראל ולייצב את המצב המדיני והכלכלי – עד שיבשילו התנאים ברשות הפלסטינית ליישום מלא של מפת הדרכים". בוש במכתבו בירך על ההתנתקות, וקבע כי הפלסטינים נדרשים "להפסקה מיידית של הפעילות המזוינת ושל כל מעשי האלימות נגד ישראלים באשר הם". המוסדות הפלסטיניים הרשמיים נתבעו להפסיק את ההסתה נגד ישראל, וכן לבצע "רפורמה פוליטית מקיפה ויסודית". עוד נכתב כי "ברור הוא שבמסגרת פתרון מוסכם, צודק, הוגן ומציאותי של סוגיית הפליטים הפלסטינים, כחלק מכל הסכם קבע, הפתרון יהא באמצעות הקמתה של מדינה פלסטינית ויישוב הפליטים הפלסטינים בתוכה, ולא בישראל. (…) כחלק מהסדר קבע, חייבים להיות לישראל גבולות בטוחים ומוכרים, שייקבעו כתוצאה ממשא ומתן בין הצדדים על בסיס החלטות האו"ם 242 ו־338. לאור המציאות החדשה בשטח, לרבות קיומם של מרכזי אוכלוסייה ישראליים גדולים, אין זה מציאותי לצפות שתוצאת המשא ומתן על הסדר הקבע תהיה חזרה מלאה ושלמה לקווי שביתת הנשק של 1949".

לקטוע זרוע, להציל את הגוף

גם בזמן אמת, רבים בישראל התייחסו בסקפטיות אל ההתחייבויות האמריקניות במכתב, וסברו כי אינן מצדיקות מהלך דרמטי של עקירת עשרת אלפים מתיישבים והרס עשרות יישובים. בדיעבד התברר כי חששם היה מבוסס: מתכתובות הדואר האלקטרוני של הילרי קלינטון שנחשפו ב־2015, עלה כי ממשל אובמה התנער מהתחייבויות קודמו כלפי ישראל. בהתכתבות בין מזכירת המדינה קלינטון לבין היועץ שלה ג'ייק סאליבן, מסכימים השניים כי מכתב הנשיא בוש מעולם לא הפך למדיניות אמריקנית מוצהרת, ולכן גם לא הועבר כמסמך רשמי בעת חילופי הממשל בתחילת 2009.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0616182029116-750x471.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

עו"ד ויסגלס סבור עדיין שההתנערות מהמכתב לא הייתה של האמריקנים, אלא של נתניהו דווקא. לדבריו, אילו המשיך שרון לכהן כראש ממשלה, מפת הדרכים יכולה הייתה להתממש (לא מיותר לציין כי במתווה טראמפ מעניקים האמריקנים התחייבות נדיבה הרבה יותר כלפי ישראל, ללא צורך בעקירה מקדימה של יישובים). "בדצמבר 2005 אבו־מאזן חזר לסביבה, נבחר לנשיא הרשות הפלסטינית, והכוונה הייתה להמשיך איתו ומולו את התהליך שהתחלנו ב־2003. אלא שלמרבה הצער שרון חלה, אולמרט שהמשיך את התהליך נאלץ להתפטר בגלל ענייניו המשפטיים, וכשהגיע נתניהו הוא עצר הכול. אני מניח שאילו שרון היה ממשיך, המצב המדיני שלנו היום היה שונה לחלוטין מול כל העולם – מדינות ערב, האירופים וגם הפלסטינים".

אריאל שרון היה שלם עם המהלך של עקירת היישובים?

"הוא היה שלם לחלוטין, דווקא מתוך האהבה הגדולה שלו להתיישבות. גם ברפואה אין מנוס לפעמים מלקטוע זרוע כדי להציל את הגוף כולו. אריק הבין שישראל לא תוכל לאורך זמן לקיים את היישובים, למעט הגושים הגדולים – שבאותה תקופה כללו יותר מ־80 אחוז מכלל המתיישבים. הוא האמין שמכתב הנשיא ייתן לישראל לגיטימציה בינלאומית מלאה להחזיק בגושי ההתיישבות, כשהמחיר הוא פינוי עזה ויישובים בודדים ביו"ש. ממש כמו שתוכנית טראמפ, שכל כך מהללים אותה היום, גם היא לא מצילה את כל ההתיישבות, ויש מקומות שיישארו בחוץ". שטח צפון השומרון, אגב, אמור לפי תוכנית טראמפ להיות חלק ממדינה פלסטינית עתידית – אם יעמדו הפלסטינים בכל התנאים המשמעותיים שמציבה בפניהם התוכנית.

האם ייתכן כי שרון החליט על ההתנתקות במטרה להיחלץ מהתסבוכת המשפטית שבה שקע? לפי ויסגלס, "זו טענה מגוחכת. שרון היה אומר בעצמו שמי יתקע לידו כי אותו פרקליט שאמור להחליט בעניינו, אין לו דודה בגוש קטיף? מי אמר שזה משפר את מצבו אצל מקבלי ההחלטות? אולי להפך? אולמרט היה זה שהציע את ההצעה הנועזת ביותר לפלסטינים. זה עזר לו משפטית? אלו קשקושים. מפת הדרכים וההתנתקות נוצרו נוכח ההכרה של שרון שהמצב שהיה אז לא יכול להימשך. זה רע לישראלים, רע למתיישבים, רע לפלסטינים, ולכן צריך לנסות לסיים את הסכסוך תוך שימור מרבית גושי ההתיישבות הגדולים במקומם".

מה לגבי המחיר החברתי הכבד ששילמה ישראל בשל פינוי היישובים?

"אני לא משוכנע שהיה מחיר כזה. אבל מעבר לכך, נניח שלא הייתה התנתקות; הרי כך או כך, חמאס היה משתלט על עזה. תארי לך מה היה עולה בגורלם של אותם אנשים יקרים שחיים ב'כיסים' ברחבי הרצועה, מוקפים באלפי חמושים של חמאס. בעיניי זו השגחה עליונה, שהם הוצאו משם".

והירי הרקטי על ערי ישראל?

"הוא התחיל לפני ההתנתקות, והוא הולך וגובר בשנים האחרונות כי הכול השתכלל. אם בעבר בנו במסגרייה עזתית משהו פרימיטיבי מאוד, היום זה כבר מתוחכם יותר. אבל נניח שהיו עדיין מתיישבים בתוך עזה; במקרה כזה חמאס בכלל לא היה צריך להתאמץ לירות רקטות למרחק גדול יותר, כי הוא היה יורה עליהם. עזה היא צרה צרורה. היא הייתה כך לפני, והיא כך גם אחרי, ההבדל הוא שהיום אין ישראלים בתוך בית הבליעה".

ומה לגבי פינוי היישובים בצפון השומרון?

"ארבעת היישובים נבחרו בקפידה כך שהפינוי שלהם לא ישנה את המאזן הביטחוני. הסטטוס של האזור לא שונה, צה"ל יכול להמשיך לפעול בו, ולא הותר לרשות הפלסטינית להיכנס לשטח היישובים. את שואלת אם רצינו מאוד לפנות אותם? התשובה היא לא. אבל לכל דבר יש מחיר, ומדינאות משמעה לשקול סיכון מול סיכוי, עלות מול תועלת. אנחנו ראינו בהתנתקות ובקידום מפת הדרכים מהלך מרכזי בחשיבותו. התוצאה אכן הייתה מהפך מוחלט בגישה העולמית לסכסוך הישראלי־פלסטיני".

"אנשיו של שרון היו בהלם"

בנצי ליברמן, שכיהן באותם ימים כראש המועצה האזורית שומרון, גילה באופן מקרי למדי כי ארבעה יישובים בשטח השיפוט של המועצה עומדים להיעקר. "אני לא חושב שאי פעם קיבלתי על כך הודעה פורמלית", הוא מספר. "שמעתי את זה כמו שכולם שמעו. כראש רשות מוניציפלית וכיו"ר מועצת יש"ע לא היה שום שיח ביני ובין המדינה בעניין הזה. זו הייתה החלטה חד־ערכית שלהם. היו נושאים אחרים, כמו תוואי גדר ההפרדה למשל, שהתווכחנו עליהם הרבה והצלחנו לשנות ולהזיז. אבל כאן הייתה החלטה – להוריד יישובים, נקודה סוף. אף אחד לא דיבר ולא שאל. בפגישות המעטות שהיו לנו אחר כך עם אריק שרון, ביקשתי שיסביר למה. לא קיבלנו מעולם שום תשובה, מלבד עניין המכתב מבוש. גם אנשיו של שרון היו בהלם ממנו".

דבי דרורי, מעקורי כדים: "כל יום היה כבה האור בבית אחר מסביב, עוד בית חשוך ועוד אחד. כל אחד עשה את זה בשקט ובבכי, בלי להפריע לשכנים שרצו להמשיך עוד יום, עוד יומיים. אנחנו יצאנו ביום האחרון, בשבע דקות לחצות, כי המרחק בין כדים ובין המחסום היה שבע דקות נסיעה. אבל לא רציתי לעזוב. ממש לא"

כבר בינואר 2004, משחזר ליברמן, העלה מנכ"ל משרד ראש הממשלה אביגדור יצחקי את הנושא של פינוי יישובים. "הוא ניסה להגיע להבנות איתי, עם פנחס ולרשטיין ועם זמביש (זאב חבר), שנסכים לגירוש של יישובים מסוימים, ואז תתקיים בדיקה איך אפשר לצמצם את מספר היישובים שייעקרו. אבל זה עלה וירד באותו רגע. לא האמנו ליצחקי, ובכל מקרה לא היינו מסכימים".

הטענה כי היישובים שגורשו היו במצב חלש, מכעיסה גם את ליברמן עד היום. "זה קשקוש אחד גדול. אלו היו אמנם מקומות קשים מבחינת טרור, אבל יש יישובים שהיו במצב דומה מאוד, והיום הם פורחים – למשל היישוב מגדלים בשומרון. זו בטח לא עילה לגרש".

המהלך החד־צדדי שיזם שרון עורר התנגדות גם אצל יוסי ביילין, שב־2005 כיהן כיו"ר מפלגת מרצ. הוא תמך אמנם בעקירת היישובים היהודיים ברצועת עזה ובצפון השומרון במסגרת תהליך מדיני, אבל מנקודת מבטו, הפינוי בצפון השומרון נעשה ללא תוכנית של ממש, והשאיר את ישראל קירחת מכאן ומכאן. לנו הוא מספר כי באביב 2005, כחודשיים וחצי לפני העקירה בפועל, הגיע לפגישה בלשכתו של ראש הממשלה שרון. "ביקשתי הסבר לגבי פינוי ארבע ההתנחלויות בשומרון. הרי מדובר ביחידת שטח הגדולה פי שניים מרצועת עזה", משחזר ביילין. לדבריו, כששאל את שרון אם היישובים העקורים יהפכו לשטח A, שנמצא בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית, או ייוותרו במעמד שטח C – ראש הממשלה לא ידע להשיב, וביקש מהיועץ המדיני שלום תורג'מן לבדוק את העניין. גם ממרחק של 15 שנה, ביילין זוכר כי הופתע מאוד כשנוכח לדעת שהנקודה המהותית הזו טרם נידונה עד תום, זמן קצר כל כך לפני המהלך.

לאחר כמה דקות, הוא מתאר, הוכנס אל הלשכה פתק. שרון הקריא ממנו את המסקנה: המעמד המשפטי של השטח המפונה עוד צריך להיבדק. "אני מודה שלא ציפיתי לתשובה הזו. בסופו של דבר, שרון כל כך לא סמך על הערבים, עד שהוא השאיר את האזור המדובר במעמד שטח C. בסופו של דבר, מכיוון שהשטח לא הועבר לפלסטינים, ישראל לא זכתה בשום נקודות מדיניות על המהלך, וגם פגעה במתנחלים שהבתים שלהם נהרסו".

המרחב הצבאי שבתוכו שכנו ארבעת היישובים היה באחריותו של אלוף פיקוד מרכז דאז, יאיר נוה. ההיערכות הצבאית, הוא מתאר, החלה בחורף 2005, שבעה־שמונה חודשים לפני הפינוי עצמו. "הייתה בשלב מסוים כוונה לבנות גדר שתחלק את יו"ש ממזרח למערב, קצת דרומה מחומש, ולהגיע למצב שצה"ל לא יפעל בשטח המפונה. אני סברתי שלא כדאי שנקים גדר כזו, ושהפעילות הצבאית צריכה להימשך כפי שהיא. אחרי ההתנתקות אכן המשכנו לעשות בצפון השומרון את כל הפעילויות בעומק השטח, כולל פעילות שב"כ. הבסיס היחיד שפונה, מלבד הבסיסים הפלוגתיים שבתוך היישובים, היה מבוא־דותן, שם ישבה החטיבה המרחבית מנשה".

האחיזה הצבאית נטולת ההתיישבות האזרחית בשטח, אומר נוה, התגלתה כבעלת יתרונות וחסרונות. "מצד אחד היו פחות יישובים שצריך להקצות כוחות כדי לשמור עליהם. מצד שני – פחות נקודות אחיזה שמהן אפשר להוציא כוחות למארבים או בזמן התרעה. שלא כמו בעזה, לא הרווחנו כאן צמצום של סדרי הכוחות לאחר שיצאנו. מהבחינה הזו, הפינוי היה סתם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2004041402753-750x444.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

נוה חובש הכיפה ספג באותה תקופה ביטויי כעס והפגנות שכוונו נגדו באופן אישי. למרות זאת, כמענה לשאלה על השבר שנפער בין צה"ל להתיישבות, הוא מעדיף לדבר דווקא על העבודה המשותפת. "היחסים ביו"ש היו שונים מאשר בעזה. קיימנו שיתוף פעולה עם המועצה האזורית שומרון ועם בנצי ליברמן שעמד בראשה. כאלפיים איש פונו מארבעת היישובים, ופיקוד המרכז וגם אני אישית סייענו כדי שלכל אחד יהיה לאן ללכת. רבים מהם עברו ליישובים שבהם נשארו לגור גם אחר כך, לא לתחנת ביניים. הובלנו במשאיות הפיקוד את השתילים מהגינות שלהם למקומות החדשים. גם מבחינת תעסוקה, רבים מהתושבים עבדו עוד לפני הפינוי בתוך תחומי הקו הירוק, כך שהשבר הכלכלי היה פחות כבד מאשר ברצועת עזה. ניסינו מבחינה חברתית לעשות את המקסימום, ואני מקווה שהצלחנו".

הסכין מסתובב בלב

על אף שתושבי כדים לא נגררו מבתיהם לאוטובוסים, דבי דרורי מבהירה כי זה בהחלט לא היה פינוי מרצון. "גם מי שיצאו מהיישוב חודש או חודש וחצי לפני המועד האחרון, לא עשו זאת מרצונם. אף אחד לא רצה לעזוב", היא מספרת.

המשפחה שלה הייתה האחרונה שנותרה בכדים. "כל יום היה כבה האור בבית אחר מסביב, עוד בית חשוך ועוד אחד. כל אחד עשה את זה בשקט ובבכי, בלי להפריע לשכנים שרצו להמשיך עוד יום, עוד יומיים. אנחנו יצאנו ביום האחרון, בשבע דקות לחצות, כי המרחק בין כדים ובין המחסום היה שבע דקות נסיעה. בעלי היה קצין משטרה, ולא רצינו שיעבור על החוק. יש לנו בן נכה צה"ל, ולא רציתי שחיילים יגררו אותו מהבית. אבל לא רציתי לעזוב. ממש לא.

"הייתי שם בפעם האחרונה ביוני 2016, בסיור שאורגן בידי מדרשת השומרון. הפלסטינים עשו מהמקום מזבלה, הרסו את הכול. רק הגדר החיה של הבית שלנו עוד עמדה שם, וגם העץ שהיה בחצר. אני יכולה לנסוע למשל לטרנסילבניה, לראות איפה אמא שלי גדלה כילדה ואיפה ניצב הבית של המשפחה. לעומת זאת הבת שלי, שחיה בישראל, לא יכולה לקחת את הילדים שלה ולהראות להם איפה היא גדלה ושיחקה ואספה אורניות. הזיכרון שלהם מבוסס רק על תמונות וסיפורים. זה אבסורד. מה שקרה לצפון השומרון זו בכייה לדורות. רק לפני שנה נכנסנו לבית שבנינו ביד־חנה, אבל אם ייתנו אפשרות לשוב לכדים, אני לוקחת את עצמי ומיד נוסעת לשם. אבנה בעצמי לבנה־לבנה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0816110346008-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"כבר באוטובוס שפינה אותנו משם, נשבענו לעשות הכול כדי לחזור", מספר דגן. "באותו רגע של הגירוש, התחלנו לתכנן ולחלום על השיבה. היום אני מתגורר בשבי־שומרון, בשכונת המגורשים שצופה אל חומש. זה פצע מבעבע, הר געש שלא כבה. אין יום שאני לא חושב על זה. כל בוקר אני מסתכל על חומש, והסכין מסתובב בלב.

"אנחנו עובדים על ביטול ההתנתקות כל הזמן. מאז הגירוש לא הייתה כנסת שלא עלתה בה הצעת חוק לביטול ההתנתקות. הראשונים שהגישו אותה היו יולי אדלשטיין ואריה אלדד, כשאהוד אולמרט היה ראש ממשלה. אולמרט טרפד, ומאז בכל שאר הכנסות נתניהו מטרפד. כל יום שבו חוק ההתנתקות עדיין קיים, הוא אות קין למדינת ישראל. אין לי ספק שבסוף זה יקרה. ברור לי שנחזור לשם, המשפחות רוצות לחזור. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו על הכמיהה הזו. אני מקווה שאני בתור ראש המועצה האזורית שומרון אקבל את ההוראה מהממשלה על שיבה, ובתוך יום אוציא היתרי בנייה. גם לגוש קטיף צריך לחזור, אבל לשם כך דרוש מבצע צבאי. כדי לשוב לצפון השומרון לא צריך כלום. רק החלטת ממשלה".

The post העסקה הסודית שמאחורי פינוי היישובים בצפון השומרון appeared first on מקור ראשון.