לא היינו זקוקים להפגנות העצמאים בכיכר רבין כדי לדעת שהמצב הכלכלי קשה. המדדים האובייקטיביים מעידים על כך כאלף עדים: צמיחה שלילית לראשונה מִקום המדינה, ומספר שיא של דורשי עבודה. לא היינו צריכים להיות מופתעים כשהמחאה והתגובות לה כאחד נגררו כמעט מיד להתנצחות התמידית של כן־ביבי־לא־ביבי, התנצחות שחוקה ולא רלוונטית באותה מידה. כמו במחאה החברתית של 2011, כשחשבנו שמצבנו גרוע ולא הבנו מהו מצב כלכלי גרוע באמת, בליל התמונות והקריאות איננו כולל תוכנית סדורה אלא רק את התחושה הכללית ש"לא מספיק". הממשלה לא נותנת מספיק כסף, לא מספיק מהר, לא מספיק עוזרת.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– בתי החולים הפכו למבצרים, לחולים ולקשישים מגיע טיפול שלם

– מה מניע את אנשי "המצור על בלפור"?

– דעה: מחאת העו"סיות לא מתלהמת מספיק כדי לקבל זמן מסך

מנכ"ל רשות המיסים ערן יעקב, דמות אנונימית לחלוטין בימים כתיקונם, הפך למרואיין מבוקש. כאילו השאלה היחידה שעומדת כרגע על הפרק היא המהירות שבה המענקים נכנסים לחשבונות הבנק, ולא שאלות כמו מאין יגיע הכסף לממן אותם, האם הם מגיעים למקומות הנכונים ומהי המדיניות הכלכלית הראויה בעת הזאת. כאשר טענות ענייניות ומצוקה כלכלית אמיתית מעורבות במחאה פוליטית, אין להתפלא שהפוליטיקאים מייצרים תוכנית פופוליסטית ונטולת היגיון כלכלי של ממש, העיקר לתת מספיק. הרי אף אחד לא יוצא להפגנות על כך שנתנו יותר מדי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 07/KBG_GPO301-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

על התוכנית הכלכלית שפרסמו בסוף השבוע שעבר שר האוצר וראש הממשלה אפשר לומר הרבה דברים, אבל כלכלית היא לא. יהיה נכון לקרוא לה תוכנית סיוע, אם כי לא ברור למי היא מנסה לסייע, מלבד לפוליטיקאים שהגו אותה לעלות בסקרים. מעבר להיקפים העצומים של התשלומים שהמדינה מחלקת בעת המשבר החמור שאנו נמצאים בו, היא מחטיאה ככל הנראה את עצם מטרתה: להשיב את הכלכלה למסלול ולהחזיר את המובטלים הרבים לשוק העבודה.

התוכנית שאושרה השבוע בממשלה כוללת שלושה סוגים עיקריים של סיוע: היא מאריכה לשנה נוספת, עד יוני 2021, את הזכאות לדמי אבטלה לעובדים שיצאו לחופשה ללא תשלום או שפוטרו מעבודתם; היא נותנת מענקים דו־חודשיים בגובה של עד 15 אלף שקלים לעצמאים שנפגעו ממשבר הקורונה; והיא מאריכה את מנגנון הסיוע לעסקים שנפגעו בהיקף של ארבעים אחוזים לעומת הכנסותיהם בעבר, עד היקף של 500 אלף שקלים לפעימה, ומגדילה את הזכאות לסיוע לעסקים בעלי מחזור של עד 100 מיליון שקלים.

התוכנית, נדיבה כשם שהיא חסרת קריטריונים, תסייע לכולם: למובטלים ולעצמאים, לעסקים קטנים ולחברות ענק; למי שנפגע מעט ולמי שנפגע מאוד, למי שהיה מסתדר בלי הסיוע ולמי שלא. הממשלה אפילו רוצה להעביר לכל משפחה בישראל מענק בסכום שבין 2,000 ל־3,000 שקלים, ולכל אזרח בן 18 ומעלה 750 שקלים, סתם שיהיה. בלי בדיקת צורך ובלי לבחון הכנסות. מזומן לכיס, על חשבון הברון. אם נתניהו של 2003 היה יושב עכשיו באופוזיציה, אפשר לדמיין את הביקורת שהיה מנחית על הממשלה שמפזרת כספים בפזיזות ובלי מחשבה. בזמן משבר לאומי כזה אנו נושאים עיניים אל הממשלה שתעניק רשת ביטחון, וראוי שהיא אכן תפרוס אותה. רשת ביטחון היא עניין הכרחי אם אנחנו הולכים לסגר ארוך וממושך, אבל אם מנסים לשקם את המשק, ראוי שהיא תכלול גם הכרה במצב העגום הנוכחי וניסיון לצמוח ממנו, לא לשמר אותו. אם הביטחון שהיא מעניקה גדול מדי, היא מייצרת תמריץ לשקוע ולא לצאת ממנה.

ניקח לדוגמה את מיכאל, בעליו הדמיוני של מוסך באזור המרכז. בתקופת הסגר הכנסותיו ירדו דרמטית, אבל מאז נפתח המשק הן החלו להתאושש. כרגע הכנסותיו נמוכות בכ־30 אחוזים מהתקופה המקבילה אשתקד. במוסך שתי מזכירות שמטפלות בענייני המנהלה השוטפים, ומיכאל יכול לפטר אחת מהן וכך לצמצם את הוצאותיו, כך שהוא ימשיך להרוויח למרות הירידה בהכנסות. לא כמו בעבר, אך עדיין להרוויח. אבל מיכאל מבין שאם הכנסותיו ירדו בעוד עשרה אחוזים, הוא יהיה זכאי למענק סיוע מהממשלה. אז מיכאל דוחה חלק מהעבודות שמגיעות לפתחו, או שהוא מקבל עליהן תשלום מתחת לשולחן, וכך מוריד את הכנסותיו עד הרף שבו הוא זכאי למענק.

שירה, המזכירה של מיכאל, הרוויחה לפני הפיטורים 6,000 שקלים בחודש. עכשיו היא זכאית לדמי אבטלה בסך 4,320 שקלים לחודש לשנה הקרובה. שירה יכולה למצוא עבודה אחרת כסייעת בגני הילדים, שבגלל דרישת הקפסולות זקוקים ליותר כוח אדם, תמורת שכר מינימום של 5,300 שקלים לחודש. שירה עושה את החישוב ומבינה שתצטרך לעבוד בעבודה שוחקת במשרה מלאה ולמצוא סידור לילדיה, וכל זאת תמורת תוספת של אלף שקלים לחודש בלבד, ומחליטה לוותר. דמי האבטלה הרי ימשיכו לזרום לשנה הקרובה, עדיף לחכות עד אחרי הבלגן. מיכאל, הבעלים של המוסך, גילה בינתיים שהוא יכול להסתדר עם מזכירה אחת, ולא יחזיר אותה לעבודה.

דוד, אחיה של שירה, הוא סוכן נסיעות, שהסוכנות שהוא עבד בה נפגעה קשות בעקבות המשבר. רוב הכנסותיה מגיעות מנסיעות בינלאומיות, אבל בינתיים השמיים סגורים. הסוכנות מצליחה בקושי רב לקיים פעילות מוגבלת, אבל בינתיים הוציאה את רוב העובדים לחל"ת ונשענת על ההכנסות המעטות מתיירות פנים, הלוואות בערבות מדינה ומענקים ממשלתיים. ניסים, בעלי הסוכנות, ממשיך לתלות את תקוותו בכך שהשמיים ייפתחו בהקדם והעסק שלו יחזור לפעול כרגיל. עובדיו נמצאים בחופשה ללא תשלום ומקבלים דמי אבטלה בגובה 70 אחוזים ממשכורתם הקודמת. גם הם מקווים שהענף יתאושש בהקדם, ואינם מחפשים עבודה אחרת.

איש אינו רוצה להיות מובטל. עבודה הכרחית לא רק לפרנסה, אלא גם לתחושת המימוש והערך העצמי. אבטלה ממושכת כבר פירקה משפחות ופגעה בחיי אדם של מי שלא עמדו בה. לצעירים היא גם מפתח לעתיד התעסוקתי: תקופות ארוכות של אבטלה בתחילת החיים המקצועיים נוטות להשאיר צעירים בעבודות בשכר נמוך ובמצב אבטלה קבוע. אבל כשהכלכלה קשה ולא יציבה, והמענקים ודמי האבטלה קבועים ובטוחים, החלטה להישאר בבית עד יעבור זעם היא אפשרית ואפילו רציונלית.

פוליטיקאים שוקלים שיקולים פוליטיים: הם דואגים להראות שהם מוציאים הרבה מאוד כסף, אבל לא דאגו לצד ההכנסות. התוכנית הלא־כלכלית איננה כוללת בתוכה רפורמות הכרחיות להצמחת עסקים חדשים תחת אלה שניזוקו, וגם לא את כל הדברים שנתניהו מטיף להם כבר שני עשורים: צמצום רגולציה, הקטנת המגזר הציבורי, צמצום כוחם של ועדי עובדים, הפרטת חברות ממשלתיות והגברת תחרות, שתוריד את יוקר המחיה.

כולם יקבלו כסף  מהממשלה הנדיבה: עסקים קטנים וחברות ענק, מי שנפגע מאוד ומי שהיה מסתדר בלי הסיוע. איש עוד לא יצא להפגין על שנתנו לו יותר מדי

אבל במקום תוכנית מסיבית לקיצוץ בהוצאות המגזר הציבורי המנופח, הממשלה בחרה בקיצוצים מינוריים בהטבות לעובדים כמו דמי הבראה ותוספת ביגוד, שמיד עם הפגנת השרירים המסורתית של ההסתדרות צומצמו להקפאת שכר לשנתיים. את ההוצאות האדירות שמוציאה עכשיו הממשלה נממן בגירעונות שנצטרך לשלם בריבית בהמשך הדרך. וככל שהתוכניות הכלכליות של הממשלה ימשיכו לעודד אבטלה במקום לצמצם אותה, הם רק ילכו ויתפחו. בסופו של דבר, אותם עצמאים שמפגינים עכשיו בכיכר יצטרכו לשלם אותם – בהעלאות מיסים ובמיתון מתמשך, שהם כמעט בלתי נמנעים.

במקום לשפוך כסף ללא הבחנה, הממשלה הייתה צריכה לבנות מתווה שיעודד עסקים להתאים את עצמם למציאות שהשתנתה, ולא לנסות להנשימם באופן מלאכותי. עסקים רבים צריכים להמציא את עצמם מחדש, ליזום כיווני פעילות מותאמים למצב הנוכחי, או לצמצם פעילות. הם צריכים סביבה עסקית שקל להקים ולנהל בה עסקים חדשים, לא מדינה שמדשדשת במדדי קלות עשיית עסקים ומעמיסה עליהם בירוקרטיה מיותרת על כל פתיחת עסק ועל כל ניסיון לייצר יוזמה.

הלוואת ענק בשם כולנו

הקורונה שינתה את חיינו. היא תמשיך לפגוע בנו בגלים בשנה ואולי בשנתיים הקרובות, עד שיימצא חיסון או שתפותח תרופה יעילה. גם אחרי שנתגבר על המשבר הרפואי, סביר שצפוי לנו מיתון כלכלי גלובלי שימשיך להכות כמה שנים נוספות. עסקים בענפי התיירות, התעופה, האירוח, הבידור והפנאי לא יחזרו להיקפי הפעילות שלהם בתקופה הנראית לעין. הם צריכים לצמצם פעילות עכשיו ולהתאים אותה לשוק הנוכחי – לא לשוק שהיה קיים לפני חצי שנה.

בכלל, סיוע צריך לתת לאנשים, לא לעסקים. עסקים צריכים לשקול שיקולים עסקיים, ואם אין מקום לעסק שלהם במציאות הקיימת מוטב לסגור או לצמצם אותו, בלב כבד ובקושי רב – ולמצוא אפיק אחר. עסק שיש לו סיכוי סביר להשתקם יכול לקבל אשראי לתקופת הביניים, אפילו בערבות מדינה גבוהה. זהו טבעה הדינמי של הכלכלה, בתקופת חירום כמו בימי שגרה. האנשים שעומדים מאחורי העסק צריכים לקבל תמיכה בתקופת ההסתגלות, כדי שלא ליפול. עובדי הענפים הפגועים צריכים לקבל מהממשלה סיוע מינימלי שיאפשר להם לצלוח את התקופה הקשה – אך לא בגובה שיעודד אותם להישאר בבית, ובוודאי שלא לתקופה ארוכה של שנה.

במקום דמי אבטלה תמורת ישיבה בבית, המדינה צריכה לשפר את מערך ההכשרות המקצועיות שהיא מעניקה, ולתת לעובדים הללו כישורים שישמשו אותם בכלכלת המחר ולא בכלכלת האתמול. היא יכולה ללמוד ממודלים אחרים בעולם – כאלה שמאפשרים התמחות מסובסדת לצעירים מובטלים, כדי לסייע להם להשתלב בעולם התעסוקה וללמוד מהשטח, או מודל של סבסוד שכר חלקי לעסקים שאינם מעוניינים לפטר עובדים אלא רק לצמצם את היקף משרתם. במקום לייבא 25 אלף עובדים תאילנדים לעבודה בענף החקלאות, כפי שהתגאה השבוע גבי אשכנזי, אפשר להפנות צעירים לעבוד בענף הזה. באילת, העיר עם שיעור האבטלה הגדול ביותר בארץ, הביאו עובדים מירדן לבתי המלון שמנסים לשרוד, כשבתל־אביב מוזיקאים צעירים ומובטלים הפגינו בכיכר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 07/Untitled-2-750x572.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

גם לנוכח משבר רפואי וכלכלי חמור, יש לפעול באורך רוח ובשום שכל ולא לשלוף מהמותן תוכניות בזק. תוכנית שנהגתה ללא מחשבה רצינית, לא רק שלא תעזור, היא עלולה אף להחמיר מצב גרוע. אחד הכללים הבסיסיים בכלכלה הוא ההבנה שאנשים מגיבים לתמריצים, חיוביים ושליליים כאחד. מי שנזקק לפרנסה יפעיל את כל כישוריו ויכולותיו לשם כך, והחברה כולה תיהנה ממנו. אך מדיניות ממשלתית שמייצרת שורה של תמריצים שליליים, תגרום לתוצאות בעייתיות. זהו טבע העולם. ומדיניות שעושה זאת עם תקציבי ענק, היא בסך הכול הלוואה יקרה שנלקחה בשם כולנו.

פטורים מדין וחשבון

בקול ענות חלושה נדחה השבוע ערעור על תביעת ענק שהוגשה נגד ההסתדרות, ובכך נסתם הגולל על פיצויים בגובה 4.7 מיליארד שקלים, שנטען כי ההסתדרות גבתה מעובדים המאוגדים תחתיה שלא בסמכות וצריכה להחזיר. את התובענה הייצוגית הגישו שני עותרים ששילמו במשך שנים דמי חבר ודמי טיפול להסתדרות. היא הוגשה באמצעות פורום קהלת, שלמען הגילוי הנאות, כותבת שורות אלה משמשת בו עמיתת מחקר.

על פי התובענה, הסתדרות העובדים הכללית רשאית לגבות מהעובדים סכום שנתי מקסימלי של 24 לירות. זאת מכיוון שההסתדרות חוסה תחת חוק האגודות העות'מאניות הישן, המאפשר לה לפעול ללא חובת שקיפות ודיווח שעמותה או תאגיד אחרים מחויבים בה. ההסתדרות בדרך כלל נהנית מאוד ממעמדה כאגודה עות'מאנית, אבל הוא כן מטיל עליה חובה אחת: שלא לגבות מחבריה יותר מהסכום המותר, שמיתרגם לכמה מאות שקלים בודדים. ההסתדרות גובה כמובן הרבה יותר – כאחוז משכר חבריה – אבל היא גם גובה כספים מאלה שאינם חבריה באמצעות גביית "דמי טיפול ארגוני מקצועי". דמי הטיפול הללו מוטלים על כל עובד שנמצא בעסק או בחברה המאוגדים תחת ההסתדרות, גם אם הוא עצמו בחר שלא להיות חבר בה – רק על עצם הזכות שההסתדרות תייצג את הגוף שהוא משתייך אליו. מדמי הטיפול, והייצוג בכלל, אין אפשרות יציאה ואין אפשרות ביטול.

התובענה הייצוגית נדחתה, כאמור. ההסתדרות לא תצטרך להחזיר מיליארדי שקלים (או לירות) לאיש מעובדיה, וגם לא תצטרך להסביר את עצמה. אבל יש מקום לתהות מדוע גוף שלו כל כך הרבה כוח ועוצמה, החולש על תקציב ענק של יותר מחצי מיליארד שקלים בשנה מכספי חבריו, ושנשק השביתה מאפשר לו להוריד את מדינת ישראל על הברכיים, אינו מחויב במתן דין וחשבון לאלה שבשמם הוא מדבר.

אם נגד מוסדות המדינה אפשר להגיש עתירה לבג"ץ, ונגד כל חברה מסחרית אחרת אפשר להגיש תביעה בכל בית משפט, מדוע ההסתדרות מקבלת הגנות בלתי רגילות מפני תביעות אזרחיות? הפנטזיות על איגוד עובדים דיקנסיאני שמסייע לעובדי הייצור החלשים, שבשמו הוקמו ארגוני העובדים במאה ה־18, היתרגם ללווייתן ענק שחובק את המשק כולו במאה ה־21. אני לא יודעת אם העות'מאנים ששלטו פה כשההסתדרות נוצרה כיוונו לכך כשייסדו את האגודות ההן, אבל מדינת ישראל ששולטת פה עכשיו צריכה לעשות סדר.

The post חייבים לשקם את המשק, לא רק לשים פלסטר appeared first on מקור ראשון.