בלב כיכר גיבורי גטו ורשה ניצבת אנדרטה. צידה האחד תבליט מרשים, דמויות מורדים חקוקות בסלע גרניט שחור, בולטות ומקרינות עוצמה. צידה השני קווים רכים, תבליט שטוח – הדרך אל הקץ, ההולכים אל המוות. בצד האחד לוחמים נועזים, בהם אישה ונער. בצד השני גברים, נשים וילדים מיוסרים – אישה הרה, רב נושא עיניו לשמיים וספר תורה בידו, ילד מישיר מבט לחזית. ביד ושם בירושלים הוצב העתק של האנדרטה, שני צידיה קבועים זה לצד זה בכיכר המרכזית. הטקסים נערכים לרוב על רקע דמויות המורדים.

• השיח האקדמי על השואה הופך אותה מאירוע משמעותי ויוצא דופן, לחלק מתופעה


• שואה בעיניים אחרות: התערוכה שמצדיעה לחסיד אומות העולם היפני היחיד

תנועות הנוער הציוניות נחקקו בתודעה כמחוללות המרד בנאצים. אך פרקי השואה בקורות תנועת הנוער הציונית־דתית בפולין – כנסת השומר הדתי ובני עקיבא – אינם צבועים בצבעי המרד העזים, אלא בדמות המוני בית ישראל שחיפשו כל סדק מילוט והצלה.

דב צחור (ויס), מראשי בני עקיבא בסלובקיה, הקדים וקרא להעלות את גבורת הרוח בחיי היום־יום, שהתבטאה בהתמודדות מוסרית־ערכית ובאחריות עליונה לבני המשפחה. "הליכת המיליונים למיתה בדממה איומה ונוראה, הגסיסה הקולקטיבית של עם שלם, זה עיקר האמת מאותה דרמה גלותית… גיבוריה – העם, אותם המיליונים שלא היו במחתרת וגם גיבורי נשק לא היו… גבורת גיבוריה בסבל ובאהבה ובהחלטתם להיכנע למוות ולא למרוד" (הצפה, 3.8.1945).

בין "הצלה" ל"הגנה"

בבואנו לבחון את השאלה מה חלקם של בני הנוער הציוני־דתי במרד הלוחם נגד הנאצים, עלינו לתת את הדעת על כך שמחקר תנועות הנוער בשואה התעלם כמעט לחלוטין מתנועת הנוער הציונית־דתית. החומר הארכיוני שנותר בידינו מאותם ימים דל ביותר. "בקרב חברי השומר הדתי היו והיו חברים שרצו במרד. אינני רוצה לדבר בשמם של אלו שמעלימים (או העלימו אז) את העובדות בקשר להשתתפות חברי השומר הדתי בפעולות הגנה או הצלה", קבע חבר השומר הצעיר והנהגת המחתרת בזגלמביה. ואילו אחד מראשי מחתרת "החלוץ הלוחם" בקרקוב תהה: "היאך נשמט חלקם של חברי השומר הדתי בכל אותו פרק של מורדי גטו קרקוב?… השומר הדתי לקחה חלק פעיל בתנועת המרי נגד האויב הגרמני".

בידינו ידיעות על קומץ חברי השומר הדתי שנטלו חלק במחתרות ובמרד הגטאות – בוורשה, בקרקוב־בוכניה ובזגלמביה, וחברים נוספים שחברו לפרטיזנים ולחמו בשורותיהם. ככלל, הנוער הציוני־דתי העדיף "הצלה" על "הגנה" – אלה היו המונחים שבהם השתמשו חברי התנועות באותם ימים לבטא את הדילמה של מילוט וחילוץ מול מרד לוחם. מאות מחברי השומר הדתי ובני עקיבא נמלטו מפולין עם פרוץ המלחמה, הגיעו לווילנה ומשם בדרך מפותלת עלו ארצה. היה זה מפעל הצלה תנועתי מרשים בהיקפו, שטרם זכה לחשיפה מלאה. דוגמה להעדפת "הצלה" על "הגנה" עלתה בבנדין ביולי 1943. שליח חרש הביא לתנועות הנוער 50 אלף מרק. ראשי התנועות החליטו לנצל את הכסף להגנה, קרי מרד, אך נציג השומר הדתי דרש להפנות את החלק שלהם מהסכום הכולל, להצלה. בקשתו אושרה.

בתנועות הנוער התנהלו ויכוחים בין מי שדגלו בלחימה בגטו ובין אלה שהעדיפו הצלה וחבירה לפרטיזנים. בגטו קרקוב, כך נאמר, "מארק ורומק ביקשו להבריח קבוצת אנשים אל מעבר לגבול… דולק [ראש מחתרת החלוץ הלוחם] התנגד. הוא העמיד את השאלה על חודה של סכין: 'מלחמה או הצלת אנשים. במלחמה בחרנו – על כולנו להשתתף בה. כל דרך אחרת כמוה כעריקה'. לא נתגבשה עדיין עמדה משותפת".

שימק דרנגר, מראשי החלוץ הלוחם, טען: "האחיזה בנשק רק תגביר את הטרור [הנאצי] ותפיל קורבנות רבים בעם. בשם האחריות לגורל העם דחקנו איפוא את רעיון המרד". הוא קרא לנוער להילחם, ולכלל הציבור היהודי לנצל כל דרך בריחה. לדעתו, אין זה תחליף ללחימה, אבל "כל בריחה מידי התליין היא היום פעולה קרבית". אבא קובנר, שהניף את נס המרד בווילנה, תהה: "איך נעמיס על עצמנו אחריות למעשים שסופם להביא קורבנות לאלפים? אכן, תהא האחריות הקולקטיבית בחיינו אחת הבעיות הקשות ביותר… פעולתנו ייתכן שתדחק את הקץ, תביאו בטרם מועד בואו בלאו הכי".

חייקה קלינגר, חברת השומר הצעיר בבנדין, תמכה במרד. לדעתה, מרד גטו ורשה היה "אחד המעשים הגדולים ביותר של עם מדוכא החי תחת המגף של ההיטלריזם… אם כי הוא זרז גם את חיסולם של יתר היישובים שעדיין היו קיימים". שמואל רוזנצווייג וחבריו לשומר הצעיר בזגלמביה דגלו במרד, וסירוב לו נחשב בעיניהם בגידה. בעדות מאוחרת תהה: "אולי זה לא היה צודק שאנחנו גינינו את אלה שלא היה להם האומץ להתגונן? מאוחר יותר חשבתי שכנראה לא הייתה לנו זכות לדרוש מכולם שיגנו על עצמם, שיתנגדו". אחרי חיסול הגטאות, אמר, "נתגלה לנו כי שגינו לפני כן בתקופת 'ההתגוננות' והזלזול בהצלה. לא עשינו מספיק והחמצנו הזדמנויות רבות של הצלה בתקופת קיומו של הגטו".

כחצי שנה אחרי מרד גטו ורשה דווח לארץ: "רבים מאלה שאפשר היה להצילם… סרבו לעשות זאת כי גמרו בנפשם לעמוד עד תום. במוות כזה עם נשק ביד מיצו החברים את המהות הפנימית של הפסוק 'עד תום'". אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, ממפקדי מרד גטו ורשה, שינו את דעתם אחרי המרד: "זה לא היה שווה את הקורבנות, את המוות הטראגי". בעקבות מרד גטו ורשה סברו מאיר יערי ויצחק טבנקין, שיש לוותר על הגנה ולנצל כל דרך הצלה: "איננו לוחמים בוורשה את מלחמת מצדה, לא נמות כי נחיה!".

"מפולין אין לנו כל ידיעה"

מתברר אפוא שהמתח בין "הצלה" ל"הגנה" ליווה את תנועות הנוער הציוניות בפולין. מעטים הזדהו עם המרד כמענה בלעדי, אחרים העדיפו הצלה. אין בכך לסתור את העובדה שחברי התנועות יזמו והובילו את המרד. על רקע זה ננסה לבחון, מה גרם לחברי השומר הדתי ובני עקיבא להעדיף "הצלה" על "הגנה"? נראה שסיבות שונות, מעשיות ורעיוניות, גרמו לכך. נמנה כאן כמה מהם:

הופעה ארית. המחתרת הלוחמת פעלה גם בתוך הציבור הפולני, אך רוב בני הנוער הדתי היו זרים לסביבה הפולנית, לא שלטו בשפה, והמראה שלהם היה שונה.

בשליחות התנועה והאומה. מורדי הגטאות הצליחו לשמור על קשר עם העורף התנועתי, וראו עצמם שליחי התנועה והאומה, שליחות שהעניקה משמעות לבחירתם ועוצמה לעמדתם. לעומתם, חברי השומר הדתי היו מנותקי קשר עם התנועה בארץ, והמידע שזרם היה מזערי. לשכות הקשר בז'נבה ובקושטא קיימו קשרים עם חברי תנועות הנוער בפולין הכבושה. לא הייתה בהן נציגות ציונית־דתית, וכל הדרישות בעניין זה נדחו.

"מפולין אין לנו כל ידיעה… הלב מתפלץ", דיווח מרומניה השליח הציוני־דתי היחיד במזרח אירופה בימי המלחמה. המזרחי דאגה בעיקר לרבנים ולתלמידי הישיבות באזורי הכיבוש. היא הייתה שרויה בחולשה, ומוסדותיה התחבטו בין מרכזיות המפעל הציוני בארץ ובין סיוע לחברים באירופה. נתק זה הכביד מאוד, וסביר שהחליש את המוטיבציה של הנוער הדתי למרוד.

הנהגה תנועתית. "כנסת השומר הדתי" בפולין, שמנתה בשנת 1937 כ־15 אלף חברים, הונהגה בשנים שקדמו לשואה על ידי ארבעה־חמישה חברים, שרק אחד מהם עבד בתנועה במשרה מלאה. תקציבה היה זעום, ורק שלושה שליחים מהארץ הגיעו לתקופות קצרות בתריסר שנות פעילותה (בני עקיבא בגליציה המזרחית הייתה במצב קשה יותר). זאת לעומת עשרות חברי הנהגה ושליחים שפעלו בכל זמן בשאר התנועות.

עם פרוץ המלחמה התארגנו בוורשה הנהגות תנועות הנוער, והן שיזמו, עודדו והובילו את המרד. חברי השומר הדתי נותרו ללא הנהגה, לאחר ששלושה מחברי ההנהגה נמלטו לליטא ולבריה"מ. הפעילות התנועתית התנהלה בכל עיר או אגד ערים בנפרד. צביה לובטקין ציינה שקבוצות המורדים בגטו ורשה היו מאורגנות על בסיס תנועתי. אנשי הציונות הדתית "לא היו כוח מאורגן … התנועה נעלמה מן האופק". לובטקין דייקה, אכן הציונות הדתית לא פעלה כתנועה מאורגנת במרד. החברים המעטים שנטלו בו חלק, פעלו כנראה ללא מסגרת תנועתית תומכת.

הפרט מול הכלל. תנועות הנוער החלוציות הדגישו את הקבוצה, את הכלל. "התבטלות של הפרט בפני הכלל… החובה התנועתית קודמת לאינדיבידואלי, לנטיות הפרט", כתב ישראל גוטמן, ממורדי גטו ורשה ומגדולי חוקרי השואה. בחורף 1940־1941 כתב יצחק (אנטק) צוקרמן: "עלינו לחשוב לא כיצד כל אחד מאיתנו יציל את עצמו, זה פחות חשוב, כי אם איך נסתדר כתנועה, איך להציל את התנועה". לעומת זאת, בכנסת השומר הדתי ובבני עקיבא הדגישו את הפרט, את היחיד שבונה את הכלל. בוועידה הראשונה של השומר הדתי בפולין, בשנת 1931, נקבע עיקרון: "דרכנו היא ראשית כל דרך היחיד אל הרבים, מן הפרט אל הכלל".

משה קרונה, ראש השומר הדתי בפולין, קבע: "במרכזה של השקפת עולמנו עומדת הדאגה הרצינית ליחיד־לפרט, לעִדונו ולהתעלותו המוסרית התמידית, בהיותו משמש יסוד וגרעין שסביבו ובזכותו החֶבְרה כולה מתלכדת". עם זאת, הוסיף, אין לתאר התקדמות אישית של חניך שלא במסגרת הקבוצה, יחד עם חברי הקבוצה. כמוהו סבר שלום טרללר (קרניאל), שהחליף אותו בהנהגת השומר הדתי, והכריז בוועידת התנועה ב־1937: "עלינו לשים דגש חזק על חִנוך הפרט … כל חניך הוא עולם בשביל עצמו". הכלל לא הוזנח ואף לא התנועה, אבל הם לא ביטלו את הפרט. האיזון נשמר בקפדנות.

שלוש שורות בהיסטוריה

המשפחה התנועתית מול המשפחה הביולוגית. הדבקות במשפחה התנועתית גברה בתנועות הנוער על הזיקה למשפחה הביולוגית. "אמרו לנו: 'צריך לעזוב את המשפחות ולהתרכז ולהישאר ביחד'". ואילו בקרב הנוער הדתי, הנאמנות למשפחה הביולוגית הרחבה נותרה יציבה ועמוקה. היא באה לביטוי בליווי, בתמיכה, במאמצים להצלת המשפחה ובהכרעה של רבים שלא לנטוש את משפחתם ולהימלט (על כך בידינו כמה עדויות).

מובן שגם בעולמם של המורדים תפסה המשפחה מקום, כפי שהעידו לוחמים ששרדו. אנטק צוקרמן העיד: "ראינו רק עניין אחד, רק מטרה אחת: מאבק בגרמנים… פה בארץ, יצאתי באחד מימי האביב לטייל ולידי בני בכורי הפעוט – עלתה פתאום מחשבת סרק במוחי: הגטו, האקציה – אני ופעוטי לידי, מה הייתי עושה?!"

לאחר האקציה בגטו קרקוב כתבה גוסטה (יוסטינה) דוידזון־דרנגר, מראשי החלוץ הלוחם: "הותרו הכבלים… הרגשת חופש צמחה על משואות חיי המשפחה". אסתר מנהיים, מקורבת לחלוץ הלוחם, העידה שבמחתרת השתתפו "אלה שכבר לא היו להם משפחות, שלא היה להם את מי להפסיד. אלה שהיו להם משפחות והם ידעו שהם מסכנים את בני משפחתם, חשבו פעמיים אם מותר להם להצטרף למחתרת".

אליעזר אונגר, בנו של האדמו"ר מטרנוב ואחד משני מייסדי השומר הדתי, חווה את אימי השואה, איבד את משפחתו, שרד ועלה ארצה בינואר 1944. באותו יום נשא דברים בוועידת הקיבוץ המאוחד בגבעת־ברנר. הוא התמודד שם גם עם השאלה מדוע לא מרדנו, ותלה זאת במשפחה: "'ישראל ערבים זה בזה', אֵם לא חפצה להינקם כי הילדים נשארו עוד בחיים… הילדים לא רצו להינקם כאשר נשארה בחיים האֵם".

קידוש השם – קדושת החיים. תנועות הנוער זיהו ראשונות שהנאצים חתרו להשמדת העם היהודי. "רעיון המרד היה מצד אחד ביטוי לייאוש ולהשלמה עם המוות, ומצד שני ביטוי נחוש… שיש דרך אחרת למות", טען ישראל גוטמן. לדעתו, "בית ישראל למשפחותיו לא היה מסוגל לקבל דרך שלא הותירה ניצוץ של תקווה". מנגד, בני הנוער הדתי סירבו לפסימיות ולייאוש: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". ההתארגנות למרד גררה גם טרור פנימי ושפך דם יהודי. מרד הגטאות, שאחריתו הייתה ברורה, נעשה במידה מרובה למען אידיאה מופשטת, למען "שלוש שורות בהיסטוריה". ספק אם למען ערך זה נכון למסור את נפשם של רבים, במיוחד בעת שהם לא תמכו במרד. המענה העליון להשמדה היה הצלה, הישרדות, מתוך תפיסה של קדושת החיים. נראה ששיקולים אלה הרתיעו בני נוער דתי והרחיקו אותם מהמרד הלוחם.

הרב יצחק ניסנבוים, נשיא המזרחי בפולין שהיה מקורב מאוד לנוער הדתי, ראה בקדושת החיים צו עליון. בראשית ימי גטו ורשה נשמעה קריאתו: "זוהי שעה של קידוש השם בחיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה והיהודי הקריב את גופו על קידוש השם. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור על חייו". בקיץ 1941 המליץ הרב לבתי ספר בגטו להעלות את המחזה "מסדה" (מצדה), סמל המרד ברומאים. "תסתכנו בזה. לפחות תראו שמאז ומעולם ידעו היהודים להילחם. המחזה הזה יביא עוז רוח מוסרי. הוא יראה לכל הפחות שהעם חייב לעמוד איתן".

עם החמרת המצב בקיץ 1942, שינה כנראה הרב הישיש את עמדתו ותמך במרד. "דורנו לא חונך למלחמה. הפחד מתיש את כוחנו… איני יכול לעשות מה שצעירים וגברתנים יכולים לעשות – לא ללכת… זוהי התחלה למרד". ספק אם שינוי עמדה זו הגיע לידיעתם של רבים מחניכיו בתנועת הנוער הדתית, שהיו פזורים בקהילות פולין.

מלחמת ההבלגה

הרב משה צבי נריה, דמות מוכרת גם לנוער הדתי בפולין, הסתייג מהמרד ועם זאת הביע הערכה למורדים. את דבריו פרסם עשרה חודשים אחרי המרד:

נימוק אחד יסודי מנע את קדושינו מבוא בדמים: לא לגרות את יצרי הרוצחים ולא לגרום לקורבנות נוספים. הבלגתם הנפלאה של דורותינו על סף המוות עולה בהרבה על גבורת 'תמות נפשי עם פלשתים'. האחרונה היא גבורה, הראשונה – גבורה שבגבורה… אין כל ספק שאצל אחינו הקדושים בפולין פעל בעיקר הנימוק היסודי הזה. כל זמן שהיה קיים סדק תקווה אסרו על עצמם בתכלית האיסור לתת עילה כל שהיא להריגת יהודים. נוח היה להם ליהרג ובלבד שלא לגרום לרצח אחיהם… משנתברר כי המתים לא יצילו את החיים, פרצה המלחמה, באומץ, בגאון, בקוממיות, כמתאים לעם של קידוש השם. מלחמת ההבלגה שקדמה למלחמת התנופה… דווקא היא ראויה להערכה עמוקה שכן נתגלו בה כוחות החיים הגנוזים באומה ונחשף רצון קיומה בעומק רוממותו.

וכה כתב נשיא המזרחי העולמי, הרב מאיר בר־אילן (ברלין), בינואר 1948:

תנועת המרי היהודית באירופה הביאה מאות ואלפים קורבנות מטובי בני עמנו והיה אצור בה אוצר שלא מן המצוי של גבורה וקידוש השם. אבל מה נתנה מלחמת מרד זו לעמנו?… לא היו אלה אלא דפים רבי דמים ונשגבים בספר תולדותינו. העםהשואה לא ייוושע אלא במרי על הרי חברון, צפת וטבריה ובחוצות ירושלים. קורבנות הגלות אין דמם מוסיף אלא לשד לאדמת ניכר. ואילו בארץ ישראל נופלים קורבנות בערינו ובכפרינו, ובדמם נבנה והולך עתידה של המדינה היהודית.

ברוב הקהילות, הרבנים, היודנראט ורבים מהציבור הבוגר התנגדו למרד. הרב יעקב אביגדור, רב קהילת דרוהוביץ' (שאחיו, הרב דוד אביגדור, היה חבר פעיל בהנהגת השומר הדתי), כתב: "הכל ידעו וחשו בסכנה הצפויה לכל ישראל מאיזה סימן של מרד והתקוממות… השקענו את ראשנו ורובנו להראות שאין אנחנו מורדים ומתקוממים… אם היו היהודים מורדים ומתקוממים, היו נהרגים ונשחטים ולא היה נשאר אף אחד". "הלב היה סוער ושותת דם… ואנחנו ישבנו דומם תחתנו… היש גבורה כגבורתנו?". הרב יהושע משה אהרונסון, רב קהילת סאניק, הסביר: "מדוע לא עמדנו על נפשותינו לנקום במלאכי המוות… מפני הרגש החרדי הטמון בלבנו למאוס במאבד את עצמו [לדעת]".

נראה לי שדברי הרבנים הללו, שפורסמו אחרי המרד, מבטאים את הרוח שעליה חונכו רבים מבני הנוער הדתי בפולין.

The post בניגוד לחבריהם, רק מעטים מבני הנוער הדתי נטלו חלק במעשי המרד בגטאות appeared first on מקור ראשון.