מבריחי הנאצים

"נתיב העכברושים" התפרסם בעקבות הרומן הדוקומנטרי למחצה "תיק אודסה", של הסופר והעיתונאי פרדריק פורסיית, שפורסם ב־1972, הפך לרב מכר בינלאומי ענק ואף הוסרט שנתיים לאחר מכן. חוקרים רבים ניסו להסביר את מקור השם "אודסה" שמככב בספר. לפי גרסה אחת, "אודסה" ((ODESSA היא מילת קוד, אמריקאית או גרמנית, שנוצרה מראשי התיבות של התרגום לאנגלית למונח הגרמני "הארגון הסודי של חיילי האס־אס לשעבר". לפי מחקר אחר, המונח "אודסה" מופיע לראשונה במסמכים של בעלות הברית מ־1946, הכוללים דיווח של הריגול הנגדי האמריקאי (CIC), שגילה כי אנשי אס־אס לשעבר שהוחזקו על ידי האמריקאים במה ששימש בעבר כמחנה ריכוז, משתמשים במילת קוד זו כדי לתאר מגעים חשאיים שלהם עם נציגי הצלב האדום כדי לקבל סיוע. ויש גם חוקרים ששוללים את עצם קיומו של המושג "אודסה" בהקשרים אלה. כך או כך, עובדה אחת אינה מוטלת בספק: כבר לפני סיום המלחמה הוכן מערך של נתיבי בריחה חשאיים מאירופה בעבור בכירי הנאצים, מפחד המשפט והעונש. במהלך השנים נערכו מחקרים רבים שהתחקו אחר התופעה והשותפים לה.

בין השאר גילו מחקרים כי כבר ב־1944 החלה התארגנות בינלאומית לחילוץ והברחה של נאצים בכירים. בהכנות היו מעורבים חואן פרון מטעם הממשל הארגנטיני, השלטונות השווייצריים והוותיקן, ולשכה סודית הוקמה בעיר ברן בשוויץ. ידוע על כ־300 נאצים בכירים ביותר שמצאו את דרכם לארגנטינה בסיועו של פרון, לאחר שנבחר ב־1946 לנשיא ארגנטינה. במקביל, הכינה משטרת הביטחון של היינריך הימלר נתיב בריחה סודי דרך מדריד. אין גם עוררין על המעורבות של הוותיקן, או לפחות של בכירים במנגנון שלו או של כמרים מסוימים בארצות אירופה, בסיוע לנאצים הנמלטים.

לדעת מרבית החוקרים, לא היה נתיב אחד להימלטות בשם "אודסה", אלא היה "עכביש" רב־זרועות של נתיבי בריחה, שנקראו בשמות צופן שונים. אחד מהם, שנוהל בידי מפקד הקומנדו של היטלר, אוטו סקורצני, אכן נקרא "עכביש". גם השם "נתיב העכברושים" היה כנראה בשימוש. קצין בשירות החשאי האמריקני העיד כי הבורחים הסתייעו בנהגים גרמנים, שעבדו כאזרחים בשירות הממשל האמריקני בגרמניה, ושימשו כנהגי משאיות להובלת הביטאון "כוכבים ופסים" שהופץ בין חיילי הצבא האמריקני באזורי הכיבוש בגרמניה ובאוסטריה. המשאיות נעו על האוטוסטרדה בין מינכן וזלצבורג, והנמלטים הנאצים נהנו מתחבורה נוחה בחסות צבא ארה"ב. נתיבי הבריחה היו מאורגנים היטב, עם תחנות מפגש קבועות לאורך הגבול הגרמני־אוסטרי. בנקודה ליד הגבול עם שווייץ מיקמו המארגנים "חברת יבוא־יצוא", שבחסותה הוברחו הנאצים לקהיר ולדמשק. נתיבי ההימלטות השתרעו מסקנדינביה בצפון עד איטליה וספרד בדרום, עם זרועות במזרח התיכון. בתמורה לסיוע הזרימו הנאצים לסייעניהם כמויות ענק של זהב, שנשדד על ידם במהלך המלחמה.

לפי עדותה של חנה ארנדט בספרה "אייכמן בירושלים", אייכמן יצר קשר עם נתיבי ההברחה ב־1950. הוא עבר מאוסטריה לאיטליה, שם סיפק לו כומר קתולי שהיה קשור לארגון דרכון מזויף ושלח אותו לבואנוס־איירס. באותה דרך נמלט גם הרופא מאושוויץ, יוזף מֶנגֶלה, לארגנטינה ומשם לפרגוואי ולברזיל. הבישוף הקתולי אָלוֹיס הודאל, איש הוותיקן, זוהה כבכיר הסייענים לפושעים נמלטים מאיטליה לדרום אמריקה, בעיקר לברזיל. בסך הכול קובעים החוקרים כי יותר מעשרת אלפים פושעים נאצים הגיעו לדרום אמריקה בנתיבי הבריחה המאורגנים הללו.

החולה האומלל

על הסוס הזה, שכבר נהיה תשוש מרוב רוכבים, החליט לעלות גם ההיסטוריון פיליפ סנדס. הוא עשה זאת בעקבות פגישה עם ניקלאס פרנק, בנו של הנס פרנק, שהיה מושל פולין מטעם הכיבוש הנאצי, הורשע במשפטי נירנברג בפשעים נגד האנושות והוצא להורג.

כפי שכבר צוין בספר "רחוב מזרח מערב", ניקלאס פרנק מסתייג פומבית מאביו ("אני נגד עונש מוות, פרט למקרה של אבי", הצהיר באוזני ההיסטוריון היהודי). בפגישתם הוא מציע לסנדס להיפגש גם עם הורסט וכטר, בנו של פושע המלחמה אוטו פון־וכטר, שהיה מושל העיר לבוב מטעם הנאצים, נעלם לאחר המלחמה וככל הנראה מת. בניגוד לניקלאס, הורסט וכטר לא זו בלבד שאינו מתכחש לאביו, אלא הוא רואה בו איש טוב שרצה לעזור לאנשים ו"התנגד מאוד לירי… בעיקר של בני ערובה". הוא אוחז בעמדה אוהדת זו גם לאחר שנחשף לעדויות ולצילומים שמצביעים על שיתוף הפעולה של אביו בביצוע פשעים חמורים נגד אוכלוסייה אזרחית פולנית ויהודית.

הפגישה הראשונה עם הורסט וכטר ידידותית: "הורסט קיבל את פני בהתלהבות…". בהמשך הוא נותן לסנדס גישה בלתי מוגבלת אל חילופי המכתבים בין אביו, הפושע מלבוב שהפך ל"גיבור" הספר, ובין אשתו שרלוטה, אמו של הורסט, וכן אל יומניה של האם. בעקבות זאת בוחר סנדס, בהחלטה מקצועית צפויה למדי אך לא מוצלחת, לבסס את ספרו באופן כמעט בלעדי על מקור כפול אינטרסנטי וחד־צדדי זה. וכך הופך למעשה הספר לשופר משוכלל לסיפורם של השניים – המסופר דרך הפריזמה של עדותם האינטימית. עדות מצונזרת כמובן, מחשש שהמכתבים ייקראו על ידי הצנזור הצבאי, והשקרית, מכיוון שהשניים כתבו רק על מה שהיה נוח להם לכתוב.

אבל גרוע עוד יותר: כדי לספק מתח ועניין אנושי לכתיבה, פותח סנדס את ספרו בפרק שמתרחש ב"רומא, 13 ביולי 1949". מסופר שם על חולה אנוש ששוכב בבית החולים הכנסייתי סנטו ספיריטו, ברומא שלאחר המלחמה. החולה רשום בשם אלפרדו ריינהרדט, אך שמו האמיתי הוא אוטו וכטר. השימוש בשם בדוי נועד להסתיר את זהותו האמיתית מפני הרשויות, מכיוון שהוא "נאצי בכיר… מבוקש באשמת רצח המונים". הפרק כולו רווי חמלה על האיש המסכן השוכב על ערש דווי, שמנותק ממשפחתו ומטופל בידי הנזירות, ויש לו רק שלושה מבקרים – כולם אנשים זרים: "בישוף שהיה מקורב לאפיפיור פיוס ה־12" (זה הבישוף הודאל, שהוזכר קודם), רופא "שעבד בשגרירות הגרמנית ברומא במהלך המלחמה", וגברת ממוצא גרמני־פרוסי "שהייתה נשואה למלומד איטלקי". האישה מביאה לחולה האומלל פירות או סוכר, לפי עצת הרופא, והביקורים מכמירים לב: "אם (שרלוטה) לא יכולה לבוא, לא נורא… אנחנו מאוחדים וקרובים כל כך", הוא אומר למבקרת.

"הוא בער בתוכו, אך לא חש כאב. הוא נראה רגוע…", ואז הוא מת. הגברת הפרוסית מדווחת על הביקורים לשרלוטה, וגם על מותו, בלי לציין את שמו האמיתי של החולה. זהו פרק של הסתרה ותרמית, שכולו רחמים וחום אנושי. הפרק מסתיים כך: "ביקרתי אצל הורסט… הוא שאל אותי אם ארצה לראות את המכתב המקורי של הגברת הפרוסית. כן. הוא נכנס לחדרו, ניגש לארונית עץ שניצבה… קרוב לתצלום של אביו במדי ס"ס… הוא הביא את המכתב והחל לקרוא בקול רם…". הסצנה הזו התרחשה ב־2012, בביתו של הורסט הבן, שגם הוא כבר הזדקן בינתיים, בארמון מט לנפול. הורסט בכה. קולו רעד כשאמר "זה לא נכון. – מה? – שאבי מת ממחלה. – ומה האמת?". על כך, ובייחוד על גרסת הבן, נשמע בהמשך הספר.

סבי היה רוצח המונים

לאורך כ־400 עמודי הספר ממסך אותנו סנדס כמעט לחלוטין מנוראות השואה ומהשותפות של אוטו וכטר לזוועות. לאמיתו של דבר לא ייתכן אחרת, כשרוב הספר מוקדש להיסטוריה של ילדות והתבגרות, למכתבים בין שרלוטה לבעלה וליומן שכתבה. רק לקראת הסוף – כאשר סנדס עוסק בהפקת הסרט התיעודי שלו על אירועי השואה, ומעמת את הורסט וכטר עם צילומים אותנטיים של אביו הנוכח בהוצאות להורג וכיוצא באלה – המציאות האיומה של העבר וחלקו של אוטו וכטר בה צפים ועולים.

וגם אז, הורסט וכטר, הבן, מנסה לרכך ולחפות על פשעי אביו. אפילו הצילומים שהראו את נוכחותו של אוטו וכטר בעת טבח האזרחים בני הערובה בבוכנייה שליד לבוב, "לא היו בגדר ראיה נגד אביו". רק בתו מגדלנה, אישה צעירה מדור אחר, מודה במכתב לסנדס כי "הגעתי למסקנה שסבי וסבתי (אוטו וכטר ושרלוטה) היו מודעים מאוד למה שהם עשו, ואיכשהו מעולם לא התחרטו על כך… המורשת המשפחתית הזאת היא משא… אני יודעת שאני עצמי לא אשמה… אך בניגוד ליתר בני המשפחה שלי – אני עדיין מרגישה את אשמת המשפחה". בהזדמנות אחרת היא אומרת בפשטות ובגלוי שהיא יודעת כי "סבי היה רוצח המונים".

לא ברור לי מדוע הספר הזה נכתב, ועוד פחות מכך – מדוע נמצאה הוצאת ספרים בישראל שטרחה לתרגם ולשווק אותו. נוכח העובדה שפיליפ סנדס הוא יהודי ושהוא מודע עד כאב לשואה ולהשמדת בני משפחתו, יהיה זה טיפשי להגדיר את ספרו כדוגמה להכחשת השואה או לריכוך של ההיסטוריה. אולי הוא מחפש בעשיית הספר והסרט בעקבותיו מקור לנחמה בדמות התנצלות או הבעת צער מצידם של בני הדור החדש בגרמניה. אבל זוהי מוטיבציה קלושה לכל המאמצים והכספים שהשקיע בפרויקט הזה. מבחינתי, בכל אופן, עדיף להתעלם מן הספר, לא לקנות או לקרוא אותו, מכיוון שהוצאתו לאור בעברית במדינת ישראל מראה עד כמה קל לטשטש את הזיכרון ולרכך את היחס אל נוראות העבר עוד בימינו, כאשר ניצולי שואה עדיין חיים בינינו ויש עוד עניין ער וידע ממקור ראשון בנושא.

***

עטיפת הספר השני שאסקור כאן, "העמק הירוק האחרון", מעוטרת נוף של עצים ירוקי עד, הרים לוטי ערפל ומעליהם שמי שקיעה כתומים־ורודים. אידיליה של משאת נפש ושל סוף המסע ומנוחה. אבל הטקסט על גב הספר מספר סיפור שונה לגמרי: הוא פותח במילים "מרס 1944", מילים שמזכירות את הימים האפלים, שנה וחודשיים לפני סיום מלחמת העולם השנייה. הרג ורצח, חורבן, תמרות אש ועשן וריח של מוות על פני יבשת שלמה. אך למרבה ההפתעה, המשך הטקסט מסיט אותנו לכיוון אחר לגמרי: לא סיפור תלאות של מי שהמלחמה עתידה להרוס ולהשמיד אותם, אלא בדיוק להפך.

"אחרי פלישת סטלין לאוקראינה, אמיל ואדלין מרטל ניצבים בפני הכרעה הרת גורל עבור משפחתם הצעירה… האם ימתינו ויסתכנו בגירוש לסיביר, או שיצאו למסע מפרך לכיוון גרמניה?… העמק הירוק האחרון מגולל את סיפור התעוזה, ההישרדות והניצחון של משפחה אחת כנגד כל הסיכויים, ומאיר את כוחן של אהבה, אמונה והקרבה". ליבו של הקורא נשבה בקסמן של המילים. אולי נזכה הפעם לסיפור משפחתי מחמם לב, סיפור עם אהבה ואומץ וסוף טוב בתוך כל האימה? ואכן, כפי שמסכם המחבר ב"אחרית דבר" לספר, זהו סיפור אשר יש בו השראה והכרת תודה, "סיפור אמריקני, סיפור מהגרים, סיפור רוחני ואוניברסלי. מי ייתן וכולנו נעז… לחוות חסד כזה ולחיות חיים מופלאים כאלה".

כל זה יפה ומושך את הלב, אלמלא משפט שנראה תמים וכמעט חמק מעינינו: המשפחה הנמלטת על נפשה יוצאת ל"מסע מפרך… עם הקצינים הנאצים שהתחייבו להגן על גרמנים 'טהורי דם' כמותם". בני המשפחה הם "טהורי דם", עומדים בקריטריון של תורת הגזע הנאצית. כיצד הגיע המושג הזה לספר, ומי היא "משפחת הפליטים הצעירה" הזאת? עם מי אמור הקורא לבלות את זמנו ולמי יעניק את רגשותיו ואת האמפתיה שלו?

הנושא שעומד במרכז הספר הוא גירושם ההמוני, או בריחתם המבוהלת, של מאות אלפי "גרמנים אתניים", "טהורי הדם והגזע הארי", מדרום רוסיה, אוקראינה ומזרח אירופה אל המערב, מפחד נקמת המקומיים ונחת זרועם של הכוחות הסובייטיים המתקרבים. אדלין ואמיל מרטל ומשפחותיהם, שעומדים במרכז הסיפור, משתייכים לקהילת הגרמנים האתניים באוקראינה.

מעריצי היטלר בארץ ישראל

קהילות אלה, יותר ממיליון בני אדם, חיו במשך תקופות ארוכות כפזורה בין העמים הסלאביים: בפולין, בצ'כוסלובקיה, באוקראינה וברוסיה. כנוצרים־לותרניים אדוקים הם הגיעו אפילו לפלשתינה־א"י – לשרונה, וילהלמה ועוד. בכל המקומות הללו הם שמרו על מורשתם השורשית ולא נטמעו בסביבתם. הם הקימו לעצמם כפרים ועיירות שבלטו בסגנונם הגרמני, עם גגות רעפים אדומים חדי־זווית ושבילים מרוצפים, כנסיות בנויות בסגנון המסורתי, ובתי ספר שבהם הורישו לצאצאיהם את השפה, התרבות והדת הלותראנית, ועימן את האנטישמיות, שכבר לותר היה נגוע בה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 33-1024x640-1-750x469.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בכל מקום היו למופת של חריצות והצלחה למקומיים – לאיכרים האוקראינים ולבעלי האחוזות הפולנים והרוסים, ומאוחר יותר גם לחלוצים העבריים בארץ ישראל, שלמדו מן הידע החקלאי ומשיטות העבודה המתקדמות שלהם. המשקים החקלאיים שלהם היו היפים והמטופחים ביותר, עם הפרות הבריאות והמניבות ביותר והלולים הנקיים ביותר. היבולים שלהם עוררו את קנאת הסביבה והיו אמת מידה לתפוקה חקלאית, שגם החלוצים שלנו בשנות העשרים והשלושים שאפו אליה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם התגברות הלאומנות הגרמנית, זכו הגרמנים האתניים לשם בעל צליל אידיאולוגי מפורש: "פולקסדויטשה" (Volksdeutsche) – גרמנים השייכים ל"פולק", לעם הגרמאני המיתולוגי. כאשר החלה התנועה הנאצית להתעצם, התעוררה בליבם במקומות פזורותיהם הנאמנות הישנה. הם התאמנו בלחימה והתכוננו לבוא הגרמנים, ושלחו את הצעירים שלהם "הביתה", להצטרף לתנועה הנאצית ולהתגייס לצבא הגרמני.

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, הצבא הגרמני שעט על פני אירופה, וצעירי ה"פולקסדויטשה" התגייסו לאס־אס ולאיינזצגרופן – היחידות המבצעיות, חוד החנית של הכיבוש הקרקעי וחיסול היהודים. זו הייתה גם שעתם היפה של המבוגרים: מי שלא היה כשיר להילחם, סייע בהשמדת היהודים. הם לכדו יהודים ורצחו אותם, או גילו את מקומות המסתור שלהם ומסרו אותם לידי האס־אס. הם גם הלשינו על גויים שהסתירו יהודים או סייעו להם, והסגירו פרטיזנים ולוחמי מחתרת. בנאמנות ובהתמדה הם עשו הכול למען המולדת והפיהרר.

ל"פולקסדויטשה" היו חשבונות ישנים קשים עם הסובייטים. כשלנין וסטלין רדפו את ה"קולאקים" (האיכרים האמידים) וכפו על האיכרים המקומיים הקטנים להצטרף למשקים השיתופיים, ה"קולחוזים" – האיכרים הגרמנים החרוצים והמצליחים גורשו בהמוניהם לסיביר. בתקופת הטרור הסטליניסטי הגדול הם נחשדו בחוסר נאמנות למדינה הסובייטית ושוב נשלחו באלפיהם לסיביר. בין הנשלחים לסיביר היו גם סבה של אדלין ואביו של אמיל מרטל.

לדמיין את היהודים כחיות

ואז הגיע חודש מרס 1944. הגרמנים החלו בנסיגה והרוסים התקדמו מערבה. עם תנועת הצבאות הגיעה גם שעת הנקם של המשוחררים ושל הרוסים המשחררים בנאצים ובפולקסדויטשה. משפחת מרטל, ועמם הסבתות והסבים, הדודות ויתר בנות המשפחה, שחיו זה דורות רבים, הם ואבותיהם, באוקראינה, עמדו לפני דילמה מעשית ומוסרית: "אנחנו יכולים להישאר ולחכות ש'הדוב' (הרוסי) יהרוג אותנו או יאנוס אותָך ויהרוג אותי או יכלא את כולנו בסיביר. או שאנחנו יכולים לברוח עם 'הזאבים' (הנאצים הנסוגים) שיגנו עלינו, עד שנצליח לברוח מערבה…". הם מתעבים את הנאצים, אך בוחרים לברוח יחד איתם, משום שסיכוייהם להישאר בחיים גדולים יותר בחסות האס־אס.

אבל דרך הבריחה רצופה מכשולים, מעקשים ואסונות. אף שהם חוברים ליחידות האס־אס בבריחה מערבה, הסופר עושה מאמצים ניכרים לבדל את גיבורי ספרו מההמון הנאצי הנפשע. האם הפרטים שהוא מביא על אודותיהם, ושמבוססים (לפחות בחלקם) על העדויות שלהם, נאמנים לאמת או שהם סיפורים בדיוניים? אין לדעת. בהקדמה לספר מצהיר הסופר כי "מה שאתם עומדים לקרוא אינו נאמן למקור לחלוטין, אלא רומן היסטורי שמבוסס על סיפור יוצא דופן ממלחמת העולם השנייה ומהתקופה שלאחריה".

כך למשל, הוא מציג את הסצנה הבאה: בני משפחת מרטל נחים ימים אחדים מהמסע, בעיירה פולנית נטושה למחצה. במפתיע, אדלין פוגשת בעיירה את אסתר – יהודייה שאדלין עזרה לה להשיג מסמכי זהות מזויפים ולהינצל. הסצנה הארוכה הקודמת, שבה אדלין התעקשה לסכן את עצמה ולעזור לאסתר – לא נשמעת אמינה ביותר, וכך גם המפגש המאוחר שבו אסתר נותנת למשפחת מרטל חבילות של שטרות כסף, כדי שיוכלו להתקיים.

בסצנה אחרת מנסה הסופר לבדל את בני משפחת מרטל מן הרוצחים, אבל ההתרחשות עצמה נושאת אופי אמביוולנטי. במהלך שהותם בעיירה הפולנית, אמיל מגויס בעל כורחו על ידי סמל אס־אס גרמני להשתתף ברצח יהודים. הסמל, שמבחין עד כמה אמיל נרתע מהתפקיד שהוטל עליו, בוחר דווקא בו כדי לירות באיש יהודי צעיר ובשתי בנותיו הקטנות. אמיל מנסה לסרב, והסמל מאיים עליו שיוצא להורג על סירוב פקודה ושמשפחתו תישלח למחנות. אמיל – בלחץ הסחטנות הפסיכולוגית והתשישות הגופנית שלו – שוקע לתוך מעין חצי הזיה, שבה הוא משכנע את עצמו לדמיין את היהודים כ"לא בני אדם", כחיות. ואם הם חיות, אפשר להרוג אותם. הוא מסכים לירות.

אמיל ניצל ברגע האחרון מן התפקיד האיום, כי מישהו מהקצינים מודיע שלפי פקודה של גבלס רק מתנדבים ישתתפו ברצח בירייה של יהודים. הצעיר היהודי ובנותיו אכן מוצאים להורג על ידי מתנדב לכך, אבל הטראומה הזאת מלווה את אמיל לכל חייו. פתרון הסצנה נראה מלאכותי, וקשה להאמין שהדבר קרה באמת.

גיס חמישי מרושע

ספרו של סאליבן אינו רק סיפור של מוות, אימה וזוועות המלחמה. הוא מתאר גם יחסי משפחה ומתפנה לעיתים לתיאורי טבע מרשימים. אחד הקטעים היפים מציג את מאבקה של המשפחה עם סופת שלג אימתנית שנקלעו לתוכה במנוסתם. אדלין והילדים מצונפים תחת חופת הברזנט של העגלה הרתומה לשני סוסים, שנטתה על שני גלגליה ואז נפלה חזרה. אמיל עוצר את הסוסים: "אם נמשיך ככה, נמות". הוא מעמיד את העגלה, מרגיע את הסוסים והם ממתינים עד שהסופה תשכך. כשהיום מתבהר והראות חוזרת, הם מגלים שנקלעו ללב הקרב, לתווך שבין התותחים הגרמניים והרוסיים היורקים פגזים אלה על אלה.

הספר מסתיים, כצפוי, ב"הפי אנד" בארץ המובטחת – אמריקה. מתברר שהוא הפך לרב־מכר בכמה שפות, ולא ברור לי בזכות מה. ראשית, הכתיבה שטחית והדמויות פלקטיות וצפויות: הטובים – טובים ללא רבב ויותר מכך. רק דמותו של אמיל מורכבת קצת יותר. הרעים – שחורים משחור. גם האג'נדה האמריקאית בנאלית: מול אירופה הגיהינומית של המלחמה מוצג חלום גן העדן, בדמות המרחבים הפתוחים והירוקים והחירות באמריקה. זהו חלום שבשנות הארבעים, באמריקה שרק התאוששה מהמשבר הכלכלי של 1928, היה רחוק מלהתקיים, וגם הסיפור עצמו מתקשה לממש אותו. ההבטחה ל"הפי אנד" אמריקני זוהר מתגלה כחלולה.

אבל הבעיה העיקרית היא כמובן הבחירה בנושא ובגיבורי העלילה. הפולקסדויטשה היו מן הקבוצות האתניות המרושעות ביותר בהיסטוריה החברתית של מלחמת העולם השנייה, ותמיכתם בנאצים הייתה מהמוקדמות והקנאיות ביותר. גירושם מכל המקומות שבהם חיו – בארץ ישראל או במזרח אירופה – לא נבע רק מקנאה בהישגיהם הכלכליים ובבתיהם היפים, אלא היה ביטוי לתחושה אותנטית של עשיית צדק "בנאצים ובעוזריהם". לאחר ששימשו למעשה גיִס חמישי נאצי והטילו פחד על סביבתם, ולא רק על שכניהם היהודים, הם הרוויחו ביושר את גורלם המר.

המניפולציה הרגשית שהספר הזה עושה על הקוראים ועל האמת ההיסטורית, מדגימה כמה קל לסלף את האמת ולהציג קהילה שידיה מלאו דם, כקורבנות תמימים. צריך רק למצוא קוראים שאינם יודעים את העובדות ומוכנים להילכד במלכודת הספרותית הזאת. אבל מדוע הוצאת ספרים ישראלית צריכה לתת לכך יד?