כשעומר ונעמה עתידיה תקעו יתד ראשונה ונטו את אוהלם בבקעת הירדן, לפני 18 שנה, הייתה סביבם שממה. שנתיים חיו באוהל, בהתחלה בלי חשמל. "היה בזה המון קושי, אבל המון רומנטיקה", אומר עומר, בן 47. אולי יש נימה של געגוע בדבריו. היום נראית חוות עינות קדם כנווה מדבר יפהפה, והחיים כמו עולים על גדותיהם. 450 דונם של גידולים (מנגו, זיתים, תמרים), עדר כבשים (כאלף ראש), חוות נוער אחת ("החבר'ה הם הלב של המקום") ושבעה ילדים שנולדו להם פה – "נשמות פלא", בלשונה של נעמה, המלווה נשים וזוגות בתהליכי ריפוי.

• "פעם הגנבים היו משקיעים בכובעי גרב. היום הם עושים שלום למצלמה"


• 16 שנה אחרי הירי והחוק על שמו, שי דרומי עדיין מחכה למשילות בנגב


• "טרור הידיים העובדות": הדרך של קבלנים ערבים להשתלט על אדמות חקלאיות

עומר עתידיה, מהאבות המייסדים של החוות החקלאיות ביהודה ושומרון (הוא היה שותף להקמת חמישים חוות ביו"ש), יכול למלא כתבה בסיפורים על עימותים עם השכנים ב־5,000 הדונמים שהחווה שלו חולשת עליהם, אבל הוא מסרב לכוון לשם את השיחה. "לקחת נקודה בקצה, להגיד 'הגיעו מים עד נפש', 'זה שלנו' ו'אנחנו מחליטים', ו'במזרח התיכון, רק מי שחזק' – בסדר, אבל זה רדוד", הוא אומר לי על כוס תה ותמרים "הום־מייד" בבוסתן קטן. התהיות שלו – איך שומרים על אנושיות במלחמת קיום, איך חיים עם עין אחת פקוחה ובכל זאת מוצאים "צד של התרגעות וביטחון", ואיזה עם נהיה בלי תחושת הקורבן – מוצאות אצלי אוזן קשובה וסקרנית.

הוא גדל בעין־יהב. אביו היה חקלאי, ממייסדי המקום, "אדם מיוחד מאוד. הוא היה פעיל בקרן למשפחות שכולות, אדם שעבר הרבה מלחמות ומתו לו הרבה חברים ובחר לקחת את הכאב והפוסט־טראומה לאפיקים של נתינה". עתידיה מספר לי על אירוע מכונן: "פעם הוא בא לאסוף אותי לאזכרה בירושלים. אני נהגתי בטנדר שלו, וכשהתחלתי לטפס בכביש לכיוון רימונים הוא הורה לי לעצור. לא הבנתי למה עד שראיתי ערבי שעומד בצד הכביש עם שני דליי גבינה. אני בכלל לא הבחנתי בו. ראיתי שזה ערבי מבוגר, מבוגר יותר מאבא שלי.

"אבא שלי יצא מהאוטו ופתח לו את הדלת האחורית: 'תפאדל תיכנס'. לקח את הדליים של הגבינה, הניח על הטנדר, ואמר לי: 'סע'. אמרתי לו, 'מה אתה מעלה לי עכשיו ערבי לאוטו?'. והוא אמר לי: 'זה האוטו שלי, סע'. 'אבל אבא, אתה יודע שאני במאבק על השטח מולם'. והוא: 'בסדר, אבל מה זה קשור? הוא רוצה לעלות למעלה ואנחנו עכשיו עולים למעלה'. בפשטות כזאת".

"אבא שלי יצא מהאוטו ופתח לו את הדלת האחורית: 'תפאדל תיכנס'. לקח את הדליים של הגבינה, הניח על הטנדר, ואמר לי: 'סע'. אמרתי לו, 'מה אתה מעלה לי עכשיו ערבי לאוטו?'. והוא אמר לי: 'זה האוטו שלי, סע'"

שמפרידה את הרגע האנושי מהמלחמה הגדולה. סיפור יפה. ואתה מצליח ללכת בעקבותיו?

"צריך לברוא מקום שמצליח להיות גם וגם, ומצליח להכיל את הנפש הפצועה כביכול שלנו. בסוף יש מקום לכולם. כשהכרתי את היהדות במובן התורני שלה, צרם לי שאמרו לי שאנחנו טובים יותר מאחרים".

אתה לא מרגיש לפעמים עליונות על ערבים בסביבה?

"יכול להיות שבתא השטח שלי תהיה לי תחושת עליונות. הרגשה שאני צריך להראות את העוצמה והכוח שלי. לכן אני אוהב להיות באזורים אחרים עם ערבים, בארץ או מחוצה לה – כדי ללמוד לנטרל את זה, ולראות שזה בכלל עניין של תפקיד. כשגדלנו בעין־יהב אמרו לנו שאנחנו הכי טובים. הבנו שזה משחק, אבל ברגע שזה נכנס לתוך התורה שלנו, שאנחנו עם סגולה, זה כבר לא משחק. זה כבר בטוח התאים שלנו. לא בטוח שהדרך הטובה ביותר לחנך ילד היא בידיעה שהוא הכי טוב בעולם. אנחנו בסך הכול עצמנו, וכולנו רוצים שיהיה יותר טוב. לפעמים עיניים פשוטות, בלי אידיאולוגיה, מאפשרות לנו ראייה בהירה יותר".

השיחה נמשכת, ועתידיה משאיר אותה הרחק מהכאן והעכשיו. "אם את מזמינה יועץ עסקי, השאלה הראשונה שלו תהיה: איפה את רוצה להיות בעוד עשר שנים? זו השאלה שאנחנו צריכים לקום איתה בכל בוקר", הוא קובע. "מי אנחנו רוצים להיות פה? איזה עם אנחנו רוצים להיות? האם אנחנו רוצים בעוד חמישים שנה להיות באותו המצב? ואם התשובה היא לא, אז צריך להתחיל לשאול שאלות, ולהסכים לפרק אמונות ולהיות משהו אחר. אנחנו מזוהים עם הסיפור של עצמנו עד כדי כך שאנחנו לא מוכנים לשאול את עצמנו את השאלה הנוקבת – מי נהיה בלי זה?"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2022/12/76851-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מי נהיה כיהודים בלי הסיפור שתמיד רוצים להשמיד אותנו.

"איזו שאלה חשובה זו. בכל שנה בפסח ובחנוכה ובפורים אנחנו מחזיקים חזק בסיפור הזה, וזו מציאות שמגשימה את עצמה. מי נהיה בלי 'בכל דור ודור'? יש לנו זכות קיום כעם בלי תחושת הקורבן? הייתי רוצה להאמין שכן, אבל צריך לבנות את זה".

על הפרקטיקה אומר עתידיה שהיא "לא פחות חשובה, אבל אסור להישאב אליה. היא לא תכלית הכול. אנחנו שייכים מאוד לארץ הזאת, אנחנו חלק אינטגרלי ממנה, ואנחנו מוכנים להילחם עליה. אנחנו רוצים לחשוב שהיא שייכת לנו ואוהבת אותנו. וכמו שבכל משחק יש כללים, כשאת חיה עם אנשים ושכנים שגרים מסביב, יש דברים שלא עושים. יש דברים שלא נסכים שיקרו. למשל גנבות".

היו פה גנבות?

"מעט".

כי אתה מפחיד מספיק?

"כן", הוא משיב בחיוך מהוסס. "למדתי לזהות שבמציאות הרגילה אי אפשר להיות רך מדי. זה לא נכון וזה לא עובד. ועדיין, גם במלחמה יש דברים שאסור להגיע אליהם. פעם נתתי כאפה לאדם ליד הילד שלו, ואז עצרתי ושאלתי את עצמי: לאן הגעת, בן אדם? זאת האחריות שלנו – לא לראות רק מלחמה ושחור־לבן, אבל גם לא להיות במקום הזוי".

"למדתי לזהות שבמציאות הרגילה אי אפשר להיות רך מדי. זה לא נכון וזה לא עובד. ועדיין, גם במלחמה יש דברים שאסור להגיע אליהם. פעם נתתי כאפה לאדם ליד הילד שלו, ואז עצרתי ושאלתי את עצמי: לאן הגעת, בן אדם?"

הזוי כמו שהשמאל הפך להיות?

"'שמאל' ו'ימין' ו'דתי' ו'חילוני' לא מדברים אליי. אפשר לומר 'אני עומר המתנחל, החוואי, שחזק פה מול הערבים'. זה צד אחד שלי. אבל יש לי עוד צדדים. אני גם אוהב אדם באשר הוא אדם, וארגיש לא טוב אם אחוש עליונות על מישהו רק כי אני יהודי או ישראלי. אני חושב שיש הרבה מה ללמוד מהערבים בסביבה, כמו שלהם יש מה ללמוד מאיתנו. ברגע ששמאל מגדיר את עצמו כשמאל ורק בשמאל, הוא קצת תקוע. כשאנחנו מגדירים את עצמנו רק ימין וחושבים שאין לנו צורך בשמאל, זה לא בריא לנו. זה בסדר להיות מזוהה עם צד אחד, אבל בו בזמן לדעת שאנחנו מחזיקים בתפיסה חצויה. מערכות הבחירות האחרונות הובילו להקצנה, אבל חייבים להיות חיבורים.

"לגבי הקשר עם הערבים במרחב, אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא סתם תקועים איתם פה. וואלק, בואו נתבגר. יש פה עניין. יש לנו הרבה מה ללמוד מהם ולהם יש מה ללמוד מאיתנו. הגענו לפה מכל מיני מדינות, כי היה לנו ציווי א־לוהי. חזרנו לארץ המובטחת. אבל אנחנו לא בדיוק מבינים מי היא, לא יודעים לגעת בה. כמו אישה שהגבר שב אליה. הוא הלך עם כל מיני נשים אחרות ועבר כל מיני סיבובים וזה לא היה זה, והוא יודע שאי שם יש לו אישה שהיא שלו והם באמת שייכים זה לזה, וכשהוא חוזר הוא לא יודע איך לגעת בה, לאהוב אותה, הוא רק יודע שהיא שלו. אנחנו וגם הערבים רבים על אותה האישה, ולא עושים את זה בדרך מכבדת".

אם אני ממשיכה בקו הזה – וואלה, היה פה גבר ששמר עליה בכל השנים האלו.

"אבל איך הוא שמר עליה? תסתכלי איך הערבים מתייחסים לנשים שלהם – אפשר ללמוד מזה איך הם מתייחסים לאדמה. זה לא היה קשר של אהבה, תשוקה, הערצה. זה היה קשר של בעלות. 'ביום ההוא… תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי'. באיזשהו מקום, הפתרון הוא שהאישה צריכה להחליט. היא צריכה להגיד: תפסיקו לריב עליי כמו מפגרים. מי אמר שאני בכלל רוצה אתכם? אתם צריכים להתקדם כדי שאחליט את מי אני רוצה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 201201_135214-750x403.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אולי היא פוליאמורית בכלל.

עתידיה צוחק: "כנראה. היא אישה גדולה והיא לא באמת שייכת לאף אחד. יש לה מקום לתת אהבה לעוד אנשים".

אז איך מגשרים את הפער בין השיחה הזאת ובין החיים כאן, שיש בהם מאבקים ומלחמות ודברים לא נעימים?

"קל לחיות עם דעה מוצקה ואידיאולוגיה, אבל אלו לא החיים שלי. אני לא מוכן לחיות בשקר עם עצמי. אין לי חזון להעיף מפה את כל הערבים, אבל כן, אני אוהב את הארץ הזו, אוהב ליישב אותה. חשוב לי שגם במקומות החדשים שאני חלק מהבנייה שלהם, הדברים ייעשו בנועם, ושכמה שיותר אנשים יוכלו להתחבר לזה. שיהיה חיבור של עוד אנשים בארץ להתיישבות. לתת לזה עוד נופך. לשפוך על זה עוד אור. וזה גם מה שאני מנסה לעשות פה במרחב הזה".

The post "אין לי חזון להעיף מפה את כל הערבים, אבל כן, אני אוהב את הארץ הזו" appeared first on מקור ראשון.