בחיים הטובעניים של הזמרת והיוצרת מארינה מקסימיליאן היא מקפידה להשאיר בלו"ז הצפוף שלה מרווחי נשימה. בין פיזור הילדות למסגרות, חזרות, קמפיינים, סדרות והופעות בארץ ובחו"ל היא שומרת לעצמה שעות קודש למילוי מצברים ויצירה. "אנחנו נותנים המון אנרגיה לאחרים במהלך היום, כל אחד בעולמו, ודאי כאמנים – וצריך ללמוד איך למלא מצברים מחדש ולא לצבור חוסרים כי כל כמה זמן מגיעים רגעים שאנחנו נדרשים להתאמץ ולגייס כוחות".

ממש לפני שבועיים, ומעט אחרי צאת האלבום הבינלאומי החדש שלה "Late Bloomer", חגגה מארינה יום הולדת 35, בנסיעה לפריז עם בן זוגה, המוזיקאי גיא מנטש מהצמד המוזיקלי גיא ויהל. השניים מתגוררים במושב יגל, יחד עם שתי בנותיהם ליצ'י (6.5) ודומיניק טנא (3). "הכרנו כמעריצים הדדיים ורצינו מאוד לעבוד ביחד", היא נזכרת, "קרה שהתאהבנו, ובתוך החיים שבנינו אנחנו גם עובדים ביחד. שנינו הורים מאוד מסורים והבנות מביאות לנו מלא אושר ועניין, התפתחות ואתגרים. זה מאוד מתאים לנו גם, שנינו מאוד תזזיתיים ופעלתנים, כל האקשן הזה בא לנו בול".

את מצבורי האנרגיה שלה פוגשים היטב בראש ובראשונה על הבמה. מלבד הקול הגדול שלה שבו היא יודעת ללהטט כמעט ללא מאמץ, מארינה רוקדת, מדברת עם הקהל, מנהלת את הלהקה ומשחקת עם המוזיקה ועם הטקסטים. בגדול, רואים כמה כיף לה. "החיים בישרו לי בשלב מאוד מוקדם שאפילו שאני הכי מסורה ואוהבת את העשייה שלי ומרגישה מבורכת, לא נכון להיות 100 אחוז טוטאלית רק לאמנות וכל היום לשיר ולהופיע. זה לא בריא למערכת העצבים להיות באדרנלין כל הזמן. אז נכון שהשגרה שלי היא לא שגרתית אבל יש בה היגיון פנימי. אני חייבת לאזן ולעשות דברים רגילים, להוציא את הבנות לבית הספר, להתחיל את היום בטיפול גוף־נפש. אני ממש מקפידה על הטיפול, הוא מזרים את הדם מחדש בגוף, ומחדש את הנפש".

"זו התרומה שאני יכולה לתת למדינה – להעשיר אותה ביופי ובתרבות. כל אחד הגיע לפה מרקע תרבותי אחר לחלוטין והיו הרבה שנים שהצורך להיטמע ולהרגיש חלק גבר על הצורך להעניק מהיופי של השורשים שלנו אבל היום אנחנו במצב אחר"

היא מנגנת, שרה ומופיעה מגיל צעיר ופרצה לתודעה הציבורית בישראל בתוכנית "כוכב נולד" שבה זכתה במקום השני, ומאז היא לא עזבה את המסך ואת הבמות. לאחרונה יצאה לדרך עצמאית ועכשיו היא אחראית על הניהול האמנותי שלה בעצמה ומאחורי הקלעים גם מנהלת את הצוות שלה, יוצאת לפגישות ולחזרות, יוצרת שיתופי פעולה מוזיקליים עם אמנים מסגנונות רבים ושיתופי פעולה עסקיים עם גופים שונים במשק. "כל שיתופי הפעולה האלה נראים כאילו אדם עושה פרסומות לפרנסתו, אבל היום עם החשיפה ברשתות החברתיות לחיים הפרטיים והעולם הפנימי, אי אפשר לשקר. מישהי צמחונית לא יכולה היום לעשות פרסומת לנקניקיות. המהות של חיבור למותגים היא חשובה מאוד, שיֵצא שאת מקדמת דבר שאת מאמינה שהוא טוב לאנשים".

באמת נדמה שאין לך דקה לנשום.

"החיים שלי מתחלקים בין העשייה לבין הבית. ביומיום יש לי הרבה סשנים של יצירה, בין שזה עם עצמי על הפסנתר בבית, בין שזה באולפן, חצי מהשבוע אני יוצאת אחר הצהריים להופעות אבל בחצי השני אני בזמן אמא ובנות טהור. מלא עשייה, אבל גם מלא משפחה. אני שמחה בזה, אני אוהבת מאוד את החיים שלי".

איך זה להחזיק זוגיות שהיא גם זוגיות מוזיקלית־קרייריסטית?

"זה עוזר כי אנחנו מבינים זה את זה ומפרגנים. התחום הזה לא פשוט לעיכול ברמה המשפחתית כי מדובר על עבודה בלילות, כל אחד עם ההרכב שלו, וזה לא רק עבודה – אחרי הופעה או סשן באולפן אנחנו יכולים להישאר ולנגן. אנשים מחוץ לתחום לא מבינים: 'למה את חייבת לחזור כל כך מאוחר?'"

גיא הוא המפיק המוזיקלי של רוב השירים ששניהם יוצרים. "זה שיש לנו את הבריחות שלנו הקטנות לאולפן זה מאוד מיוחד. כשאנחנו נכנסים לאולפן יש לנו ריבים מוזיקליים וזה דווקא נחמד שחלק נכבד מהמחלוקות שלנו הן אמנותיות. זה פן משמעותי באינטימיות שלנו, יש משהו מרגש בלבנות ביחד את מה שאנחנו רוצים לתת בעשייה שלנו לחברה. כל השנים הייתי מתלוננת שלמצוא מפיק מוזיקלי זה כמו למצוא זוגיות. אז אנחנו ממש זיווג משמיים, זה נדיר ולא מובן מאליו. גבר ואישה שנמצאים שעות בסטודיו כל יום זו סיטואציה מאוד אינטימית, לכן זו זכות מטורפת עבורי להיות שם עם הגבר שאיתו אני מקיימת זוגיות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/01/1240X480-גיא-ויהל-צילום-שלומי-פינטו-750x290.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

זה מוציא ממך משהו שונה במוזיקה?

"אני הרבה יותר חשופה, עכשיו כשאני חושבת על זה. זה כמו שאם אנחנו באיזה יום שברירי ואנחנו צריכות לאסוף את עצמנו, מול אנשים זרים זה יותר קל אבל אם מגיע בן הזוג או אבא או אמא, בשנייה אנחנו יכולות להתפרק. לפעמים הזרות דווקא עוזרת לעשות הפרדה ופה הפגיעות שלי יותר חשופה, יותר על פני השטח, מה שגורם לי להתעמת עם דברים שצפים. אני חושבת שככה הכול יוצא קצת יותר מעמיק".

יש שיר שהיית אומרת שממש מבטא את הזוגיות שלך עם גיא?

"אני חושבת שהרבגוניות היא שמשקפת את הזוגיות המוזיקלית שלנו. גיא עושה איתי גם את השירים שלי בעברית שהופכים ללהיטים במובן הכי רחב ויכולים לדבר לכל בית, והוא גם עושה איתי את הפרויקט שלי באנגלית שבו אני מרגישה חופשייה אמנותית. בכל פרויקט היעד מאוד שונה וכשאנחנו נכנסים לאולפן אני אומרת לו, בוא נעשה את הדבר הכי מוזר והכי מפתיע. אנחנו שואלים את עצמנו מה מרגש אותנו עכשיו ומשם מתחילים".

מהשימוש בשפות השונות והנדידה על פני סגנונות מוזיקליים משתקפת הדמות הרב־ממדית של מארינה. לצד הכוכבת הפופית שרוקדת על הבמות מתקיימת בה היוצרת הקלאסית וברגע אחד, כשהיא מתיישבת על הפסנתר, היא מפגישה אותי עם השורשים הקלאסיים העמוקים שלה. היא יושבת זקופה ורצינית ומקישה על הפסנתר ברכוּת ובדיוק, כיאה לבת למורה לפסנתר. ההורים שלה מלווים את דרכה המוזיקלית ואפילו עולים איתה לבמה לא פעם. באלבום שלה "ארמונות עשן", שכתבה בתקופה לא פשוטה בחייה, כשבזמן שסבלה מדיכאון נכנסה להיריון, מופיע השיר "1990" שמגולל את סיפור העלייה שלהם לארץ.

מארינה נולדה ב־1987 בעיר דניפרופטרובסק שבברית המועצות, לימים אוקראינה. כשהייתה בת שלוש, עלתה לישראל יחד עם הוריה ואחיה הגדול ואדים, והמשפחה התיישבה בשכונת פרדס כץ בבני־ברק. "אומנם יש פה דיסוננס שנשמע קומי, אבל פרדס כץ האירה לנו פנים. עלינו ישר לתוך מלחמת המפרץ ב־1990, וברמת־גן הצמודה נפלו הסקאדים. הישראלי הוא הכי חם בשעת מצוקה והשכנים הישראלים שלנו נרתמו לעזור לנו, הראו לנו איפה הולכים לקחת את המסכות, היכן המקלט. את הילדות והנעורים שלי העברתי בשכונה הזו, והיינו אחת המשפחות הבודדות שדיברו רוסית. הייתי ילדה מוזרה, רוסייה, שמנמנה, ששרה מוזיקה קלאסית", היא מתארת, "אבל קיבלנו מלא חום ואהבה. קיבלנו את ישראל שבשבילה עלינו. אפילו שעשו עליי חרם בתור ילדה, במרוצת השנים אני לא סופרת את זה כחלק מהחוויה הקולקטיבית הישראלית שלי".

"האתגר הכי גדול זה למצוא את המינון הנכון בין הייחודיות שלך לבין שמירת קשר עם הקרקע, עם האנשים. קטעים אינסטרומנטליים הם קטעים שיש בהם מקום לדמיון מבחינתי, מה שקיים פחות בשירים שהם לרדיו כי הזמן שם הרבה יותר נבחן"

את עדיין מרגישה הזדהות עם דמות העולה החדשה?

"חד־משמעית. חוויית ההגירה מבעבעת בי ככל שאני מתבגרת כי אני כל הזמן מבינה את המשמעויות של זה כאמא לילדים קטנים. אני יודעת לשים את עצמי היום במקום של ההורים שלי עם שני ילדים קטנים, לחשוב על לעשות מעבר כזה, אני לא נרגעת מהמעשה המטורף שהם עשו למעננו. הם חיו שם חיים מצוינים, אומנם ברית המועצות היא מקום מורכב אבל ההורים שלי הם אנשים מדהימים והם יודעים לעבוד עם החיים – עם מה שיש הם הסתדרו שם מצוין. הם עזבו הכול ועלו לארץ בשבילנו הילדים, הם רצו שיהיו לנו ההזדמנויות הכי טובות לבוא לידי ביטוי בלי צנזורה, לפרוח. אני קולטת שההורים שלי לא חווים את העלייה כבר. מבחינתם זה קרה מזמן, ועבר בהצלחה. אני היא זו שדווקא דשה בזה וחיה את זה מחדש. כאילו אני חיה את הכאב שהם כבר מזמן לא חיים אותו. לאחרונה אני שואלת את עצמי – למה? אולי כי יש לי צורך להכיר תודה על מה שהם עושים ועשו בשבילי ולהכניס את עצמי לנעליים שלהם. אולי זה קשור בצורך שלי להכיר תודה על חוויה שאני בתור ילדה לא חוויתי כטובה".

במה את מרגישה עדיין מהגרת?

"ביכולת שלי להתרגש מהשפה העברית, ליהנות מדברים תרבותיים שמישהו מקומי לא נהנה מהם,  אין אצלי להגיד משהו שלילי על ההתנהלות של אנשים בארץ, שלא יודעים למשל לעמוד בתור. ההורים שלי לא מאפשרים לי, כאילו הם אומרים לי – אם היית יודעת איפה חיינו לא היית מתלוננת בכלל – אני כל כך מעריכה את זה".

אחד המקומות הכי ישראליים שבהם מארינה עברה הוא קאסט הלוחמים בעונה השלישית של "פאודה". היא הצטרפה בדמותה של אשת השב"כ הילה בשן. את קריירת המשחק שלה היא דווקא משאירה כרגע על אש קטנה.  "כיוון שאני לא שחקנית יש לי הפריווילגיה לעשות רק דברים שאני מאוד מתחברת אליהם.  כשפאודה הגיעה, לא הייתי בעניין לשחק אבל אני ממש שמחה שזה הגיע, זה פתח לי את התיאבון".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01611_43_52-3-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לצד הישראליות שממנה היא מתרגשת עדיין, השורשים שלה נטועים עמוק בתרבות הקלאסית שנולדה לתוכה. "אין מה להתבייש בזה שבברית המועצות תרבות היא דבר בסיסי. הגיעו לפה אנשים ממדינות עם היסטוריה של מאות שנים, שהתרבות בהן חשובה, לא רק שאני לא צריכה להתנצל על זה, זו האחריות שלי להביא מהעושר התרבותי שלי לארץ. באופן כללי אני מבינה שאני חלק מדור אמנים שמתווה את הרמה התרבותית עכשיו. שלומי שבן הוא דוגמה בעיניי לאמן כזה, הוא לא מפסיק להתעלות על עצמו ולהגדיר מחדש את הסטנדרט של התרבות הישראלית", היא אומרת בהתרשמות. "זו התרומה שאני יכולה לתת למדינה – להעשיר אותה ביופי ובתרבות. כל אחד הגיע לפה מרקע תרבותי אחר לחלוטין והיו הרבה שנים שהצורך להיטמע ולהרגיש חלק מהכלל גבר על הצורך להעניק מהיופי של השורשים שלנו, אבל היום אנחנו במצב אחר. בהתחלה כל אחת מהתרבויות הרגישה מקופחת בדרכה אבל די, אנחנו כבר שנים אחר כך, כולם מרגישים הרבה יותר בנוח להביא משהו מהבית. לכן אם הגעתי מברית המועצות וגדלתי על מוזיקה קלאסית ועל ג'אז אז כל הרפרנסים שאני מביאה הם מהעומקים האלה".

את התמהיל המוזיקלי והתרבותי הזה היא מביאה זו הפעם השלישית לפסטיבל מקסימיליאן Powered by CUPRA שיתקיים בסוף החודש. הקהל יעבור בין תערוכות אמנות דיגיטלית, פלסטית, פרפורמנס, ובסיום יתקיים מופע מרכזי של מארינה עם אורחים. הנושא של הפסטיבל הנוכחי הוא שורשים. "בישראל אני זוכה להיות מוקסמת מכל כך הרבה תרבויות ששונות ממני. אז כל אחד מהאורחים מביא תרבות אחרת לפסטיבל – ספרד, תימן, רוסיה, איטליה – כולם אמנים ישראלים־מהגרים שהגיעו לארץ. בהתחלה התאהבתי במוזיקה הערבית ובכלים אתניים, למשל, זה הפנט אותי כמו שרק מוזיקה עם היסטוריה ועם ריח של אדמה ומורשת יכולה להפנט. רק אחרי כמה שנים אמרתי לעצמי, רגע, גם לי יש שורשים.

"היום אני יודעת להגיד שהרקע שלי מאוד משפיע עליי, קודם כול בערכים של מוסר העבודה, של משמעת, ובחתירה למטרות־על – אני אוהבת מטרות גדולות, אני אוהבת להתאמן, להמציא לעצמי הישגים חדשים. גם היצירה לא קורית סתם, היא לא ספונטנית, זה ביומן. בזמן שהבנות במסגרות, אני יושבת לנגן על הפסנתר. מדהים איך שבתור ילדה שלומדת מוזיקה קלאסית, את יושבת ליד פסנתר ולא יודעת לנגן. את מתאמנת שעה ויודעת קצת, וזה נותן תחושת ביטחון עצומה. לכן אני מאמינה בחינוך מוזיקלי לילדים, גם בעולם הדמיון – בחוויה שלי, לבצע מוזיקה קלאסית זה דבר מתפתח. לא סתם בסרטי מדע בדיוני הפסקול הוא של מוזיקה קלאסית. גם בפנטזיה של דיסני, הכול מבוסס על יצירות קלאסיות, כי יצירה קלאסית מכניסה אותך ל'זון', את צוללת לזה ומדמיינת דברים, זה כמו מדיטציה בתוך הראש שלנו. מוזיקה קלאסית זה לראות את העולם הפנימי שלנו קם לתחייה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/01/נונו-קרדיט-עמית-סליקטר-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 800px) 100vw, 800px" />

היצירות שלך גם מלאות דמיון?

"אני משתדלת לשמור על מינון בדיוני", היא צוחקת. "האתגר הכי גדול זה למצוא את המינון הנכון בין הייחודיות שלך לבין שמירת קשר עם הקרקע, עם האנשים. קטעים אינסטרומנטליים הם קטעים שיש בהם מקום לדמיון מבחינתי, מה שקיים פחות בשירים שהם לרדיו כי הזמן שם הרבה יותר נבחן. יש פחות זמן לדמיון, אבל אנשים 'צוללנים', מי שמתעמקים, כן מוצאים מקום לדמיון".

השיר שלך "עולה על שולחנות" שהוא שיר פופ שהפך ללהיט רדיו די רחוק מזה. את מרגישה שהוא מייצג אותך, על הרקע הקלאסי והתרבותי שלך?

"מילולית לגמרי, מוזיקלית – זה מאפיין את הכיף שאני אוהבת לעשות. אני לא מחליפה ז'אנר, זה היה מין נשיקת מיינסטרים כזו כיפית לפי הכללים. כמובן שזה שיר שאני עומדת מאחוריו, אם את שמה בצד את הביט והמגניבות שלו זה שיר שמספר סיפור אמיתי עם מלודיה אמיתית".

את השיר יצרה עם הדיג'יי איתי גלו שהאמין בו הרבה לפני שמארינה הייתה מוכנה לשחרר אותו החוצה. "לי ולאיתי היו כמה חודשים של פינג פונג שבהם איתי אומר לי זה שיר אדיר, בואי לא נחכה איתו ולי היה קשה לעכל שאני עושה משהו כל כך אופנתי. הייתי צריכה להיות שלמה עם זה ולהקשיב לו עוד פעם. אני בן אדם שנרתע מטרנדים, יחד עם זה אני מתה על שירים אופנתיים. אני אוהבת הרבה דברים שמתרחשים היום והרבה שירים מגיעים מהבנות שלי. נונו למשל", היא מפרגנת, "אף פעם לא הייתה דמות נשית שגם נראית טוב, גם יש לה חוש הומור, והיא גם מדברת אמת ולא שטויות. ויש עוד, מרגי המהמם, אנה זק ונועה קירל – אני מתה עליהם. אבל יש הבדל בין לאהוב משהו לבין להכניס את עצמי למעטפת הזו".

ואחרי תהליך שעברה עם עצמה, "עולה על שולחנות" הגיע לאולפן. "נפגשתי עם איתי ועם רון ביטון ועומר ענבר באולפן. הם הביאו ביט שאיתי התלבט עליו רבות ועבד עליו קשה. והתחלנו לדבר כל אחד על מה מעסיק אותו בחיים. זה היה מעניין כי מצאנו מכנה משותף בינינו: אנחנו אנשים שהשגנו פה הרבה בחיים, סימנו כמה 'וי' מאוד משמעותיים בסולם השאיפות שלנו, אבל בתוכנו מנקרת המחשבה של מה הלאה ואיך אפשר להתקדם כשכבר יש משפחה וילדים. העברנו שיחה אמיתית על מה דוחף אותנו בחיים ובאמנות ומה דחף פעם וכבר לא מתאים, וככה נולד הטקסט. השיר הזה הוא שיחה שלנו על החיים, ככה שורה־שורה. אז 'עשיתי הכול, שרפתי את כל הכבישים, עשיתי בושות, היו מיליון אנשים' – זה משפט מאוד חזק בשיר שמתבטא אצלי. 'אמרו הקול שלה כזה גדול לאן היא עוד תגיע', אני יודעת לשמוח ולהגיד בואו נחגוג את החיים עם כל הגאוות והכישלונות וההצלחות שעוד ננחל. אז זה מנוסח בצורה יומיומית שזה הקטע של הפופ, זה לא פיוטי, אבל כל מילה פה – אני מאחוריה".

השראה, היא מוצאת לדבריה בכל דבר. בכל נושא שמעסיק אותה, או מחשבה שעוברת לה בראש "כל פעם שאני פוגשת מחשבה שמעניינת אותי או שמובילה אותי למקום מיטיב מבחינת השקפת העולם, אני אומרת לעצמי שאני רוצה לכתוב על זה. שירים הרי מלווים אותנו בתקופות משמעותיות בחיים ולפעמים נותנים לנו אור במשפט אחד. לצערי אני לא מצליחה לתפוס את כל המחשבות שלי, אבל מה שאני מצליחה אני שומרת בפתקים בטלפון יכול להיות רעיון שמתפתח תיק־תק ויכול להיות רעיון שיתפתח עשר שנים. יש כאלה שאפילו שידעתי שהשיר היה מוכן 80 אחוז, משהו שם לא היה גמור ולקח עוד הרבה זמן עד שהוא יצא החוצה. למשל 'סיילנס', שיר מהאלבום הראשון. או 'לורד סייב מי', מהאלבום האחרון. לעומתם יש שירים שלקח להם רגע, ממש רגע קיומי. ככה זה היה עם 'עמוק בטל' ועם 'אני הולכת'".

בשירים שהזכירה, מארינה משתמשת בשפות שונות ועוברת באלגנטיות מעברית לרוסית ואנגלית. "הרוסית מביאה משהו ילדי של בית, התרפקות נוסטלגית", היא נזכרת בערגה דווקא בסבתא שלה, שאיתה נהגה לדבר הרבה ברוסית. לאחר לכתה של סבתה – היא מעידה – המבטא שלה עבר שינוי. "אני מרגישה שהוא דוהה. סבתא שלי הייתה באמת אחת החברות הכי־הכי יקרות שלי. כבר שנה שאני לא יכולה לדבר איתה ואני מרגישה את זה גם על הרוסית שלי".

גם האנגלית שלה מתגלגלת על הלשון בקלות ובטבעיות ולאחרונה היא שחררה את "לייט בלומר", אלבום בינלאומי חדש. "זה נחמד מאוד שיש מקומות שבהם אני לא מעניינת אף אחד ולא מחכים לי", היא מתייחסת לשאלה על קריירה בינלאומית. "חוץ מזה שזה צעד שבטוח בריא לאגו, זה גם בריא לתהליך ההבנה של מי אני. כשאני מתחילה לעבוד עם חברות שמפיצות את האלבום הבינלאומי הזה או שסוגרות הופעות, הן מבקשות שאמלא שאלון יסודי שבודק מי הקהל שלי, מה נקודת החוזקה שלי ומה הסיפור שלי. וזו הזדמנות טובה בשבילי לשאול 'מה את רוצה להיות?'. כי שם אני יכולה להיות כל דבר, זה לא צריך להיות המשך ישיר של ההצלחה שלי כאן – החוקים אחרים והמגרש משחקים אחר, אפשר להיות בחופש אמנותי גדול. לשאול האם יש עוד מישהי שהייתי רוצה להיות, פן אמנותי שהייתי רוצה לבדוק. יש לי הזדמנות להמציא את עצמי מחדש, אני ממש שוברת את הראש מה אני יודעת על עצמי, מה הייתי רוצה להיות".

The post "לא נרגעת מהמעשה המטורף שההורים שלי עשו למעננו" appeared first on מקור ראשון.