אין משמח יותר מלפתוח בגילוי הנאות הזה: את צעדיה הראשונים בכתיבה, או לפחות כזו שמתפרסמת, עשתה אודליה גולדמן כאן אצלנו, במוצש, כשהייתי סגן העורך ולאחר מכן עורך המוסף. לפני כעשר שנים היא הגיעה אלינו כמעצבת מחליפה במשרה חלקית מאוד של יום בשבוע. "תמיד הגיעו המון ספרים למערכת", היא מספרת, "הייתי מסתכלת עליהם ואומרת 'אלוקים, אסור לכתוב עוד ספרים, יש יותר מדי מהם'. בהם היו לפעמים ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, והייתי מלקטת וחומדת אותם לעצמי, עד שאחת העורכות קלטה אותי ואמרה 'את לא יכולה לקחת אותם סתם, תכתבי עליהם משהו בעיתון'. אמרתי לה שאני לא יודעת לכתוב, אז היא אמרה 'תכתבי משהו קטן, המלצה של 150 מילה'. כתבתי, וזה היה, מתברר, לא רע כמו שחשבתי. ביקשו ממני עוד המלצות, ואחר כך ביקשו גם שאכתוב לאחד הפרויקטים שהיו, ומאוחר יותר התחלתי לכתוב כתבות. האמת היא שהכתבה הראשונה הייתה גם הקלה ביותר שעשיתי מאז. זו הייתה כתבה על קברי צדיקים, וכבת לאמא מרוקאית לא הייתי צריכה לעשות תחקיר, ידעתי הכול – טיפים, איך להגיע ומתי, שפכתי הכול על המקלדת".

מאז ועד היום גולדמן כותבת מדי פעם למוצש, בעיקר בנושאים גיקיים וביקורות טלוויזיה. אבל אנחנו הרי לא התכנסנו בשביל זה, אלא לכבוד ספרה הראשון שראה אור לאחרונה – "גבירה וערפל" (ידיעות ספרים). במרכזו שודדת ים ויריבה הנסיך יוצאים יחדיו להפלגה אל משאול, אי המשאלות. אם יעמדו שני אויבים אלה בהסכם שעליו חתמו, תצא הגבירה השחורה לחופשי והנסיך יציל את הממלכה ממגפה נוראית. הספר מורכב מקטעים של הווה ועבר, כשבעבר ישנו סיפור אחר שבסופו של דבר מתחבר להווה. זהו ספר פנטזיה בקטגוריית נוער אבל בהחלט מתאים גם למבוגרים חובבי הסוגה. הוא כתוב בעברית משובחת ולא מתיילדת, ומעורר מחשבות על זהות ובחירה.

אודליה גולדמן (37) נולדה בקריית מנחם בירושלים למשפחה שהיא מגדירה "לא מאוד רגילה אבל גם לא דרמטית", היא משחזרת, "הדבר הכי שווה שעשו לי בילדות היה הרשמה לספרייה הניידת, שעתיים בשבוע היא הגיעה לשכונה, זה עלה הרבה כסף ולא היה דבר מובן מאליו. היה מאוד חשוב להורים שלי נושא החינוך והאוריינות".

"אני אוהבת פנטזיה כי דווקא כשמתרחקים מהעולם שלנו ויש מציאות אחרת אז אפשר להגיד הרבה על מה שקורה כאן אצלנו. גם במדע בדיוני עושים את זה, אבל בפנטזיה יש אפשרות רוחנית"

עם ההתחזקות המשפחתית גולדמן נשלחה לבית ספר נעם, ועברה את המסלול הדתי הקלאסי של אולפנה־שירות־לאומי־לימודים במכללה. "הגעתי למכללת אמונה על אף שלא רציתי להיות מורה, ורק אחרי כמה שנים גיליתי שבעצם אני אוהבת את ההוראה. הייתי צריכה להשלים עם העובדה הזו, כי באינסטינקט שלי היה משהו קצת תבוסתני בלהיות מורה, זו עבודה שבנות דתיות עושות כי לזה הן מוסללות, כמו להיות עובדת סוציאלית". היא מלמדת עיצוב גרפי ותולדות האמנות באולפנת "צביה יצירתית" בגבעה הצרפתית ובכל שנה מחדש היא שואלת את עצמה אם היא עדיין אוהבת את זה, "והתשובה היא כן".

כפי שאפשר להבין, גולדמן מחוברת מאוד לסוגת הפנטזיה. "מגיל ממש צעיר ידעתי שזה התחום שלי", היא משחזרת, "תמיד חיפשתי בספרייה את ה'לא רגילים', ספרים של סדרת מרגנית למשל. כולם קראו 'אורי' ו'אליפים' ואני אמרתי 'אוי, זה לא מה שאני אוהבת',  אני רוצה משהו עם דמיון".

גם בדמיון יש סוגות שונות. אני לדוגמה אוהב מדע בדיוני, אבל פנטזיה הרבה פחות כי יכול לצוץ איזה דרקון שמציל את הסיטואציה, פתרונות קלים שבמדע בדיוני אין.

"לפנטזיה טובה יש חוקים משלה והיא מצייתת להם. אם מופיע פתאום דרקון שמציל את כולם והוא לא הופיע לפחות באיזה רמז בהתחלה, זו לא פנטזיה טובה. צריך להיות ברור מראש מה הדרקון הזה יכול  או לא יכול לעשות. אני אוהבת פנטזיה כי דווקא כשמתרחקים מהעולם שלנו ויש מציאות אחרת אז אפשר להגיד הרבה על מה שקורה כאן אצלנו. גם במדע בדיוני עושים את זה, אבל בפנטזיה יש אפשרות רוחנית. את רואה את המציאות לפניך, אבל לכל דבר יש עוד רובד שמסתתר מאחוריו. ב'שר הטבעות' למשל, טבעת היא לא רק טבעת. לחפצים יש כוח, לאנשים יש כוח אחר, משהו שמתחבא מעבר. אני אוהבת שיש רבדים. כדתייה, אני מאמינה שהרבה דברים הם לא רק מה שאנחנו רואים בעיניים. בהיסטוריה של עם ישראל אני יכולה לראות כל הזמן את ההשגחה מציצה מעבר למציאות ומעניקה לה עוד רובד".

מה שקצת מסוכן כי את משווה בין הדת לפנטזיה.

"זו נקודת מבט של אדם שאוהב מדע בדיוני, כלומר כזה שמסתכל על העולם בצורה מאוד שכלתנית ואפילו חילונית. לעומת זאת בפנטזיה יש הרבה אפשרויות רוחניות, ואפשר גם לא לראות אותן ולא לבחור בהן. בכל מקרה אני אוהבת פנטזיה בעיקר כי אני אוהבת דמיון, והיא נותנת הרבה מקום לדמיון. כשהייתי ילדה אבא שלי הביא קלטת וידאו של 'מלחמת הכוכבים'. זה העיף לי את המוח. גדלתי על פנטזיה. אני גם מאוד אוהבת מטאפורות, ובפנטזיה אפשר לבנות עולם שלם שהוא מטאפורה למשהו. לבנות מסר דרך סיפור שמדבר לכאורה על משהו אחר לגמרי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1672817523340-750x704.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1672817523340-768x721.jpg 768w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 124336-e1672817523340.jpg 878w" sizes="(max-width: 388px) 100vw, 388px" />

ובמטאפורה לספר שלך, על מה בעצם מספר אי המשאלות, שצריך לעמול כדי להגיע אליו, מקום בלי זמן שאפשר לבקש ממנו כל מה שתרצי אבל צריך לחשוב טוב קודם כדי לא לאבד את הרגע הקסום היחיד שיש לך בו?

"הספר לדעתי מדבר על זהות – מי אתה ומה אתה רוצה. אי המשאלות מברר מה אתה רוצה באמת, הוא מנסה לעבוד עליך, לתת משהו אחר שלא התכוונת אליו, ואז הרצונות מתחדדים. אגב, המטאפורה הכי טובה בעיניי בספר היא הדמות ילד־אי, שלא יודע מה הוא רוצה ולאט־לאט מאבד את הזהות שלו. מעניין אותי הקשר בין רצון לזהות – בין ההבנה מה אתה רוצה בחיים למי אתה – וכאן אני יכולה לחקור אותו דרך דמיון ולא דרך דמות ריאליסטית. גיבור נוסף בספר הוא הים, אני ירושלמית שכותבת על ים, שזה מוזר. אבל דווקא המסע להגיע אל הים הופך אותו למקום מרגש ובלתי נתפס כזה. נראה לי שמי שגר ליד הים לא חווה את זה ככה, כי זה כבר מקום רגיל בשבילו, והוא לא מבין כמה עוצמה יש שם. אולי כמו שירושלמים רגילים לכותל".

"גבירה וערפל" הוא ספר מאוד נערי, הדמויות צעירות ברובן אבל מצד שני השפה בוגרת. השניות הזו לא נעלמת מעיניה של גולדמן, שגם היא שייכת לעולם המבוגרים אבל נמצאת רוב הזמן בסביבה של נערות צעירות. "יש לי סיפורים בראש מאז שאני זוכרת את עצמי, ולקח לי המון זמן להבין שזה לא קורה לכל אדם ושאני צריכה לעשות עם זה משהו. העלילה של הספר הזה נבטה אצלי בגיל 15. לא בדיוק ככה, גרסה קצת אחרת, אבל זה בהחלט סיפור שמרגישים שהעסיק ילדה בת 15 על אף שכתבתי אותו מנקודת מבט של בוגרת, אז מדובר בשילוב של משהו שעניין אותי כשהייתי צעירה וההתפתחות שלו כבוגרת – סוג של מפגש בין אני כנערה לאני עכשיו. יש משהו שובה בנקודת מבט של צעירים, העולם מפתיע אותם, עדיין יש להם פליאה מדברים. הפנטזיה שומרת על נקודת המבט הזו אצל מבוגרים כי משהו מופלא הולך לקרות עכשיו, בעמודים הבאים. אני שמחה על נקודת המבט הזו, ולכן אני גם אוהבת לקרוא ספרות פנטזיה לנוער, כדי לשמור על נקודת הראייה של להיוולד מחדש למשהו שלא ראית קודם. בכתיבת פנטזיה את בוראת עולם, את שואלת את עצמך שאלות כמו 'איך עובד שם הצפון והדרום? מי אמר שזה כמו אצלנו?' הכול לא ברור מאליו והכול מומצא מחדש, מאוד כיף להסתכל ככה על העולם".

בדף הפייסבוק שלה גולדמן מתארת באופן מרתק את תהליך העבודה על הספר ומשתפת את העוקבים בתהליכים שליוו את היצירה. "כאמור הסיפור היה לי בראש, ולקראת גיל עשרים התחלתי לכתוב אותו ובהמשך פרסמתי באתר 'ביכורים' חלקים מהסיפור, גרסה מכווצת שכתובה גרוע ולא גרמה לי לחשוב שאני צריכה לכתוב ספר, אולי להפך – חשבתי בגללה שאני לא יודעת לכתוב. הלכתי ללמוד תואר שני בספרות במסלול כתיבה באוניברסיטת בן־גוריון. כתבתי אז בעיקר שירה כי הייתי יותר בטוחה בתחום הזה. אבל הגעתי ללימודים והתברר שכל הקורסים עוסקים בפרוזה, ויצא שכתבתי כל שבוע סיפור או שניים, כך גיליתי שהעובדה שמתרוצצים לי סיפורים בראש היא דבר די יעיל. פרויקט הגמר היה להגיש ספר כלשהו ואמרתי לפרופ' שמעון אדף, שהיה המורה והמנחה שלי, שאני יכולה לאסוף את השירים שלי וזה יהיה קל או שאנסה לכתוב פרוזה. סיכמנו שאכתוב פרוזה ושאם הספר יהיה גרוע הוא ירמוז לי בעדינות ויחזיר אותי לשירה.

"כרווקה דתייה שכנראה קצת יותר דתייה מהממוצע במגזר, אני מרגישה שבצד הגברי יש משהו שלא כל כך מכיל מורכבויות. לבנים דוסים קשה עם זה שאני אוהבת מדע בדיוני ופנטזיה, ולבנים לא דוסים אני דוסית מדי"

"אז חזרתי לטקסט הגרוע ההוא שכתבתי, ניפחתי אותו מ־30 אלף ל־80 אלף מילה, והוא אמר לי להרחיב כמה פסקאות לפרקים, ככה פיתחנו את הפרקים של העבר. כתבתי רצף של עבר ורצף של הווה, ואז צריך היה מתישהו לסדר את זה. כתבתי כל ראש פרק על פתק, תליתי את הפתקים בחדר והתחלתי לשחק עם הסדר שלהם כמו פאזל. גם ויזואלית עזר לי לראות את הרצפים של הצבעים, העבר וההווה היו פתקים בצבע אחר. הגשתי את הפרויקט, קיבלתי הערות ותגובות טובות מאנשים בקורס וגם מהמשפחה, אמרתי 'נחמד' וזהו. כשהחברים מהלימודים התחילו לשלוח את כתב היד שלהם להוצאות, חזרה אליי טראומת ערמות הספרים במערכת מוצש. ומצד שני אמרתי שמסכנות הדמויות. העברתי אותן דרך כזו ארוכה, הן סבלו, והכול יהיה לחינם? אז שלחתי. לא דמיינתי כלום. קצת לפני פורים 2020 קיבלתי תשובה חיובית מידיעות ספרים. העורכת רינת פרימו אמרה שהספר די מוכן, מצריך עריכה מינימלית וכנראה יהיה מוכן בחנוכה בשנה הבאה. חשבתי שזה הרבה זמן, אבל אז פרצה הקורונה ובסוף הוא יצא בחנוכה, אבל אחרי שנתיים. השוק פשוט נעמד בקורונה. היו הוצאות שחזרו אליי ואמרו 'רצינו להוציא, אבל השוק בבעיה'. לכן ההוצאה לאור של הספר הזה הוא נס משולש: ספר פנטזיה, מקור, ואחרי הקורונה. יש בעצם עוד נס, שלא ביקשו ממני כסף על ההוצאה. בעולם הספרים של היום זה כבר הישג".

את כבר מרגישה סופרת?

"זו שאלה טובה. אני תמיד קולטת שדברים קרו בדיעבד, לוקחת את הספר בחנות ומבררת שבאמת כתוב שם השם שלי. יש לי שאיפה לכתוב. אני רוצה לכתוב, ולא פשוט להכניס את זה ללו"ז הקבוע. הוראה זה מקצוע שואב ואני צריכה להילחם על זמני הכתיבה. יש לי שאיפה שהכתיבה תהיה חלק מחיי. סופרת? זו כותרת שמישהו אחר יצטרך לתת לי".

בימיה במערכת מוצש, אין ספק שגולדמן התבלטה כחרד"לית שבינינו. הייתה אפילו תקופה שהחלטנו שהיא מיצהר ושאלנו אותה בכל תחילת שבוע איך הייתה השבת עם המשפחה בהתנחלות, אפילו שכף רגלה לא דרכה ביצהר מעולם. אני מספר את זה כי גולדמן נכנסת גם היום למגירת החרד"לות ובספר שלה הדמויות לא מקפידות על קלה כבחמורה. "מה שאני הכי רוצה הוא שכמה שיותר אנשים שאוהבים את הז'אנר ייפגשו עם הספר, ובתחום הפנטזיה לנוער יש לא מעט עלילות עם משולשים רומנטיים למשל, שלא מתאימים להרבה אנשים, למשל דתיים. יש כל מיני משפטים כמו 'ואז הוא נישק אותה בהפתעה'. לא, לא מנשקים מישהי בהפתעה. אז אצלי יש נשיקה אחת בספר, וגם עליה חשבתי כל כך הרבה – איך לנסח כדי שמצד אחד היא תהיה ומצד שני לא תהיה בוטה. היה חשוב לי לכתוב את מה שהייתי רוצה לקרוא כקוראת, זאת אומרת פחות קלישאות של נערה שמתאהבת בשניים, אחד חתיך והשני חתיך אבל אפל. מגיע לנוער הקורא יותר. נכון שהגיבורים שלי לא שומרים נגיעה. אבל קודם כול הם לא יהודים, ושנית – בעולם שבראתי אין מצוות. אז זה נראה לי בסדר בסך הכול, זו אחת הפריבילגיות של כותבת פנטזיה".

איך התלמידות באולפנה מתייחסות לספר החדש?

"לא בטוח שכולן יודעות, אין להן פייסבוק זה הרי של זקנים, ואני לא באינסטגרם. כמה מהן שלחו לי הודעות, הבוגרות שסיימו שנה שעברה ושאיתן כבר שברתי דיסטנס קנו את הספר, וכתבו את הכתובת שלי ככתובת למשלוח. במקום שהספרים יגיעו אליהן ואז הן יצטרכו להגיע אליי כדי שאחתום, הספרים הגיעו אליי, חתמתי והן באו לקחת. הן עדיין קוראות לי המורה, זה מצחיק. מעניין לראות מה יקרה כשהספר יגיע לספרייה של האולפנה ואראה את התלמידות שלי קוראות אותו".

אני שואל אותה אם מלחיץ להיות מורה רווקה בת 37 באולפנה. "הצוות מאוד מגוון", היא אומרת, "יש כמה רווקות וכמובן נשואות, אני לא מרגישה יוצאת דופן. המורות אצלנו מתוקות ובעיקר מנסות לשדך לי. יש הבנה מאוד גדולה לסיטואציות וככל שאני עובדת עם עצמי לשתף יותר זה מקל כי כשהנושא מושתק, נוצרים פערים. ברור שיש גם קשיים, וברור שהרווקות מלווה אותי, אבל יש לי חיים שמלאים בדברים אחרים, והרווקות לא מגדירה את חיי, זה מאוד בריא. אנשים רוצים להתחתן, זה ברור, אבל הם לא יושבים בחדר ובוכים כל היום. מי ירצה להתחתן עם מישהו שיושב ובוכה?

"כדתייה שכנראה קצת יותר דתייה מהממוצע במגזר, אני מרגישה שבצד הגברי יש משהו שלא כל כך מכיל מורכבויות. לבנים דוסים קשה עם זה שאני אוהבת מדע בדיוני ופנטזיה, ולבנים לא דוסים אני דוסית מדי. אני חושבת שלשני הצדדים – הבנים והבנות – יש עבודה לעשות, כל אחד במקום שלו. הצד הנשי למשל, יכול להיות יותר יוזם ופחות לנתח כל דבר. אבל אם מנסים לנסח משהו גדול יותר, אני מרגישה שהנשים עושות יותר עבודה, גם במוסדות חינוך וגם כל אחת לעצמה. אני לא חושבת שאני איזו מבינה גדולה, אבל מאיך שאני רואה את המצב, כל כך הרבה מדברים על בעיית הרווקות, ואין שום דיון ציבורי על כמה השלב של ישיבות ההסדר מבוזבז. הנה, יש מקום שבו נמצאים רוב הגברים הדתיים לפני שהם יוצאים לעולם, מה אתם עושים איתם? פשוט מתעלמים מזה שהם עוד רגע צריכים להתחיל לייצר קשרים רגשיים משמעותיים עם נשים. ולא צריך לעשות שינוי מטורף, ולא צריך שיחות חיזוק מראש הישיבה על חשיבות הבית היהודי. סתם, שיכניסו שעתיים בשבוע של שיח רגשי. שיכריחו בני"שים לשתף את החברים שלהם בעולם הפנימי שלהם. שיפתחו את השפה הזאת, כדי שגם למי שזה לא בא באופן טבעי, יהיו כלים. במקרה הכי גרוע, זה רק יעשה אותם חברים יותר טובים אחד של השני".

מה הפרויקט הספרותי הבא?

"מלחיץ עכשיו להתחיל משהו גדול, כשאני יודעת מה זה אומר וכמה זמן זה לוקח. אני חושבת שהגיע הזמן להתייחס שוב לשירים, אולי להוציא ספר שירה. זכיתי בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לפני כמה שנים, זה כסף שאני אמורה להוציא איתו ספר, אז אולי באמת הגיעה העת. יש לי המשך בראש לספר, המוח כאמור ממציא אצלי סיפורים בלי סוף, מצד שני אני מפחדת לגעת במשהו שכבר עומד בפני עצמו".

The post כך בראה אודליה גולדמן עולם פנטזיה משלה appeared first on מקור ראשון.