הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", מיצירותיו הידועות של ביאליק, פורסמה בקיץ 1903, בעקבות פרעות קישינב, ועוררה הדים עזים בקהילות היהודיות במזרח אירופה. היא תורגמה במהרה ליידיש ולרוסית, ורבים יצאו מגדרם כדי להלל אותה. ההיסטוריון הנודע יוסף קלאוזנר העיד על עצמו שלאחר המפגש הראשון עם קינתו העזה של ביאליק הוא לא אכל ולא ישן במשך שלושה ימים, ורק קרא ובכה, קרא ובכה. היצירה הזו היא שגרמה לו לקבוע: "הנה לפנינו משורר לאומי". הגדרה זו, שמזוהה עם ביאליק עד ימינו, הציבה אותו לצד שייקספיר, פושקין, גתה ואחרים שזכו למעמד־על כזה, כל אחד בעמו.

ציון 150 שנה להולדתו של ביאליק הוא הזדמנות לשאול: שירתו של ביאליק אכן ביטאה מסרים גדולים לבני תקופתו, אך עד כמה היא רלוונטית בימינו ואיזה תוכן היא מביעה בעבורנו? והאם התואר הרם שניתן לו, "המשורר הלאומי", עודנו מוצדק?

מיהודית דנון, מנהלת ארכיון בית ביאליק, אני למדה שביאליק עצמו העלה את שאלת הרלוונטיות. "בשיחה עם הצייר חיים גליקסברג, שהיה חברו הקרוב", מספרת דנון, "ביאליק העלה בפניו את התהייה 'מי יודע אם בעוד חמישים שנה יקראו את שיריי, גדולים וטובים ממני נשכחו'. אבל המציאות משקפת שהחששות היו לשווא", משוכנעת דנון. "יש צימאון אדיר לביאליק".

דנון מגדירה את שירת ביאליק "זועמת ומלטפת, פותחת פצעים וחובשת אותם בו זמנית". היא מצטטת את בן־גוריון, שכינה את ביאליק "המדריך של העם", ומסבירה את משמעות הביטוי: "הגדלות של ביאליק היא לא רק ספרותית אלא גם רוחנית. זו באמת תופעה חד־פעמית. ביאליק מצליח להיות בו־זמנית גם מאוד לאומי וגם מאוד אישי. מצד אחד לדבר על פצע וכאב של עם אחרי פוגרום קישינב, ומצד שני להצליף בקורבנות בכעס וזעם על חוסר ההתגוננות שלהם. זו אולי הפעם הראשונה שבספרות העברית נוגעים במורכבות. הוא מצליח לראות מה שבין לבין, לא להיות רק צודק או רק כואב. זו שירה שנוגעת גם באישי, כמו 'הכוכבים רימו אותי' בשיר 'הכניסיני', וגם בלאומי, עם 'למתנדבים בעם', שנועד לעודד את החלוצים הציונים. שירה שמצליחה להכיל את הניגודים הפנימיים, ואת הפרט והכלל גם יחד.

"הרלוונטיות שלו באה לידי ביטוי גם בפן החברתי. בנאום המפורסם שנשא לפני שיצא לניתוח בווינה, שממנו לא שב, הוא מדבר על דברים שנדמה כאילו נכתבו היום: מחירי הדיור, הפערים החברתיים, המאבקים המפלגתיים ושנאת החינם שמתפשטת בקרב העם. אי אפשר להאמין שזה נאמר לפני תשעים שנה, ורלוונטי באופן מדהים גם למציאות שלנו".

משורר התחייה והמלנכוליה

בבית ביאליק בתל־אביב, השוכן בבית שבו התגורר המשורר בחייו, עוסקים בכל ימות השנה במורשתו. במקום פועלים מוזיאון, ארכיון ומרכז תרבות, שעם השנים מיצב עצמו כמוסד מרכזי ושוקק לאירועי ספרות, המארח השקות ספרים וערבי עיון. לרגל שנת ה־150 להולדת ביאליק יקיים המוסד שורת אירועים שיתקיימו לאורך השנה סביב שיריו, מורשתו והגותו, ובהם אירוע אופרה שייערך בבית העלמין באזכרה לביאליק, כמה תערוכות אמנות שיתקיימו בזיקה לביאליק, גיליון מיוחד של כתב העת "מאזניים" שיוקדש לו, וסדרת סרטונים של שירי פעוטות מאת ביאליק בלחן ובביצוע של אמנית הקול ויקטוריה חנה. גולת הכותרת היא השקת אתר ובו כל חומרי הארכיון מונגשים לציבור הרחב, לרגל יום הולדתו בעשרה בטבת. המיזם כולו מתקיים בשיתוף פעולה עם עיריית תל אביב, ובהובלתה של איילת ביתן שלונסקי, אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק בבית ביאליק.

יהודית דנון, מנהלת ארכיון בית ביאליק: "ביאליק מדבר על פצע וכאב של עם אחרי פוגרום קישינב, ומצד שני מצליף בקורבנות על חוסר ההתגוננות שלהם. זו אולי הפעם הראשונה שבספרות העברית נוגעים במורכבות. הוא מצליח לראות מה שבין לבין. לא להיות רק צודק או רק כואב"

המשורר יקיר בן־משה הוא מנהל אירועי הספרות בבית ביאליק. אני מבקשת גם ממנו להתייחס לתואר "משורר לאומי" ולרלוונטיות שלו בימינו ביחס לביאליק. "ביאליק רלוונטי כי הוא נוגע בנפש של כולם", הוא משיב. "הוא הצליח לכתוב על מה שהטריד את הנוער ואת בני דורו באותן שנים, ואלו דברים שנוגעים בנפש האנושית גם היום – שירי אהבה, טבע, ילדות. הוא אחד הראשונים שכתב שירי ילדים עבריים, ושירה חזקה ונוגעת שעוסקת בילדות.

"את הדבר הגדול בעיניי בשירה שלו הייתי מגדיר במילה אחת: אילמות. כמה שנים אחרי שהתחיל לכתוב, כבר משתררת איזו מלנכוליה ומועקה בשירים שלו. כמו שכתב בשיר 'ביום קיץ יום חום': "אַךְ בְּבֹא תוֹר הַסְּתָו, בִּימֵי סַגְרִיר וָעָב/ עָמוּם שׁוֹמֵם הַיְקוּם, רֶפֶשׁ הוֹלֵךְ וָרָב… בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת… אַל תִּרְאֵנִי עֵין זָר, זָר לֹא יָבִין אֶת זֹאת". הוא משורר שמתחיל לדבר על השתיקה והעצבות, ויש איזו בועה פנימית שהולכת ומתרחבת אצלו. השירה של ביאליק מתפרסת על פני 20 שנה בלבד, מ־1891 ועד 1911, אז כבר ממש רואים את השתיקה הולכת ופושטת. אחרי 'צנח לו זלזל' הוא כבר דמם לגמרי. כשערים לכך ועוקבים אחר שיריו, פוגשים אדם שמדבר על החולשה שלו. ביאליק הוא משורר על גבול התבוסה, ובו בזמן משורר העליצות והתחייה.

"השירה שלו רלוונטית דווקא בגלל שהוא מחזיק את שני הקצוות", ממשיך בן־משה. "הוא משורר מאוד אמביוולנטי ולא חד־ממדי. השירה של נתן זך, למשל, חד־ממדית. יש לו את המודל שלו, וכל השירה שלו כפופה לזה. ביאליק, לעומתו, מאוד מורכב. הוא משורר של פרדוקסים ופיצולים, לא משורר של או־או אלא של גם וגם. בשירה שלו יש גם מלנכוליה וגם עליצות. גם בחור ישיבה שמבקש להסתופף תחת כנפי השכינה, וגם אדם שמחפש לצאת משם ולהגיע למקומות אחרי. הוא גם שליח ציבור וגם הולך נגד הציבור. מה שנפלא כל כך זה שביאליק מחזיק את שני הקולות הללו יחד. הוא לא בא לחסל אחד מהם. הוא מקבל את הפיצול ואת המורכבות הזו, והרבה מהשירים נשארים באיזה מתח מאוד חזק, בחיכוך בין שני הכוחות הללו: מצד אחד כוח של תחייה ועשייה – רואים את זה בקצב, בלשון, במאז'וריות – מצד שני איזו הרמת ידיים, חולשה ותבוסה".

כדי להנגיש את ביאליק בימינו, סבור בן־משה, "צריך לספר את סיפור חייו באופן אחר. פחות ללכת לתקופת הישיבה שלו ולנטישה, אלא לגעת בלבטים שלו כאדם, בסדקים ובהתלבטויות שלו. לאחר מכן צריך לקרוא את השירה שלו בצורה רעננה יותר, לחוש את השפה ואת הקצב, להכיר במוזיקה שלו שהלכה לאיבוד ויש בה כוח רטורי חזק. וצריך לנסות ולכתוב בעקבות ביאליק, לגעת במה שהטריד אותו ולהזמין תלמידים לכתוב בעקבותיו. נקודות החיבור אליו יכולות להיות גם דרך יצירות אחרות. יש אנשים שמתחברים אליו דרך ספר האגדה. זו המיתולוגיה היהודית שלנו".

400 לחנים לשיריו

על הצלע ה"לאומית" שבצירוף "משורר לאומי", אומר בן־משה: "המושג לאום שונה ממה שאנחנו תופסים היום. בתקופת ביאליק, לאום היה שילוב של ארץ, שפה ותרבות. די מדהים לחשוב על זה ששלחו את ביאליק לקישינב, לשמש יו"ר הוועד שיחקור ויאסוף עדויות אחרי הפרעות. שלחו משורר לחקור אסון. זה כמו שהיום היו ממנים את רוני סומק לחקור את אסון מירון. הייתה לכך סיבה, כמובן: קיוו שהוא יעלה על הכתב את העדויות, יפרסם ספר, וברווחים יפצו את הקורבנות. כשביאליק כתב את 'בעיר ההרגה' הוא התבודד ביער כמה שבועות, והתוצאה הסעירה את העולם היהודי. בפואמה הזו היו שני דברים חריגים: האחד, שהיא נמסרת כביכול בשמו של א־לוהים, שמדבר אל המשורר כפי שדיבר אל הנביאים. הוא אומר לו 'קום לך אל עיר ההרגה', כמו שהיה לוקח את דנטה בדרך אל השאול. הדבר השני הוא שביאליק מאשים את הקורבנות שלא הגנו על עצמם, כועס עליהם ואף לועג להם. כשקלאוזנר מעניק לו את התואר 'משורר לאומי' בעקבות הפואמה הזו, הוא מזהה את הייחודיות והעוצמה המילולית של ביאליק".

איך מיישבים את הפער בין גדולת שירתו של ביאליק לעובדה שכל כך מעט מהם מוכרים היום? נדמה ששיריו של אלתרמן, למשל, תפסו יותר במבחן הזמן. גם בחמ"ד לומדים רק שיר אחד של ביאליק, "הכניסיני".

בן־משה: "ראשית, שירי הילדים של ביאליק הפכו על־זמניים. אלו שירים שיהיו לנצח. אני גר בתל־אביב, ובדרך לעבודה, כשאני חולף על פני גן מאיר, אני תמיד שומע שירת 'נד נד'. את השיר הזה ישירו שנה אחרי שנה, דור אחרי דור. חלק משיריו הפכו לחלק מהדי־אן־איי המוזיקלי לילדים. אני חושב שהאסון של ביאליק זה שהוא נכנס למערכת החינוך. זה הרחיק אנשים מהשירה שלו. מורים לא יודעים איך ללמד אותו. יש איזו אוטומטיות בהוראת השירה שלו. מדברים עליו באופן נוקשה וקפוא, ומלמדים אותו באופן שגוי. מדברים למשל על הגישה הרומנטית בשירה שלו, ומפספסים את העומק, המורכבות והחולשה שלו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 3/01/D403-107-750x940.jpg 750w" sizes="(max-width: 398px) 100vw, 398px" />

"'הכניסיני', למשל, זה בכלל לא שיר אהבה, כמו שנהוג ללמד. זה שיר ששואל את השאלה הקיומית והמצמיתה היכן הנעורים שלי, היכן כוח החיים שלי, היכן הארוס והליבידו שלי. הוא אומר 'הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי, הָיָה חֲלוֹם אַךְ גַּם הוּא עָבָר, עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם, אֵין לִי דָבָר'. אחרי המילים האלה הוא שותק ורק חוזר לבית הראשון מחדש. כשאתה מבין את זה כנער, אתה פתאום מבין אותו כבן אדם ולא כאייקון. אני חושב שאם כנער צעיר הייתי פוגש אותו כאדם שיש בו היסוס ומורכבות, הייתי מתחבר אליו. בעיניי צריך לעשות רוויזיה ולגעת בביאליק מלמטה, לא מלמעלה. לגעת בו כאדם ולא כסמל".

דנון: "ביאליק הוא פרה קדושה שנשחטת בכל דור ומוכתרת מחדש וחוזר חלילה. במבחן הזמן רואים שהוא חלחל היטב. יש לנו את ביאליק בדי־אן־איי כבר מילדות. לאה גולדברג כתבה שאלו יצירות שבהן ביאליק החזיר לעם ישראל את ילדותו. לאחרונה גיליתי מכתב מרתק שלה, שבו היא כותבת: 'אלמלא היה מאחורי גבו של דורי משורר גדול זה ששמו ביאליק, מעולם לא היינו מגיעים לכתיבת שיר הגון בעברית'. היא מוסיפה ש'השירים שלנו  אינם מגיעים לשלמות וליופי של בית אחד מתוך 'יש לי גן'" (המכתב פורסם בעבר על ידי פרופ' גדעון טיקוצקי).

"יש יותר מ־400 לחנים לשיריו של ביאליק, והוא ממשיך לזכות בלחנים חדשים. ביאליק עדיין מהווה סמל, ואני פוגשת בקרב חוקרים ובאי הארכיון תשוקה מיוחדת לפגוש את כתבי היד שלו, לדבר עליו ולדון בהגות שלו. הוא מגדולי הקופירייטרים העבריים, ומטבעות הלשון שלו חלחלו היטב, כמו 'נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן', 'אם יש את נפשך לדעת', ועוד.

"שאלת הרלוונטיות של ביאליק בתוכנית הלימודים היא סוגיה מאתגרת, משום שביאליק והשירים שלו עתירי מורכבות, ולדעתי זו הסיבה שקשה להעביר אותו בגילאי התיכון. בגיל ההתבגרות התפיסה היא שחור־לבן, אין מקום לרבדים וקשה להכיל את המורכבות הרגשית הזו. אני זוכרת את המורה שלי לספרות באולפנה מלמדת את 'הבריכה' של ביאליק, ונאבקת עם המטאפורות והסמלים. לקח כמעט שישה שיעורים לצלוח את השיר הזה. אגב, גם שירי הילדים של ביאליק עתירי מורכבות. חלקם לא היו עוברים את הסף הפדגוגי, כמו השיר 'סנאי', שבו חיה פשוט נופלת ומתה. או השיר 'הנער ביער', שכולו סיוט מתמשך שחווה ילד קטן במעבה יער חשוך. אז האם רק כשמתבגרים וצוברים ניסיון חיים רגשי יכולים להתחבר לביאליק ולמורכבות שלו? זה אכן אתגר לא פשוט. בעיניי הוא יהלום מלוטש ובלתי מפוענח".

גם בהקשר הזה מצטטת דנון מדברי לאה גולדברג באותו מכתב: ״את ביאליק צריך ללמוד לקרוא לא בבית ספר אלא מאוחר יותר: לקרוא בעיניים רעננות ובמשקל הנכון ולשכוח לגמרי שהוא 'משורר לאומי', לזכור רק שמשורר היה", כתבה גולדברג (ההדגשה במקור).

בלי כור היתוך

ביאליק, כפי שמזכירה דנון, "היה הרבה מעבר למשורר. הוא היה מחיה־לשון לאומי, ומנסח תרבות לאומי. לא רבים יודעים, אבל הוא חידש יותר מילים מאשר בן־יהודה (בהם יבוא ויצוא, גחלילית, טייס ומצלמה). הוא היה יזם תרבות, והמונח משורר לאומי מצמצם את העשייה שלו רק לתחום השירה. בימינו המילה לאומי הפכה למוקש, כי הליברליזם המערבי מאוים מכל ניסוח שנושא נופך קולקטיבי שעלול לסכן את האינדיבידואל ואת החירות שלו. אבל אצל ביאליק לא הייתה סתירה בין האישי ללאומי ולאוניברסלי. ביאליק לעג לקלאוזנר שתלה על פתח ביתו את השלט 'יהדות ואנושיות'. זה היה מגוחך בעיניו כי זה הוצג כשני ערכים סותרים, ובעיניו יהדות ואנושיות חד הם".

אחד ממפעליו התרבותיים של ביאליק היה ייסוד אירועי "עונג שבת", שבהם נפגשו אנשי רוח עם הציבור ודנו בסוגיות שונות בתחומי ההגות וההיסטוריה היהודית. ביאליק שאף ליצור מפגש בין המגזרים השונים ולייחד מקום גם לניגונים, שאהב עד מאוד. הוא תפס את השבת כלבנה חיונית בקיומו של העם היהודי. מסופר למשל כי כאשר שמע על בעל חנות צילום שפתח את חנותו בשבת, פנה אליו ודרש בחריפות להסיר את תמונתו שהתנוססה בחלון הראווה של אותה חנות. ממכתביו ניכר עד כמה הייתה השבת יקרה לליבו, והוא נהג לנזוף באנשים שחיללו שבת במרחב הציבורי. לחלוצים כתב: "הטרם יבינו אלו המחללים את השבת בזדון וביד רמה עד כמה יש במעשיהם מן הפראות והנבלה. ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה כי תיחרב".

השבת במרחב הציבורי היא נושא שנוי במחלוקת במדינת ישראל של ימינו. האם התפיסה שלו בנוגע לשבת, ובכלל תפיסת היהדות כתרבות שהוא הוביל, הוכיחה את עצמה?

"אני חושבת שכן", משיבה דנון. "החששות של ביאליק שהשבת תהיה יום ללא תכנים רוחניים התבדו. השבת הישראלית עוברת כל הזמן גלגולים, ומיזמים שונים כמו עונג שבת, שבתרבות, בית מדרש ישראלי ועוד, מבקשים ליצוק תוכן לשבת, לאו דווקא דתי. בעיניי זה מעיד עד כמה המורשת התרבותית של ביאליק חלחלה. אני מאמינה שביאליק היה מעריך את זה שיש עדיין פולמוס ומאבק על צביון השבת. כשנאבקים על משהו זה סימן שיש על מה להיאבק, שיש לו משמעות. הוא לא יום ככל הימים עבור אף צד".

ביאליק נודע בהתנגדותו לחלוקות דיכוטומיות בתחומי הרוח. כך למשל, הוא לא הזדהה עם ההפרדה בין דתיות לחילוניות, בין הלכה לאגדה, ובין יהדות והומניזם. בכל מה שנוגע לחלוקות חברתיות, הגישה שלו הייתה אחרת. על פי יקיר בן־משה, "ביאליק יצא כנגד התפיסה של האחדת זהויות, שזוהתה בהמשך עם בן־גוריון. ביאליק אמר שלכל אילן יש הרבה שורשים, וכל ענף צריך לדבר את הזהות והתרבות שלו. הוא הבין שכל אחד צריך לשמר את הצביון שלו בתוך האומה, ושאנחנו צריכים לשמור על המגוון ולא למחוק אותו. היום אנחנו רואים שביאליק צדק. התפיסה של בן־גוריון לא הצליחה, והגישה של ביאליק הרבה יותר פלורליסטית וקשובה".

ארכיון בית ביאליק מכיל שלל אוצרות ספרותיים ובהם כתבי יד של ביאליק בתחומי שירה, פרוזה, עריכה ומסות, מכתבים, תצלומים ועוד. במסגרת מיזם משותף עם הספרייה הלאומית נסרקו בשנים האחרונות כל חומרי הארכיון, ובימים אלה הם עולים לרשת ומונגשים לציבור. "מפעל ההנגשה מייצר גל אדיר של התעניינות, לא רק מצד חוקרים אלא גם מהציבור הרחב", מדווחת דנון. "מתברר שהנגשת תכנים ברשת דווקא יוצרת צימאון לפגוש את החומר המקורי. אנשים רוצים לראות בעיניים את כתב היד עם המחיקות".

כמי שמוקפת בכתביו של ביאליק, אני שואלת את דנון מה למדה על ביאליק מתוך המפגש האינטימי עם כתביו. "רואים עד כמה ביאליק לקח על הכתפיים שלו תפקיד עצום", היא עונה. "בזמן של מעבר בין תקופות, הוא הבין שיש צורך קריטי לשמר את העבר כדי לבנות על גביו את היסודות החדשים. הוא פועל בתדר של הישרדות – אם לא נשמר את הבסיס הרוחני שלנו, הכול יתמוסס. מה שמרגש במיוחד כשפוגשים את הכתבים שלו זה הצניעות העצומה שהייתה בו. כינו אותו 'נשיא הדור', ברנר אמר 'כל חרוז של ביאליק הוא ניצחון לשירת ישראל', ומול כל הסופרלטיבים הוא נשאר כל כך צנוע. באחת מהאיגרות שלו הוא התבטא: 'אם באמת בחר אלוהים קנה נבוב כמוני להיות לחליל לו'. הוא היה נואם מחונן, אבל בכל הופעה פומבית הוא הרגיש כ'מובל אל הגרדום'. כל התשוקה שלו הייתה להסתגר בחדר קטן ולכתוב. שלחו אותו לכל העולם למטרות שונות, והוא עשה את זה כי צריך ולא בגלל הכבוד הגדול שזכה לו".

אם תרצו, זו אגדה

ספר האגדה, שערך ביאליק יחד עם י"ח רבניצקי, נחשב לפסגת "מפעל הכינוס" שיזם ביאליק, לההדרה והנגשה מחודשת של אוצרות התרבות היהודית. הם עבדו על הספר ארבעים שנה, מיינו ותרגמו מבחר מספרות האגדה. הספר יצא בכמה מהדורות מאז פרסומו לראשונה, ולפני כעשור הוציא לאור פרופ' אביגדור שנאן מהדורה מחודשת בתוספת ביאורים. בעוד יצירתו הפואטית זוכה לעדנה, מעמדו של ספר האגדה שונה במקצת.

"זה פספוס עצום שהספר העצום הזה, קורפוס שאין כמוהו, כמעט ולא נמצא על המדפים", אומר בן־משה. "ספרו של שנאן הצליח להחזיר אותו לאיזו תקופה, ועדיין הוא לא מקבל את המקום הראוי לו. ייתכן שהספר קצת מרתיע, אולי הוא נחווה כג'ונגל שלא יודעים איפה להתחיל. כמורה אני פותח באגדה אחת ומתמקד בה, ומשם אפשר להמשיך ולגלות את שאר התכנים הבלומים בספר".

דנון אופטימית יותר: "ביאליק הציל את האגדות. המגזר הדתי ודאי היה ממשיך לתחזק את האוצרות הכתובים הללו, אבל ביאליק הפך את זה לנכס של עם. זה ספר מכונן עבור מי שמחפש אגדות ומדרשים ולא יודע להתמצא. נכון שלפני שנים לא היה בית שלא היה בו את ספר האגדה, אבל גם היום מעמדו יציב וברור והוא חלק מארון הספרים היהודי באשר הוא".

The post "ביאליק הוא פרה קדושה שנשחטת בכל דור, ואז מוכתרת מחדש" appeared first on מקור ראשון.