על הכרך השישי בסדרת "המאבק שלי" ("Min Kamp", במקור הפרובוקטיבי) של קרל אובה קנאוסגורד – בעצם שני כרכים – אפשר לומר שהוא הפחות טוב מבין כולם, מתוך הנחה שאנשים באמת זוכרים היכן היו ומה קראו בקודמיו. אפשר גם לומר שכל כרך בעצם מכיל את כולם בזעיר אנפין והדיון הזה עקר מיסודו, כי למרות ייחודו של הכרך הבודד – השישי או כל כרך אחר – הוא חלק משלם גדול יותר, ועליו יש לדון. אפשר לטעון שאם הכרך הזה לא היה בא לעולם, הוא לא היה משנה; הוא לא מהווה איזו חוליה חסרה; הוא האחרון כי הסופר החליט שהוא אחרון. באותה מידה יכול היה להחליט שהוא כותב עוד חמישה, עד סוף ימיו. עם זאת, אפשר לומר במידה רבה של פסקנות שמדובר בפרויקט הספרותי המעניין ביותר במאה ה־21, של סופר שעיקר פועלו ועבודתו פורסמו בה. כשמביטים סביב קשה לראות משהו בסדר גודל דומה, ושגורף הסכמה רחבה מאוד לגביו.

תקציר הפרקים הקודמים: הסופר הנורווגי החליט לקחת את חייו כמות שהם, לא לשנות אפילו את שמות בני משפחתו, וכמובן את דמותו שלו, ולא לכתוב סיפור ליניארי של התחלה אמצע וסוף, אלא להעביר את החיים אל הדף, כפי שהם, בעיקר כפי שהיו. הוא חש באותה נקודה שחייו ובעיקר זיכרונותיו נעלמים בן־רגע, ואם לא יכלא אותם בכלוב המילים, הם לא ישובו עוד. הוא לא רצה לכתוב עוד רומן מודרניסטי, אלא בעצם התיימר להעתיק את המציאות כמות שהייתה.

"אם אכתוב רומן הוא יהיה חייב לעסוק במציאות כפי שהיא באמת, מזווית הראייה של אחד הכלוא בגופו, אבל לא בנפשו, הכלואה במשהו אחר. הרצון העז להתרומם מהטריוויאליות המחניקה אל האוויר הצלול של הגדולה". וזאת מתוך ידיעה ברורה, שאותה ישוב וישטח בכל כרך, כי אי אפשר לחקות את המציאות במדויק לעולם.

בתחילת החלק הנוכחי, והאחרון בסדרה, המחבר מקבל קיבל מכתב איוּם מדודו, המתריע שאם יפרסם את ספרו הבא הוא יתבע אותו, שכן הספר המתוכנן מלא שקרים והכפשות. האיום הזה מכונן את רוב חוויית ההווה של הספר, ומלבדו הוא פחות או יותר עוסק באותם נושאים שנכחו בחמשת הכרכים שקדמו לו: פיסות מחיי המשפחה וההורות, לעיתים ארוכות ותמוהות, לעיתים מדויקות ומצמררות, הרהורים על ספרי מופת ופה ושם מעט זיכרונות אסוציאטיביים מהעבר הרחוק – על אביו, על אקסית כזו או אחרת, על ילדיו שלו ועל עצמו. בנוסף, קנאוסגורד כולל בחלק זה מסה שעוסקת בהיטלר וב"מיין קאמפף", ושנועדה אולי להסביר או להצדיק את בחירתו בשם שבו הכתיר את הפרויקט שלו. בפועל היא אינה מחדשת דבר, לא על היטלר ולא על ספרו.

כתיבה נפלאה על ספרות

ציר הזמן־מרחב ביצירה של קנאוסגורד אינו ליניארי, וסביר שהדבר נובע גם מצורת הכתיבה. כלומר, בסדר גודל שכזה אי אפשר היה לתכנן מראש כל פרט מפרטיה. הדמויות הדומיננטיות מלבד הדובר, כמו אחיו, אביו ואימו ואשתו, חוצות את היצירה כולה לאורך ולרוחב. וגם כשאתה נתקל במשהו או מישהו חדש, התחושה לפעמים היא עדיין כמו להיתקל שוב בחבר מוכר. מעבר לדמויות מוכרות, לא פעם נתקלים במשפט מוכר, תאום, מאותו הכרך עצמו. אומנם סגנון הכתיבה הוא כזה שמבחינה תוכנית כל הזמן נפתחים סוגריים, ולא בהכרח נסגרים, אבל עדיין אין הצדקה למידע שמופיע כמות שהוא פעם נוספת, וגורם לתהות האם לא מדובר בטעות עריכה. מה שפותח תהייה גדולה יותר – איך בכלל עורכים כתב יד שכזה?

מהכרך הראשון – ולמען האמת, אפשר היה להבחין בכך גם בספרים שקנאוסגורד פרסם לפני הפרויקט הנוכחי – אפשר היה להתפעל ולהתפעם מיכולת האבחנה הנדירה של הסופר, ולעיתים גם מהרגישות יוצאת הדופן ומהכישרון הדרמטי שלו. הוא מתחיל את הצלילה המילולית שלו בדרך כלל במשהו ממשי, פיזי, בתיאור נקודה במקום ובזמן, ואז עוצר את השטף של תיאור פני הדברים, ומתגלגל אסוציאטיבית לסופר או לסופרת שאת ספרם קרא. הרגעים הללו כמעט תמיד מרימים את הטקסט.

קנאוסגורד בדרך כלל מתעמק בסופרים קאנונים או סמי־קאנונים של תרבות המערב, או נורווגים שאינם מוכרים לקורא הישראלי – החל מהמלט, דרך ג'יימס ג'ויס ועד פיטר הנדקה ואמילי דיקנסון. לפעמים הוא כותב עליהם באופן כל כך נפלא, עד שבא לך להעיף אותו הצידה לכל הרוחות ולהתמסר לאחד הסופרים במקומו. יש משהו באופן שבו הוא כותב על הספרות שאינו אקדמי, אינו מבוסס על טענה או טיעונים, אינו נזקק למראי מקום או רפרורים רפטטיביים, אלא מעין רוח חופשית שיכולה להגיד על סופר או סופרת כל דבר, לעיתים מדויק ומפלח, לעיתים מרושל.

הוא מסביר זאת בעמ' 160, כאשר הוא מספר שלמד באוניברסיטה שאפשר לומר כל דבר על רומן או על שיר והוא יישמע סביר ומתקבל על הדעת, אבל לעולם לא ממצה, ואולי גם לא מהותי. "הידיעה שאי אפשר לומר את הנאמר בהם בשום דרך אחרת אלא בזו האחת, הופכת אותם לחידתיים במובן העמוק. העולם חידתי באותה דרך בדיוק, אבל אנחנו שוכחים את זה כמעט כל הזמן כי אנחנו תמיד מעניקים לרפלקציה עדיפות כשאנחנו מתבוננים בו".

אשליית הממואר

מלבד ספרות, קנאוסגורד שוזר לא פעם קושיות טאוטולוגיות מוכרות כמו מהי מציאות, מהו מוסר ומהו סובייקט, ועל הקורלציה הבלתי פתירה בין הספרות לחיים, בין האובייקטיבי לבדיון. לרוב הוא פשוט מנגיש במילותיו אי־אילו רגעים מ"מהי ספרות" של ז'אן פול סארטר, מ"אמנות כתחבולה" של ויקטור שקלובסקי ועוד. אלא שקנאוסגורד עושה זאת בצורה מרעננת ומונגשת. הוא לוקח רעיונות וממש פותח אותם לרווחה, גם אם אינו מוסיף באמת נדבך משלו. אין להאשים אותו בכך – בעבורו כל המסע הזה מבחינה רעיונית אינו מסע למען פתרון, או לשם מציאת "אני מאמין", אלא מסע של הגדרות וסתירות. של לקיחת צידה מתרבות המערב, ניתוחה ובדיקתה, כאשר אחרי כל מסקנה כמעט, תבוא הסתייגות.

פה ושם הוא נאחז בתחילתו של רעיון, אבל מתעייף מהר (או לחלופין העורך לחש על אוזנו: כבר כתבת על כך בכרך 2). דבר שלא פעם מותיר את מילותיו מדשדשות בתוך רדיוס שטחי של בנליות. כלומר, משאיר מעין הרהורים שנשמעים יותר כמו ספר הדרכה ניו־אייג'י. "כל מי שמתעמק בתנאי הקיום ייאלץ במוקדם או במאוחר גם להתמודד איתם. לאנושי יש גבול פנימי וגבול חיצוני, ביניהם נמצאת התרבות, שהיא הדבר בו אנחנו מתגלים לעצמנו" (כרך 6, עמ' 13).

כך או כך, קנאוסגורד לא היה מגיע ללבבות רבים כל כך לולא היכולת לרתק ולרגש את הקורא ומבלי כישרונו הדרמטי. תצורת הממואר כמו פוטרת לכאורה את המחבר מסצנות דרמטיות ואי אילו מניפולציות של סופר מיומן, שהרי "הברית" היחידה היא לכאורה עם המציאות, אבל זה חלק מהכוח של הפרויקט – קנאוסגורד יודע איך לרתק קורא, איך לפזר לו מידעים וליצור לו פערים, ואיך לייצר לו סצנה דרמטית משובחת, בעוד הקורא בכלל נתון תחת אשליית הממואר.

בכרך הנוכחי הוא עושה זאת, למשל, עם מכתב האיום מהדוד. הסיטואציה המעיקה הזו אמנם נמשכת יותר מדי עמודים, אבל לפחות נעשית בהדרגה. ברגע שהיא נוחתת, יש שקט כמו רגע אחרי נפילת רימון, ואז הוא מחכה קצת, פותח סוגריים, ויודע בדיוק כמה זמן ואיך להפוך את אותו מכתב ל"אירוע מכונן".

הרומן עדיין חי

כך, בזכות הז'אנר, הופך קנאוסגורד את המניפולציות הדרמטיות, הפערים ויצירת הדרמה למלאכה מרעננת יותר. לכך מתווסף גם הכישרון שלו לתאר רגש ולהעביר רגש. הדבר נעוץ בכך שבכל רגע הוא חווה את העולם במעין תום ילדי, לא תמים (אפשר להאשים אותו בתמימות בעיקר כשהוא כותב על פוליטיקה ומדעי המדינה). כזה שמכיר ומבין את העולם המחוספס והציני שבו הוא חי, ובכל זאת ממשיך להתפעל ממנו. "הנצנוץ הרך שהשמש הזורחת בזקה על כל הדברים. העולם עמד פתוח, זאת הייתה ההרגשה, והוא רטט".

רגע נפלא שכזה קורה כשהוא מביט באימו ורואה אותה כפי שראה אותה תמיד, בצעירותה, וכפי שהיא עתה, אישה מבוגרת. למעשה, הוא מביט בכל דבר כפי שהוא מביט באימו. עם זאת, בכלל האנרכיה הגלומה בתצורת הממואר הרב־מרחבי – כלומר, זה שאין לו חוקים – לא פעם יש תחושה שהוא מתעכב כמעט על כל דבר: על האופן שבו הוא וחבריו קנו את מארז הבירות הראשון שלהם, על כל פעם שהוא מדליק סיגריה או שותה קפה, ונדמה שהוא תמיד מעדכן על מצבה ותנועתה של השמש בשמיים.

כמו עם כל אדם שאתה דבוק אליו כה עמוק, כה אחד על אחד, יש רגעים שקשה להסכים איתו, יתרה מכך – קשה לסבול אותו. ישנה תחושה שכל הזמן חשוב לו להראות כמה הוא הורה "נכון" ו"מכיל" ובעל חולשות שאי אפשר להאשים אותו בהן. במובן־מה הוא עסוק תמיד במסע למירוק מצפונו מכל דבר. כרך זה, יותר מאחרים, מחדד את התחושה שכל מה שהסופר רוצה ורצה לעסוק בו הוא הוא עצמו. בחלק מכרכי הסדרה הוא מצליח לשלוט באגו שלו כסופר וכאדם, בכרך זה קצת פחות. מכתב האיום מהדוד הופך דפים רבים מדי בספר לתיאור אגו שעולה על גדותיו.

"המאבק שלי", וכך גם הכרך הסופי, הם לא מעט עניין של החלטה ופוזיציה. כפי שקנאוסגורד עצמו הגדיר זאת היטב: אפשר לומר עליו כמעט כל דבר והוא יישמע סביר ומתקבל על הדעת. אם זו יצירה אדירה, או יצירה מוגזמת שאפשר וצריך היה לכנס בשלושה כרכים לכל היותר – שתי הפוזיציות קיימות בו בזמן. אתה יכול בכל רגע לראות בו את מה שאתה בוחר לראות – אלפי עמודים של כישרון וברק ועונג ייחודיים, שדוחקים מאות עמודים לא רלוונטיים. הרי אי אפשר שבכל עמוד, שבכל פסקה יכה הברק, לכן זה "מחיר שהכרחי לשלם". או מנגד – והכרך האחרון ממחיש זאת ביתר שאת – אפשר לראות בה יצירה שחוזרת על עצמה, שלא מתפתחת כלל, שבעצם לא אמרה לך על העולם, על הכתיבה, על הממשי ועל הנשגב שום דבר שלא ידעת, אבל כן גרמה לך להבין שאולי השמועות על מותו של הרומן כמדיום היו מעט מוקדמות מדי.

The post גם לסיפור הארוך בעולם יש סוף appeared first on מקור ראשון.