דגש זה משפיע במידת מה על המבחר והמגמה במסותיה של כהן הכלולות בכרך שלפנינו. מכתב ההמלצה של מנשה־חיים ב'והיה העקוב למישור', ומכירתו, מנותחים מבחינה משפטית. צוואות והוראות שהופרו נבחנות – גם בתוך ספרים ומחזות, גם בעולמם של סופרים כגון בפרשת פרסום כתביו של פרנץ קפקא. אבל המגוון רחב בהרבה, לפעמים עד כדי התרחקות־מה מהמשפט או מהספרות: מסיפורו של המשורר הנרדף בידי הסובייטים יוסף ברודסקי, עד סוגיות של דיני ביטול הבטחת־נישואים והסתבכותם כשהמבטיח כבר נשוי.

הכושר האנלוגי של נילי כהן, בצירוף הידע הרב שלה על מקרים משפטיים, על חוקים ועל ספרות, יוצרים מסות מהנות ומעשירות, שיתרמו לחובב הספרות מחד גיסא, ולחפרן המשפט מאידך גיסא, את הפן המשלים. יתרה מכך, מצירוף המשפט והספרות גם יחד בוקעים "החיים": כפי שהם נקראים להיות, כפי שהם מתגלגלים בפרטים, וכפי שאפשר לדמיין אותם.

ברמה עקרונית יותר, צירוף המסות יוצר דיון על גבולות המשפט. כהן מציגה, במשתמע, עמדה מעניינת: המשפט מחלחל אל רבדים רבים של ההוויה החברתית והאנושית – אבל, למרות הקשר הטוב שלה עם אהרן ברק וחיבת־מה המתגלה בספר לפסקיו, לא "מלוא כל הארץ משפט".

המשפט מוגבל, צר אופק. המשפט, במפתיע, אינו חותר ל"אמת". יש בו עקרונות, כגון סופיות הדיון, או דיני הראיות, או ההתיישנות, הגוברים עליה. האמת המשפטית שונה מהאמת ההיסטורית. הספרות, מנגד, חותרת לאמת שאינה היסטורית מהכיוון ההפוך: לאיזו אמת עקרונית שמתגלה מבעד למסך הדמיון.

מותר הספרות על המשפט, עולה מן הספר, הוא בין היתר בגמישות המחשבתית, ביכולת לשקול שיקול ערכי לא פורמלי. כהן, בצדק, מציגה את הבעייתיות של שיקול כזה כשהוא נעשה בידי שופטים; זאת תוך שהיא דווקא אינה מצניעה כלל את נטייתה לאותו כיוון ערכי שרוב השופטים האקטיביסטים, המערבבים ערכים במשפט, נוטים אליו, הכיוון הליברלי, ואת שמחתה על כך שהספרות מאפשרת בדרך כלל ליברליות יתרה. כרוך בכך יושר אינטלקטואלי מצד המחברת, המצטרף למעלות הספר.