מבין מאה ויותר מדינות שקיבלו עצמאות אחרי 1945, רבות נאלצו לשאול מוסדות ומסורות מהכוחות הקולוניאליים ששלטו בהן או להמציא אותם מתוך עבר כמעט לא מתועד. התמזל מזלה של ישראל ועבָרהּ היה הארוך והעשיר מכולם, והוא אף תועד בשפע וזכה לרענון מכוח הרצף המוחלט. היהודים שרדו דווקא משום שדקדקו בפולחניהם והיו מוכנים למות למענם. היה משהו נכון ובריא בכך שהכבוד לשמירת המצוות הקפדנית יהיה מאפיין מרכזי של הקהילה הציונית.

הדוגמה הבולטת ביותר לכך הייתה עמדתם של היהודים כלפי הר הבית, כשהאומץ וההשגחה העליונה השיבו אותו להם, יחד עם שאר העיר העתיקה, במהלך מלחמת ששת הימים ב־1967. החלטה פשוטה הייתה להשיב לחיים את הגטו העתיק שיהודי ירושלים סולקו ממנו ב־1948. אך הר הבית הביא עמו גם קשיים. הוא נחרב כליל בעת העתיקה. אך אפילו אילן גבוה כמו הרמב"ם כבר קבע כי למרות החורבן, אתר בית המקדש שמר על קדושתו, לנצח נצחים. השכינה מעולם לא עזבה אותו, וזו הסיבה לכך שיהודים הגיעו מאז ומעולם להתפלל סמוך לאתר, במיוחד בכותל המערבי, שלפי המסורת הוא הקרוב ביותר לדופן של קודש הקודשים.

אך מכיוון שאתר המקדש שמר על קדושתו, הכניסה אליו חייבה את היהודים להיות טהורים מבחינה פולחנית. הלכות הטהרה הנוגעות לבית המקדש היו הקפדניות והחמורות מכולן. הכניסה לקודש הקודשים נאסרה על כולם פרט לכוהן הגדול, ואפילו הוא נכנס אליו רק פעם בשנה, ביום הכיפורים.

אדם נעשה טמא כאשר הוא נוגע בגווייה, בקבר או בעצם אנושית, או כאשר הוא שוהה תחת אותה קורת גג עמם.

הפרה שהוקרבה (לצורך הטהרה מטומאת מת, א"ס) הייתה חייבת להיות אדומה "תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עוֹל". די בכך ששתי שערות מן הבהמה לא יהיו אדומות כדי לקלקל את אפרהּ. מכיוון שהלכות הטהרה, במיוחד בעניין המתים, היו ועודן קפדניות כל כך, הרבנים מסכימים ביניהם שכל היהודים טמאים מבחינה פולחנית. ומכיוון שאין אפר לטיהורם, אף יהודי לא יכול להיכנס להר הבית.

ולכן, משנת 1520 לפחות התפללו היהודים בכותל המערבי אבל לא מעבר לו. לאחר נפילת הרובע היהודי של ירושלים ב־1948, מנעו הערבים מהיהודים לגשת לכותל המערבי או אפילו להשקיף עליו מרחוק. המניעה הזו נמשכה 19 שנים. עם כיבושה מחדש של העיר העתיקה ב־1967, הכותל עמד שוב לרשות היהודים וביום הראשון של שבועות באותה השנה ניסו רבע מיליון יהודים דתיים להתפלל בו בעת ובעונה אחת. כל האזור שמול הכותל פּוּנָה ממבנים, ונוצר מרחב פתוח וסלול. אך לא היה אפשר לעשות דבר בעניין כניסת יהודים להר עצמו.

הרבנים ניסו להעלות כל מיני טיעונים מבריקים שיאפשרו ליהודים להיכנס לפחות לחלק מהאזור. אך בסופו של דבר השתררה תמימות דעים בקרב הרבנים שיש להשאיר את האתר כולו מחוץ לתחום עבור היהודים המאמינים באמת. ולכן התקינו הרבנות הראשית ומשרד הדתות שלטים האוסרים על יהודים להיכנס להר הבית מחשש "כָּרֵת" (אובדן חיי הנצח בעולם הבא). העובדה שאלפי יהודים התעלמו משלטי האזהרה הוזכרה כעדות לחוסר האונים של הרבנים.

לרבני ירושלים הייתה עוד סיבה משנית לנקוט קו מחמיר בסוגיה הזו. הם רצו לסלק מתודעתו של היהודי הפשוט כל השוואה בין ניצחונותיה הצבאיים של הציונות, כמו כיבושה מחדש של העיר העתיקה, ובין הגשמה משיחית. אותו הטיעון חל גם על הצעות לבנייתו מחדש של בית המקדש עצמו.

כל תוכנית כזו הייתה נתקלת כמובן בהתנגדות אלימה מצד העולם המוסלמי כולו, מפני שאת פסגת הר הבית תפסו שני מבנים אסלאמיים בעלי חשיבות היסטורית ואמנותית אדירה. ולמרות זאת, הרעיון נידון בהתעמקות רבנית אופיינית: האין זה נכון שהיהודים, במצוות הא־ל, בנו מחדש את מקדשם עם שובם מגלותם הראשונה בבבל? האין זה תקדים שיש לחזור עליו עכשיו, עם תום הגלות הגדולה? לא: התקדים יחול רק כשרוב היהודים יחיו בארצם, וזה עדיין לא קרה.

ובכל זאת, הרי בתקופת עזרא המקדש נבנה מחדש אף על פי ששיעור היהודים ששבו מבבל היה קטן עוד יותר מהיום, לא? אמת, אבל בית המקדש השלישי ייבנה בדרך על־טבעית מתוך מעורבותו הישירה של א־לוהים. אבל  הטיעון הזה שימש פעם נגד הציונות עצמה, והופרך לאור האירועים, לא? מצד שני, המקדש לא היה יכול להיבנות בימי דוד המלך מפני שהיה איש מלחמה; המקדש נאלץ לחכות לימי השלום של שלמה המלך. כך גם היום: רק כשיבוא שלום אפשר יהיה לבנות את הבית השלישי. אפילו אז יידרש נביא אמת, שיָקום ויפרוס חסותו על האירוע, ולו מפני שפרטי המקדש, אשר ניתנו לדוד בידי א־לוהים בכבודו ובעצמו, אבדו.

אך גם אם נניח לטיעונים הטכניים, הדור הנוכחי איננו מוכן ואיננו ערוך לשחזר את בית המקדש ואת סגנון הפולחן שלו: לשם כך תידרש התעוררות דתית. – בדיוק! ואיזו דרך טובה יותר ליצירת התעוררות דתית מאשר בנייתו מחדש של המקדש?

וכך נמשכו הוויכוחים עוד ועוד, והביאו את הרוב למסקנה שאי אפשר בינתיים לעשות דבר. אפילו ההצעה להעלות קורבן פסח נזנחה מפני שאיש לא גילה את מיקומו המדויק של המזבח, איש לא ידע בוודאות את ייחוסם המדויק של הכוהנים בני ימינו, ובראש ובראשונה, איש לא ידע מספיק על בגדי הכוהנים כדי שיוכל לשחזור אותם במדויק.

The post "אפילו ההצעה להעלות קורבן פסח נזנחה" appeared first on מקור ראשון.