ההודים אוהבים לשמח, ובעיקר אורחים מחו"ל. בביקור ההיסטורי של ראש הממשלה ההודי בישראל לפני כשלוש שנים, הוא שב והזכיר שבתרבות ההודית האורח הוא א־לוהים. המטייל הישראלי בהודו לא זקוק לאופנישד, מכתבי הקודש ההודיים העתיקים, שממנו ציטט נרנדרה מודי כדי לדעת שההודים מבקשים לשמח את אורחיהם.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– פגע והפקיר: "במקום לרצוח יותר משתלם לדרוס ולברוח"

– דירה להשכיר: בירדן מתקשים להתמודד עם נזקי הקורונה

– עורכת יהודייה ב"נ"י טיימס" התפטרה ומאשימה: "ויתרו על השאיפה לאמת"

אחת הדרכים ההודיות לשמח את האורח מן הנכר היא באזכור והילול דמות מפורסמת מהמדינה שממנה מגיע האורח. בביקוריי הרבים בהודו לאורך שלושים שנה ניסו ההודים לשמח אותי עם משה דיין וגולדה מאיר, רבין ופרס, איינשטיין, ישו ונתניהו; היו גם כמה וכמה שהרעיפו שבחים על המנהיג שלנו ערפאת ואומץ לבו, והעמידו אותי בדילמה האם לצער אותם בעובדה שערפאת צר לנו ולא מנהיג.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 07/000_1E572Z-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ולפעמים היו גם הפתעות. פרופסור הודי ישיש, ארבינדו באסו, זיהה את השיחה בעברית בין אשתי לביני והחליט להצטרף אלינו לארוחת צהריים. הוא סיפר איך הוגו ברגמן הזמין אותו להרצאה באוניברסיטה העברית, ובן־גוריון עצמו ניגש אליו בסיומה והפציר בו להישאר בארץ וללמד בירושלים פילוסופיה הודית. הודים עם אור בעיניים התרגשו לפגוש אורחים מארצו של גרשון סלומון, נאמן הר הבית; וזכורה לי גם הפעם שבה הווידוי שאני ישראלי הוליד פרץ של הערצה לשולמן. פרופסור דוד שולמן.

ודרך התשבחות לשולמן, שובחו גם מדינת ישראל ועמהּ. בשלב מסוים כבר הייתי פחות מופתע כאשר באזורים מסוימים בהודו, המשכילים המקומיים מכירים ואף מתרגשים מכך שיושב בירושלים מין ברהמין יהודי שאוהב את ארצם ודובר את הלשונות העתיקות שהם שכחו מזמן.

הקריאה שלי בספר "עין להודו", שכתבו החוקרים יגאל ברונר ודוד שולמן, חפה מאובייקטיביות. עצם ההחלטה שלהם לכתוב ספר היסטוריה פופולרי על הודו, משחר הציוויליזציה של עמק האינדוס ועד ימינו, היא מתנה לתרבות העברית. הקריאה בספר עומדת בציפיות הגבוהות, והפרקים שבהם השירה ההודית העתיקה מתורגמת מהסנסקריט והטמילית היישר אל העברית, מרימים את הספר לגבהים שספרי היסטוריה אינם מורגלים בהם. פלא גדול שיש ספר כל כך טוב על הודו בעברית, ומפליאה לא פחות ההצלחה של שני חוקרים, בעלי תחומי מחקר ספציפיים, לכתוב ספר בהיר, מעניין ושווה לכל נפש.

מראה מביכה להינדואים

הספר בנוי כספר היסטוריה; יש לו נקודת התחלה, ולרוב מחוג הזמן זז קדימה. אין בספר ניסיון לאתגר את ציר הזמן שכבר מוטמע אצל הקורא המשכיל. הודו העתיקה, הממלכות ההודיות הקדומות, העידן המוסלמי, ממלכות הדרום, העידן הבריטי ועצמאות הודו. ברונר־שולמן אינם מסתפקים בהיסטוריה ופוליטיקה. סוגיות דתיות, חברתיות ואומנותיות מבצבצות בשפע בפרקים שונים, ובאחרים – הם אף עומדים בקרבת הבמה.

ברונר־שולמן אוהבים את הודו ומעזים לחשוף בפני הקורא העדפות אישיות, שעד אותו רגע חשבתי שרק אני אוחז בהן. למשל, ההעדפה הברורה לביג'אפור הדרומית על הטאג' מהאל בצפון כפסגת האדריכלות המוסלמית בהודו. המחברים יודעים להסביר רעיונות מורכבים ולא אינטואיטיביים בשפה פשוטה ובהירה. גם ההסבר על היווצרות המדינות והתרבויות השונות בדרום הודו הוא מאיר עיניים ומחדש גם למיטיבי לכת בנתיבים ההודיים.

לצד אלה, הספר חושף גם העדפות פוליטיות ותרבותיות. כאשר הוקמה הודו המודרנית לפני שבעים שנה, הודו בחרה להיות מדינה חילונית שבה לרוב ההינדואי הגדול אין שום זכות קדימה בפרהסיה הציבורית. לא בדגל, לא בהמנון ולא בימי החופשה הרשמיים. בשנה האחרונה, מאז קיץ 2019, עברה הודו את השינוי הדרמטי ביותר בתולדותיה. חצי תריסר החלטות ממשלתיות, פרלמנטריות ושיפוטיות, העניקו לרוב ההינדואי את קדמת הבמה הפורמלית בהודו.

ברונר ושולמן אוהבים את הודו ההיא של פעם, וטורחים שוב ושוב להציב מול הרוב ההינדואי מראה מביכה מעט. בהבניה של הודו כישות לאומית ושל ההינדואיזם כישות דתית, יש לשלטון המוסלמי ואחריו לשלטון הבריטי מניות יסוד. להודו ההינדואית אין מוצקוּת שניתן לאחוז בה. המחברים אינם מוצאים רצף בין הודו העתיקה של עמק האינדוס – תרבות מפוארת שלמרבה הצער לא פוענח הכתב שלה ומעט מאוד ידוע עליה – ובין התרבות הוודית המאוחרת יותר. התשוקה לחיבור נראית להם "משאלת לב רומנטית" (26).

גם התרבות הוודית בת 3,500 השנים היא תוצאה של הגירה אל הודו ולא מוצר מקומי. התרבות הוודית יוחסה בעבר ל"פלישה הארית", ומסיבות של תקינות פוליטית ודיוק היסטורי משתמשים כעת במילה הגירה ולא פלישה. התפיסה ההודית, המקדשת את לשון הסנסקריט כשפה קבועה וטהורה שלא הייתה נתונה לשינויים, אינה מקובלת עליהם. מובלעת בספר התפיסה שכמו לשונות העולם, ובניגוד למסורת ההודית, גם הסנסקריט היא שפה אנושית ולא אלוהית.

השלטון המוסלמי כמתנה

חצי בדיחה הודית אומרת שמפלגת הקונגרס שהקימה את הודו, הפקירה את החינוך בבתי הספר למיסיונרים הנוצרים ואת החינוך האוניברסיטאי למרקסיסטים. הביקורת הימנית על ההיסטוריוגרפיה ההודית מזהה בכתיבה על הודו ניסיון להציג את ההודים כמהגרים בארצם, את הבודהיזם כתנועת מחאה ושחרור מכבלי הקאסטות ההינדואיות, את החברה ההודית כאוסף של קבוצות מתחרות ועוינות שרק המודרנה הופכת אותם לעם, את השלטון המוסלמי כמתנה, את המיסיונרים הנוצרים כמתקני עולם, את הצפון והדרום בהודו כשתי תרבויות נפרדות, ואת יחסי המוסלמים וההינדואים כידידותיים וסימביוטיים לפחות עד הגעת הקולוניאליזם האירופי התככני. רוב ההודים כבר לא מאמינים להיסטוריה הזאת. מבחינת השקפת עולמו, הספר "עין להודו" משקף רציונליות ליברלית המסרבת להכיר בתסכול ההינדואי העכשווי כישות ממשית.

הספר עמוס בדוגמאות להטיה של הכותבים, וכמובן הדוגמאות הנוחות ביותר לצורך רשימה קצרה זו, המיועדת לקורא העברי, הן בתחום היחסים בין הינדואים למוסלמים. הסופר וחתן פרס נובל ו"ס נאיפול הסתובב בחורבות ויג'איאנגרה בדרום הודו, שהיום נקרא האמפי והוא אתר חובה במסלול התרמילאות העולמי והישראלי. נאיפול ביכה את ההרס שהביא הכובש המוסלמי להודו. אימפריית ויג'איאנגרה היתה הממלכה ההינדואית האחרונה בהודו מבחינת הסופר, ועצם קיומה במשך תריסר דורות עמוק לתוך המאה ה־17 יצר את אותו קו דמיוני בין צפון לדרום. במהלך אלף השנים מאז הפלישה המוסלמית הראשונה לצפון הודו במאה השמינית ועד לשלטון הבריטי, רוקנה צפון הודו מאתרי מורשת הינדואיים. ויג'איאנגרה הייתה סיפור הרואי של קרב מאסף אחרון מול הכובש המוסלמי. אבל גם ויג'איאנגרה נכשלה בסופו של דבר מול האגרסיביות המוסלמית, שפצעה והרסה את הודו.

ברונר ושולמן מתעמתים ישירות עם נאיפול וההיסטוריונים הימנים, גם בלי להזכיר את שמם, ומציגים סיפור שונה לחלוטין. ויג'איאנגרה לא באמת הייתה ממלכה הינדואית, כשם שמחריביה לא היו ממש מוסלמים. בתרבות ההיברידית של הודו, בשני הצדדים היו מוסלמים והינדואים, והשפה הפרסית הייתה דומיננטית בתרבות הוויג'איאנגרית. זו דרכם של המחברים לאורך כל הספר, לעמעם את הביקורת ההודית העכשווית על הכיבוש המוסלמי. לעיתים זה מביך.

מחמוד מע'זנה, הסולטן הראשון של הודו, כינה עצמו מנתץ הפסלים ואת מלחמתו ראה כג'יהאד, אבל ברונר־שולמן מרגיעים את הקורא העברי שהוא הגזים (165), הוא לא באמת ניתץ הרבה מקדשים אליליים. המחברים מביאים שני מקרים לפחות בשושלת המוגולית של ענישת קצינים שניסו לאסלם בכפייה או בשוחד אוכלוסייה מקומית, כדוגמה לנאורות השלטון המוסלמי, אבל באופן מובלע הם מודים בעצם שאסלום כזה היה קיים לאורך כל השושלת המוגולית המפוארת. לגבי אזור בנגל במזרח הודו נקבע שהוא אוסלם בדרכי שלום; ובכלל הודו צריכה להודות לקיסר אכּבר על המסד האדמיניסטרטיבי המשוכלל שהוא הוריש להודו.

החולשה של הכותבים היא גם בפרטים וגם בתמונה הגדולה. הרצון לכתוב היסטוריה המקדשת את האמת, עם הרצון הלא חבוי לברוא הודו שהמחברים יכולים לאהוב, יוצר מעגל סיזיפי שקשה מאוד לצאת ממנו.

הטובים והרעים

החוקר ריצ'רד איטון, שעליו נשענים ברונר ושולמן, טען תחילה שהמוסלמים ניתצו שמונים מקדשים הינדואיים בסך הכול. לאחר הרעשה מצד היסטוריונים ימנים שטענו שהרס של שבעים מקדשים בוורנסי לבדהּ הוחשב אצל איטון כמקדש בודד, איטון כבר היה זהיר יותר וקבע שלא ניתן לדעת כמה מקדשים הרסו המושלים המוסלמים השונים בהודו. זה כמו לחבר פאזל שרוב חלקיו חסרים, אמר איטון. גם לגבי התיאוריה שאסלומה של הודו ככלל ושל בנגל בפרט נעשה בדרכי שלום על ידי הסוּפים, איטון זהיר מאוד. זו בעיניו רק אחת האפשרויות, ואין לאיש באמת מושג איך חבל הארץ הבנגלי העצום, שבו חיה היום הקהילה המוסלמית הגדולה בעולם, הפך למוסלמי. אבל הבעיה של ברונר־שולמן היא לא רק במשיכות המכחול העדינות, אלא גם במהלך הכללי.

הכותבים רוצים לומר משהו על הודו של היום, על הסטייה של הודו ממסורת של פלורליזם וסובלנות דתית ששררו בה בעבר, אל לאומנות הינדואית הקרויה הינדוטווה(Hindutva) . ספר טוב זקוק לטובים ורעים, ובספר זה הרעים והמסוכנים הם לאומני ההינדוטווה, בעוד שהטובים הם ההינדואים והמוסלמים הסינקרטיים, אלה שנותנים למנהגים ואמונות שונות לפעפע לתוכם.

הבעיה היא שאסלאם סינקרטי הוא יותר משאלת לב מאשר מציאות קיימת. הכותבים עצמם מודים שהאסלאם הרומנטי שעליו הם כותבים – שבו המוסלמים משוקעים עמוק בתרבות ההינדואית – נמצא בנסיגה; והיסוד המקומי־הודי של האסלאם נחלש בהדרגה (166). גם איטון מודה בכך ותולה את האשמה במודרנה ובעולים לרגל למכה, שחוזרים להודו מהחאג' עם השפעות מוסלמיות סעודיות.

אבל ההסבר לא באמת חשוב, חשובה התופעה. מי שמתאסלם מתחיל אולי את הדרך כהודי בתרבותו, שפתו ולבושו ומוסלמי בדתו, אבל ככל שהדרך מתמשכת הוא משיל את ההודיות ממנו. ברמדאן האחרון נצפתה תופעה שבה המוסלמים נוטשים את הברכה רמזאן־מובארק ההודית, ועוברים לרמדאן־כארים הנפוצה במקומותינו המזרח־תיכוניים.

ימין בהודו העכשווית

לכן השאלה האמיתית איננה האם ויג'איאנגרה נפלה במסגרת מאבקי הכוחות הרגילים בהודו בין שושלות שונות, כמו שמספרים ברונר ושולמן, או שמא הייתה פה בגידה של קצינים מוסלמים במלך הינדואי שבטח בהם. השאלה היא מהי הודו. ובעיני ההינדוטווה, הודו האמיתית היא מערך הדתות שנולד בהודו וסוגד לה. מי שבחר בהינדואיזם, הבודהיזם או הג'איניזם – וכמובן גם הסיקים – תמיד יראה עצמו בן בית במולדת ההודית, גם אם יהפוך לאתאיסט. למען האמת, מחולל תפיסת ההינדוטווה היה בעצמו אתאיסט.

האסלאם ידע בהודו רגעים סינקרטיים לא מעטים, אבל מבחינת חסידי הלאומיות ההינדואית, סופה של הסינקרטיות המוסלמית לגווע מאליה מפאת אפסותה. השושלת המוגולית, פאר הודו והעולם, החלה עם באבור השותה לשכרה ונכדו אכבר המשלב הינדואיזם ואסלאם, והסתיימה למעשה עם אורנגזב המוסלמי הפוריטני ההלכתי שבז לנתיניו ההינדואים, ניתץ את מקדשיהם והשיב את המיסוי המפלה כלפיהם (על כך אפשר להוסיף בשולי הדברים שאלה קטנה ואולי לא חשובה: למי נתונה הסימפטיה שלנו כיהודים, כשמוסלמים מבערים עבודת אלילים?). ברונר ושולמן מתנגדים להינדוטווה, אבל לא מתמודדים עם טיעוניה ברצינות הראויה.

בחלק בספר שעוסק בהודו שאחרי העצמאות המחברים מרשים לעצמם לחפף. הטענה שהרס המסגד בעיירה איודיה סלל את הדרך הימנית לשלטון היא רשלנית, אם לא באים איתה נימוקים כבדי משקל. רק נזכיר את הביקורת הקשה של א"ב ואג'פאי על מנהיג הימין ההודי באותה עת, ל"ק אדוואני, שניהל קמפיין הרסני ואסף אליו אנשים לא ראויים ולא נשלטים. טראומת ההרס הביאה לחילופי גברי בצמרת הימין ההודי. ואג'פאי החליף את אדוואני בראש וגם הפך לימים לראש הממשלה הימני הראשון. ההרס והפוגרומים אחריו פגעו בלגיטימיות של הימין ההודי, ואילצו אותו לבחור מנהיג שידו לא הייתה במעל.

הטענה שהימין ההודי התנגד ערב העצמאות לארגונים מוסלמיים ונוצרים, היא קצת בעייתית אם המחברים משמיטים מילה חשובה – מיסיונריות. הרי בלי מבט אל החסות שסיפק הסדר האימפריאלי הבריטי למיסיונרים הנוצרים, ולתביעה המוסלמית לחלוקת הודו, אי אפשר גם להבין את התחזקות ההינדוטווה בהודו. אגב, המחברים מזכירים לנו את קיום המיסיונרים בהודו באור חיובי (253), זאת בהקשר של המאבק נגד מנהג הסאטי (שריפת האלמנה באש מדורת השריפה של בעלה) שבו הם נטלו חלק.

יש פה מלכוד. התשוקה והמומחיות של הכותבים נמצאות בהודו הקדם־מודרנית, ושם גם פסגת הספר. בד בבד חשוב למחברים שנראה את הודו העכשווית דרך העדשה השמאלית במשקפיים. ובהודו העכשווית אחיזתם, במחילה, לא איתנה.

המחברים מעמתים את גנדי ויריבו אמבדקר: מנהיג הדאליטים המנודים בהודו, ואבי החוקה ההודית. אמבדקר הוא הטוב, גנדי הוא האורתודוקס הדתי, וגם הפוליטיקאי. ברונר ושולמן מפרגנים לאמבדקר את ההחלטה לעזוב את ההינדואיזם ולהמיר את דתו ודת קאסטתו לבודהיזם. הם מתארים את המסע של אמבדקר כדי ללמוד את הבודהיזם. דבר אחד לא נשאל: מדוע בכלל נזקק משפטן רציונליסט, משכיל ומתמערב להמרת דת, ועוד לדת ממוסדת עם שורשים הודיים עמוקים? לא פשוט יותר לעזוב את ההינדואיזם בלי סד של דת אחרת? ואיך קרה שדווקא אמבדקר ולא גנדי ההינדואי האורתודוקסי (לשיטתו), הוא שתקף את האסלאם בחריפות יתירה?

הדאליטים היום הם חלק מהמערך ההינדואי, ובבחירות האחרונות הם העניקו לימין ההודי הישג אלקטורלי חריג. במספרים מוחלטים עלתה התמיכה בימין בכ־50% בקרב דאליטים. הרומנטיקה של המחברים מתנפצת מול הודו החיה והנושמת.

רוח של ענווה

ואם כבר הזכרנו את מהטמה גנדי, כדאי להזכיר שיש יותר מדרך אחת לכתוב את שמו. כבר היה לנו גאנדי, גנדי, וגם גנדהי. ברונר ושולמן מעדיפים אופציה רביעית: גאנדהי. בסדר, כולנו הבנו שיש בלאגן תעתיקי סביב המהטמה ושחררנו. הכול הולך. אבל למה לייצר בלאגן איפה שכבר קיים סדר? המחברים מסבירים למה בחרו לייצר תעתיק עברי חדש של מונחים ושמות הודיים, אבל ההסבר שלהם לא שווה את הנזק.

עוד דוגמאות. כבר התרגלנו שהיהלום המפורסם בעולם הוא הקוהינור, ברונר ושולמן החליטו על כוהינור. הסנסקריט הופכת אצלם לסנסקריתית, בחירה מגושמת שהם מתקשים לתחזק. פתאום מתפלקת להם עוד ורסיה, סנסקרית, שמטעה לראות את האות ת' מחוץ לשורש המילה, כמו אנגלית וספרדית. כנ"ל לגבי הפרקריט (שפת המקום) שהפכה בספר לפרקרית. גם את חלוץ הסופרים ההודים באנגלית הם מתעתקים נרין, ולך תנחש ששמו הוא NARAYAN. התעתיק לא רק מעצבן אלא גם מעציב, כי רוח של ענווה מרחפת מעל הספר, ענוות גדולים, ורוח גאווה פסולה מרחפת מעל התעתיק.

כתיבת ספר היסטוריה היא משימה מיוחדת. אין לכותב חירות לבדות אירועים כדי לחזק את הסיפור, ועדיין מצופה ממנו תביעתה של האמנות באשר היא – מתיחת חבל פועם בין היצירה ובין החווים אותה. ברונר ושולמן יצרו סטנדרט חדש בכתיבה העברית על הודו. כה לחי.

עין להודו

יגאל ברונר ודוד שולמן

ידיעות ספרים ומגנס, 2019, 378 עמ'

The post דברי הימים של הודו appeared first on מקור ראשון.