בשביל אילה ומאיר גרוסר, המעבר לירושלים היה הגשמה של חלום ישן נושן, שליווה אותם במשך ארבעים שנה. הם עלו ארצה מניו־יורק בשנת 1984, בנו את ביתם בשכונת נווה עליזה בגינות־שומרון, גידלו שם את ילדיהם וחיו בנעימים, אבל אי שם בלב קיננה השאיפה להתגורר בעיר הקודש. באמצע שנת 2018 הם נפרדו מהקהילה ביישוב שמעבר לקו הירוק, ועברו לדירה בשכונת קטמון. עד מהרה התברר להם שהעיר הגדולה מציעה אומנם יתרונות רבים, אך חסרה את אחת מאבני היסוד של החיים ביישוב.

"בשבתות הראשונות שלי בירושלים הלכתי כמה פעמים לאחד מבתי הכנסת בשכונה. בסוף התפילה ניגשתי לומר 'שבת שלום' לאנשים סביבי, ואף אחד לא החזיר לי ברכה", אומרת אילה גרוסר (64). "יש כאן איזו מחשבה שאין טעם להשקיע באנשים שאת פוגשת בבית הכנסת, כי אי אפשר לדעת מי אורח מזדמן ומי גר בשכונה, והאם האישה ששוחחת איתה השבת תהיה כאן שוב בשבת הבאה. זה היה לי קשה מאוד. בגינות־שומרון היינו מעורים היטב בקהילה, בארגון אירועים, במנהלת המתנ"ס – ופתאום אין לי מושג מי השכנים שגרים איתי בבניין, ואין שום שיח עם האחר".

כדי להרגיש מחוברים וקשורים יותר לסביבתם החדשה, החליטו בני הזוג גרוסר לנסות "להביא את האווירה של היישוב לעיר", כהגדרתם. "הקמנו קבוצת ואטסאפ לבניין שלנו והתחלנו לחבר וליצור קשרים בתוכו ועם בניינים סמוכים. תקופת הקורונה תרמה לכך, כי היא הולידה ערבות הדדית שחיזקה את החיבורים. כשהיה משבר של מחסור בביצים, יצרנו קשר עם מישהו שדאג לבניין שלנו ולבניין סמוך והביא לנו 27 מגשים. עברנו בכל הדירות, חילקנו ביצים לדיירים וכך הכרנו אותם טוב יותר. לאחרונה ארגנו קידוש בשבת בבוקר לכל הבניין, הגיעו דתיים וחילונים והיה נחמד מאוד".

אבל בעוד היחסים עם העיר מתחממים, דווקא בגינות־שומרון הם קיבלו כתף צוננת. אילה מספרת שמאז המעבר לירושלים היא מרגישה שכל האחריות לשמירת הקשר עם החברים מהיישוב מוטלת עליה. פה ושם היא גם שמעה התבטאויות שהכאיבו לה. "כשביקרנו בנווה עליזה אמרו: 'הנה, הירושלמים הגיעו'. אני לא יודעת אם זה נאמר מקנאה או כביקורת. אני מאמינה שלכל אחד מותר לבחור איפה לגור, וכל אחד רשאי לעשות מה שהכי טוב ונכון לו בכל שלב בחיים".

עדי מינץ, דולב: "אנחנו נמצאים בשליחות כל החיים, והיא מסתיימת כשאנחנו מסיימים את החיים. אפשר לשנות את צורת השליחות ולהתאים את האתגרים לגיל המבוגר יותר, אבל השליחות המרכזית, שהיא יישוב הארץ, לא הגיעה אל סופה. מי שחושב שהאיום של מדינה פלסטינית כבר לא קיים, לא יודע איפה הוא חי"

את המעבר מהשומרון לירושלים, על הלם התרבות הנלווה אליו, אני החתומה מעלה מכירה היטב ובאופן אישי. כשהייתי צעירה בת 22, לקראת סיום לימודי התואר הראשון, יצאתי מבית הוריי ביישוב ועברתי לגור בבירת ישראל. עולם חדש נפתח בפניי, ילדת הכפר שפוגשת את העיר הגדולה, לומדת מושגים אחרים ומכירה מציאות חיים שונה. היום, אחרי כמעט שמונה שנים בעיר, אני עדיין מחפשת את השילוב בין אידיאל ההתיישבות שגדלתי עליו ובין העושר האורבני על כל מובניו, ממשיכה לנסות למצוא את נקודות ההשקה בין חוויית החיים בקהילה יישובית ובין מקבילתה בעיר, ונהנית לשחק על התפר בין הסטטוס הירושלמי שלי להיותי מתנחלת בנשמה.

בחלוף הזמן גיליתי שהחוויה הזו כבר אינה נחלתם של צעירים בלבד. ברחובות העיר פגשתי עוד ועוד פרצופים מוכרים, זוגות ותיקים מהיישוב שגדלתי בו ומיישובי הסביבה, שהחליטו לעבור לירושלים. הוריי סיפרו לי שאחת לחודש בערך מתקיים בשכונה שלהם אירוע כלשהו – קידוש אחרי התפילה, סעודה שלישית או מפגש בערב שבת – לציון פרדה ממשפחה נוספת שעוזבת את המקום. חלק מהמשפחות הללו נעו בעקבות הילדים הבוגרים לערים וליישובים שונים ברחבי הארץ, אך הנהירה הגדולה של הוותיקים היא ירושלימה. ואם במקרה שלי המעבר לעיר הוא צעד אישי, שלא אמור להיות כרוך בשיקולים ציבוריים, כשהעוברים הם ותיקי המאבק על ארץ ישראל קשה להתייחס לבחירת מקום המגורים כסוגיה נדל"נית בלבד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2220_03_00-11-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מה גרם לאנשים הללו, שעמלו להקים יישובים בתנאים לא קלים, לארוז את חייהם ולפתוח לעת זקנה פרק חדש ומאתגר בעיר הקודש? נפגשתי עם כמה זוגות כאלה כדי לשמוע מהם על הסיבות למעבר, על ההתמודדות עם היעדרה של קהילה עוטפת, ועל המסר שנושא עמו מהלך כזה באשר לעתיד ההתיישבות.

קחו למשל את הרצל בן־ארי. גם הוא נדד לירושלים אחרי שנים רבות של מגורים בקרני־שומרון, ולא סתם מגורים: בן־ארי עמד בראש המועצה המקומית קרני־שומרון (וגם גידל שם שישה ילדים, ובהם חנן בן־ארי). אחרי תום כהונתו שם הוא מונה למנכ"ל החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בירושלים, ובשנת 2016 עבר עם רעייתו לאה לרחביה. "גרנו בקרני־שומרון כ־38 שנה", מספר בן־ארי, היום בשנות השישים לחייו. "הגענו לשם כזוג צעיר עם שני תינוקות, ועברנו שנים מדהימות של עשייה ברוכה ופעילות רבה. כשהציעו לי תפקיד שיש בו הזדמנות גדולה לפתח ולקדם את הרובע היהודי, זה קסם לי מאוד. ידעתי שיהיה לא קל ולא נכון לנסוע בכל יום מקרני־שומרון, ולכן החלטנו שנפרדים מהיישוב ועולים לירושלים".

ומה אמרו החברים ביישוב? לא האשימו אותך בנטישת המאבק?

"לא. לא ברחנו ולא התנתקנו מקרני־שומרון. יש לי אח ואחות שגרים ביישוב, אנחנו מגיעים אליהם לעיתים קרובות, וכשחברים מקרני־שומרון מגיעים לירושלים הם קופצים אלינו לביקור. אני חושב שההתיישבות עברה התבגרות נפשית, וזה לא מערער אותה".

המלון נסגר, המסעדה נפתחה

יענקל'ה וחוה פרידמן היו חברים בגרעין שהקים ב־1977 את היישוב אלקנה במערב השומרון. לפני ארבע שנים הם עזבו את ביתם הגדול לטובת דירה קטנה בטלביה. שבעה זוגות מלבדם עברו אז מאלקנה לירושלים. "הבית הגדול היה ריק", מספר יענקל'ה פרידמן (75), אב לחמש בנות וסב לנכדים ולנינים. "הרגשנו שקשה לנו לחיות בריחוק מהעיר ומכל מה שאנחנו צריכים בגיל מבוגר. היינו אומנם מראשוני היישוב, חלק מ'חבורת הזקנים' שלו, אבל הבנו שלכל דבר יש סוף, גם לשליחות הגדולה שלקחנו על עצמנו. לפני יותר מארבעים שנה הגענו לשם מתוך אידיאולוגיה של בניית השומרון, אבל עכשיו הרגשנו שעשינו את שלנו ואנחנו יכולים לעזוב".

מסע דומה עשה מרסל גנס (75), שהיה ראש המועצה המקומית אלקנה וגידל שם עם רעייתו יעל את חמשת ילדיהם. כיום בני הזוג מתגוררים במושבה הגרמנית בבירה. "מבחינתנו ישראל היא ירושלים", אומרת יעל גנס (73). "לפני שעלינו לארץ מהולנד לא הכרנו שום דבר, והיה ברור לנו שזו מטרת העלייה. כשהגענו לישראל הבנו שכרגע יש משימות אחרות, ולכן בחרנו לבנות את הבית באלקנה, אבל תמיד היה לנו ברור שיום יבוא ונעלה לירושלים. והיום הזה הגיע לפני שמונה שנים, כשהמצב הפיזי נהיה מאתגר יותר, והצורך בשירותי רפואה דחופים גבר".

יענקל'ה פרידמן, מייסד קבוצת "מתנחלים בירושלים": "הרגשנו שהשפה שלנו שונה מדי. לא מצאנו את מקומנו. בחלוף הזמן וניסיונות ההשתלבות, החלטנו לגבש מחדש חברויות מקהילת המקור באלקנה. החוויות שעברנו במשך שנים רבות  יצרו לנו התנהגות ייחודית לנו, שמחברת בינינו בקלות"

גם בני הזוג גרוסר, הורים לחמישה וסבים לנכדים רבים, חלמו על ירושלים עוד לפני עלייתם ארצה. ולכך הצטרף בחלוף השנים גורם נוסף: "כשאמא שלי נפטרה, ידעתי שארצה לגור במרחק סביר מאבי, כדי שאוכל להגיע אליו לעיתים קרובות ולעזור לו", מספרת אילה. "הוא התגורר בתל־אביב, אך העיר התאימה פחות לאורח החיים שלנו כאנשים דתיים, ולכן היא לא באה בחשבון מבחינתנו כמקום מגורים. הבנו שבגלל הפקקים הרבים בשומרון, נסיעה מירושלים לתל־אביב לא שונה מאוד מנסיעה מהיישוב שלנו לשם, וכך הוחלט על המעבר.

"היו המון דברים חדשים ללמוד על חיי היומיום – נסיעות בתחבורה הציבורית, איפה קונים כל דבר, מרפאות, תרבות, שוק. אורח החיים כאן שונה לגמרי ממה שהכרנו ביישוב. כשגרנו בגינות־שומרון, אם נסענו במוצאי שבת לאירוע תרבות כלשהו היינו חוזרים הביתה בשעה מאוחרת מאוד. כאן אנחנו יוצאים, מבלים, מספיקים ליהנות מגלידה ועדיין מגיעים הביתה בשעה סבירה".

בגינות־שומרון היה לזוג גרוסר בית צמוד קרקע ורחב ידיים. כשחיפשו בית בירושלים, אחד הדרישות העיקריות הייתה סלון גדול, כדי שיוכלו להמשיך לארח את הילדים. "עשינו הרבה בדיקות עד שמצאנו דירה שתתאים לנו. בהתחלה שכרנו דירה קטנה בקטמון, בקומה השמינית, עם מרפסת מהממת אך עם מעלית שבת מקרטעת. זה היה מרחיב נפש, לשבת ולראות את הנוף של ירושלים, אבל ידענו שלטווח הארוך לא נוכל להישאר שם, כי בעוד כמה שנים לא נהיה מסוגלים לטפס שמונה קומות בלי מעלית שבת. בסופו של דבר עברנו לדירה אחרת בשכונה, בקומה נמוכה יותר. השיקול החשוב ביותר היה האפשרות לארח את הילדים. ברוך השם, כולם נשואים עם משפחות גדולות, ורצינו שימשיכו להגיע אלינו".

היא מודה שהמעבר לעיר מצמצם את היכולת שלה להזמין אורחים לכל השבת. "יש משפט שאומרים פה כל החברים, 'בית המלון נסגר, והמסעדה נפתחה'. כיום לרוב הזוגות אין אפשרות לארח את הילדים ליממה שלמה, אז מזמינים לארוחות בודדות".

"הילדים שלנו דאגו לנו מעט בתחילה", מספר בן־ארי. "עם הזמן הם ראו שאנחנו מתאקלמים פה היטב, והם שמחו על אף שעזבנו את בית ילדותם. כל אחד מהם כבר גדל ופרש כנפיים, ואנחנו מוצאים את הדרכים להמשיך להיפגש ולארח".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202216_20_37-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

נשארים אידיאליסטים

כל המרואיינים מציינים שקשה למצוא בעיר את הקהילתיוּת שהכירו ואהבו כל כך ביישוב. פרידמן, ירושלמי במקור, מתאר כיצד עזר לחברים מאלקנה למצוא לעצמם שכונת מגורים מתאימה ולהתחבר לקהילות המקומיות בעיר הבירה, "ובכל זאת הרגשנו שהשפה שלנו שונה מדי. לא מצאנו את מקומנו. בחלוף הזמן וניסיונות ההשתלבות, החלטנו לגבש מחדש חברויות מקהילת המקור באלקנה. התחלנו ליצור קשר גם עם 'בוגרי' יישובים אחרים שעברו לירושלים, ומצאנו שתחומי העניין שלנו דומים ויש לנו הרבה במשותף. החוויות שעברנו במשך שנים רבות  יצרו לנו שפה והתנהגות ייחודיות לנו, שמחברות בינינו בקלות".

וכך קמה קבוצת "מתנחלים בירושלים". "השמועה עלינו עוברת מפה לאוזן בין חברים שמגיעים מהיישובים ומחפשים השתייכות. כל הזמן מצטרפים אלינו אנשים חדשים", מספר פרידמן.

החבורה המצומצמת גדלה לקהילה ורשת חברתית המונה יותר ממאה זוגות, ומנוהלת בידי ועד של חמישה חברים. המשפחות מגיעות ממגוון רחב של יישובים ותיקים ביו"ש, ובהם עפרה, קרני־שומרון, קדומים, אלקנה, אפרת, בית־אל, יקיר ועוד. מפגשי הקבוצה נערכים במבנה שהוקצה להם במושבה הגרמנית, וכן במקומות אחרים ברחבי ירושלים. החברים שומעים הרצאות, מקיימים אירועי תרבות ויוצאים לסיורים. החודש למשל הגיעו כשלושים מהם לסיור בעיריית ירושלים, שכלל תצפית מעל בית העירייה והיכרות עם ההיסטוריה של המקום. בין הנוכחים היו בני הזוג גנס; על אף קשיי ההתניידות של מרסל, שנעזר כיום בהליכון, הם לא מוותרים על אירועים כאלה. זה מה שמאפשר להם להיפגש עם חברים מאלקנה ומהיישובים השונים ולשמור על קשר עם הקהילה שנוצרה, הם מסבירים.

בן־ארי, שחווה גם הוא תקופה של ניסיונות השתלבות בקהילות ירושלמיות, היה בין ראשוני המצטרפים לקבוצת "מתנחלים בירושלים". היום הוא פעיל מרכזי בפורום הזה, ומעביר בעצמו שיעורים, סיורים והרצאות. "מבחינתנו זו קבוצת השווים שלנו", הוא אומר. "כמו שעולים מארה"ב יתחברו אוטומטית לעולים אחרים מאותו רקע, ככה גם לנו היה חיבור מיידי עם יוצאי היישובים. הם עברו ביו"ש חוויות משנות חיים, הם אידיאליסטים והם נשארים אידיאליסטים גם בירושלים. כל אחד נותן מעצמו למען שאר החברים, וזה מה שיוצר את החיבור המיוחד של הקבוצה".

שרה אליאש: "העושר והמגוון הרוחני והתרבותי שקיים בירושלים לא נמצא בשום מקום אחר. שכרנו דירה בעיר, ואנחנו מגיעים אליה בעיקר כדי ללמוד ולהתמלא. אבל חיינו שלובים במפעל ההתיישבות בשומרון, לכן בירושלים יש לנו דירה, והבית שלנו הוא בקדומים"

הרצל ולאה בן־ארי הם שהכניסו את הזוג גרוסר לחבורה. "המטרה של הקבוצה היא שנרגיש שגם כאן בעיר הגדולה יש לנו משפחה", אומרת אילה. "שיש לנו קהילה של אנשים כמונו, שהגיעו מרקע דומה ויש להם רצון בקהילתיות".

הקהילה שנבנתה כאן לא עשויה לעודד משפחות נוספות לעזוב את היישובים, מה שיפגע במפעל ההתיישבות?

פרידמן: "הגענו להקים את אלקנה מתוך אידיאלים צרופים. גרנו בקרוואנים בתנאים לא קלים כדי שהיום יוכלו לגור שם בווילות. לא באנו משיקולי נוחות, אלא מתחושת שליחות. כיום אני לא רואה תועלת בכך שישבו שם מבוגרים בודדים שלא מועילים ליישוב, ועסוקים בעצמם ובמחלות שלהם. לבית הגדול שלנו נכנסה אחרינו משפחה צעירה עם הרבה ילדים, והיא יכולה לקדם ולפתח את ההתיישבות הרבה יותר ממה שאנחנו נעשה בגילנו המבוגר. אני חושב שזאת התפתחות טבעית ומהלך נורמלי. עשינו את שלנו, עכשיו התור של הדורות הבאים".

"זה הדבר הנכון בעיניי", מסכים איתו בן־ארי. "אנחנו מפנים את המקום שלנו, ואחרים מחליפים אותנו. זה טוב להתיישבות".

אני שואלת את מרסל גנס ואת הרצל בן־ארי אם כראשי מועצה לשעבר היה להם קושי מיוחד לעזוב את היישובים שהם השקיעו בהם הרבה כל כך. "כשסיימתי את תפקידי במועצה המקומית, ידעתי שאני את שלי עשיתי", אומר גנס. "עמדתי בראשה כחמש שנים, זאת הייתה השליחות שלי, שירתי את הציבור באהבה, ועכשיו תורי להגשים חלומות ישנים".

בן־ארי: "ברוך השם, ההתיישבות היום גדולה ומבוססת. כשהיו מאה או 150 משפחות בכל יישוב, עזיבה של משפחה הייתה בגדר מכה, ולכל משפחה חדשה שהגיעה היו שרים בהתרגשות 'ושבו בנים לגבולם'. היום גם אם יגיעו מאה משפחות, לא יעשו מזה עניין גדול. בקרני־שומרון כבר יש כ־10,000 תושבים ויותר, כך שהתחלופה היא טבעית".

ומה לגבי פיתוח קהילה רב־גילית, עם מבוגרים וצעירים, סבים ונכדים? גם זה משפיע על ההתבססות והיציבות של יישוב.

"זה קורה כך או כך. הרבה מהחבר'ה הצעירים ביישובים מביאים את ההורים שלהם לגור לידם, וכך המגוון הרב־גילי נשמר. נוסף על כך, רבים מבני הדור השני בהתיישבות נשארים לגור סמוך להוריהם, ולכן המבוגרים לא ירצו לעזוב. אנחנו בחרנו לעבור אחרי שאף אחד מילדינו לא נשאר ביישוב, אבל יש לא מעט שנשארים בזכות הילדים והנכדים. מפעל ההתיישבות מפותח כבר. אני רואה את זה בקרני־שומרון – יישוב רב־גילי לכל דבר, עם מעונות מפוצצים, מוסדות תיכוניים, ישיבת הסדר וגם כולל למבוגרים. מכיוון שהיישובים כבר גדולים ומבוססים, יש מקום גם למי שמחפשים את האתגר הבא בחייהם".

דווקא המבוגרים חייבים להמשיך

בהתיישבות כבר אפשר לשמוע ביקורת גלויה על הוותיקים שעזבו את יהודה ושומרון לטובת ירושלים. עדי מינץ, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, חש תמיהה ואכזבה נוכח התופעה. "רבים מהעוזבים היום עלו להתיישבות כשהתנאים היו הרבה יותר קשים", הוא אומר. "הדרכים היו אז משובשות, לא היו אמצעי תקשורת, ההורים לא יכלו להגיע אלינו – ובכל זאת הם ואנחנו עלינו לכאן. עשינו את זה מסיבות אידיאולוגיות, בהבנה שזו משימת החיים שלנו. אני חושב שאנחנו נמצאים בשליחות כל החיים, והיא מסתיימת כשאנחנו מסיימים את החיים. אפשר לשנות את צורת השליחות ולהתאים את האתגרים לגיל המבוגר יותר, אבל השליחות המרכזית, יישוב הארץ, לא הגיעה אל סופה".

אומרים העוזבים – ההתיישבות מפותחת כבר, אין סכנה לקיומה.

"מי שחושב שאיום המדינה הפלסטינית לא קיים כבר לא יודע איפה הוא חי. נכון שיש חצי מיליון ישראלים ביהודה ושומרון, אבל רובם הגדול לא גרים בעומק השטח, לא בדולב (היישוב שמינץ מתגורר בו – א"פ) ולא בקדומים, אלא בביתר־עילית, במודיעין־עילית או במעלה־אדומים. האחיזה שלנו בשטחי C רופפת מאוד, אנחנו מחזיקים בסך הכול 2.5 אחוזים מהשטח, והערבים הבינו את זה והם משתלטים באופן מטורף. יש לנו עוד הרבה מה לעשות פה".

וכשמבוגרים בודדים עוזבים ונכנסות במקומם משפחות צעירות עם ילדים, זה לא תורם לביסוס היישובים?

"זו טענה שלא מקובלת עליי", חורץ מינץ. "גם אני כבר מבוגר יותר, אני לא יכול לעשות כל מה שעשיתי במסגרת השליחות הציבורית שלי כאדם צעיר, ובכל זאת הקמתי עכשיו בדולב ועדת קרקעות, הצטרפתי למזכירות היישוב ואני נאבק פה בכל דרך כדי לעצור את התנפלות הערבים על שטחי C. יש לי גם מה לעשות בתחום ההשפעה על דעת הקהל, ואני לא היחיד בטווח הגיל שלי שנמצא בזירה הזו. אני מאמין שבכל גיל יש לנו חלק ומקום בשליחות של יישוב הארץ, ותמיד אפשר לתת ולפעול ולקדם. יותר מזה, אני חושב שאנחנו המבוגרים חייבים להמשיך, כדי לתת השראה לנוער ולצעירים, ולהניף יחד איתם את הדגל שמלווה אותנו ארבעים שנה".

רבים מהעוזבים טוענים שהיישובים לא מותאמים להתנהלות היומיומית של בני גילם, ואילו הערים מונגשות יותר ומציעות שירותים לאוכלוסייה המבוגרת. אתה מסכים עם האמירה הזו?

"בוודאי, אבל הפתרון הוא לא לקום ולעזוב, אלא לגרום שיהיה כאן נוח גם למבוגרים. אם נגדיל את היישובים שלנו מ־300 משפחות ל־3,000, יהיו בהם יותר שירותים ויהיה קל יותר להזדקן כאן".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02216_20_30-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אנשים שעברו אינתיפאדות ופיגועים מספרים שדווקא הפקקים בכבישי יהודה ושומרון שברו אותם. יכול להיות שהציבור איבד את הכוח להתמודד עם אתגרי ההתיישבות?

"אני מאמין שהאידיאולוגיה לא נגמרה, ורק אם נמשיך לאחוז בה נוכל להתמודד גם עם אתגרים חדשים כמו הפקקים, שבאמת נהיו בלתי נסבלים. יש לנו הידע והניסיון הדרושים כדי לנהל מאבק ולפתור בעיות, ואנחנו לא צריכים להשאיר את הזירה רק לצעירים. יש פה עוד הרבה משימות שדווקא המבוגרים יכולים להוביל ולתת בהן את הטון".

כשאתה שומע על עוד משפחה ותיקה שעוזבת, לך באופן אישי יש איזו תחושה של נטישה, אולי אפילו בגידה?

"ברמה האישית אין לי זכות לבקר ולשפוט. חברים טובים שלנו עזבו לאחרונה, ולא דיברתי איתם במילים כאלו. אבל ברמה הציבורית אני אומר בצורה ברורה – המשימה שלנו היא ליצור מצב של רוב יהודי ביהודה ושומרון. רק כשנגיע לשם נוכל להגיד 'אנחנו את המשימה שלנו השלמנו'. לצערי, אנחנו רחוקים מאוד מהמציאות הזו, ולכן המשימה שלנו לא תמה".

בקרב ותיקי ההתנחלויות יש גם מי שמצאו דרך לשלב בין הדבקות בהתיישבות ובין הצרכים האישיים המשתנים: הם נשארים מחוברים לקהילה ביישוב, גרים בתוכה, אך מחזיקים גם דירה בירושלים ומעבירים לשם חלק מחיי היומיום שלהם. כך עושה למשל שרה אליאש, ממקימות היישוב קדומים, ובעבר סגנית יו"ר מועצת יש"ע וראש אולפנת להב"ה. "העושר והמגוון הרוחני והתרבותי שקיים בירושלים לא נמצא בשום מקום אחר", היא אומרת. "לכן שכרנו דירה בעיר, ואנחנו מגיעים אליה בעיקר כדי ללמוד ולהתמלא. לבעלי יש חברותא קבועה בירושלים, וגם אני מצאתי את הלימוד שהכי מתאים לי. מעבר לזה יש לנו הרבה בני משפחה שגרים בעיר, וכדי להיות איתם לעיתים תכופות בשבתות ובחגים, מצאנו שנכון לנו לעבור באופן חלקי".

ולמה לא ללכת עד הסוף ולעבור לירושלים, כמו רבים אחרים?

"כי אני לא מוותרת על הקהילה שלנו בקדומים. אלה אנשים שעברנו יחד איתם כברת דרך ארוכה, חיים שלמים. לכן אני גם לא מחפשת בירושלים את הקהילתיות, הקהילה שלי היא ביישוב".

אם לא היית אשת ציבור שמזוהה עמוקות עם ההתיישבות, היה לך קל יותר לעבור לירושלים באופן מלא?

"ודאי שיש לכך משמעות. חיינו שלובים במפעל ההתיישבות בשומרון, הוא חשוב לנו ואנחנו לא רוצים לעזוב אותו. יש גם עוד עבודה רבה לפנינו. לכן בירושלים יש לנו דירה, והבית שלנו הוא בקדומים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post אל העיר: מה הסיבה שבני הגיל השלישי עוזבים את יו"ש לטובת ירושלים appeared first on מקור ראשון.