בראשון בפברואר 1738, שלושה ימים לפני שהועלה לגרדום בתום אחד המשפטים המפורסמים בהיסטוריה, ביקר כריסטוף דויד ברנרד, יהודי מומר שהתנצר 25 שנה קודם לכן ובהמשך עבד כמרצה באוניברסיטת טיבינגן, אצל הנידון למוות, יוסף זיס אופנהיימר. ברנרד פנה ליהודי זיס, אחת מדמויות המפתח בהיסטוריה של האנטישמיות המודרנית, וניסה להמיר את דתו. אופנהיימר, שעד מעצרו לא נחשב לטלית שכולה תכלת ובכלא חזר בתשובה, רקק על הרצפה וקרא שבע פעמים "שמע ישראל", תוך שהוא מכריז שהוא כבר ימות כיהודי. "על האדון לדעת שגמרתי אומר למות כיהודי", אומר זיס (עמ' 119).

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– כך נחזיר את מעמד המורה למקומו הראוי

– המעתיקים באקדמיה של היום הם הרופאים של מחר

– דירה להשכיר: בירדן מתקשים להתמודד עם נזקי הקורונה

"כמעט אי אפשר להאמין כמה נורא מראהו של האיש הסובל הזה", דיווח ברנרד על ביקורו בכלא אצל אופנהיימר. "האיש שראיתי לפניי לא היה דומה כלל לאיש הנכבד ורב הפאר שהיה פעם. הוא היה לא הרבה יותר מגווייה מהלכת" (104). שלושה ימים לאחר מכן הועלה אופנהיימר לגרדום לעיני קהל מריע, כשהוא נעול בתוך כלוב ציפורים גדול הצבוע באדום. גווייתו נותרה מושלכת שם למעצבה במשך שש שנים, "כאזהרה חמורה לדורות הבאים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/07/Hinrichtung_Joseph_Süss_2-750x554.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

סופו של היהודי זיס, יהודי החצר של הדוכס מווירטמברג, היה נורא. ממרחק השנים שואל יאיר מינצקר בספרו, האם מדובר בסיפור הרואי של קדוש מעונה שמת על קידוש השם, גרסה מודרנית של סיפור יוסף הצדיק ואחיו, או שמא זוהי מהדורה חוזרת של אחיתופל? ואולי כל הגרסאות נכונות, או אף אחת מהן.

הכשיר קרקע להשמדה

סיפור עלייתו המהירה, ונפילתו המהירה אף יותר, של יוסף זיס אופנהיימר הפך למשל. סופו הטרגי היה לא רק הסיוט הפרטי שלו, אלא הפך גם לסיוט של העם היהודי. אלא שחידת זיס נותרה למעשה בלתי פתורה בחלוף השנים. מי באמת היה זיס, צרכן נלהב של ספרים שלאחר מותו נכתבו עליו מאות ספרים, מחקרים, מאמרים ופמפלטים ונעשו עליו גם סרטים? לפי עדותו של מינצקר – שמצא בארכיב 30 אלף מסמכים בקשר למשפטו הסנסציוני – כמדומה שאיש לא הצליח לפענח עד הסוף את דמותו החידתית ואת סיפור חייו ומותו המכיל סתירות רבות. כל אחת מהיצירות שנעשו עליו לא שיקפה בצורה מדויקת את דמותו, בוודאי לא סרט התעמולה המתועב שרקח עליו הבמאי הנאצי פייט הרלן (1940) בהוראת יוזף גבלס, סרט שליבה שנאה נגד היהודים וסייע להכשיר את הקרקע לקראת השמדתם בשואה.

בעבר קראתי פרסומים שונים על משפטו של היהודי זיס, שהשלכותיו היו חמורות בהיקפם ובעוצמתם אף יותר מאלו של משפט דרייפוס. הספר היחיד שהרשים אותי באמת היה הרומן המשובח של הסופר היהודי־גרמני ליון פויכטוונגר, שראה אור ב־1925, ואולי ראוי לפרסמו שוב.

והנה בא יאיר מינצקר, ירושלמי המכהן כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת פרינסטון, ומוסיף את קולו לפרשה המורכבת הזו. והוא עושה זאת במתודולוגיה רב־קולית, דהיינו רשומון היסטורי. לאחר שמינצקר חקר את שלל העדויות, הוא מצא אותן סותרות ומבולבלות. להיסטוריון אמין קשה להסיק מסקנות חותכות מי היה היהודי זיס ומדוע נשפט. "המטרה המרכזית שלי היא להגיע קרוב עד כמה שאפשר לאמת ההיסטורית… אפשר לעשות זאת אך ורק אם ההיסטוריון כן לחלוטין עם קוראיו לגבי מה הוא יודע ומה לא", כותב מינצקר (עמ' 27) .

מה עשה אפוא מינצקר כדי לעקוף את המכשול? מתח את גבולות ההיסטוריה, ערבב אותן בקמצוץ של בדיון ("כהיסטוריון וסופר, אני לא נמצא מחוץ למסורות ולפרקטיקות ספרותיות"; עמ' 166), ופרסם ספר שהולך בעקבות סרטו הידוע של אקירה קורוסאווה; בדומה לבמאי היפני הוא מציג ארבעה קולות־גרסאות למשפטו של זיס. לטעמי הוא עשה נכון.

מינצקר בחר להכתיר את ספרו בשם "היהודי זיס", השם שבו בחר כבר תשעים ושלוש שנים לפניו הפרוזאיקון פויכטוונגר. אמנם חלפו מספיק שנים, ואמנם מדובר בספר היסטוריה לעומת רומן, אבל כיוון שמינצקר דוגל בגישה של ערבוב תחומים, מן הראוי לערוך השוואה, ולו סמלית, בין שני הספרים הללו, הכתובים לכאורה בז'אנרים שונים לחלוטין.

ובכן, הרומן של פויכטוונגר בנוי מחמישה חלקים (האצילים, העם, היהודים, הנסיך, האחר), ואילו זה של מינצקר מארבעה: השופט החוקר יגר; העד המתנצר ברנרד, שקיבל חינוך דתי יהודי ואף שימש כרב לפני התנצרותו; העד היהודי מרדכי שלוס, שהיה יהודי החצר בווירטמברג לפני זיס; ועל תקן "האחר" מתפקד כאן דוויד פאסמן, שכתב את אחת הביוגרפיות הרציניות הראשונות על זיס. בעיניי, הדמיון הזה אינו מקרי. אף שמינצקר אינו מתיימר להיות פרוזאיקון, נראה שמשהו מרוחו של פויכטוונגר בכל זאת השפיע עליו.

פורץ הדרך ששילם מחיר

זיס היה בנקאי, איש כספים וסוחר יהודי, שנולד ככל הנראה ב־1698 ועלה לגדולה בחצרו של דוכס וירטמברג קרל אלכסנדר, שהפך אותו לאיש סודו. באותה עת חיו יהודי אירופה בגטאות או ברחובות ייחודיים משלהם. מעטים מהם הקדימו את אופנהיימר ושימשו כיהודי חצר, אם כי לא היו בעלי השפעה כמוהו. גרמניה של פעם לא הייתה מדינה במובן המודרני של המושג, אלא כונתה "האימפריה הרומית הקדושה". היא הייתה מפוצלת לאינספור נסיכויות וערי מדינה דוברות גרמנית, שמעליהן שלטון מרכזי רופף אחד ומערכת משפטית זהה למדי.

אופנהיימר לא רצה לדמות ליהודים האחרים ושאף להיות אדם מודרני, ומבחינות רבות שימש פורץ דרך ליהודים אחרים שרצו להתערות בחברה הנוצרית־אירופית. הוא לא חי בגטו, התהלך זקוף קומה בין הנוצרים, צבר עוצמה פוליטית וכלכלית רבה, התעשר מאוד והתרועע עם נשים גרמניות, מה שעורר עליו את חמתם של הגרמנים ושל היהודים כאחת. סיטואציה שבה דוכס קתולי שולט על אוכלוסייה פרוטסטנטית כמו בווירטמברג, וכל זאת בעזרת "יהודי חצר", היא שהובילה לסופו הטרגי של זיס.

על פריצת הדרך שילם זיס בחייו. הוא שילם את המחיר כי היה יהודי, וגם משום שלא ידע את מגבלות הכוח והשררה והתגרה יתר על המידה בגויים, ובעיקר במעמד החברתי הגבוה בדוכסות שבה שימש כיועץ. הפילוסוף היהודי־גרמני משה מנדלסון, שאמנם חי אחריו, הציג רעיונות פילוסופיים חדשניים לתקופתו ולא בא מעמדת כוח פוליטית־כלכלית, ומשום כך הצליח יותר להיות מקובל על יהודים וגרמנים כאחד.

זיס היה במידה רבה חדשן. בתמיכת הדוכס הוא ניסה להנהיג שורה של רפורמות כלכליות נועזות לתקופתן. אלא שאזרחי הדוכסות התנגדו להן, ולאחר מות הדוכס אלכסנדר הם פרעו מהיהודי זיס את חובו בריבית דריבית. בין הרפורמות שהנהיג אופנהיימר נכללו יוזמות שבהמשך הפכו לנחלת הכלל. למשל: הקמת הבנק הראשון של וירטמברג, ייסוד תעשיית טבק, משי ופורצלן, הטלת מיסים על משכורות וגביית עמלות על זכויות מסחר. הרפורמות הללו גרמו להתעשרות קופת הדוכסות, ובמקביל גם להתעשרותו של זיס, שהיה כנראה אדם כוחני במידה זו אחרת וניצל היטב את התככים בחצר ואת יחסי ההון־שלטון, דבר שהקים לו אויבים רבים. בהם, למרבה הצער, וזהו החלק המכוער בסיפור שחושף מינצקר, היו גם יהודים שהתחרו בו על חסדי השליט, קינאו בו וחיכו לו בפינה, ושמחו כל כך במפלתו עד שהתנדבו להעיד נגדו כשנעצר ביום מותו המפתיע של הדוכס אלכסנדר (עמ' 1737).

הצלחתו של אופנהיימר הייתה חסרת תקדים באותה עת, בוודאי עבור יהודי. כוחו היה גדול כמעט כמו כוחו של הדוכס, ובין השניים התקיימו יחסי תלות־תועלת. משום כך, נפילתו הייתה התרסקות איומה שלא הייתה כדוגמתה בעבר.

משפט לא אנטישמי בהכרח

לא רק האמת הספרותית מתעתעת; נראה שגם האמת ההיסטורית מתעתעת במקרה הזה לא פחות. כך לפחות טוען מינצקר, והוא יודע מדוע. בארבעת חלקי הספר סוקר מינצקר הרבה מהצדדים המוארים וגם האפלים של היהודי זיס, תוך שהוא מסייג תמיד את דבריו. באיחור של כמעט 300 שנה, כופר מינצקר בשמו של אופנהיימר ברבים מהאישומים המופרכים שהוגשו נגדו, ברובם המכריע על לא עוול בכפו. במקומות אחדים בספר טוען מינצקר : "ערכה של העדות… מפוקפק" (197). במהלך משפטו, שהיה תפור מראש, הואשם זיס בעבירות כלכליות, פוליטיות וחברתיות וגם אישיות, והורשע למוות, אף שהוצגו עדויות הפוכות להגנתו.

השופט החוקר יגר כפה את השקפת עולמו על התנהלות המשפט. עם זאת, מינצקר בדק ומצא שלא מדובר בהכרח במשפט אנטישמי כפי שנהוג לחשוב, ויש צדדים לכאן ולכאן. אם כי מניעים אנטישמיים מוסווים לא חסרו כנראה, וגם לא קנאה וחיסול חשבונות, תככים פוליטיים וכלכליים. "ועדת האינקוויזיציה הייתה מוטה באופן קיצוני לרעת אופנהיימר" (89), כותב מינצקר, אבל מסקנתו היא ש"אנטישמיות לא הייתה הדחף המאחד מאחורי המשפט" (266). הוא מסביר זאת בכך שאופנהיימר לא נשפט על רצח ילדים נוצרים ומהילת דם נוצרי בלחם הקודש וכדומה, כפי שקרה בימי הביניים. אך גם ללא האישומים הללו, התוצאה הייתה בסופו של דבר דומה והיא אנטישמית בעליל: זיס, שהכחיש בתוקף את כל האישומים שיוחסו לו, הוצא להורג ונתלה.

בין ארבעת חלקי הרשומון בספר, שכל אחד מהם מציג את דמותו של זיס מזווית ראייה אחרת, משובצות שיחות דמיוניות שמקיים מינצקר עם קוראיו. לטעמי השיחות הללו מיותרות, מכיוון שאת האמירות העיקריות שלהן היה אפשר למהול באחרית הדבר לספר. גם סגנונן האישי של השיחות מקלקל לעיתים את הטעם הטוב, בעוד שבפתח ובאחרית הדבר הסגנון האישי הזה בהחלט עובד.

בשיחה השלישית בספר מטיחה קוראת דמיונית במינצקר: "החמקמקות שלך מרגיזה ומעצבנת" (166), והוא מנסה לסנגר על עצמו. ויש עוד דוגמאות כאלה בסדרת השיחות עם ה"קוראים". אילו נכללה בספר שיחה חמישית, בין מינצקר לקורא אלמוני שהוא במקרה אני, הייתי מייעץ לו ללא כחל וסרק שמוטב היה לדלל פה ושם, ושהחלקים השלישי והרביעי בספרו, ובמידה רבה גם החלק השני, טובים יותר מן החלק הראשון על השופט יגר, שבו מורגש במידת מה שמינצקר עדיין מחמם מנועים בכתיבתו. הקורא טובע בתוך ים של פרטים, שבפרקים אחרים מעשירים אותו ובמקרה של החלק הראשון – לא ממש.

מינצקר טוען שספרו הוא לא בהכרח "פוסט־מודרני", אך הוא ללא ספק חדשני עבור היסטוריונים, שלעיתים כבולים בתוך דוגמות של כתיבה. "היהודי זיס" מרתק ברובו ומכיל עושר מדהים של פרטים. עם זאת, הוא גם מוכיח את מוגבלותו המסוימת של ספר היסטוריה לתאר דווקא אירוע היסטורי. הספר מצליח להחיות את התקופה, אך לא מצליח להביא את הזווית של הנידון עצמו, שנוכח בספר אך גם נפקד ממנו. רוחו מרחפת מעל הספר, אך סיפורו מסופר מעיני אחרים ולא מעיניו שלו. בספר שבחר להיות רב־קולי, חסר קצת קולו של אופנהיימר עצמו.

משום כך, ועם כל מעלותיו של "היהודי זיס" של מינצקר, שקריאתו בהחלט השכילה אותי, בשורה התחתונה אני נשאר בסופו של דבר עם "היהודי זיס" של פויכטוונגר, שיתרונו הוא בחירות שנטל הסופר להשתמש בבדיון כדי לתאר אירוע היסטורי אמיתי. במקביל אני ממליץ להשתמש בספרו של מינצקר, שעשוי לעניין כל קורא ולא רק היסטוריונים, כדי להרחיב את ההשכלה בנושא.

היהודי זיס – רשומון

יאיר מינצקר

מאנגלית: אביעד שטיר

ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2020, 280 עמ'

The post עלייתו ונפילתו המהירה של יהודי החצר של גרמניה appeared first on מקור ראשון.