המפגש של נחמיה מטרני – לימים תא"ל נחמיה דגן – עם צה"ל החל ברגל שמאל. כשהיה בן 16 בלבד הוא כיתת את רגליו ממקום מגוריו בכפר־חיטים לבסיס השייטת בעתלית. אחרי יום ארוך של נסיעה בטרמפים והליכה רגלית הגיע נחמיה הצעיר לשער הבסיס, נכנס דרך פרצה ידועה בגדר, והופנה לממיין הבלתי רשמי של היחידה, חייל ששמו פפר. שתי שאלות שנשאל שם חרצו את גורלו בשייטת לשבט: "מאיפה אתה?", ואז – "יש בכפר־חיטים מישהו מהשייטת?". באותה שנייה ידע מטרני־דגן שבשייטת הוא כבר לא יהיה, רק כי במושב השיתופי בגליל שהוריו ייסדו אין עדיין לוחם שייטת.

הפעם השנייה (ולא האחרונה) שבה נתקל בשרירותיות הצה"לית המזלזלת אירעה כשנתיים לאחר מכן, ביום המבדקים הראשון לקורס טיס. בסוף היום העמידו אותו ואת שאר המועמדים לקורס בשלשות, ואז החלו לקרוא את השמות ואת ההחלטה – עבר או לא עבר. כשהגיעו לשמו, נחמיה מטרני, נשמע צמד המילים המאכזב: "לא עבר". דגן, שהרגיש שמגיע לו לעבור, עמד באולם המום ולא זז, עד שחיילת בדרגת רב"ט ניגשה אליו ושאלה מה קרה. הוא אמר לה שאינו מבין מדוע לא עבר את המבדק. היא הלכה, חזרה לאחר כמה דקות והודיעה לו: "אתה נשאר". התברר שחיל האוויר מזמן תמיד יותר מתגייסים מהדרוש, וכשמספר העוברים עולה על הכמות הנדרשת, הניפוי נעשה בפשטות לפי סדר שמות המשפחה. מטרני, באמצע הא'־ב', נופה בתחילה מהקורס אף שעבר את המבדקים בהצלחה.

"התרסקתי באימון עם מסוק יסעור. הדבר הראשון שאמרתי לעצמי היה שנהרגתי, וקיבלתי זאת בשלווה. מיד אחר כך ראיתי רק מצנח אחד באוויר במקום שניים. 'רק לא ללכת שוב לבית משפחה ולבשר להם את בשורת האיוב', חשבתי בבעתה. מבחינתי זה היה גרוע ממותי שלי"

הזלזול, הפרוטקציוניזם והקליקה הסגורה שאפיינו אז יחידות רבות בצה"ל פצעו את דגן, והן ילוו אותו מעתה והלאה עד לדרגה הבכירה שיגיע אליה. אפשר לומר שהוא היה אז חלק מ"ישראל השנייה". אבל הנה, היום הוא תא"ל במיל', אב לטייס, "ישראל הראשונה" לכל דבר. "כל החיילים שלי לאורך הדרך קיבלו שיחת פתיחה שהחלה כך: 'קוראים לי נחמיה דגן, נולדתי בכפר־חיטים, אני מנגן באקורדיון, רקדתי ריקודי־עם ואני אוכל חומוס עם צנובר'", מספר לי דגן. "בדרך כלל הם היו מסתכלים עליי ולא מבינים מה אני רוצה. רציתי לשדר להם שאני מדבר אליהם בגובה העיניים. אני לא קצין בכיר שמסתכל עליהם מלמעלה ומדבר בקול עמוק ולאט. עברתי בדיוק את מה שהם עוברים, אני מזדהה עם הבעיות שלהם ועם הכאב. זו גם אחת הסיבות לכך שהתעקשתי לעשות בשלב מאוחר יחסית הכשרת שריון: להראות לכוחות היבשה שאני לא טייס שמביט עליהם מלמעלה אלא כזה שיודע גם ללכלך את הנעליים בבוץ. זה נבע גם מהקשר הבלתי מספק בין חיל האוויר לכוחות היבשה, אבל הסיבה הראשונה הייתה חשובה מבחינתי לא פחות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _45_02-e1675325747580.jpg 442w" sizes="(max-width: 414px) 100vw, 414px" />

אתה חושב שבצה"ל יש היום פחות בעיות של זלזול ושחצנות כאלה?

"צה"ל לא נפטר מהשחצנות לגמרי, ויש לא מעט קצינים שמטפחים קליקות סגורות וזלזול באחרים. אבל, וגם את זה חשוב לומר, המצב טוב מבעבר. אדגים באנקדוטה אישית: הנכדה שלי, כל תעודת הבגרות שלה מאיות – ובכל זאת שיבצו אותה כתצפיתנית, תפקיד פחות נחשב ממה שלדעתה הייתה יכולה להגיע אליו. היא ביקשה שאעזור לה, אמרתי לה שאנסה. זרקתי מילה, בקושי הספקתי לסיים אותה ואמרו לי 'שכח מזה, אין דברים כאלה בצה"ל'. היא עשתה לבד את המלחמה שלה, והגיעה בסוף לשלדג. לי לא היה בזה יד ורגל".

אז מה עושים עם הזלזול והשחצנות שקיימים עדיין?

"התרופה היחידה היא יחס אישי. ואני לא מקבל את האמירה שהיה אפשר לתת יחס אישי פעם, כשצה"ל היה קטן, אבל היום לא. הפלוגה נשארה באותו הגודל, ולמ"פ יש אותו מספר חיילים כמו פעם. מפקד פלוגה צריך להסתכל בעיני החייל, לשאול אותו מה קורה איתו, ולהתכוון לזה. יש מאות אנשים שאומרים לי נחמיה, בגללך אני נמצא כאן, בגלל השיחה ההיא שבה התעניינת בי באמת".

אמרת שיש היום פחות פרוטקציה בצה"ל, ובכל זאת כשמסתכלים על יחידות הסייבר רואים שם אוכלוסייה חד־גונית כמעט – רובם ממרכז הארץ, אשכנזים וחילונים.

"התופעה הזו מצטמצמת למקצועות ייחודיים מאוד. בקורס טיס, למשל, אין היום קליקות סגורות. ועדיין, אי אפשר לתקן בכך שנקבל לקורס טיס אנשים שלא יכולים להיות טייסים, אין פשרות. כנראה גם בסייבר אי אפשר להביא אנשים לא טובים מספיק רק כדי לתקן".

השאלה היא לא לגבי אנשים שלא מתאימים, אלא לגבי הנגישות של צעירים מהפריפריה לסביבה הזו של הסייבר.

"אני לא מסכים עם זה. מי שיש לו איכויות יתקבל ליחידה, ולא משנה איפה הוא גר. אני מסכים שהסביבה בפריפריה תומכת פחות ושיש שם פחות נגישות. כיו"ר הוועד המנהל של מרכז סוזן דלל, אני נפגש עם מנהלי מוסדות תרבות בפריפריה ושואל איך ובמה אפשר לעזור. כמעט בכל המקומות אומרים לנו: 'אנחנו אולי רחוקים, אבל לא צריכים מכם עזרה. צריכים שיתוף פעולה'. וזה נכון, התיקון הוא לא בעזרה על בסיס חסד או סיוע לאדם כזה או אחר, אלא בהנגשת הפריפריה, למשל באמצעות רכבת. זה יביא את השינוי האמיתי.

"אני מכיר את התחושה של סוג ב'. כשהייתי בטייסת הפייפרים, חיל האוויר לא הסתכל בכיוון שלנו בכלל. אני זוכר את הזלזול של עזר ויצמן, וזוכר גם את הזלזול במסוקים כשרק התחלנו להביא אותם ארצה. צריך להרים את הראש בגאווה ולעשות מה שאפשר בנתונים שלך, ותפקיד המדינה הוא לספק תשתיות שיאפשרו את זה כמה שיותר מהר. אני מסכים שהתנאים ההתחלתיים בפריפריה כדי להגיע ליחידת סייבר עדיין לא טובים כמו במרכז, אבל לא כי מישהו בצה"ל מתכנן את זה".

המסוק שלו

נחמיה דגן אוטוטו בן 83, אבל נראה צעיר בהרבה משנותיו. אנחנו יושבים על כוס קפה בתל־אביב בבוקר צונן למדי, בשולחן מחוץ לבית הקפה – והוא עם חולצה קצרה, מדבר בלהט, מתמצא בסלנג העכשווי, וניכר שאכפת לו מכל דבר שקורה. השיחה מתקיימת לרגל יציאת ספרו האוטוביוגרפי "לטוס נמוך לראות רחוק" (ידיעות ספרים), וחורגת מריאיון רגיל: היא עוסקת כמעט בכל מה שעל הפרק הישראלי, כולל הרפורמה המשפטית. הוא לא חושש להגדיר את עצמו כאיש מרכז־שמאל, אבל שייך לחלק המתון באזור הפוליטי הזה, וקורא להידברות ולפשרה. אבל לפני האקטואליה אני מעוניין לדבר איתו על מסוקים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /F210808OZ164-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בפעילותו הצבאית יצא דגן לאינספור פעולות מבצעיות כטייס מסוקים, בעיקר בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים: הוא פוצץ גשר על הנילוס, חטף את קרון המבצעים של תחנת המכ"ם המצרית במבצע תרנגול 53, סייע לאיציק מרדכי לתקוף במרגמות את דמשק וחילץ נווט שהופל מעבר לתעלה במלחמת ההתשה. על פעילותו במבצע איסוף המודיעין ירגזי בפברואר 1967 בסוריה קיבל דגן את עיטור המופת. הוא נחשב ל"אבי המסוקים" בחיל האוויר, אחד מהאנשים שקלטו את מסוק הקוברה בצה"ל, וממקימי מערך מסוקי התובלה הכבדים. הוא הביא ארצה את היסעור של חברת סיקורסקי, ולמעשה בחר אותו על פני הצ'ינוק של בואינג, שמשמש את הצבא האמריקני.

בספר הוא כותב שהיסעור הוא מסוק מצוין אך מורכב, ואם מתרחשת בו תקלה קשה לצאת ממנה. כמה מהאסונות הקשים ביותר בצה"ל קשורים ליסעורים, כולל אסון הנ"ד בבקעה ב־1977 ואסון המסוקים בגבול הצפון ב־1997. "ההתרסקות הראשונה אצלי בטייסת הייתה אסון חוף העשרה, ביולי 1971", הוא נזכר. "מסוק יסעור שהיה בפעילות מבצעית באזור אל־עריש התרסק לים, ועשרה חיילים נהרגו. חודשיים אחר כך התרסקתי באימון עם מסוק יסעור. הדבר הראשון שאמרתי לעצמי היה שנהרגתי, וקיבלתי זאת בשלווה. מיד אחר כך ראיתי רק מצנח אחד באוויר במקום שניים שהיו אמורים להיות שם. 'רק לא ללכת שוב לבית משפחה ולבשר להם את בשורת האיוב', חשבתי בבעתה. מבחינתי זה היה גרוע ממותי שלי.

"בתקופה ההיא המצב היה גרוע הרבה יותר מהיום. חיילים נהרגו בתאונות כמעט בכל שבוע. אמרו אז שאם אתה חותך לב של טייס אתה רואה שהוא מפוחם בתוכו. התרגלנו להכול. היסעור מסוק מאוד אמין, ולכן אתה מגיע איתו לשלווה שאסור להיכנס אליה, כי כשקורה משהו הוא הופך למסוכן מאוד. בכל תאונה שקשורה אליו אני מרגיש שאני נמצא במסוק. אשתי שוש תגיד לך עד כמה היסעור הוא המסוק שלי".

"הנכדה שלי, שיבצו אותה כתצפיתנית, תפקיד פחות נחשב. היא ביקשה שאעזור לה, אמרתי לה שאנסה. זרקתי מילה, בקושי הספקתי לסיים אותה ואמרו לי 'שכח מזה, אין דברים כאלה בצה"ל'. היא עשתה לבד את המלחמה שלה, והגיעה בסוף לשלדג. לי לא היה בזה יד ורגל"

למה בעצם בחרת בו לחיל האוויר על פני הצ'ינוק?

"פעם אחת בחיי הייתי בהיסטריה, וזה קרה כששמעתי שאולי עומדים לרכוש צ'ינוקים לצה"ל. יש לו שני מדחפים עיליים. אם נפגעת ברוטור הזנב ביסעור, אתה עוד יכול לנחות איכשהו. אם נפגעת ברוטור האחורי בצ'ינוק, אתה מת במקום".

בתור קצין חיל האוויר שמונה על יחידת התלס"ם – תובלה, סער ומסוקים – הוא הקדיש שנים רבות בשירותו לשיתוף הפעולה בין חיל האוויר ובין כוחות היבשה. הוא גם היה מפקדה הראשון של היחידה לשיתוף פעולה (יחשת"פ), ולדבריו בעקבות הקמת היחידה הפכו חיל האוויר וכוחות היבשה ל"שתי זרועות של אותו הגוף". הקשר בין חיל האוויר ובין כוחות היבשה הרבה יותר טוב היום, לדעתו: "חיל האוויר מבין היום היטב את כוחות היבשה, הרבה בזכות מסוקי הקרב, בעיקר הקוברה, שהיו החולייה המקשרת בין כוחות האוויר והיבשה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ges-615317006-750x951.jpg 750w" sizes="(max-width: 437px) 100vw, 437px" />

העיקר זה הרומנטיקה

בניגוד לאוטוביוגרפיות אחרות של אנשי צבא, דגן לא בוחל בהבעת דעות פה ושם במהלך הספר על נושאים אקטואליים, לעיתים באופן שקשור יותר לפרקים בעברו ולעיתים פחות. אחת העמדות המפתיעות בספר היא תמיכתו באי גיוס החרדים לצה"ל. "מי שלומד בישיבה, שישב וילמד", הוא אומר. "אני יהודי. לא מאמין שיש אלוהים, אבל יהודי. במה בעצם מתבטאת היהדות שלי – שמי שהרחיקה אותי ממנה היא ההנהגה הפוליטית של הדתיים והחרדים? לדת יש שבעים פנים, ומי ששומר אותה כמו שהייתה אלה החרדים. אני רוצה שיהיה מישהו שיגיד את הדברים ויעשה אותם על כל חוקיהם ודקדוקיהם, עד הפרט האחרון. ככה משמרים תרבות בעיניי. חשוב לי שמישהו משמר את זה".

בציונות הדתית יגידו לך שדווקא להתגייס לצה"ל זה לקיים את המסורת והיהדות כמו שצריך.

"אני מבין ומכבד את זה. אבל תפיסת עולמי היא שהחרדי משמר את ציר היהדות הישן, שהוא התרבות שלי".

זו תפיסה קצת רומנטית. אתה מסתכל עליהם ורואה את סבא שלך.

"הם מבחינתי סימן בשבילי לדעת כמה אני רחוק מהיהדות. ואני רחוק. מאותה סיבה אני גם לא בעד הרפורמים. מצד אחד הרפורמה שומרת על הרבה אנשים כיהודים. אבל מצד שני זאת סכנה נוראית בעיניי. אין שם שום גבול. יש לי חבר, רב רפורמי. הוא מדליק נרות הרבה אחרי שהשבת נכנסת, מכבה אותם ואז אוכל שרימפס. כמו שאני חושב שצריך מוזיקאים בצה"ל, בפאזל הזה שיש בו הכול אני רוצה גם את החרדים. וכן, אני מוכן לקבל שזו תפיסה קצת רומנטית, ויודע שרבים לא מסכימים איתי".

ומה באשר לנשיאה המשותפת בנטל? לדברי דגן, אי אפשר לזלזל בנטל לימוד התורה: "התרסקתי פעמיים, נהרגו לידי לא מעט חברים. לפני שאתם מדברים, לכו לישיבה ותראו מהו עולמו של בחור ישיבה. אני לא חושב שיכולתי ללמוד כמו שהם לומדים. מי שמדבר על להיהרג באוהלה של תורה ומזלזל בזה, שיגיד לי בבקשה כמה פעמים היה קרוב למוות. רוב החיילים הרי לא חווים את זה, אז למה לקשקש. אני מרגיש שבאפשרותי לומר את דעתי בנושא כי הייתי קרוב כמה פעמים למוות. חלוקת הנטל בעיניי אומרת שכל אחד יעשה את הכי טוב במקום שבו הוא נמצא.

"וחשוב לי גם לומר משהו על חיילי הציונות הדתית. בהסבה לשריון, היינו באיזה שדה באמצע אימון ואני רואה בצד פלוגת הסדר. אמרתי לעצמי, איזה פספוס – אנחנו פה, הם שם, אין שום קשר בינינו. זו הייתה יכולה להיות הזדמנות נהדרת להיות יחד, חלקנו היינו משלימים להם מניין".

הוא עוסק בספר גם בסכסוך הישראלי־פלסטיני, ומזווית מעניינת. בפרק שמוקדש לאימונים שעבר בגרמניה ב־1963, הוא כתב: "כשבן־גוריון חשב שמדינת ישראל זקוקה לטייסי מסוקים, הוא שלח אותנו לגרמניה 18 שנה בלבד אחרי השואה… אז למה לא מדברים עם החמאס? להם יש יותר דם על הידיים? ואולי אנחנו לא כל כך רוצים שלום?". אבל יש הבדל מאוד גדול, אני אומר לו: גרמניה לקחה אחריות על מעשיה והחליטה לכפר על פשעיה. חמאס נמצאים בשלב הנאצי שלהם, ורוצים להשמיד את מדינת ישראל. במקום אחר בספר משווה דגן בין ישראל לדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. הלבן הגיע לארץ לא לו, אני עונה לדגן בבית הקפה, אבל ארץ ישראל שייכת לנו עם קושאן תנ"כי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201618_48_24-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"לקחתי דוגמאות שמתאימות להעביר נקודה, ובעיניי אכן לא מסוכן לשבת לדבר עם אף אחד. מה שמסוכן הוא לא לשבת לדבר", משיב לי דגן. "וגם הלבנים חשו באפריקה כבני המקום מדורי דורות. העניין הוא שהמצב הזה כרגע לא טוב לנו. השאלה היא מה הפתרון, להשמיד אותם, לגרש אותם? ברור שלא. גם אני חושב שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. אני לא משווה בין מקרים אלא לוקח דוגמאות קיצון. זו הארץ המובטחת ואין אדם כובש בארצו, אבל מה עושים פרקטית? צריך לעשות מה שטוב לנו. בראייתי אנחנו חייבים לפתור את הסיטואציה, כי יש כבר הרבה ישראלים שמתכננים רילוקיישן. אין לי ברירה, אני רוצה לשים קו – אנחנו כאן, הם שם. איך זה בדיוק ייראה? לא יודע. אולי פדרציה. אני רוצה שהם לא יהיו בתוכי".

ומה עם ערביי ישראל? צריך להעביר את כפרי המשולש למדינה הפלסטינית תמורת סיפוח התנחלויות?

"ייתכן שזה הפתרון. אני באמת לא יודע, אבל חייבים לדבר. במקום זה, להגיד 'אין עם מי לדבר' זה קשקוש מארץ הקשקושים. מי שהמציא את הסיסמה הזאת היה אהוד ברק, שבטיפשותו הרים לערפאת להנחתה עם תוכנית מוכנה ואמר 'קח או לך'. ככה לא מנהלים משא ומתן. ועוד כשהם נכנסו לחדר המשא ומתן הוא דחף אותו פנימה וערפאת כמעט נפל. אתה דוחף ככה ערבי, הוא יצא מולך לדו־קרב".

כשהמדינה נוסדה היית בן שמונה. ראית הכול. אתה חושש היום ממלחמת אחים?

"כן. לא ילכו פה עם רובים ברחובות, אבל אם חלילה תתחיל אלימות, אתה יודע איפה היא מתחילה ולא יודע איפה היא נגמרת. כשיש קיצוניות, אתה לא יודע לאן נגיע. בכל אחד מאיתנו טמון איזה שד. יצר לב האדם רע מנעוריו, אני מאמין בזה, והמלחמה שלנו היא לשמור בכל יום שהיצר הזה יישאר קטן. יש כל מיני מצבים שמאפשרים לו לגדול, ודברים יכולים להידרדר".

הראשון שאמר במהלך הוויכוח על הרפורמה המשפטית "מלחמת אחים", והעלה את הנושא, היה בני גנץ. אתה מגנה אותו על כך?

"אין לי ביקורת עליו כי הוא בעמדת חולשה כרגע. הימין מרגיש בעמדת כוח והשמאל־מרכז מתגונן. אין לי בעיה שהימין ישלוט, אבל יש תוכניות שהן בעיניי לא הגיוניות, למשל שפוליטיקאים ימנו את נשיא בית המשפט העליון".

"שמתי לנגד עיניי שתי מטרות בתפקיד קצין החינוך הראשי. אחת – להסביר למפקדים שהצד השני של מטבע הפיקוד שלהם הוא התבגרותה של החברה הישראלית, ולתת להם כלים להתמודד עם האתגר. השני – רציתי שהקצינים יבינו את נפשו של החייל. זה חשוב כמו לנצח בקרבות"

אתה יכול להבין את הרגש בחלקים נרחבים בחברה הישראלית שתמיד יש ערכאות משפטיות או אקדמיות וכו' שלא נותנות לרוב הימני־מסורתי לשלוט?

"אני יכול להבין, אבל השאלה היא מה עכשיו. מה עושים תכלס. שואלים אותי אם פחדתי בתקופת השירות, ואני עונה תמיד שכן, לפני כל פעולה פחדתי. השאלה היא מה עושים עם הפחד הזה. אז כן, אני מבין את התחושה שאתה מדבר עליה, אבל השאלה היא מה עושים איתה. אלה תהליכים שלוקחים זמן. בארה"ב, צאצאיהם של מהגרי המייפלאוור שלטו מאות שנים עד שדברים השתנו, רק במאה השנים האחרונות. אנחנו קיימים רק 75 שנים, אני מבין, אבל לאן לוקחים את זה? הפוליטיקה הישראלית לוקחת את זה למקום לא טוב".

התבגרות ותמימות

תפקידו האחרון בצה"ל היה קצין החינוך הראשי, אף שהיה במשך כל שירותו איש חיל האוויר; באותו אופן, אני אומר לו, מינו לאחרונה את מפקד השייטת לשעבר לתפקיד דובר צה"ל. האם אין כאן בעיניו טעם לפגם? מה הקשר בין חיל האוויר לחינוך, ומה הקשר בין השייטת לדוברות? "כשמוניתי לקצין החינוך הראשי", משיב דגן, "כבר הייתי תת־אלוף. כלומר, זו לא הייתה עלייה בדרגה מבחינתי, אלא תפקיד שרציתי ונלחמתי עליו אף שאין בו קידום. כשהייתי מפקד טייסת שאל אותי דוד עברי (לימים מפקד חיל האוויר, א"ש) מה ארצה להיות בהמשך, ואמרתי לו 'ראש מחלקת שלישות'. לא הבינו אותי. זה תפקיד שלא נחשב אז בחיל. אמרתי, מי ששולט בכוח האדם הוא השולט האמיתי בחיל, לא מי שתוקף מטרות. ובאמת ברגע שהתפקיד הזה קיבל תקן של תת־אלוף, פתאום כולם רצו אותו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1224122414012-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"לגבי השאלה 'מה אתה מבין בחינוך', אני מסכים שאין זה מתפקידו של צה"ל לחנך. אני שמתי לנגד עיניי שתי מטרות בתפקיד הזה. אחת – להסביר למפקדים שהצד השני של מטבע הפיקוד שלהם הוא התבגרותה של החברה הישראלית, ולתת להם כלים להתמודד עם האתגר החשוב הזה. השני – רציתי שהקצינים יבינו את נפשו של החייל. זה חשוב בעיניי כמו לנצח בקרבות, כי זו בסוף דמותה של החברה הישראלית".

המצאת את "תרבות יום א'". בזמני הפעילות כללה תרבות זבל כמו הצגות מסחריות, לא תרבות גבוהה במיוחד. מה זה נותן מעבר למשכורות לשחקנים?

"אם זה אכן מה שקורה זה לא בסדר, ואבדוק את העניין אישית. הקפדתי בזמני שאלה יהיו התוצרים הכי טובים".

אתה מספר שהרמטכ"ל דן שומרון ביקש ממך להוכיח לו שחייל שרואה תיאטרון יהיה חייל טוב יותר, ואמרת שאי אפשר להוכיח את זה. בגרמניה נפגשת עם חיילים שהיו מתורבתים מאוד ובכל זאת השתתפו ברצח העם הכי גדול בהיסטוריה. אולי שומרון צדק?

"לכן אמרתי לו שאני לא יכול להוכיח את זה. תראה, מה מותר האדם מהבהמה? המחשבה, היכולת לגרות את המוח. ודאי שתרבות לא מספיקה כשלעצמה, ואני לא בא לפתור את כל בעיות העולם. רציתי לתרום בפינה הזו שלי כקצין החינוך הראשי. כאמור, אני לא חושב שצבא יכול לחנך או שזה תפקידו. אני קורא לזה 'קצין התבגרות ראשי', ורציתי להעביר את ההתבגרות של החיילים בדרך הכי מעשירה, דרך שגורמת לאנשים לחשוב. האם יש תוצאות? כאמור, אני לא יכול להוכיח".

אי אפשר לסיים ריאיון עם נחמיה דגן בלי להזכיר את פרשת רן פקר, שדגן הוא אחד המעורבים המרכזיים בה. בשנת 1979 היה אמור תא"ל פקר, שאחז בשבע הפלות מטוסי אויב והיה מהמהוללים שבטייסי החיל, להתמנות לתפקיד ראש להק אוויר. דגן, אז קצין בדרגת סא"ל בלבד, פנה אל שר הביטחון באישור מפקד החיל דוד עברי בדרישה לבדוק את השמועות העקשניות שהסתובבו במשך יותר מעשור בקרב טייסים בחיל, ולפיהן מיד בתום מלחמת ששת הימים רצח פקר קצין ירדני שבוי, לאחר שהודה כי הוא וחייליו שרפו למוות טייס ישראלי שנטש את מטוסו.

בשנתיים הבאות נערכו כמה חקירות בנושא בתוך הצבא, וכולן ניקו את פקר מאשמת הרצח החמורה – אך במקביל גם מנעו את קידומו לתפקיד שחשק בו. הפרקליט הצבאי הראשי המליץ על סגירת התיק ללא נקיטת אמצעים משפטיים, אבל הוסיף שלדעתו אין מקום לקדם את פקר בצה"ל. פקר פרש בתסכול, היה יועץ בכיר לאלוף ינוש בן־גל במלחמת שלום הגליל, ונפטר ב־2016. בספר מקדיש דגן פרק לא קצר לפרשה שהוא מגדיר "רעה למגע ודוחה בצבעיה". ניכר מהטקסט שהפרשה ממשיכה להציק לו גם היום, שנים רבות אחרי שנגמרה.

"מאז שהלכתי לרמטכ"ל ודרשתי ועדת חקירה, כדי שלא תהיה עננה מעל קצין בכיר בצה"ל, ועד שהתפרסמו המסקנות, היינו אני והמשפחה ממש לבד", הוא מספר. "לא נידו אותנו, אבל פחדו לדבר איתנו, כי ידעו שאם רן יראה מישהו מדבר איתי, הלך עליו בחיל. אני הייתי רק סגן אלוף והוא תת־אלוף, זה מה שנקרא 'לא כוחות'. אני זוכר שבאירוע מסוים בכיר בחיל תפס אותי בפינה אפלה מאוד, כזו שבטוח שאיש לא יראה אותנו מדברים, ולחש לי 'אנחנו איתך'. אמרתי לעצמי בצחוק מריר: זה נקרא להיות איתי?

"במשך שנתיים הייתי בודק בכל בוקר מתחת לאוטו אם לא שמו לי פצצה. פחדתי, אולי סתם, אבל פחדתי. כל היחס של קציני ומפקדי חיל האוויר לעניין הזה הוא טראומה בשבילי עד היום, ומצד שני זה גיבש אותי כאדם. בכל פעם שחושף שחיתות מספר על מדורי הגיהינום שהוא עובר, אני נזכר איך נדפקתי מהפרשה. לא התחריתי עם פקר על שום תפקיד, ואם הוא היה מתקדם ולא הייתי אומר מילה זה היה עושה לי רק טוב. זה לא היה אישי מבחינתי, אבל הוא לקח את העניין למקום אישי ולכלך עליי בכל מקום, טען שהתעסקתי עם פקידות, מה שכמובן הייתה האשמה מופרכת מהיסוד. כאילו שאם גם אני אתלכלך, הלכלוך שלו ייראה יותר טוב. זה מקרה מכונן בחיי. איבדתי שם את התמימות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post "תפיסת עולמי היא שהחרדי משמר את ציר היהודת הישן, שהוא התרבות שלי" appeared first on מקור ראשון.