"א"ג [ארתור גרג זלצברגר, מו"ל הניו־יורק טיימס] היקר. בצער רב עליי לבשר לך כי אני מתפטרת מהניו־יורק טיימס.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– האיחוד האירופי מעודד סיפוח חד־צדדי פלסטיני, אך מתנגד ל"שינויים בגבולות"

– תום עידן שקד בלשכת עורכי הדין?

– עלייתו ונפילתו המהירה של יהודי החצר של גרמניה

הצטרפתי לעיתון בתודה ובאופטימיות לפני שלוש שנים. קיבלו אותי לעבודה במטרה להביא אל העיתון קולות שאחרת לא היו מופיעים בין דפיו: כותבים חדשים בעלי דעות מרכז וימין, וכותבים אחרים שלא טבעי שיחשבו על הטיימס כבית שלהם. הסיבה למאמץ הייתה ברורה: חוסר יכולתו של העיתון לצפות את תוצאות הבחירות לנשיאות ב־2016 העיד שאינו מבין היטב את האומה שהוא מסקר. [העורך הראשי] דין בקט ואחרים הודו בכך כמה פעמים. העדיפות העליונה של מערכת עמודי הדעות הייתה לעזור לטפל בכשל האנוּש הזה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 16-1dfdf72456-750x422.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

היה לי הכבוד להיות חלק מהמאמץ הזה, שהוביל [עורך מדור הדעות לשעבר, שהתפטר לא מזמן] ג'יימס בנט. אני גאה בעבודתי ככותבת וכעורכת. בין מי שסייעתי להביא לעמודי הדעות שלנו: מתנגד המשטר מוונצואלה וילי ארטיאגה, אלופת השחמט האיראנית דורסה דרחשאני והדמוקרט הנוצרי מהונג־קונג דרק לם. וגם: אייאן חירסי עלי, מסיאה אלינג'ד, זאינה ערפאת, אלנה בייקר, רייצ'ל דנהולנדר, מתי פרידמן, ניק גילספי, הת'ר היינג, רנדל קנדי, ג'וליוס קריין, מוניקה לווינסקי, גלן לאורי, ג'סי סינגל, אלי סופן, קלואי ולדרי, תומאס צ'טרטון ויליאמס, וסלי יאנג ורבים אחרים.

אולם הלקחים שהיו צריכים להילמד לאחר הבחירות – לקחים על חשיבות הבנת ליבם של אמריקנים אחרים, הצורך בהתנגדות לשבטיות ומקומו המרכזי של חילופי רעיונות חופשיים בחברה דמוקרטית – לא נלמדו. במקומם נוצר קונצנזוס חדש בעיתונות, ובמיוחד בעיתון הזה: שהאמת אינה תהליך של גילוי משותף, אלא אורתודוקסיה הידועה אך ורק לכמה נאורים, שתפקידם לחנך את שאר העולם.

טוויטר אינו מופיע ברשימת חברי המערכת של הניו־יורק טיימס. אך טוויטר הפך לעורך הפוסק אחרון. ככל שהמוסר והמנהגים של טוויטר הפכו לאלו של העיתון, העיתון עצמו נעשה יותר ויותר מעין זירת מופע. כתבות נבחרות ומדווחות באופן שיספק את הקהלים הצרים ביותר, במקום לאפשר לציבור סקרן לקרוא על העולם ולהסיק מסקנות משלו. תמיד לימדו אותי שמוטלת על העיתונאים החובה לכתוב את הטיוטה הראשונית של ההיסטוריה. כעת ההיסטוריה עצמה נהייתה עוד דבר בן חלוף המעוצב כך שיתאים לנרטיב שנקבע מראש.

גיחותיי אל מרחב "החשיבה השגויה" הפכו אותי למטרה להתעמרות תמידית מצד עמיתים שאינם מסכימים עם עמדותיי. הם קראו לי נאצית וגזענית; למדתי להתעלם מתגובות על שאני "שוב כותבת על יהודים". כמה מעמיתיי שנחשבו למיודדים עמי הוטרדו על ידי עובדים אחרים. הכתיבה שלי ואופיי מותקפים בגלוי בערוצי תוכנת המסרים המיידיים "סלאק", שהעורכים הבכירים מעירים בהם תכופות. שם, מקצת מעמיתיי מתעקשים שיש לעקור אותי מהחברה הזאת אם היא רוצה להיות "מכילה" באמת, ואחרים מצמידים סמלון של גרזן ליד השם שלי. עובדים אחרים בניו־יורק טיימס משמיצים אותי בפומבי ומכנים אותי "שקרנית" בטוויטר, בלא כל חשש שייענשו על כך. אף פעם אין השלכות.

יש הגדרות רשמיות לכל ההתנהגויות האלו: אפליה, סביבת עבודה עוינת והתפטרות מאולצת. איני מומחית למשפט. אך אני יודעת שזה לא תקין.

איני מבינה כיצד אפשרת להתנהגות כזו להתקיים בחברה שלך, לעיני כל צוות העיתון והציבור. ובהחלט איני מצליחה להבין כיצד אתה ומנהיגים אחרים בטיימס לא התערבתם בעודכם משבחים אותי בשיחות פרטיות על האומץ שלי. העבודה כבעלת דעות מרכז בעיתון אמריקני לא אמורה לדרוש גבורה.

הייתי רוצה לומר שהחוויה שלי ייחודית. אך האמת היא שסקרנות אינטלקטואלית – וקל וחומר נטילת סיכונים – היא התנהגות פסולה כיום בטיימס. למה לערוך משהו שיאתגר את הקוראים שלנו, או לכתוב משהו נועז ואז להידרש לתהליך המתיש של ניפויו כדי להפוך אותו לכשר אידיאולוגית, כשאנחנו יכולים להבטיח לעצמנו ביטחון תעסוקתי (וקליקים) באמצעות פרסום מאמר המערכת ה־4,000 שלנו שטוען שדונלד טראמפ הוא סכנה ייחודית לאמריקה ולעולם? וכך, צנזורה עצמית נעשתה נורמה.

החוקים שעוד נותרו בטיימס מוחלים בבררנות קיצונית. אם האידיאולוגיה של אדם תואמת את האורתודוקסיה החדשה, הוא ועבודתו לא ייבחנו בביקורתיות. כל השאר חיים באימה. ארס ברשת נמחל כל עוד הוא מופנה כלפי המטרות הנכונות.

מאמרי דעה שהיו מתפרסמים בקלות רק לפני שנתיים יכולים כעת לסכן את העורך או הכותב, אם לא לגרום לפיטוריו. אם יש סיכוי שמאמר יעורר התנגדות במערכת או ברשתות החברתיות, העורכת או הכותבת פשוט לא יציעו אותו. אם היא תהיה משוכנעת דיה כדי להציע אותו, עד מהרה יגרמו לה לוותר. ואם, פה ושם, היא מצליחה בפרסום מאמר שאינו מקדם באופן ברור את התנועה הפרוגרסיבית, זה יקרה רק לאחר שכל משפט ינוסח בזהירות ויעבור משא ומתן מוקפד.

נדרשו לעיתון יומיים ושתי התפטרויות כדי לקבוע שמאמר המערכת של [סנאטור] טום קוטון "לא עמד בתקן שלנו". הוספנו הערת עורך לכתבת תיירות על יפו זמן קצר לאחר שפורסמה מכיוון שהיא "לא עסקה בהיבטים חשובים בהיסטוריה ובגיוון של יפו". אולם לא מצורפת שום הערה לריאיון המעריץ שערכה שריל סטרייד עם הכותבת אליס ווקר, אנטישמית גאה שמאמינה באנשי הלטאה ובאילומינטי.

"העיתון המתעד" רב־הסמכות מתעד יותר ויותר את החיים בגלקסיה רחוקה, שדאגותיהם מנותקות עד מאוד מחייהם של רוב בני האדם. זוהי גלקסיה שבה, אם נבחר רק כמה דוגמאות מהזמן האחרון, תוכנית החלל הסובייטית זוכה לשבח על ה"גיוון" שלה; פרסום פרטיהם האישיים של בני נוער ברשתות, בשם הצדק, הותר; ורשימת מערכות המעמדות הגרועות בהיסטוריה כוללת את ארצות הברית לצד גרמניה הנאצית.

אפילו כעת, אני בטוחה שיש אנשים בטיימס שאינם אוחזים בדעות הללו. אולם הם מדוכאים בידי מי שכן מחזיקים בהן. מדוע? אולי כי הם מאמינים שמטרתם הסופית צודקת. אולי כי הם מאמינים שיזכו בביטחון אם יהנהנו בזמן שמטבע הממלכה שלנו – השפה – מושפל בשירותה של רשימה ארוכה ומשתנה תמיד של מטרות צודקות. אולי כי יש מיליוני מובטלים במדינה, והם מרגישים בני מזל שיש להם עבודה בתעשייה.

או אולי כי הם יודעים שכיום, התעקשות על עקרונותיך לא תזכה אותך בתשואות. היא תצייר מטרה על הגב שלך. מכיוון שהם חכמים מכדי לכתוב זאת ב"סלאק", הם כותבים לי בפרטיות על "המקרתיזם החדש" שהכה שורשים בעיתון המתעד.

כל זה מסמן רעות, במיוחד לעורכים ולכותבים צעירים בעלי מחשבה עצמאית, שרואים מה יהיה עליהם לעשות כדי לקדם את הקריירות שלהם. החוק הראשון: הבעת דעתכם מסוכנת. החוק השני: אף פעם אל תסתכנו בהבאת סיפור שמנוגד לנרטיב. החוק השלישי: אף פעם אל תאמינו לעורך או למו"ל שדוחק בכם ללכת נגד הזרם. במוקדם או במאוחר המו"ל ייכנע להמונים, העורך יפוטר או יועבר מתפקידו, וההגנה תוסר מעליכם.

לכותבים ולעורכים הצעירים הללו יש נחמה אחת. בשעה שיותר מוסדות עיתונים גדולים בעבר כמו הטיימס ואחרים בוגדים בערכיהם ומאבדים את עקרונותיהם, אמריקנים עדיין רעבים לחדשות מדויקות, לדעות חיוניות ולשיח אמיתי. אני שומעת מאנשים כאלו מדי יום. "עיתונות עצמאית אינה אידיאל ליברלי או פרוגרסיבי או דמוקרטי, היא אידיאל אמריקני", אמרתם לפני כמה שנים. אני מסכימה. אמריקה היא מדינה גדולה שמגיע לה עיתון גדול.

אין בכל זה כדי לומר שחלק מהעיתונאים המוכשרים ביותר בעולם אינם ממשיכים לעבוד גם היום בעיתון הזה. הם כן, וזה מה שהופך את הסביבה הבלתי ליברלית הזאת לשוברת לב במיוחד. אמשיך להיות, כמו תמיד, קוראת מתמדת של עבודתם. אולם לא אמשיך לעשות את העבודה שהבאת אותי לכאן לעשות – העבודה שאדולף אוקס [מו"ל העיתון מ־1896 ועד שנות העשרים של המאה שעברה. סב סבתו של המו"ל הנוכחי] הגדיר בהצהרתו המפורסמת ב־1896: "להפוך את טורי הניו־יורק טיימס לפורום שיישקלו בו כל השאלות שיש להן חשיבות ציבורית, ולמען המטרה הזו לזמן שיח אינטליגנטי מכל גוני הדעות".

רעיונו של אוקס הוא מהטובים ביותר שפגשתי בהם. תמיד הרגעתי את עצמי במחשבה שהרעיונות הטובים ביותר ינצחו בסוף. אולם הם לא יוכלו לנצח בעצמם. הם זקוקים לקול. הם צריכים להישמע. ויותר מכול, הם דורשים גיבוי בידי אנשים שמוכנים לחיות לפיהם.

בכנות,

בארי

The post "טוויטר הפך לפוסק האחרון" appeared first on מקור ראשון.