זמן רב לא קראתי רומן מקור שמתחיל בצורה אותנטית ומרשימה כל כך כמו "מזל יתומה", ספרה החדש של גלית דהן־קרליבך.

הדמויות מעוצבות היטב, עד שלב מסוים – החל בדמותה הראשית של נערת הרחוב אביטל אוחיון, שבאה מהקישקעס של העוני, והמשך בדמויות המשנה – סביה הנוראיים שדמויותיהם כמו לקוחות ממחזה זוועה, סוכן המוסד הקשיש אחיטוב פורת, בתו התיאטרלית עתליה, בעלה הקצין הבכיר רמון, אחאב בעל רגל העץ, שאול הצדיק מליפתא, איבון הנחשית מעמידת הפנים שהיא קריקטורה של עיתונאית ורכילאית, תמרה המדאם, חצרמוות בעל הבית הדוסטויבסקאי, ודמויות נוספות המשורטטות רובן ככולן כהלכה, עד שנשאלת השאלה איך זה שבסיום משהו בכל זאת לא לגמרי מתחבר.

אולי זה קורה משום שדהן־קרליבך, סופרת מוכשרת להפליא, רצתה לכתוב אוליבר טוויסט ישראלי בגרסה נשית, אך מה שיצא לה לבסוף הוא מעין סיפור סינדרלה. התפנית שמתרחשת לקראת הסיום אינה משרתת בהכרח את טובת העניין. מכל מקום, חובה לומר שרוב הרומן מקיים את מה שהוא מבטיח.

דהן־קרליבך היא סופרת "תחת השפעה". ב"זאת אני, איווה", הנובלה הקודמת שלה, היא הושפעה מסרטי אימה אמריקניים כמו "הניצוץ" ו"חיזור גורלי", ואילו ב"מזל יתומה" נראה שהיא מושפעת מרומנים קלאסיים כמו אלו של צ'רלס דיקנס, ויקטור הוגו ואחרים, שכתבו על יתומים ומדוכאי החברה.

זו הייתה מן הסתם גם מטרתה של המחברת: להציג את החיים בחצר האחורית של ישראל ושל ירושלים בימי פיגועי הטרור, ההפגנות נגד הסכמי אוסלו ורצח רבין. כשהיא עושה זאת, היא בהחלט מצליחה. אולם החל מהרגע שהיא מנגידה את החצר האחורית הזו עם הנובורישיות של רחביה והאליטות, הספר מתחיל לאבד גובה. דהן־קרליבך לא הולכת עם ההנגדה הזו עד הסוף, ולא יוצרת עימות אמיתי בין ישראל הראשונה לשנייה.

הגיבורה שלה היא דמות של שורדת מוכת גורל, אך לא מזרחית גאה ובעלת עקרונות השואפת לשנות את העולם. היא אמנם אינה רודפת בצע חלילה כמו כמה מהדמויות האחרות בעלילה, ובכל זאת ניכר שכל רצונה הוא להשתייך ולהתחכך באליטות, ושהנובורישים יאהבו ויאמצו אותה לקהילתם, כפיצוי על ילדות חסוכה מאוד. לו הגיבורה הייתה קצת שונה בעניין זה, וגם הסיום היה קצת שונה – הייתי מסתכן ואומר שדהן־קרליבך הצליחה למצב עצמה בספר הזה בקדמת הבמה של ספרות הנשים הישראלית, שאליה היא שואפת להשתייך בזכות כישרון הכתיבה המיוחד שלה.

הרומן אינו ממריא בסופו לגבהים שאפשר היה לצפות ממנו לאור חציו הראשון, אולי משום שהמחברת כנראה לא לגמרי החליטה עם עצמה איזה ספר היא מבקשת לכתוב: רומן חברתי עם סיפור אישי נוגע ללב, או שמא רומן פשע מגומגם במקצת. היכן שהיא לא מגמגמת, למשל בתיאורי העוני והסחי, היא נמצאת במלוא כישרונה הוודאי.

כל ג'ינג'י הוא אבא

אביטל אוחיון היא נערת רחוב אינטליגנטית וחובבת ספרות, היודעת לצטט ממיטב הקלאסיקות העוסקות ביתומים. אבל יותר מאת הרומנים שהיא מצטטת, הספר הזכיר לי ברוחו דווקא את הרומן של דויד גרוסמן "יש ילדים זיגזג", שממנו אוחיון אינה מצטטת. גרוסמן מספר שם על נער בן 13 שעוזב את בית הספר ונקלע להרפתקאות סוערות עם סבו הפושע, קשיש מסתורי בשם פליקס, ושניהם נמלטים יחד מהמשטרה. בפרפראזה על גרוסמן, אפשר לכנות את "מזל יתומה" בכינוי "יש ילדה זיגזג". אצל דהן־קרליבך הילדה היא כבר נערה בת 15 בתחילת העלילה, אך גם היא מזגזגת הרבה בחיים, בורחת מהמשטרה, מוצאת פעמיים מקלט במנזר ונפגשת עם קשיש מסתורי בשם אחיטוב, שאליו היא מצטרפת למסע של גילוי עצמי וגילוי האמת על משפחתה. כמובן, בדרך שונה לחלוטין מזו של גרוסמן; הדמיון קיים ברוח הדברים. ספק רב אם דהן־קרליבך חשבה עליו במודע, כמו שחשבה במודע על ההקבלות לדיקנס, למשל.

אביטל רואה בעצמה רוצחת, אבל הרוצח האמיתי מסתובב למעשה חופשי. היא נמלטת למנזר בעיר העתיקה, ושם, בחדר קטן, היא כותבת וידוי נסער ובחלקו מבריק על סיפור חייה ועל "פשעיה" כביכול, שאותו היא מייעדת לכבוד השופט ולעובדים הסוציאליים האמורים לדון בגורלה. הווידוי מסופר בצורה אסוציאטיבית. אביטל היא יתומה ג'ינג'ית, שנולדה באורח נס בשעה שאימה הייתה צמח, לאחר שנפגעה קשות בתאונת פגע־וברח ליד ליפתא. נראה שאיש אינו יודע את זהות אביה. היא עצמה מכנה אותו "ליר", על שם המלך ליר, ומקווה שיבוא ויחלץ אותה מעונייה. בכל גבר ג'ינג'י שהיא פוגשת היא רואה את דמותו, כולל במיסיונר הסקוטי ג'ון שאותו היא מכנה "ישו", ובהמשך גם בקצין הבכיר רמון המשתף איתה פעולה עד שלב מסוים ומשחק איתה משחק שטני. הפנטסיות הפרועות האלה על דמות האב המתחלפת, כמעט מובילות אותה לאבדון.

אביטל גדלה אצל סביה המרושעים בליפתא, שאותם היא מכנה המודיעין והזרוע שלו. הסבתא היא שוטפת גופות שיכורה, המשדלת את נכדתה לגנוב עבורה עראק מהמכולת ומדברת סרה באימה המתה. סבה הוא מנקה רחובות, שבשעה שהוא מתרועע עם חבריו הוא מתיר להם לעשות מעשים מגונים בנכדתו הקטנה. בגיל 15, כשסבתה גוזרת את מחלפותיה הג'ינג'יות, אביטל נמלטת מליפתא ושבה לשם לביקור רק לאחר כמה שנים, כשהבית של סבה נשרף ותושביו עולים באש יחד איתו. לצבעה האדום של האש יש כאן, כמדומה, משמעות סימבולית של נקמה מאכלת, אף שלג'ינג'ית אביטל אין יד ורגל בשריפה.

לאחר הבריחה עוברת אביטל תהפוכות רבות: היא ישנה באתרי בנייה ושולחת את ידה בגניבות ("אני בטוחה שאפילו סייקס ופייגין מ'אוליבר טוויסט' היו מקנאים בי"), מועברת לשירותי הרווחה ולאימוץ, מועסקת כמלצרית במסעדה, ומשם הדרך קצרה עבורה להעניק "שירותים" מסוג אחר. היא נחלצת משם ומוצאת ישועה במנזר, עד שהיא שוב מזגזגת ומנסה למצוא מקלט ב"נאות קראקס", שכונת עוני נוספת שבה היא גרה במקלט. היא מתיידדת שם עם אחאב, עוד גבר שהיא מעניקה לו כינוי ספרותי, ועובדת בטיפול בבעלי חיים המתמגנטים אליה. עם ההולכים על ארבע היא מסתדרת הרבה יותר טוב מאשר עם ההולכים על שתיים.

משפחות רקובות בדרכן

לחייה של אביטל נכנס במפתיע סוכן המוסד הקשיש אחיטוב, אשר לוקח אותה תחת חסותו מבלי להסביר בדיוק מדוע, למעט נימוק מסתורי משהו: "יש פה איזה פרויקט אחרון שנתנו לי לעשות מהמוסד… וזהו, אחרי זה אני יכול למות ממש בשקט". אחיטוב, איש עשיר מאוד, שטעמיו הנסתרים עוד יתגלו בהמשך, ראוי בעיני כמה ממקורביו מ"המשרד" לתואר גיבור ישראל, אך הוא עצמו לועג לעמיתיו לשעבר, "שבמקום לגמור כמו גיבורים, הם הולכים להתחנף לצנזורה כדי שתרשה להם לכתוב איזה ספר מתח עלוב שמבוסס על החיים שלהם". ידידה אחאב מזהיר אותה מפניו וטוען שהוא עלול להביא לה מזל רע, אך כך טוענים גם עליה עצמה, שבגלל שערה האדמוני היא מביאה מזל רע.

העניינים יסתבכו בהמשך, כשאביטל תכיר מקרוב את משפחתו של אחיטוב: בתו עתליה, במאית תיאטרון לעת מצוא; בעלה רמון, השואף לרמטכ"לות, איש אדום שיער שהיא מאמינה שהוא אביה; ובתם המאומצת איבון, שהיא קלישאה מהלכת. לאחר מכן היא תגלה את קיומו של בן מנודה נוסף, עירד, היושב במנזר באירופה וכותב מחקר על נזיר מהמאה ה־14.

דהן־קרליבך יוצרת הקבלה בין המחקר שכותב עירד פורת במנזר ובין הווידוי שכותבת אביטל במנזר שלה. ברית המנודים לא תאחר להגיע, וגם לא הגילויים שתגלה האדמונית על משפחתה ועל עצמה ובעיקר על משפחתו הסלבריטאית של אחיטוב. זה מנסה להרחיק אותה מהם ובעיקר מרמון, תוך שהוא רומז שהוא מעין יאגו מהמחזה "אותלו", אבל היא נדבקת אליהם מכיוון שנדמה לה שמדובר במשפחה מאושרת. אך כל משפחה רקובה – כאילו אומרת לנו דהן־קרליבך בפרפראזה על אמירתו של טולסטוי – רקובה בדרכה שלה.

בתוך העלילה משובצות התכתבויות בין עורך הדין וסוכן המוסד לשעבר, שמעון בר יונה, ובין אחיטוב פורת בכל הקשור ל"קטנטונת", כפי שמכונה האדמונית, ולענייני הירושה של הסוכן לשעבר. המכתבים הללו נכתבים במכוון בלשון יבשה, בשונה מסגנונה הצבעוני והעשיר של העלילה המרכזית והדימויים המאפיינים אותה. את האותיות השחורות על המצבות מדמה הגיבורה ל"ציפורים רעות", ואת מחשבותיה הפרועות ל"חיילים היוונים שרצו להיכנס לטרויה".

לקראת סיום מתרחש כאמור טוויסט לא לגמרי משכנע, שלטעמי מקלקל את השורה ומקטין מהאותנטיות של הספר. "כל החיים האלה הם כמו רשת של דייגים, ולא תמיד אפשר למצוא את הקשר בין כל החוטים ואיזה דג הולך לאן", כותבת אביטל לשופט, והדברים יאים גם לגבי ספרה של דהן־קרליבך, שהוא מעין רשת של דייגים, שהמחברת שלו לא תמיד מצאה, לדעתי, את הקשר הנכון בין כל החוטים והדגים. ועם זאת, מדובר ברומן כתוב היטב, עם עולם דימויים מבריק, עשיר ואותנטי מאוד, ומומלץ לקריאה.

The post הרומן שמציג את החיים בחצר האחורית של ירושלים בימי פיגועי הטרור של אוסלו appeared first on מקור ראשון.