אסור להיות חלש

לגירושין, מסבירה הרטמן, יש שני ממדים: פרטי וציבורי. נדרשת התמודדות מקבילה עם הקושי האישי, ועם האופן שבו החברה מתארגנת סביב השבר. הגירושין הציבוריים מכניסים את המרכיב התרבותי לתמונה, והוא משפיע בעוצמה על האופן שבו מגיבים דווקא לשבר הלב הגברי.

"לנו הנשים", כותבת המחברת, "יש יותר מרחב באופן שבו החברה מאפשרת להביע רגשות של כאב, דחייה וטראומה… נשים המתאבלות למשך זמן רב 'מדי' אומנם נתפסות כפתטיות – אך עדיין נחשבות… לנשים. לעומת זאת גברים שממשיכים להפגין סימני אבל ואינם מתגברים, אינם רק פתטיים אלא אף אינם נתפסים עוד כ'גברים'". וכן: "גבר שנעזב על ידי אשתו ולא התגבר במהירות, למעשה סותר מדי יום ביומו את 'גבריותו'".

הציפיות החברתיות השונות מגברים ומנשים, גורמות לכך שהגבר האבל על גירושיו נתקל ברתיעה מפניו. סביבתו צפויה להיות חסרת סבלנות כלפי כאבו המתמשך, ומנגד לתגמל כל רמז לכך שהוא מתגבר ומתקדם הלאה. ערכי הגבריות המקובלים הם מסוגלות לספק את צרכי הסובבים, ויכולת להתמודד עם קשיים פיזיים ורגשיים כאחד. גבר אמור להגן ולהיות עוגן בעבור אחרים. הצד השני של המטבע הוא שאסור לו להיות שבור, חלש, חסר אונים או לחוש שעולמו חרב עליו. גבר מרוסק נפשית מגלם מצב אנטי־גברי באופן חריף.

על רקע הציפיות החברתיות הללו, שלא תמיד הן מוּדעוֹת, לא נופתע לגלות מצבים שבהם החברה והחברים חושבים אולי שהם תומכים בחברם יוסי שבור הלב, אבל בפועל תומכים בגבריות שהם מצפים ממנו להפגין. הם יאמרו לו שיש עוד הרבה דגים בים, שיהיה בסדר ושהכול לטובה, שעכשיו הוא יכול להסתער קדימה ולטרוף, ובכך מחמיצים את יוסי המציאותי. הם רואים את מי שהיו רוצים לראות – את יוסי המתגבר, העונה על הציפיות החברתיות־גבריות, לא את יוסי הגלמוד. וכך הגבר מוצא עצמו מודח מגבריותו ומנושל מהתמיכה החברתית שהוא זקוק לה כאוויר לנשימה. זו טראומה משנית, הנגרמת מתגובת החברה לאחר השבר של הגירושים. תמיכה חברתית עשויה לשמש מזור חשוב לנפגעי טראומה, והיעדרה מייצר פגיעה נוספת.

פרופ' הרטמן ראויה בעיניי להערכה על כך שכפמיניסטית היא בוחרת להטות אוזן ולב לגברים. חקר הגבריות באופן כללי מתייחס בחשדנות רבה לגברים, וקורא לזהירות רבה כאשר רוצים לתת להם מקום. החוקר ג'ף הרן (Hearn), למשל, קובע כי "לימודים ביקורתיים של גברים דורשים ניטור זהיר, כדי למנוע יצירה של בסיס כוח חדש לגברים ודרך חדשה להתעלם או לשכוח נשים".

גבריות אינה מושג המתקבל בברכה בעולם כזה. המחברת מודעת לכך, ובתחילת הספר היא מצדיקה את בחירתה ומבהירה כי לגישתה "גברים אינם אויב, הם אינם אובייקטים מלאים בהורמונים, שרק מחכים להזדמנות לתקוף נשים… עבורי פמיניזם הוא שימת לב לאנשים שקופים". בעולם התיאוריה המגדרית זו אמירה שאינה מובנת מאליה, והבחירה לתת קול לגברים מעידה על אומץ.

מרחב מגדרי עוין

הספר מבוסס על מחקר איכותני, שמתבונן בהתנהגות האנושית ומבקש לזרות אור על פלח ייחודי של החוויה האנושית. הגישה האיכותנית מתחברת היטב אל הפמיניזם וגישתו אל העולם. רוב המחקר האיכותני מתמקד בשוליים, בקבוצות שהוא מזהה כאילמות וכמושתקות. גם גברים כואבים הם קבוצה שכזו, מפני שהם נתקלים ב"פער האמפתיה" – מציאות שבה הסביבה אינה מתגייסת לכאב שלהם כפי שהיו מקווים. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא הבגידה של אותם גברים בתפקידם החברתי – להיות חזקים ומחזיקים, יציבים ומתמודדים עם קשיים. וכאשר הם לא עומדים בציפיות הללו, הם ננטשים.

אף שהמחברת בוחרת לחרוג מהמקובל בתחומה ולא לנטוש את הגברים, התיאוריה שבה היא עושה שימוש לוקה בכשלים האופייניים לתחום. העין הטובה שלה אינה משנה את הגישה לגבריות, הנתפסת כ"היצמדות למוסכמה של אטימות רגשית, עצמאות, קשיחות או אסרטיביות… המטרה האולטימטיבית של כל המהלך הזה, של עטיית המסכה, היא להותיר את הנערים מנותקים מרגשות עשירים".

הגבריות מוצגת כמי שנועדה לסרס נערים מרגשות עשירים, ובאמצעות "מסכת הגבריות" לנתק בין פנימיותם האמיתית לחייהם המעשיים והרגשיים. זו חשיבה חלקית ושגויה. התיאוריה הזו אינה מבינה כי ניתוק מרגשות אינו מטרה שעומדת בפני עצמה, אלא משרת צורך חשוב – הגנה על העצמי או תועלת סביבתית. למשל, תחת סכנה יש תועלת רבה בהתעלמות מכאב באשר הוא, כדי לשמר את היכולת לתפקד ולהיחלץ מהמצב. כך גם לנוכח אובדן, כאשר משפחה מתפרקת אך קיים גבר שמחזיק מעמד ומאפשר להישען עליו, יש לכך ערך גם אם לשם כך הוא מקריב וקובר את רגשותיו האישיים.

המאפיינים הגבריים לא נועדו לפגוע אלא לשרת, גם כשהם פוגעים בפועל. אכן, כאשר הגנה זמנית הופכת לאטימות כללית מרגשות, זוהי תופעה בעייתית שלא שווה לשלם את המחירים שהוא גובה. גם הגברים הגרושים משלמים מחיר שטוב היה בלעדיו. המציאות מורכבת מתועלת ומנזק השוכנים זה לצד זה. זוהי זווית שלא נמצא בהתייחסות התיאורטית לגבריות.

כמעט כל המחקר המגדרי מוקדש לצדדים הבעייתיים ולמחיריה של הגבריות. אף שיש לה בהחלט מחירים רציניים, היא מביאה גם הרבה ברכה לעולם; ברכה שאחריה חוקרים כמעט אינם מתחקים. הדבר משול לעריכת אלפי מחקרים על הסבל שהיהדות גורמת למאמיניה, למשל בצום יום הכיפורים, תוך התעלמות מכל היבט חיובי שהיא תורמת. אומנם "גברים מוכנים להתאים את עצמם לגבריות שׁהוּכְחָה כמזיקה להם", אך סביר להניח שהיא גם מועילה להם ואפילו לסביבתם. נוח שיש עוגן להישען עליו בשעת קושי; טוב שיש מישהו שמוכן להגן על אחרים, גם במחיר חשיפתו לסכנה.

לקראת שינוי לטובה

על אף החד־צדדיות של התיאוריה, אפשר להפיק מהספר הרבה. מתואר בו למשל הערך הגברי להגן, המתבטא בכך ש"כמעט כל הגברים שראיינתי, הדגישו שוב ושוב את ערך ההגנה על ילדיהם". אלא שמחויבות ברוכה זו הובילה לכך שחלק מהגרושות ניצלו את הנכונות של הגברים לא לספר על סיבת הגירושין (בגידה של האישה), והכתימו את הגבר. מאפייני הגבריות עלולים לשמש כנגד גברים ולהפוך מניפולציות ליעילות, כאשר הן עושות שימוש במחויבות הגברית להגנת הילדים. המחויבות של האב להגנה על ילדיו מנשלת אותו מהגנה על עצמו, והנשים שבוחרות לתקוף מוצאות את מלאכתן קלה יחסית.

כמו מחקר איכותני טוב, גם הספר הזה חותר למגע עם המציאות ולשינוי שלה לטובה. כבר לעצם הנכונות להעניק הקשבה ומקום, יש השפעה. קריאת ספר שמנגיש את החוויה של גברים שליבם נשבר, עשויה לעזור להם וגם לסביבתם להבין מה עובר עליהם וכיצד כדאי לגשת אליהם. פרופ' הרטמן מנגידה את ספרה לספרי העזרה העצמית, בכך שהיא מבקשת לפגוש את המצב לאשורו ולא לדחוק בו להשתנות מיד. "החיים שלך הולכים להיות עכשיו ממש נוראיים, ננסה לעזור לך למצוא מעט חמצן… זוהי מטרת הספר שבידיכם". בפרקים החותמים את הספר מצויות עצות מעשיות לדרכים שבהן נכון שגברים יראו את עצמם, ולאופנים שבהם הסובבים אותם יכולים להעניק להם משענת מועילה.

זהו ספר שמגיע ממחוזות האקדמיה, ויש בו חתירה להמשגה של תופעת הלב השבור הגברי ולשיחה על הטראומה הגברית של פרידה. אך ההיבט האקדמי מרוכך; אין בספר ציטוטים רבים, וכמעט אין בו הפניות למקורות. על היעדרה של ביבליוגרפיה ראוי לתמוה.

הלב הוא שעומד במרכז העניינים, והמחברת ניגשת אליו באמפתיה ומוכנוּת להתקרב ולשהות לצידו. היא מתארת כיצד אפשר להבין את הדחייה החברתית מפניו, וגם את הדרכים שבהן גברים – ונפגעי טראומה אחרים – מרחיקים מעליהם את הסביבה מבלי משים. היא מעידה כי קשר זוגי יכול להיות חשוב להפליא ללב גברי, הכמֵה לקשר. אל לב הקוראים היא פונה בבקשה: "הקשיבו לעדויות ולראיונות, ותנו מקום לגברים הללו".