את איתי ואִימִי גבאי אני פוגשת במקום שבו מתרחשת כל הפעילות שלהם בימים אלו. כשנכנסים אל הגלריה שלהם מרחוב קטן סמוך לפסי הרכבת הקלה של יפו, לא ברור אם זה בית מדרש או מרכז לסדנאות אמנות. על קיר אחד תלויים מדפים עמוסי ספרי קודש, על הקיר ממול נשענים עשרות קנבסים מלאי צבע. במרכז חדר אחד ניצב שולחן שעליו צבעי אקריליק, בחדר הסמוך, בחור צעיר נשען על השולחן ולומד. אימי מצטרפת אלינו באיחור קל; אחרי יום עבודה בצד השני של העיר, היא הספיקה לעבור בבית כדי להכין ארוחת צהריים לחמשת הילדים.

לפני כחצי שנה בית המדרש "אשכילה" נאלץ להמציא את עצמו מחדש, ויחד איתו גם בעלי המקום מתרגלים לקירותיו החדשים של בית גשמי ורוחני.

הסיפור של המקום התחיל לפני שלוש שנים, כשאיתי פתח עם שותף את בית המדרש אשכילה, מוסד לא קונבנציונלי ששואף לקבל כל אחד. מהר מאוד התרחב תפקידו של המקום, והוא הפך גם לבית כנסת עם תפילות, קידושים וסעודות. אך כעבור שנתיים, כששמו של בית המדרש כבר התפרסם בשכונה והתגבש בו גרעין קבוע של חברים שמצאו שם בית, נאלצו גבאי ושותפו לסגור מסיבות בירוקרטיות. אשכילה היה סגור במשך חמישה חודשים, אך בינתיים איתי ואימי כבר רקמו תוכניות לפתוח אותו מחדש, רק בקונספט אחר: כגלריה לאמנות.

"רצה הקב"ה וממש לפני שפרצה הקורונה, חבר ביקש שאצייר לו ציור של הרבי (מליובאוויטש, י"ט)", מספר איתי. "כך חזרתי לצייר אחרי יותר מעשר שנים שבהן רק מדי פעם נגעתי בצבע, וגם אז רק כדי לתת לעצמי את התחושה שאני מתעסק בתחום". אימי קוטעת אותו ומשלימה את מה שלא נעים לו לומר על עצמו: "הוא מספר את זה ככה, אבל צריך להבין שזה היה כאילו ברגע נפרץ איזה סכר. מאותו רגע הוא חזר לציור כאילו לא עזב לרגע".

אימי: "כל מה שאמן עושה זו אמנות. אני רואה את זה על איתי. גם כשהוא מבשל, זה ממש כמו כשהוא מצייר"

למה לא ציירת כל השנים?

"התעסקתי בללמוד וללמד. כשאני נכנס למשהו, אני מתמקד רק בו, אז זה מה שהעסיק אותי וזו גם הייתה הפרנסה שלי. אני שמח עם זה, גם היום אני עדיין מלמד. רבע שעה לפני שהגעת, היה כאן שיעור גמרא. ככה חיים פה. אחרי שאותו חבר הזמין ממני את הציור, חבר נוסף ביקש גם, ואז עוד אחד, וככה יצא שהזמינו ממני הרבה ציורים. הלכתי להביא את החומרים מהמחסן ('מחסן זה שלום בית', מעירה אימי), ושאלתי מהבן שלנו את כן הציור שלו. בציור הראשון שהזמינו ממני השתמשתי בבד שמצאתי ברחוב. אמרתי 'ננסה', כי לא הייתי בטוח שאני יודע להזיז את היד בתנועה הנכונה. שכחתי שאני יכול לצייר ככה". וכך, כשאשכילה עוד היה בית מדרש, איתי מצא את עצמו מתחיל לעבוד בקומת הגלריה, שעד אז הייתה מיותמת.

לצד עבודתם באשכילה, הזוג גבאי הם גם שליחי חב"ד, אך איתי לא אוהב להגדיר את הפעילות הזו. "אני לא מגייר יהודים", הוא קובע. "אני לא אוהב את הביטוי 'מחזיר בתשובה'. אני בוודאי חושב שלכל אחד יש חיבור נשמתי עם הקב"ה, אני שמח לגעת בנקודות האלו. אבל מה בן־אדם יעשה עם זה, זה כבר לא במסגרת הדברים שאני יכול לקחת עליהם אחריות. אני לא יכול להגיד לו להתחיל לעשות ככה וככה, אבל אם ישאלו אותי איך, אני אייעץ. העשייה הזו בהחלט משמחת אותנו. היום הבוּרוּת נוראה, ובבורות הזו צריך להילחם.

איתי רואה בשנות הגלות את המקור לניכור הקיים בין הזרמים ביהדות, "היהדות שרדה את הגלות אבל היא גרמה לה להסתגר ולעטות שריון קשקשים. אותו שריון שעזר להישמר בגלות, הוא היום גורם משמעותי בקיטוב בתוך היהדות עצמה. היום אנחנו דור ששייך יותר לעניינים של גאולה, ואני חושב שאפשר להוריד חלק מהשריון. אבל חלק מהזרמים בתוך העולם היהודי לא עשו עדכון גרסה, והם כל כך רגילים להילחם שכשאין להם באמת על מה, הם יילחמו בינם לבין עצמם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 230220-WA0033-750x499.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

דת ואמנות לא תמיד הולכות יד ביד. זה בוודאי משהו שאתם שומעים סביבכם.

איתי: "לעניות דעתי זו מהפכה שהתחילה במוזיקה, שהיא אמנות רוחנית יותר מהאמנות הפלסטית או מקולנוע ותיאטרון. המהפכה שם קרתה לפני הרבה שנים, והיום אפשר לראות יותר ויותר אמנים דתיים בקדמת הבמה. עכשיו מתחילים לראות את אותו הדבר גם באמנות. אני נפגש עם אוצרי גלריה ויוצרים שמדגישים איזה שינוי עבר התחום. יש כמה וכמה שומרי תורה ומצוות מצליחים מאוד, נשים וגברים".

מה המגבלות של אמן דתי?

"המגבלה הכי בריאה שיש היא ההלכה. היום אני לא אצייר עירום גברי או נשי כי ההלכה אומרת שאני לא יכול. משמע שאני לא יוצר אמנות שלא רק שלא תוליך אלוקות לעולם, אלא תעשה את ההפך. זה עיקר המגבלה. ההלכה רחבה מאוד, והיא מאפשרת ליוצר אמנות פלסטית ליצור במגוון סגנונות כל ימי חייו. היא לא תגביל את חופש הביטוי והיצירה שלו, להפך".

אימי: "אני רק חייבת להגיד – תמיד שואלים אותנו על המגבלה, זה שיח שאני שומעת בעוד מקומות. אני חושבת שלא נכון לשאול ככה. המילה 'מגבלה' לא נכונה. זה כמו שתשאלי אותי איזו מגבלה יש במגורים בתל־אביב כאדם דתי. אני לא רואה את זה כמגבלה, כי מלכתחילה אני לא אוכלת אוכל לא כשר. אם אין לי עניין לשבת בברים או ליהנות מחיי התרבות, זו לא מגבלה בשבילי, זה לא משהו שאני רוצה להשתתף בו כי זה לא מעניין אותי.

"זו דרך חיים. כמו שטבעוני יגיד לך שזו בחירה לאכול ירקות. אדם שיוצר אמנות לא רואה את ההלכה כמגבלה, כי לכתחילה הוא לא רוצה לצייר עירום או דברים שהם לא ברוח ההלכה".

איתי: "לנו יש מגבלה שהיא לא הלכתית. האמנות שלי לא מתעסקת בפוליטיקה או בכל דבר שהוא פועל יוצא שלה. היה אמן שבחר שלא להציג בגלריה מסיבות פוליטיות. הוא ניסח מכתב רשמי שמבהיר את עמדותיו. אני לא רואה את הדברים בצורה כזו, אני בא לייצר שיח".

איתי: "אני מבין שבכוחה של האמנות לטלטל, להעביר מסר. לא גדלתי במאה שערים, אני מכיר את עולם האמנות, יש לי מגזינים ואני מודע למה שעושים אמנים. אבל אני בוחר באמנות שהיא לא פוליטית"

כדוגמה לשיח הפתוח, איתי מספר שבקיץ הקרוב תיפתח בגלריה תערוכה שתוצג במשך חודשיים בסביבות חודשי תמוז ואב. העבודות מתריסות, ועוסקות בשאלות על גבול הכפירה בא־לוהים. הוא מספר שהאמן שאל אותו האם יש לו אומץ להציג כאלו עבודות. "אני לא צריך אומץ. עשיתי דברים מטורפים בחיים שלי, העמדתי את עצמי בסכנה. זה לא אומץ. אני אציג את זה, אבל בזמן שראוי לעורר זעקה".

מול מי הוא חשב שצריך אומץ?

"כלפי הקב"ה, כלפי אנשים. מה תשיג מעבודות שמתריסות כלפי שמיים? העבודות שלו באות מתוך כאב, מוות. אבל השאלה היא לא אומץ. השאלה היא מתי על פי לוח השנה היהודי ראוי לעסוק בנושא הזה – לזעוק זעקת שבר. ואני מוצא לנכון לעשות כך בזמן ימי האבל על חורבן הבית.

"אני פתוח מאוד לעשייה. אנחנו לא מציגים מגזרים או מגדרים, אנחנו מציגים אמנות שנוגעת. אני מסתכל על האמן, על האדם שהוא, על האמנות שלו, על מה שהוא בא לומר. יש מיליון מסעדות לא כשרות, ואם אני פותח מסעדה כשרה, יבואו אליי אלו שרוצים אוכל כשר, ואנחנו נעשה פה אוכל ברמה הכי גבוהה. וזה עובד. ולגבי אותו אמן שבחר שלא להציג כאן – חשבתי מה הרבי היה אומר וכך עניתי לו, בדרכי שלום. יש מספיק אנשים שצועקים 'קיטוב־קיטוב', אני לא כזה. זה לא עובד לבוא ולהגיד 'החברה צריכה ריפוי ולכן כולם צריכים לחשוב כמוני'. בטלוויזיה יש קיטוב, ברחוב אין. שלום הוא הכלי לברכה".

איתי גבאי (47) גדל בפתח־ תקווה במשפחה חילונית סטנדרטית. "אני בכלל לא אוהב את המושגים האלו, אבל אין ברירה", הוא מציין. בערך בגיל עשרים הוא עבר לתל־אביב, ובין שאר המקומות שהתגלגל אליהם הוא התחיל להתעסק באמנות, כישרון שגילה כבר בגיל צעיר וקיבל מקום בחייו לפרקים. חלק מעבודותיו הוצגו בתערוכות וחלקן אפילו נמכרו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02314_43_47-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

את ההיכרות שלו עם היהדות וההלכה הוא עשה דרך מכחול ופחם, אצל מורה שלימד אותו רישום. מהר מאוד הקשר בין המורה לתלמיד הפך לעמוק יותר, ומעבר לשמונה השעות היומיות שבהן הם עבדו על טכניקות חדשות ועל אומנות החזקת העיפרון, הם גם היו נפגשים לחדש חידושים בהגות היהודית. בעקבות המפגשים, התחיל איתי לשמור מצוות והתחבר לחסידות חב"ד. "למדתי שנה בישיבה, ואז הקב"ה ריחם עליי ושלח לי את אשתי. גרנו בצפת כחצי שנה עד שביקשו שנבוא ליפו כדי לעזור במערך השליחות בעיר. הגענו לכאן בט"ו בשבט לפני 17 שנה. אופי השליחות השתנה מאוד מאז. בהתחלה התעסקתי קצת באמנות ובעיקר לימדתי תורה. עם הזמן התחלתי ללמוד הדרכה וייעוץ על גבול הטיפול".

אימי גבאי (42) גדלה בערד, גם היא בבית שלא שמר מצוות. היא השתקעה ביפו בגיל 21 אחרי כמה תחנות בערים שונות בארץ ובעולם, כולל תקופת לימודים קצרה במכון אבני ללימודי אמנות, ובבית חב"ד בהודו, שם התחילה להתקרב ליהדות.

"במהלך השנים ההן פחות עסקתי באמנות. שנה אחרי תחילת הלימודים חזרתי בתשובה ופרשתי. כמו איתי, למדתי את עיקרי הדברים והמשכתי לבד". בנוסף לחינוך הילדים ולתפקידה כשליחה, היא התחילה לעבוד בחינוך הגיל הרך והיום היא מנהלת סניף מקומי של גן מונטסורי. באשכילה אימי אחראית על מערך הפעילות של הנשים ובגלריה על הפרסום ושותפה לפיתוח וקידום הגלריה לאומנות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 230220-WA0034-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מה דעתכם על שימוש באמנות במרחב הציבורי כמחאה פוליטית?

איתי: "אני לא קורא לזה אמנות. אני מבין שבכוחה של האמנות לטלטל, להעביר מסר. לא גדלתי במאה שערים, אני מכיר את עולם האמנות, יש לי מגזינים ואני מודע למה שעושים אמנים, אבל אני בוחר באמנות שהיא לא פוליטית".

אימי: "באופן כללי פוליטיקה לא מעניינת אותי".

איתי: "גם אם אציג אמנות פוליטית ימנית, זה ימשוך את הקהל הימני וירחיק את הצד השני. אני רוצה למשוך אנשים שהם לא כמוני ולדבר עם אנשים שהם לא כמוני".

אתה גלריסט?

"לא. יש לי גלריה. התערוכה הנוכחית היא עבודת אוצרות שלי, וגם התערוכה הבאה. אבל אני לא אוצר אומנות. אני לא גלריסט, אני מנהל את המקום הזה. ומה זה אומר לנהל? זה אומר לטאטא אם צריך, ולשטוף ולפתוח את הדלת. אני נהנה מזה כחלק מהחיים שלי. באופן כללי קשה לי להגדיר את עצמי כאמן. אני לא אוהב הגדרות. אני מגדיר את עצמי כנשמה שאיכשהו מנסה לסבול את הגוף, וגוף שמנסה להכיל את הנשמה. זה מה שאני כאדם. גם את המילה 'אמן' אני מסכים איכשהו להגיד על עצמי, כי היא רחבה יותר מצייר. אני לא בדיוק צייר, אני מצייר. אני שם צבע על בד".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 230220-WA0035-150x150.jpg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 20230220-WA0035-75x75.jpg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 20230220-WA0035-90x90.jpg 90w" sizes="(max-width: 398px) 100vw, 398px" />

הבעיה היא ש'צייר' זו פרקטיקה?

"לקרוא לעצמך צייר זה מגביל מאוד. היום אומרים שאדם צריך לדעת מי הוא, שיהיה לך איזה מוטו. אני חי עם ההגדרות האלו בשביל תקשורת בסיסית עם האנשים, אבל כל מי שמגיע איתי לשיחה של שתי דקות ויותר רואה שההגדרות לא רלוונטיות".

הייתם רוצים שהילדים ימשיכו בדרך הזו?

אימי: "הלוואי, אם זה שלהם".

איתי: "אני מקווה שהם יהיו אמנים מוֹכרים", הוא אומר בחצי חיוך, "פחות אכפת לי שיהיו מוּכרים".

איך הגלריה מתנהלת מבחינה כלכלית? מהיכן ההכנסות?

איתי: "זו שאלה קשה. אנחנו משקיעים את כל מה שיש לנו פה, וגם מעבר למה שיש לנו.

"היה לי ברור שללכת על הדבר הזה זה להוציא את מה שאין לי, וזה באמת מה שקורה. להגיע לאמנים וליוצרים זה קל מאוד, להגיע לכסף זה קצת יותר מאתגר. אנחנו מחפשים את האנשים שיאמינו בחזון הזה ויהיו מוכנים להשקיע בו – תורמים או כאלו שיבואו לקנות אמנות".

מי האנשים שקונים אמנות היום בארץ?

"זה שוק מאוד מורכב ומשתנה. יש אספנים ותיקים, מלקטי אמנות, אנשים שפשוט רוצים אמנות מקורית בבית, ויש גם קניינים חדשים. יש מי שאומר שרוב כוח הקנייה נמצא היום בחו"ל וששוק האמנות בבעיה. אני לא יודע אם יש כללים, אם הייתי מאמין בכללים לא הייתי פותח את המקום. זה כבר קשור לעולם האמונה, לא לאמנות. אי אפשר לדעת מה יהיה.

"פעם נכנס לכאן בן אדם באחת בלילה בזמן שהמקום היה סגור כי הוא ראה אור למעלה, אז יצאתי אליו אפילו שהייתי עייף אחרי יום מאוד מתיש. הוא ישב פה שעה, שתינו תה ואז הוא ביקש לראות את הגלריה. באותו ערב הוא קנה עבודות ב־16 אלף שקל".

לשאלה מתי התחילו לעסוק באמנות, כל אחד מהם עונה בנפרד אבל שניהם יחד מתגלגלים לשאלה שלא נשאלה: מה גרם להם לחזור בתשובה.

אימי צוחקת ופונה לאיתי: "ראית? היא שאלה אותנו איך התחלנו עם האמנות ואנחנו דיברנו על התשובה. בדרך כלל שואלים מאיפה התחילה אצלכם האמונה".

איתי: "זה קשור ואי אפשר להפריד. זה עובד יחד, זה מסתדר. האמן תמיד צריך להסתובב בעולם עם אמונה. באוטוביוגרפיה של בוב דילן הוא פשוט אומר 'עניין אותי פולק מיוזיק' ואני חושב, כמה אמונה אתה צריך בשביל לזרוק את עצמך לניו־יורק בסוף שנות החמישים, לפנות לאיזה בר ולשאול אם הם צריכים מישהו שינגן על מפוחית. אתה צריך להיות משוגע. הרי רוב הסיכויים שלא תהיה בוב דילן. למה אתה עושה את זה? זה מישהו שהלך עם אמונה".

אימי: "אני חושבת שזה משהו שהוא מעבר לשליטתך, שהוא חלק ממך. יש גם כמה סוגים של אמנים. יש את זה שמחליט שהוא רוצה להיות אמן והוא ילך וילמד וישקיע בזה ויש את זה שהדבר הזה פשוט שייך לו".

איתי: "זה סוחף אותך, זה כמו אמונה ממש".

אימי: "גם אם אתה לא יוצר, אתה אמן".

איתי: "דורון פולק הוא המבוגר שהאמין בי בשלב שבו לא היה לי אף אחד מהתחום. הוא הציג ומכר עבודות שלי. הוא אמר לי פעם – אתה לא צייר, אתה אמן. אם אי פעם תמצא את עצמך בלב מדבר ולא יהיה לך כלום, אתה תעשה משהו עם החול. והוא צדק. לקח לי זמן לקבל את זה, ובאיזשהו מקום בגלל הדברים האלו אני כן מוכן לקבל את ההגדרה שלי כאמן".

אימי: "כל מה שאמן עושה זו אמנות. אני רואה את זה על איתי. גם כשהוא מבשל, זה ממש כמו כשהוא מצייר. גם אמונה זו דרך חיים, האופן שבו את רואה את העולם. האמונה מקיפה את כל תחומי החיים של האדם המאמין, זה האידיאל ואני חיה אותו כל הזמן, גם כאמנית. ובאותו אופן, כששאלו בריאיון ללימודים אם החלטתי ללמוד להיות אמנית עניתי להם שאני כבר אמנית".

איתי: "גם בשנים שלא עסקתי באמנות, הייתי רואה את העולם ממבט של אמן. הייתי רואה קיר מתקלף ומתרגש ממנו כאילו זו יצירת אמנות. הייתי אומר לאימי – אפשר לשים על זה חתימה.

"היום כשבאים החבר'ה להתייעץ איתי על עיסוק באמנות אני עונה שאם אתה מרגיש שזה הולך איתך, שאתה לא יכול להתחמק, שאתה מנסה לברוח וזה רודף אותך כל הזמן, כנראה אתה שייך. כל אחד נמשך למשהו אחר. וזה נוגע לכל תחום".

איפה אתם רואים את עצמכם ואת הגלריה בעוד חמש שנים?

איתי: "בעוד חמש שנים זה יהיה מקום שיהיו בו תערוכות ומכירות של אמנות. יהיו אירועים וסדנאות ותוכן נלווה. המקום יוציא תכנים החוצה וימשוך אנשים פנימה. בחזון זה עד אין־קץ, יבואו לפה אנשים מכל העולם. זה יכול להיות דבר נפלא. וזה מה שיהיה, אנחנו מאמינים.

"כרגע כל הדבר הזה הוא כמו סירה קטנה והמטרה היא לייצב אותה כך שתהפוך לאונייה. אנחנו לא עושים בשביל עצמנו, לעצמנו היה יכול להיות הרבה יותר קל. אנחנו שליחים של הרבי, והמטרה הרבה יותר גדולה. זו לא רק אמונה וזו לא רק אמנות טובה – זה חלק מתהליך גילוי המקומות הבריאים שיש לנו בחברה ובעולם. והעולם הולך לגאולה".

The post הגיעו להיות שליחי חב"ד ביפו ומצאו את עצמם מנהלים גלריה לאומנות appeared first on מקור ראשון.