עמידתו של האדם המתפלל – לפני קונו, לפני נפשו, לפני חידת חייו ומותו – היא עניינו של "לך תפילתי ואני: בין סידור ללב". זהו ספר מפעים, שבהחלט אינו "עוד ספר על תפילה" כי אם מסמך אישי, חד־פעמי, על מסעה של מתפללת אחת בת זמננו מן הסידור אל הלב ובחזרה. מסמך רחב יריעה, רב־רבדים ועשיר באוצרות תורניים, מחשבתיים ואומנותיים. המתפללת המדברת בו היא שרה פרידלנד בן־ארזה: תלמידת־חכמים, משוררת ויוצרת מרתקת.

זהו ספר שדווקא משום שהוא כל כך אישי, הוא לגמרי כללי. "בעיני האחת אבקש לעקוב אחר התפילה הסדורה לפניי", כותבת פרידלנד בהקדמה, "על מעטפתה ההלכתית והפיזית. ואילו בעיני השנייה אתבונן פנימה, אל נפשי. עין זו אפנה אל המניעים והתהליכים הרוחשים בי בעת התפילה מן הסידור, מתוך הנחה שלפחות חלקם עשויים להיות דומים למתרחש בנפשותיהם של מתפללים אחרים". ואכן, כמו בגל ספרי הממואר הגואה לאחרונה, ההתמקדות בחווייתה של הכותבת היא שמאפשרת לקורא למצוא בדבריה את חווייתו שלו.

"לך תפילתי ואני" כתוב בשפה ברורה ובנעימה וערוך בארבעה חלקים: "לךָ" – על נוכחות ה' בנוסח התפילה; "ואני" – על התמודדותו של היחיד עם תפילת הקבע; "תפילתי" – על הצעות לשינויים בנוסח; ו"ואני תפילתי לך" – על ההתכללות של המתפלל ובוראו זה בזה לפי תורת הסוד.

כיצד יכול אדם להתפלל בכנות, מעומק לבו, באמצעות הנוסח הנתון והקבוע שבסידור התפילה? מהי משמעות בחירתם של חכמינו בנוסח הזה, הכולל קטעים שלכאורה אינם "תפילה" במובן הפשוט של המילה – ומה מקומם של הציטוטים הרבים מן התנ"ך? האם סדר התפילה ונוסחה חקוקים בסלע, או שמא מותר ואף ראוי לשנותם בהתאם למציאות האישית או הציבורית? אלו הן חלק מן השאלות שפרידלנד מקדישה להן בספר הזה עיון ודיון: עיון עמוק ורחב מתוך ספרות ההלכה והמחשבה, ולעיתים גם מחוכמת העמים, ודיון מקורי, השופך גם על שאלות מוכרות אור חדש. במיוחד כשהדיון כולל גם הקשרים אקטואליים וסקירה של חידושי־תפילה הנוהגים כיום בקהילות שונות, עד כדי כאלה המשלבות בתפילותיהן גם ביטוי אומנותי כגון נגינה או ריקוד.

מילות התפילה, כותבת פרידלנד בהקדמה לספר, דבוקות אל שפתיו של המתפלל על ידי "קילומטראז' המילים הרצות" שלו ו"של המתפללים כולם, לדורותיהם ולמחוזותיהם על פני תבל". אבל דווקא ה"דבק" המילולי הזה נוטה להכהות את התודעה של המתפלל הממלמל, כך ש"בעת שאצה־רצה רכבת התפילה, מְדדה התודעה ומדדים הרגשות בפיגור רב מאחור. לא אחת הם מתיישבים על ספסל הייאוש וממתינים לסופו של מעשה התפילה". כמו לכולם זה קורה גם לה, היא מתוודה, וכשזה קורה היא רואה בכך החמצה חמורה, "שכן התפילה היא ההזדמנות, הנפתחת לפניי, לשטוח מילותיי מול האין־סוף".

התפקיד של פיטום הקטורת

מקום ניכר מוקדש בפרקיו הראשונים של הספר לניסיון להבין כיצד ההגדרה המקובלת, שלפיה התפילה היא "פנייה של האדם אל אלוקים", מתאימה לא רק לקטעי התפילה שבהם הא־ל נוכח בכינוי "אתה" (כמו "ברוך אתה" או "נודה לך") כי אם גם למגוון הקטעים שבהם הוא מופיע בגוף שלישי (כמו "הוא א־לוהינו" או "מי שעשה ניסים") ולפעמים אף בגוף ראשון ("אני ה' א־לוהיכם" או "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם"). פרידלנד חוקרת גם את תפקידן של קריאות ליטורגיות כדוגמת "אלו דברים שאין להם שיעור" ו"פיטום הקטורת", בפניית האדם אל האלוקים. היא מתעמקת בפרשיות קריאת שמע ובקטעי תפילה נוספים שבהם הא־ל הוא נמען עקיף או נסתר, ומציעה בזהירות לקוראיה מהלכים שעשויים להעיד על "פשר ומשמעות לכל חילופי הגופים בתפילה", לפי פרשנויות שנפשה העלתה.

באחד הפרקים האחרונים בספר היא מודה בתהייה המציקה שליוותה אותה מראשית כתיבתו של הספר, על העיסוק שלה בדיוקים ובדקדוק: "מה לך ולכל הדקויות האלה? מה לך 'אלוקים' בגוף שלישי או בגוף שני — הרי היווצרותה המתגבבת של התפילה היא שהִכתיבה את האנדרלמוסיה שבגופים הדקדוקיים המתחלפים בה תדיר? מה אפוא הטעם בַּדיוק באשר לדמויותיהם ולגופיהם הדקדוקיים של הנמען והמוען העולים מנוסח התפילה?". יש וגם הקוראת תשאל את עצמה כדברים האלה, אבל פרידלנד – בשיחה אישית היא אמרה לי שתהליך עבודתה על הספר הזה נמשך שתים־עשרה שנים – מסבירה שם את אופי כתיבתה, כתיבה של מתפללת מודעת, המרוכזת בעת תפילתה בטקסט כמו שהוא. היא בוחרת לקרוא במילות התפילה "קריאה מכבדת, שאינה מתעלמת משאלות צורניות ואינה פוטרת עצמה מהן כעניינים שברטוריקה", וחותמת: "זוהי הקריאה הספרותית, שבה בחרתי או שאליה נדונתי".

לא נותר לקוראת כי אם ליהנות מן הדרך, והדרך אכן מתגמלת ומלאת הפתעות. כמו מדריך טיולים שמצביע פה על נוף מיוחד ושם על ציפור או על פרח, מבליחים אצל פרידלנד פה רעיון קבלי ושם תורה חסידית או הרהור מאתגר. למשל, כשהיא מזכירה את דברי רבי יוסף ג'יקטיליה, שאמירת "אני" בתפילה היא כנגד ספירת מלכות, "הוא" מתייחס לספירת כתר ו"אתה" לספירת תפארת. או כשהיא מצטטת מדבריו המתוקים מדבש של הרבי מפיאסצנה הי"ד על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו": "כתיב מקודם 'בפיך' ואחר כך 'בלבבך', כי אילו היה נכתב מקודם 'בלבבך' שיתחיל מיד בלב, מי הוא אשר היה יכול לזכות לזה. אבל כיוון שכתיב מקודם 'בפיך', אז אפילו אם התחלת תפילתו אינה בלב, מכל מקום ידבר בפיו בלבד, ועל ידי זה גם ליבו יתעורר".

נהניתי גם מניסוחיה הכמעט־ליריים, למשל שחילופי הגופים בתפילה "עשויים לרמוז לתנועת נפש של התרחקות והתקרבות". דיברו אל לבי קביעוֹת כגון "רק האדם מסוגל לדבר, ולו לרגע, בגוף ראשון בשם ה', כלומר רק מי שמתחקה על הצד האלוקי שבנשמתו ודבק בו, הוא שייעשה שותף לקדוש ברוך הוא". ומחשבות רבות התעוררו בי למקרא תובנות כמו "לא רק תפילת הקבע שבסידור עשויה להיחשב ציטוט. למעשה כל ביטוי במילים, בצליליה של מוסיקה, בלשון הציור והפיסול, הריקוד והתנועה, המשחק, המיצג והמיצב — כל אלה אינם חפים מחוקים חברתיים ותרבותיים, ממסורות בדבר סוגות וסגנונות ומהמודעות ל(איסור) הפרתן".

להתחבר אל הנצחי

כמה כבוד, הן לתפילה הן לאדם המתפלל, יש בהצעותיה של פרידלנד בן־ארזה. בפרקים שבמרכז הספר היא מציעה להעלות את רמת הכֵּנות שבה נאמרות התפילות באמצעות מדרשים על הטקסט וכן "באמצעות מעשי דילוג מודעים(!)". אם קשה לכם להזדהות עם נוסח התפילה ברמת ה"פְּשט" כי אז היעזרו נא ב"דְרש", היא אומרת. כלומר תמצאו – או תמציאו, מדוע לא? – מדרש כלבבכם, ובמקרים מסוימים, על פי שיקולים מסוימים, אפשר שתביאו בחשבון גם דילוגים מסוימים.

כבוד רב ניכר גם בדבריה הזהירים על "שינויים נצרכים" בנוסח התפילה בעקבות המהפכה הציונית, ולאור השינוי במעמד האישה ותמורות נוספות. אם לאורך כל הקריאה חשתי כי "לך תפילתי ואני" הוא לא רק ספר אישי מאוד אלא גם ספר נשי מאוד, כאן התחוור לי שרק אישה הייתה מסוגלת לכתוב את הספר הזה. לדון במקומה של ברכת "שעשני כרצונו" בימינו, או לומר שאישה יכולה להמיר את "מודֶה אני" ב"מודָה אני", יכול גם גבר. אבל כדי לצאת מקופסת הקיבעון המסורתי, להראות מתי נכון להתגמש, לנסח "אסטרטגיות" להתמודדות עם התפילה בתוך מסגרת ההלכה, להרות וללדת רעיונות חדשים ומדי פעם אפילו להציע נוסח לתפילה מקורית שחיברת בעצמך (עמ' 277, ועוד), צריך כנראה להיות אישה.

מתוך ההתבוננות המעמיקה של "לך תפילתי ואני" עולה תמונה רחבה מזו של אדם הפונה אל אלוקיו. עולה הידיעה כי עיקר עניינה של התפילה הוא פתיחת צוהר שבאמצעותו מסוגל היחיד, בכוח הדיבור שניחן בו, לבקוע מתוך קיומו החומרי הקטן והמוגבל ולהתחבר עם הציבור, עם עַם ישראל לדורותיו, עם העולם ועם בורא העולם. ומתחזקת ההבנה כי דווקא התפילה הסדורה בסידור היא שמעניקה את האפשרות למי שמעפר בא ואל עפר ישוב, מי ש"משול כחרס הנשבר וכציץ נובל", להתחבר אל הנצחי והנשגב שמעבר לקיומו הפרטי החולף. ולהפוך, לפחות שלוש פעמים ביום, לטרנסצנדנטי.

והרי אלוקים אינו זקוק לתפילת האדם. הוא "זקוק" כביכול לקיומו של האדם ו"זקוק" כביכול לכך שהאדם יזדקק לו. תורת החסידוּת מרבה לעסוק ביחסי הגומלין הללו שבין אלוקים לאדם, ופרידלנד, כאמור, מצויה בחסידוּת ומרבה לצטט ממנה – אבל התפילה איננה בשביל אלוקים. התפילה היא בשביל האדם. "תפילות כנגד תמידין תיקנום", וכל המילים האלה, הסידור, השבח ההלל וההודיה, קבלת עול מלכות שמיים, הם "עבודה שבלב" – כלומר עבודה שבמחשבה ובתודעה – כנגד עבודת הקורבנות שנועדה לקרב את האדם אל "שומע תפילה". ואולי, כך אני חושבת, הקורא מתוך הסידור נקרא "מתפלל" מפני שעל ידי מעמד התפילה – על ידי האזנתו לקולו שלו האומר את המילים שתיקנו חכמינו – הוא נהפך למְפַלֵּל, כלומר למְקַוֶּה, כלומר למי שקַו (מלשון "תקווה") מתוח ממנו אל האינסוף. "משול כצל עובר וכאבק פורח", כן, אבל עם קו ישיר למלך חי וקיים.

לקראת סוף הדרך מעמיקה פרידלנד לדבר על "סוד ההתכללות" הקבלי, המגלה כיצד ניתן "לעשות מתורה תפילה" (רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן). לפי "סוד ההתכללות" הכול כלול, עד כדי כך ש"גם ה' (הוא) מוען התפילה וגם האדם (הוא) נמען התפילה". מפני שבדיוק כפי שעולה מן הפסוק "לך אמר ליבי בקשו פניי, את פניך ה' אבקש" (תהלים כז), האמת היא שאין בין ה' לאדם כל חציצה.

ספרה של אמונה אלון "נפשנו חיכתה" ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת-זמורה-דביר

The post תלמידת חכמים ומשוררת מציעה דרך חדשה להתמודדות מול הקושי שבתפילה appeared first on מקור ראשון.