הדרך המובילה ליישובי גב ההר ביום שאחרי הפיגוע, רגועה באופן מטריד. התנועה זורמת, כאילו מנסה לנרמל את מה שקרה שם אך לפני זמן קצר, אבל צידי הדרך מספרים את הסיפור. מי שלא עבר בחווארה יתקשה להבין את שגרת היומיום הזאת. מדובר בכפר ארוך שנבנה ממש לאורך הדרך, וכל רכב שנוסע על הציר עובר בתוכו במשך דקות ארוכות. לא פעם הכביש עמוס והמכוניות יכולות לשהות שם זמן רב, חצי שעה ויותר.

הפיגוע שבו נרצחו האחים הלל ויגל יניב ז"ל התחיל בעוד פקק שגרתי שתושבי האזור כל כך מורגלים בו, והסתיים במחבל שניצל את ההזדמנות כדי לירות לעברם ולהימלט לתוך סבך הבתים של הכפר. עכשיו, כשאנחנו נוסעות שם, חיילים מוצבים בצידי הדרך לכל אורכה. אנחנו עוצרות לדבר איתם, והשאלה הראשונה שלהם היא: "אתם בעדנו או נגדנו?"

למה, אנחנו תוהות. "כי כל מה שהיה פה אתמול זה רק נגדנו", עונה לי אחד החיילים. "באו לפה והתחילו לדווח שאנחנו עושים להם סגר ולא נותנים להם לנשום". עדיין אפשר להריח כאן את האש שהוצתה כאן במהומות בעקבות הפיגוע. פה בניין מושחר, שם שלדי רכבים שרופים. "שרפו פה בעיקר בתים נטושים", מבהיר החייל. "בינינו, אני יכול להבין את הזעם".

רחל, האחות: "אחים שלי נרצחו כאן, אבל זאת הארץ שלי וזה הבית שלי, ואני אנהג כאן כי אני יודעת שזה שלי. זרקו עליי אבנים שלוש פעמים בחודש אחד, ואף אחד לא דיבר על זה"

לידינו עוצר רכב, וממנו יוצא בחור מזוקן ושואל למעשינו. אנחנו מספרות שבאנו לסקר מטעם מקור ראשון. "רציתי לבדוק שאתן לא מציקות לחיילים", הוא מסביר. "צריך להבין שזאת המציאות היומיומית שלנו, ואף אחד עוד לא נתן לה פתרון. רק אחרי הרצח מתעוררים. אז יופי, יומיים־שלושה יסגרו פה את החנויות, אבל אחר כך הכול יהיה כרגיל. יש פה בעיה של פקקים מטורפים, הפיגוע היה תוך כדי פקק. ברגע שאנשים עומדים אפשר לירות ולברוח. ועדיין, אנשים עוזבים פה בגלל זמן הנסיעה מהבית לעבודה ופחות בגלל הביטחון".

כבר בכניסה ליישוב הר־ברכה אנחנו מבחינות בשילוט הכוונה לבית האבלים. באוהל שהוקם בחצר הבית יושבים עשרות אנשים ומקשיבים להורים אסתי ושלום, בולעים בצמא את הסיפורים שנשלפים ממעמקי הזיכרון. אסתי משחזרת בדמעות את מה שחוותה המשפחה בערב שלפני הלוויה. "רציתי ששניהם ייקברו בהר הרצל", היא מספרת. העיכוב נבע מכך שהלל, חייל במסלול הסדר, היה זכאי להיקבר בבית העלמין הצבאי, אך יגל טרם חויל אף שהחל במסלול ההסדר. "הגיע קצין נפגעים ראשי ושאל אם אני רוצה לחכות שיהיה אישור. אמרתי להם, אני לא רוצה מלחמה. כבר התחלנו לחשוב על תוכנית ב', לקבור אותם בחלקה המשפחתית בהר המנוחות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02315_39_55-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"אמרתי לקצין, אתה מבקש ממני לעשות משפט שלמה. הרי אחד זכאי להיקבר בהר הרצל, מה אני צריכה עכשיו להפריד ביניהם? ואם לשני מגיע להיקבר בהר הרצל, אז אני אוותר על זה כדי לקבור אותם במקום אחר? ומה יהיה בטקס יום הזיכרון, איך אני אבחר לאן ללכת? הוא אמר 'תנו לי כמה דקות בטלפון', ואז החליטו לאשר לנו את זה. אתמול גלנט היה פה ואמר לי שאנחנו התקדים. אמרתי לו 'לא, אנחנו האחרונים. לא צריך שיהיו עוד מקרים כאלה'".

"הלל ויגל היו שונים מאוד אחד מהשני", אומר שלום. "אחד היה יותר מחושב, השני יותר גמיש, אבל היה המון שיח ביניהם. כשהם היו מחליטים לעשות יחד משהו, הם יכלו להזיז הרים וגבעות. בשבת האחרונה ישבנו בפרגולה, הם דיברו, וכל אחד הציג את הגישה שלו לעניין מסוים. אמרתי להלל 'זה בסדר, מותר לך לחשוב אחרת מיגל, וליגל מותר לחשוב אחרת ממך, אבל אתם תחיו בהרמוניה'. באמת עכשיו הם חיים בהרמוניה. זו הרגשה נוראה לאבד שני בנים. היינו סוג של שלישייה כזו, ופתאום לא צלע אחת מתפרקת אלא שתיים. עכשיו נשארה רק צלע אחת".

"תמיד היו לי 'הסכמים' עם הקדוש ברוך הוא", מספרת אסתי. "אמרתי לו 'תביא לי את הילדים אחד אחד. תאומים זה לא בשבילי'. אני מכירה את הכוחות שיש לי. כשהגיע לפתחנו האסון הזה אמרתי 'טוב, הקדוש ברוך הוא, אם שלחת לי אותו אתה כנראה סומך עליי שיש לי כוחות כאלה'. אבל אתמול בהלוויה אמרתי לשלום שביקשתי לא ללדת שניים יחד, אבל לא ביקשתי לא להיפרד משניים יחד".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202315_40_34-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ההקלטה ששלחה אסתי לנוער הר־ברכה ובה ביקשה לעשות טוב, ללמוד תורה ולחלק מרק לחיילים, הדהדה בתקשורת וברשת. מאיפה הכוחות? שאל אותה אחד הכתבים. "היישוב שאל אותי איך אתם רוצים שנדריך את הנוער. אמרתי להם 'אל תגידו, אני אגיד'. מה שדיברתי על שירות משמעותי ומרק לחיילים זה משהו שבאמת מלווה אותנו כל החיים. הם שמעו ממני משהו שהם תמיד שומעים. רציתי להעביר את המסר בעצמי שלא יגידו דברים בשמי. אבל כוחות אין לי. שהקדוש ברוך הוא ישלח לנו כוחות. עכשיו הזמן לבכות".

"בתוך הציניות הייתה אהבה"

ככל שנוקפות השעות, זרם המנחמים גובר. קצינים, חברים, בני משפחה, כולם מצטופפים. למרות העייפות הניכרת, ההורים, כמי שמבינים את גודל השעה, ממשיכים להיזכר ולספר. "גילינו עליהם הרבה ביומיים האחרונים", אומר שלום. "אם קודם הערכנו אותם מאה, עכשיו אנחנו מעריכים אותם עשרת אלפים. פשוט לא ידענו. הם לא סיפרו על עצמם ועל המעשים הטובים שלהם. מישהו גילה לנו שבנסיעה האחרונה שלהם הם הגיעו לבית האחרון ביישוב וראו נערה שמפנה גזם מהחצר. הם עצרו את האוטו ובלי לשאול אמרו לה 'באנו לעזור'. היא אמרה להם 'לא צריך', והם ענו 'אנחנו כבר פה, בואי נעזור לך'. זה היה המעשה האחרון שהם עשו. אני בטוח שבנסיעה הזאת הם היו מחויכים ושמחו על העזרה הזאת".

"יש לנו גמ"ח תחפושות גדול", מספרת אסתי, "פרויקט שהתחיל בקטן ונהיה ענק. יום אחד יגל אמר לי 'אימא, את משקיעה בזה כל כך הרבה, נשאר לכם קצת כסף השנה, אתם חייבים לקחת אותו. את נותנת כל כך הרבה שעות, תרוויחו מזה משהו'. ואז אני שומעת את כל הסיפורים ואומרת, אבל הוא היה בדיוק ככה. הוא היה הולך לעזור לזה ולזה ולא עושה חשבונות. היו לו ידי זהב. הוא עבד אצל אח שלי במוסך וגם היה עוזר לאנשים ומתקן, ולא אמר 'טוב, זאת העבודה שלי'. כעת אני רואה שגם על דברים שהם התעצבנו עלינו כמה אתם עוזרים, הם בעצמם היו כאלה".

האב, שלום יניב: "הלל ויגל היו שונים אחד מהשני, אבל היה המון שיח ביניהם. בשבת הם התווכחו, ואמרתי להם שלא חייבים להסכים, אבל תחיו בהרמוניה. ובאמת עכשיו הם חיים בהרמוניה"

אווירת האבל נמהלת בדיווחים שהציפו את התקשורת ביום שלאחר האסון. "אין אווירה של כאוס, אל תתבלבלו", מבהירה אסתי. "ודאי שהדרישה הראשונה שלנו היא ביטחון. ואם צריך חומת מגן שתיים, אז שיהיה חומת מגן שתיים. אבל זה לא כאוס. יש פה צבא, והתפקיד שלו הוא להגן, וצריך שלא תהיה פה מוסריות מעוותת".

ליד המטבח אני רואה את רחל, האחות בת ה־17, יושבת בתוך מעגל מנחמות. בשלב מסוים אחיה צור נופל לתוך זרועותיה בבכי, והיא שולפת את הטלפון ומשמיעה לו את "הניסיון הזה" של ישי ריבו, תוך שהם מתחבקים ארוכות ודומעים יחד. כולנו מצטרפים לדמעות.

אני מספרת לה על הסרטון שהופץ ברשתות, שבו היא נראית אומרת "מזמור לתודה" עם חברותיה מהאולפנה לפני ההלוויה, ושואלת אותה, שוב, מאיפה הכוחות.

"אגיד לך בכנות", היא עונה, "לפני שלוש שנים הסתכלתי על משפחת שה של רנה שנרב ז"ל ושאלתי את עצמי את אותו הדבר, מאיפה הכוחות? לא הבנתי איך אפשר. אני באמת לא יודעת. הקדוש ברוך הוא נותן. מי שמכירה אותי יודעת שזה כל כך לא אני. הקדוש ברוך הוא הפיל עליי תיק, ואני אסחב אותו איתי כל החיים. אבל הוא בא עם המון כוחות שלא חשבתי שיהיו לי. אני מסתכלת על עצמי בסרטונים האלה ומרגישה שזה לא אני, אבל זו כנראה מי שאני. איך אומרים, כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202315_40_17-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אחר כך היא מספרת על הקשר עם האחים: "היה לנו קשר שקשה לתאר. היו גם ריבים, הקנטות. הם ירדו עליי על זה שאני הולכת לעבוד במעון והולכת להדרכת חוץ, כל מיני שטויות כאלה. אבל בתוך כל הצחוקים היו משפטים של אמת. בתוך הציניות הייתה אהבה. היינו משחקים יחד וכולם היו מרמים ומציצים בקלפים.

"הייתה לי שיחה עם הלל בליל שבת", היא נזכרת. "שאלתי אותו בהומור עם מי הוא חושב שאתחתן. ואז הוא ענה 'את תתחתני עם אחד מה זה אפס, חסר ביטחון עצמי, מכוער'. אמרתי לו 'למה, תפרגן לי טיפה, בכל זאת הוא יהיה הגיס שלך'. ואז הוא אמר לי 'את פשוט צריכה מישהו שיאזן אותך, כי את עם ביטחון עצמי וחזקה'. בתוך כל הציניות הייתה אמת ואהבה גדולה".

על המצב הפוליטי היא לא ששה לדבר, אבל כשאני שואלת אם יש חשש לחזור ולנסוע על הכביש שבו נקטפו שני אחיה, היא נעצרת ואומרת: "זה היישוב שלי. אחים שלי נרצחו כאן, אבל זאת הארץ שלי וזה המקום שלי וזה הבית שלי וככה אני אגור. ואני אעשה טסט ואנהג כאן כי אני יודעת שזה שלי. אלו הכבישים שלי ואני ראויה לנסוע בהם. חיים כאן ביהודה ושומרון כל כך הרבה אנשים, וזה אותו דבר כמו תל־אביב וכמו פתח־תקווה וכמו גבעת־שמואל. אנחנו לא שונים. מגיע לנו לקבל את אותם תנאים ואת הריבונות שאנחנו מחכים לה. ההורים שלי גרים כאן יותר מעשרים שנה, והם לא מתייאשים. אני נוסעת בטרמפים וזורקים עלינו אבנים, ואלו דברים שלא מופיעים בחדשות. זרקו עליי אבנים שלוש פעמים בחודש אחד, ואף אחד לא דיבר על זה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 32.08-e1677745017831.jpeg 475w" sizes="(max-width: 300px) 100vw, 300px" />

בכניסה לבית אני פוגשת את הודיה מרטן, שכנה מהיישוב. "הגענו לכאן מחיספין לפני ארבע שנים, הייתי אז בחודש תשיעי", היא מספרת. "הגענו ממש מאוחר עם ההובלה, ואני זוכרת את יגל מגיע עם חברים שלו. הם עזרו לנו עם ההעברה של כל הבית, עוד לפני שהכירו אותנו בכלל. הביאו גם ארוחת ערב. זאת הייתה ההיכרות הראשונה שלי איתו.

"התחושות פה ביישוב קשות. זה לאבד אנשים קרובים ואנשים טובים. אנחנו אוהבים את המדינה ואת הצבא ואנחנו ממשיכים לנסוע ולעבוד ולחיות פה. ברור שיש תחושה של חוסר ביטחון, אנחנו רוצים להרגיש ששומרים עלינו. התושבים שהלכו והוציאו את הכעס בחווארה – זה בא ממקום של 'די', אי אפשר להגיד בנימוס תודה שרצחתם אותנו. בעיניי זה יצר הרתעה. אפשר לדון אם זה טוב או לא, אבל מה שבטוח הוא שצריך לדאוג לנו. אתמול מישהי נסעה לעבודה וחטפה אבנים, וגם בקבוק צבע לתוך הרכב. גם לי יצא לפני חודשיים לחטוף אבנים. נסעתי עם חברה בהיריון, פתאום הגיע מולי מישהו עם סלע ביד וזרק עלינו. החלון התנפץ, הסלע נכנס לרכב, כולנו היינו עם זכוכיות. במזל האבן לא פגעה בנו. היא הייתה סנטימטר מהראש של חברה שלי, ועפה אחורה לכיסא של התינוק שלי, שלא היה שם. זה משהו שאנחנו חווים כל הזמן".

איך את מרגישה עם זה שישראלים התרימו כסף למען תושבי חווארה?

"אני מרגישה שזה מוסר מעוות. יש פה יהודים שנרצחו כי הם יהודים. הם לא עשו שום דבר רע לאף אחד, ופתאום יש פה איזו הצטדקות כלפי כפר עוין, בזמן שאנשים שם מחלקים סוכריות ושבבית הספר שלהם לומדים על ה'גיבורים' ומראים את המחבל שרצח".

לבנות מעל החלל

אלחנן פרלמן, שכן נוסף, מצביע לעבר בית הקברות המקומי. "פה קברו את איתמר בן־גל שנרצח לפני חמש שנים, ואשתו פה עכשיו, מנחמת. יישובי גב ההר זו יחידת קומנדו. כשאתה בוחר ללכת ליחידות כאלה אתה יודע שזה המחיר שתשלם. ארץ ישראל נקנית בייסורים זו לא קלישאה עבורנו, אנחנו חיים את זה יום־יום. ואנחנו עושים את זה מתוך מודעות מוחלטת שיש דברים בחיים ששווה למות בשבילם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-16.28.53-150x150.jpeg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 26-at-16.28.53-75x75.jpeg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-16.28.53-750x748.jpeg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 26-at-16.28.53-90x90.jpeg 90w" sizes="(max-width: 962px) 100vw, 962px" />

בנוגע לתושבי חווארה הוא קובע: "אין דבר כזה בלתי מעורבים. אולי המעורבות שלהם לא ישירה, אבל על הכביש הזה מתחנכים ילדים ששומעים על המחבלים, וקוראים כיכרות על שם מחבלים. בתוך ערוגה כזאת אתה לא יכול להיות בלתי מעורב. אתה צריך להיות בן אדם עם יושרה גבוהה מאוד כדי להבין שמאכילים אותך פייק במשך עשרות שנים. אנחנו חפצי חיים. אנחנו לא רוצים למות ואנחנו לא מתאבדים. בואי נגיד שאם הם לא היו הורגים אותנו הם היו מרוויחים הרבה. לא רק פרנסה, הם היו נהנים מהחיים המשותפים. רק שהם לא עושים את השיקול מה משתלם להם".

מדברים על זירוז הבנייה של כביש עוקף חווארה. מה דעתך על זה?

"לפני שפרצה האינתיפאדה השנייה היה כביש חוצה שומרון. הוא עבר בכפר בידיה, ואני זוכר את הפריחה של החנויות שם בזכות המעבר של הכביש בתוכו. ביום שישי היו סוגרים את שני צידי הכפר, והוא היה הופך למעין מדרחוב. איך שהתחילה האינתיפאדה סגרו את הכביש הזה ופתחו את כביש 5 עם מסלול דו־נתיבי. זה גם כביש עוקף.

"אם עושים את הכביש העוקף כי אנחנו בורחים ממשהו, בעיניי זאת בעיה. אם עושים כביש עוקף כי צריך לשפר את החיים ולהרחיב את הכביש, זה דבר טוב. אני בעד לנסוע יותר בנוח, אבל אם זה כי אני בורח מטרור, אז הטרור ירדוף אחריי. הפתרון השורשי הוא לדעת מי האויב ובמה הוא מתעסק. אתה צריך לדעת מי רוצה להרוג אותך. ברגע שהדברים האלה ברורים לך, אנחנו יכולים להיות חלוקים על הפתרון".

לאן הולכים מכאן, נשאלת אסתי שעדיין יושבת בחצר המשפחה. "לחיות, לשאוב כוחות, להמשיך לגדל ילדים", היא עונה. "לצור יש בר־מצווה בעוד חודשיים, ואמרנו שאנחנו נמשיך ונשמח ונצא לטיולים. זה חור שחור, אין משהו שמנחם ואין משהו שמרפא. לאן ממשיכים מכאן? לחיות עם החלל הזה, אבל לבנות מעליו בניין של שמחות ושל ילדים שמחים. אין מילים שיכולות לנחם אימא שקוברת שני בנים ויודעת שהיא כבר לא תזכה להוביל אותם לחופה. אין מילים ואין נחמה. אבל אנחנו נמשיך כי חפצי חיים אנחנו, ואנחנו צריכים הרבה כוח מלמעלה. יש לנו שניים למעלה ואנחנו מקווים שהם ידפקו לקדוש ברוך הוא על השולחן".

The post "אחים שלי נרצחו כאן, אבל זאת הארץ שלי ואני אנהג כאן כי אני יודעת שזה שלי" appeared first on מקור ראשון.