ככל ספרי התנ"ך, גם מגילת אסתר זכתה מצד חוקרי המקרא לבחינה ובדיקה של הריאליה שלה, התאמת האירועים לתקופה, ואזכורה במקורות חוץ־מקראיים. כבכל ספרי התנ״ך, לצד התאמות מרשימות הועלו גם סימני שאלה לא מועטים. אל מול תיאורים מפורטים ומדויקים המובאים במגילה, התואמים היטב את הידוע לנו על ארמונות מלכי פרס, סיפור המגילה נעדר לחלוטין מהכרוניקות הפרסיות והיווניות, וזאת אף שהמגילה מעידה על עצמה בסיומה כי הסיפור נכתב "עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס".

בדברים הבאים אבקש להשתמש בעיונים הריאליים בסיפור המגילה כדי לעסוק בשאלה המסקרנת על אודות גיבורה של המגילה, הלא הוא מרדכי. מהיכן בא ומי היה?

אתחיל בבירור השאלה מיהו אחשוורוש. ניל בר, מחבר הספר "שווים: סיפורה של ספרטה" (הוצאת זרש), הציג בפשטות את העובדה שהמלך חשיארש הראשון (486-465 לפנה"ס), מי שכונה על ידי היוונים "קסרקסס" – כונה על ידי היהודים כותבי המגילה בשם אחשוורוש. חקירה לשונית מלמדת שעל פני הדברים הצדק עמו. כ־250 שנה לאחר תקופת חשיארש כינו המכבים את האויבת הגדולה שלו, הלא היא ספרטה, בשם "אשפרטה" (מקבים א, יב). אם אכן התעתיק העברי למילה ספרטה הוא אשפרטה, יש רגליים לסברה שהתעתיק העברי למילה חשיארש הוא אחשוורוש.

יתרה מכך, חוקרים רבים הציעו לקרוא את סיפורה של מגילת אסתר על רקע תבוסתו של חשיארש בידי היוונים והספרטנים בקרב המפורסם בתרמופילאי (480 לפנה"ס). קרב זה הובל על ידי חשיארש עצמו על אדמת יוון, והסתיים בבלימה המפורסמת של צבאות פרס בידי 300 ספרטנים במעבר תרמופילאי. חשיארש־אחשוורוש נאלץ לסגת מיוון, לשוב לארמונו בשושן וככל הנראה כבר לא יצא באופן אישי משטח פרס למסעות מלחמה.

קריאת המגילה על רקע מלחמתי זה פותחת צוהר מאיר עיניים על התנהלות אחשוורוש המתוארת במגילה: הפרנויות, ההוצאות להורג, הקשרים שמנסים לרקום כנגדו, והאיסור לבוא לחצר המלך הפנימית ללא זימון מראש. קריאת המגילה על רקע קרב תרמופילאי מתיישבת היטב גם עם ניסיונו של המלך לשכך את הרוחות בממלכה באמצעות משתאות ראוותניים, מסבירה את ההתעסקות בענייניה הפנימיים של הממלכה, וכן את גבולותיה של הממלכה הנמתחים מהודו ועד כוש – ולא מזרחה, ליוון.

נראה כי כל אלה ועוד מקבעים באופן יציב למדי את זהותו של המלך אחשוורוש משושן הבירה כחשיארש הראשון שמלך בשושן, נלחם נגד הספרטנים והפסיד, אך המשיך להטיל את חיתתו על היוונים, עד שבסוף המגילה טורח המחבר לספר כי אחשוורוש הטיל מס על איי הים – הלא הם האיים היווניים שחלקם לפחות אכן נותרו תחת שליטתו.

איש יהודי או איש ימיני?

מכאן נעבור לזהותו של מרדכי. כך מספרת לנו המגילה:

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל.

הפסוק המוכר, שנהוג לקוראו במנגינת איכה, הוא הפסוק היחיד במגילה שכולל נקודת יחס כרונולוגית חיצונית לסיפורי המגילה. מסופר בו על מרדכי היהודי שהוגלה מירושלים כחלק מהגולה המוכרת לנו בשם גלות "החרש והמסגר" (מלכים־ב כד, יד) – אותה עילית מדינית וצבאית של ממלכת יהודה שהוגלתה יחד עם יכניה לבבל על ידי נבוכדנצר. זמנה של גולה זו ידוע לנו באופן מדויק: היא מתוארכת לשנת 598 לפנה"ס. ואולם לא ייתכן לומר שמרדכי היהודי היה חלק מגלות יהויכין, משום שגם אם נניח שהוא היה אז בן שנה בלבד, בתקופת אחשוורוש היה עליו להיות בגיל מופלג של 118 שנה, מה שלא מסתבר כלל ואף לא הולם את דמותו המשתקפת במגילה.

אבקש להציע שמרדכי כלל לא גלה מירושלים בגלות יהויכין. ומי כן? כדי לענות על שאלה זו נפתור תחילה קושי אחר המצוי בפסוק שלפנינו, והוא השאלה לאיזה שבט משבטי ישראל השתייך מרדכי. בעוד שעל פי תחילת הפסוק מרדכי משתייך לשבט יהודה, "איש יהודי", לפי סופו הוא משתייך לשבט בנימין, "איש ימיני".

יתרה מכך, עיון בשמות הנקובים ברשימה הגנאלוגית של מרדכי מלמד על אוריינטציה "בנימינית" מובהקת, והם לכל הפחות ממקמים את מרדכי כיוצא ירך בניה של רחל. כך, יאיר מוכר לנו כשם "מנשי" (יאיר בן מנשה), שמעי הוא שם "בנימיני מובהק" (שמעי בן גרא בן הימיני), וכך גם לגבי השם קיש, שהרי מי לנו גדול משבט בנימין יותר משאול בן קיש, מלך ישראל הראשון. גם חז"ל היו ערים לשמות אלו המלמדים על מוצאו של מרדכי, ואף טענו לייחוסו עד שאול המלך (פרקי דרבי אליעזר מח; מגילה טז, א).

אחד הפתרונות לשאלה גורס שמרדכי או משפחתו התגוררו בנחלת יהודה והיו חלק מהעילית של ממלכת יהודה, אך מבחינה שבטית השתייכו לשבט בנימין. לאור זאת ניתן להציע כי הפסוק המתאר את האיש שהוגלה מירושלים מתייחס רק לְקיש, הסבא־רבא של מרדכי. פירוש זה מתיישב היטב עם זיהוי אחשוורוש כחשיארש הראשון.

אלא שפירוש זה עדיין חסר. סוגיית יהדותו של מרדכי תופסת חלק משמעותי מאוד בציר העלילה של סיפור המגילה, ולא יהיה מוגזם לומר כי האובססיה האגגית ל"בעיית היהודים" היא הציר שעליו נעה העלילה כולה. ואולם, בזמן שבו מתרחש סיפור המגילה, ממלכת יהודה חדלה להתקיים כבר יותר ממאה שנה. תחת ממלכה גאה ומפוארת זו קמה "פחוות יהודה", שקיבצה אליה כמה אלפים בודדים של יהודים, לא שמנה ולא סולתה של אוכלוסיית היהודים בעולם. העילית של ממלכת יהודה שהתה בגולה ולא טרחה לחזור לארץ ישראל ולכונן מחדש את הבית השני.

אלא שהמן האגגי לא מכיר את היהודים כגולים מושפלים מממלכת יהודה, או כעולים מושפלים לא פחות אל הפחווה העלובה המצויה בשוליה הלא חשובים של האימפריה הפרסית. אדרבה, היהודים המוכרים לגיבורי המגילה הם יהודים מצליחים מאוד, כאלה שלא כורעים ולא משתחווים; כאלה שברור לכל ש"אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי… נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" (ו, יג). אם כך, מי הם אותם יהודים מוכם שאליהם התייחס מרדכי, ובמה התבטאה יהדותו שלו?

התברגו במסדרונות השלטון

בשנת 1999 פרסמו שני חוקרים צרפתים מאמר העוסק בשלוש תעודות משפטיות קדומות של יהודים מבבל, שמקור חלקן הוא מהעיר ״אל יהודו״. לפני כעשור שנים התחוור לעולם המדע כי התעודות הללו מהוות חלק מקובץ של כ־200 תעודות עתיקות אשר נכתבו על ידי גולים יהודים וצאצאיהם שהשתקעו בבבל. הכתובות רשומות על לוחות טין בכתב היתדות, בניב בבלי של השפה האכדית, והן מתוארכות החל מהמאה השישית עד למאה החמישית לפנה"ס; האחרונה שבהן מתוארכת לתקופת אחשוורוש. תעודות אלו עוסקות בסוגיות משפטיות ומנהליות, ואף מזכירות את שמות המקומות שיהודים גרו בהם.

עולם המחקר למד כי היהודים שהתיישבו בבבל, ובפרט אלו שהוגלו בגלות ״החרש והמסגר״, קבעו בה אחיזה והחלו ליצור תרבות עשירה וחיי חברה תוססים. הם פיתחו כלכלה מגוונת וחזקה, בדגש על הצד הפיננסי. מרכזם של היהודים המוזכרים בתעודות אלו היה בין השאר במקום שכונה "אל יהודו״.

אני מבקש להציע שמרדכי היהודי, כמו כל אותם יהודים שהצליחו להתברג במסדרונות הארמון של שושן ואיימו על המן, מוצאם מהעיר אל־יהודו, שכנראה הייתה החשובה בכל אותם מקומות התיישבות. על שום כך הוא כונה "מרדכי היהודי" – מרדכי שהגיע מהעיר אל־יהודו.

הצעה זו פותחת פתח חדש לפסוקים שהבאתי לעיל. לא מן הנמנע כי פסוקים אלו מותחים ביקורת מרומזת על מרדכי עצמו, ביקורת שבמגילה נמתחת בקושי אך הורחבה מאוד על ידי חז"ל. וכך אפשר לפרש: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה" – מרדכי איננו שושני במקור אלא יהודי מאל־יהודו, וכעת הוא עבר לשושן הבירה. שושן הבירה סמוכה יחסית לאזור הגולה היהודית בבבל, ולעיר אל־יהודו בפרט. לאחר שככל הנראה כבר עלה לגדולה, בחר מרדכי לעקור מזרחה לעיר הגדולה.

הביקורת האפשרית נובעת מכך שאולי היה מצופה ממרדכי היהודי לנהוג באופן אחר לחלוטין. במקום לנוע מזרחה לשושן, היה מצופה מצאצא של גולים שהוגלו מיהודה על ידי הבבלים לנוע דווקא מערבה, אל המקום שייחד ליהודים המלך הפרסי שהביס את הבבלים. היה על מרדכי להצטרף לשיבת ציון, לרתום את כישרונו למאמציו של היישוב העברי הצעיר והקטן ולעזור לביסוסה של פחוות יהודה. מסיבותיו שלו, הוא בחר שלא לפעול כך.

אלא שההיסטוריה היהודית לדורותיה לא שוכחת ולא סולחת להתנכרות למכורה. כבר חז"ל העירו על הפסוק שמרדכי היה רצוי "לרוב אחיו" ולא לכל אחיו, שכן "פרשו ממנו מקצת סנהדרין" (מגילה טז, ע״ב). עדות נוספת שהשתמרה במדרשי חז"ל היא העובדה שסיפור המגילה עצמו היה שנוי במחלוקת אם לכלול אותו במסגרת כתבי הקודש, ואם הוא ראוי להיות חלק מהקאנון התרבותי־ליטורגי של ההלכה היהודית לדורותיה. מדרש מפתיע ומעניין זה משתקף היטב בממצא הארכיאולוגי שנתגלה במערות קומראן. במערות נמצאו חלקים מכל עשרים ושלושה ספרי התנ"ך, לצד ספרות ענפה נוספת, חוץ מספר אחד: מגילת אסתר.

נרטיב שונה מכל התנ"ך

אף שישנה חשיבות מכרעת בלימוד כתבי הקודש העתיקים בראי החיים המודרניים, כדי לברר מה אפשר להסיק מהם על סוגיות הנוגעות לחיינו, ראוי להיזהר מיציקת תכנים אקטואליים לסוגיות מקראיות, גם כאשר הפיתוי גדול והדברים מתבקשים. לעיתים מאותה פרשה ניתן ללמוד דבר והיפוכו.

סיפור המגילה אינו שונה במובן זה. למשל, האם המסר מסיפור המגילה הוא הצורך האקוטי שליהודים תהיה מדינה משלהם וכך הם לא ייאלצו להתמודד עם התנכלויותיו של הפריץ, או שמא דווקא היכולת של אותו "עם מפורד ומפוזר בין העמים" להסתגל למציאות שונה ולהשתלב בחברה הסובבת, היא שמהווה סוד חיותו ונצחיותו?

לדעתי, סיפור המגילה מבקש בעיקר להציג את המציאות העובדתית: יש חיים יהודים גם בגלות. מרדכי הוא מרדכי היהודי גם אם בחר שלא לעלות ליהודה וליטול חלק בשיבת ציון. מרדכי גאה ביהדותו, בוטח באלוהיו אך לא מתיירא להתערבב עם צמרת החברה הפרסית, ולמלא תפקידים בכירים במערך המדיני שלה.

ניתן לומר בזהירות שהנרטיב העולה מסיפור המגילה הפוך מהנרטיב של יתר ספרי התנ״ך. המסר המובהק העולה מהתנ"ך ומתוח כחוט השני לאורך ספריו כולו, מספר על עם בארצו. עם שבאופן פלאי נולד דווקא בגלות, עלה וכבש בסערה את ארץ אבותיו, אך לא השכיל להאריך ימים על אדמתו ולהחזיק בה במוסר ובצדקה. נרטיב זה שולל במידת מה את האפשרות לקיומה של יהדות בגולה. הנביא יחזקאל מדמה את הגלות כבית הקברות של העם היהודי, שקימתו לתחייה היא רק בחזרה לארץ ישראל (יחזקאל לז, יב). הנרטיב החשוב הזה החיה את רוחו של העם במסגרת שיבת ציון, וגם בשיבת ציון של ימינו.

אך בין שני האירועים הללו מצויות מאות ואלפי שנות גלות ונדודים, דור אחר דור של הסתר פנים. מה לנו כסיפור המגילה, שאפילו שם ה׳ לא נזכר בה, כדי להפיח רוח גם בתקופת הגלות. אולי לכן נעתרו חכמים לבקשתה של אסתר וקבעוה לדורות.

The post תעודות עתיקות מבבל חושפות מבט חדש על מוצאו של מרדכי היהודי appeared first on מקור ראשון.