"מיומנה של אישה מתה" מתחיל במקום שבו נגמרות רוב עלילות הספרים – הגיבורה שלו מתה. מונה מויאל, הנקראת מומון, מתה בשלווה בגיל שמונים ושתיים בדירה שבה חייתה עשרות שנים בפריז. הידיעה על מותה עוברת כקול כפול בקרב אלה שחיכו למותה: שכניה המוסלמים שרוצים לקנות את דירתה, ורוחה של חברתה המתה ראידה, שגם היא חיכתה למותה של מומון כדי שתוכל לראותה ולדבר איתה שוב; בנותיה הנוקשות, זו שננטשה על ידי בעלה אחרי שנות נישואים ארוכות וזו שעוסקת בעיתונות וכמעט אינה מדברת, ובנה הבכור – שאינו בכור, אך זהו מעמדו במשפחה מתוקף היותו בן זכר – המגיע מישראל כרוח סערה ורוצה לרשת את דירת אימו.

מוות הוא עניין בודד. הוא נעשה לבד, לעיתים קרובות בפתאומיות. גם מומון מתה לבדה, על הספה בביתה. ברגעים שלאחר מותה היא אינה רואה את אביה ואימה או בעלה המנוח, אלא את רוחה של ראידה, חברתה הטובה הערבייה שמתה בגיל 12 באלג'יריה. מומון וראידה היו חברות נפש, עד שראידה מתה כשנפלה לבור בעקבות רעידת אדמה. החברות התמה הזו נקטעה והמשיכה הרבה אחרי חייה של ראידה. מומון שמרה את זכרה הטוב בליבה ולא הפסיקה לדבר איתה. ראידה, צופה אילמת בחייה של חברתה החיה, ליוותה אותה עד שמומון הצטרפה אליה במותה.

השנה היא 1983, ובחדשות בצרפת, שמומון צופה בהן באדיקות, מראים את זוועות מלחמת שלום הגליל מן הצד הלבנוני. מומון נשארה בלב שלם בחו"ל ומעולם לא חשבה לעלות לארץ. גם בנותיה עשו כן. רק בנה החוזר בתשובה בחר לחיות בארץ ישראל, והוא מביא עמו גסות רוח, צדקנות דתית ואלימות תרבותית. מומון מתעבת את כל אלה למרות אהבתה לבנה, הלובשת בספר יותר מחויבות משפחתית מאשר רגש אימהי חי. כך מפרק המחבר באבחת עט אחת מיתוס יהודי ושלושה מיתוסים ישראליים מכוננים: אהבת האם היהודייה, התשוקה לארץ, צדקת דרכנו מול אומות העולם, והגבריות הישראלית הישרה והצודקת.

השכנים המוסלמים לוטשים עין

כישראלים אנו נוטים לבקר את היהודים שבחרו לחיות בגולה בשנים שאחרי קום המדינה. בספר מוצגת האלטרנטיבה הזו בטבעיות. גואל פינטו מעצב את דמותה של אישה שכל חייה היו אפשרות אחרת של יהדות לא ציונית. זו אינה אפשרות רומנטית. החיים בפריז המתאסלמת קשים, ומומון מתגעגעת לנופי ילדותה באלג'יר. אלה היו חיים תמימים בהרבה, של ידידות עמוקה בין מומון לחברתה הערבייה. התמימות שבה נשמר הקשר בין הנשים לאחר המוות (שכן בחייהם ספק גדול אם אפשר היה לשמרו), מנציחה אפשרות פוטנציאלית של קשר בין יהודים וערבים. אבל הקשרים האפשריים האלה נדרסים באיבם בידי מעצמות אדירות, שהשפעתן על חיי האזרח הקטן עצומה.

כמו מומון, הערבים המיישבים את השכונה היהודית בפריז מהגרים לצרפת משטחיה הקולוניאליים בצפון אפריקה (ולבנון שמומון כה חרדה לה, היא שנקרעת במלחמת אזרחים בירושה המרה של הכיבוש הצרפתי). במעשה של השתלטות מהופכת הם מהגרים לארץ ששלטה בהם וכובשים אותה מחדש. גם את הטריטוריה הזעירה של מומון הם רוצים, ולכן הם שמחים על מותה. הם מעוניינים בדירתה, השוכנת באזור פריזאי שהיהודים עזבו אותו לפני שנים וכיום הוא מיושב בערבים. מול האנטישמיות והתשוקה לשליטה זעירה, עומדת רוחה העיקשת של מומון בחייה ובמותה ושומרת על ביתה.

אך זהו אינו רק סיפור על ירושה פיזית. מהי ירושתה של מומון? דירתה בשכונה שהולכת ונעשית מוסלמית ושבתיה וחנויותיה נקנים בעורמה על ידי התושבים החדשים, או שמא המורשת האלג'יראית המעודנת, שוחרת השלום, הסולדת מכל גסות ועימות? או שאולי ירושתה היא השתיקה – היכולת הנשית המופלאה שלא להשמיע קול במשך שנים, עד שהוא מופיע בצעקה גדולה בחייה או במותה?

הסיפור האמיתי ב"מיומנה של אישה מתה" אינו בקרע בין מעצמות אלא בדרמה של אישה אחת בין קירות ביתה. בחייהן נשים כבולות למרחב הביתי ולעולן של מטלות הבית, הרודף אותן גם כאשר הן יוצאות ממנו. הבית אינו רדוף על ידי רוח הרפאים של האישה המתה, אלא רודף אותה בעצמו. מומון אינה עוזבת את הבית אלא מרחפת בו, צופה אילמת בבני ביתה הנוגעים בחפציה, דנים בירושתה, מתאבלים עליה באמת או מעמידים פנים.

לא רק מבשלת

פינטו מגלה אמפתיה והבנה עמוקה לנפשה של אישה שבמובנים הביוגרפיים "אין לה סיפור". מומון היא אישה שאף היסטוריון לא ירצה לכתוב את הסיפור שלה. היא מעולם לא עשתה דבר "חשוב". רוב הסיפור שלה מתרחש בין כותלי ביתה, וביחס ליושביו ומרחביו הביתיים.

הספרות מנסה לומר אמת, אך ביחס לחייהן של נשים היא בהכרח משקרת. חלק ניכר מחייה של מחצית מהמין האנושי מעולם לא הוזכר בשום ביוגרפיה או ספרות היסטורית. במסתה "חדר משלך" מתארת וירג'יניה וולף את הפער הבלתי נתפס בין הכתיבה ההיסטורית לחיי היומיום של נשים: "ואם ישאל אותה אדם שישתוקק לשבץ את הרגע בתאריך ובעונה כלשהם… תעלה סבר סתמי על פניה ותאמר שאינה יכולה לזכור מאומה. שכן כל הסעודות בושלו; הצלחות והספלים הודחו; הילדים נשלחו לבית הספר ויצאו על העולם. הכל גז ואיננו. שום ביוגרפיה ושום ספר היסטוריה אינם אומרים על כך מילה. והרומאנים, בלי שיתכוונו לכך, בהכרח הם משקרים".

"מיומנה של אישה מתה" אומר את האמת על חייה של אישה אחת שאיש לא היה טורח לכתוב את הביוגרפיה שלה. את האמת הזו היא שתקה כל חייה, לא במרירות אלא כהשלמה עם מציאות חייה כאישה, כפי שהיא מציאות חייהן של נשים אחרות. ואותה מומון שמעידה על עצמה שכל מה שהיא יודעת לעשות זה לבשל, מראה לנו אחרי מותה שבכוחה לייצר שערוריות משפחתיות, חברתיות ואפילו פוליטיות.

קול נשי אומלל ונאלם

מומון מקבלת את קולה רק לאחר מותה. בחייה ולאחריהם ביתה מלא נשים לא מדברות. זו לא רק רוחה של חברתה המתה, ששתקה לצידה עשרות שנים אף שמומון שוחחה איתה בלי הפסקה, אלא גם שתי בנותיה החיות, העריריות. הגדולה נעזבה על ידי בעלה; הקטנה מעולם לא עזבה את הבית, כמעט אינה מדברת, ועובדת בעיתון צרפתי חשוב בתמלול קפדני של שיחות עם פוליטיקאים, ידוענים ודמויות משפיעות.

בדמות הבת הקטנה מראה פינטו את המשבר שחוו נשים רבות בגל השני של הפמיניזם: שלא כמו אימה, לבת יש עבודה, ואפילו מרשימה. אך כמו אימה היא חסרת קול. עבודתה היא להקשיב לאחרים ולכתוב אותם; אין היא מוסיפה מילה משלה. היא זכתה לחינוך והשכלה, אך החינוך האמיתי שקיבלה הוא הנוכחות הביתית האילמת, השותקת, זו המבטלת עצמה בפני קולם של אנשים "חשובים", כאלה שיזכו שתיכתב עליהם ביוגרפיה לאחר מותם. כמו אימה המתה היא נוכחות נפקדת בחייהם של אנשים אחרים חשובים ממנה, וכמותה היא חסרת כל יכולת להשפיע על המציאות שהיא רואה. ובעוד שדמותה של מומון עשירה, מסעירה, מלאת הומור ומרירות, דמותה של בתה שותקת את כאבה ונושאת אותו בדממה עד הקאה. זוהי דמות מעוררת אימה וצער.

זהו רומן קאמרי זעיר המעוצב ביד אמן – יש בו בקושי חמש דמויות, שתיים מהן מתות – שהחידוש הוא בעצם נקודת המבט המחוללת אותו. פינטו מתחקה אחר הקול הנשי הנאלם, זה שאינו חשוב ואין לו סיפור. הוא מספר סיפור של מבנה משפחתי מטריארכלי שאין בו שום יוקרה. אין כאן תמונה רומנטית: בנותיה של מומון סובלות, אך באומללותן השקטה הן עדיפות על הגבריות הגסה של אחיהן הישראלי. פינטו כותב באהבה סיפור קטן על מרחב ביתי, שבו ארבע נשים (שרק אחת מהן זכתה להיות אם) וכל אחת אומללה בדרכה שלה. אבל בחום לבו של הכותב, האומללות הזו נקראת כמסה מלוטשת על נשיות וחמלה.

The post דרמה על חייה של אישה שאף אחד לא היה טורח לכתוב את הביוגרפיה שלה appeared first on מקור ראשון.