בשבוע שעבר עברה בוועדת שרים לענייני חקיקה הצעת חוק שעניינה הרחבת הסמכות של בית הדין הרבני הממלכתי לדון כבורר גם בנושאים אזרחיים, שכיום אינם נתונים בסמכותו. על פי החוק המוצע, הסמכות תוגבל למקרים שבהם כל הצדדים הנוגעים בדבר נתנו הסכמתם לכך, ובמקרים אלו בית הדין הרבני יהיה רשאי לדון ולפסוק לפי דין תורה.

לכאורה הכול טוב ויפה. ההצעה מאפשרת למי שמעוניין להישפט לפי הדין הדתי לעשות זאת בבית דין רבני, ובכך מגבירה את ביטוי יהדותה של המדינה דרך מוסדותיה. ואכן, החרדים והחרדים־לאומיים מברכים על הצעת החוק, ואף דחפו לחקיקתו כבר בכנסות קודמות. הרוב החילוני שותק, שכן מה להם ולדין דתי. לדידם, מי שבוחר לדון לפי הדין הדתי – שיתמודד עם בחירותיו. לעומת זאת, מהאגף הליברלי נשמע קול זעקה רמה נוכח הפלישה של הדין הדתי לשורות הדין האזרחי, והובע חשש שהדבר יוביל למדינת הלכה.

אך יש גם קול שבין לבין, קול מעט מורכב יותר, קצת פחות שחור ולבן. כאישה שומרת תורה ומצוות, המאמינה בכל ליבה בצדקת התורה ובמשפטיה הישרים משמחי הלב, אני חפצה בקידום המשפט העברי החכם והעמוק שנוגע בכל היבט של חיי. אך כעורכת דין וטוענת רבנית, המייצגת שנים בבתי הדין הרבניים, אני יודעת שהיישום של דין התורה במציאות המודרנית טרם הבשיל לכדי מימוש מעשי בכל שטחי החיים, ופרשנותו הנוכחית בידי מערכת בית הדין הרבני לא תמיד מותאמת לערכים מודרניים של שוויון, צדק וחירות.

יראת ההוראה של נושאי ההלכה

לאחרונה פנתה אלי עורכת דין נכבדה וביקשה ייעוץ בנוגע לאופן חתימה על שטר הלכתי. הסברתי לה במה דברים אמורים, והוספתי כי יש לחתום בפני שני עדים הכשרים על פי ההלכה, ולוודא שאינם קרובים זה לזה או למתחייב בשטר. היא ביקשה להבין אם היא ואחותה, שותפתה למשרד, אינן יכולות לחתום כעדוֹת, ונאלצתי לעדכן אותה (במבוכת מה) שגם ללא קשר משפחתי לשותפתה למשרד, שתיהן אינן יכולות לשמש כעדוֹת על שטר בהיותן נשים. זוהי דוגמה קטנה הממחישה עד כמה חלק מתפיסות היסוד של הדין הדתי רחוקות מתפיסות היסוד שלנו בחברה מודרנית.

חלק מהפערים הקיימים צומצמו במהלך הדורות על ידי תלמידי חכמים שמצאו את הדרך ההלכתית להתאים את יסודות המשפט העברי אל צרכי השעה המשתנים. כך למשל, נמצאה הדרך לאפשר את ירושת הבנות (שעל פי הדין הבסיסי אינן זכאיות לרשת את אביהן), נאסרה הביגמיה בתקנת רבנו גרשום מאור הגולה ועוד. אך האם ניתן לומר כי בכל שטחי החיים נמצאה הדרך או נעשתה העבודה הנדרשת להתאמת הדין הדתי למציאות ימינו? לצערי אין זה המצב.

השופט מנחם אלון, שלאחרונה צוין עשור לפטירתו, עסק במשך שבעים שנות פעילותו המשפטית והאקדמית בפיתוח המשפט העברי והטמעתו במשפט הישראלי. בהקדמה לספרו "המשפט העברי" הוא מתאר את המשפט העברי לדורותיו כמשפט חי, נוהג ושימושי, ומתוך כך כמשפט דינמי ומתפתח שמאזין לרחשי התקופה ומבין לצרכי הדור. השופט אלון סבר שניתן להתאים את המשפט העברי כמעט לכל תחומי המשפט באשר הם, אך למרבה הצער הוא היה בודד במלאכתו, ולא חברו אליו רבנים ותלמידי חכמים להוביל את הנושא. לדבריו הוחמצה השעה, וכלשונו: "אילולא ענוותנותם ויראת ההוראה של נושאי ההלכה, היינו זוכים שהם גופם היו פותרים עניינים אלה במשפט העברי גופו בדרכים המקובלות להמשך יצירתו ופיתוחו, כפי שנהגו חכמי הדורות מאז ומתמיד".

בעולם אוטופי, הצעת החוק שעברה השבוע לא הייתה באה לעולם כלל, אלא היינו זוכים לראות את הטמעת עקרונות המשפט העברי בתוך החקיקה האזרחית הישראלית. וכלשונו הבהירה של השופט אלון: "הדרך הראשית להחייאת המשפט העברי ולהחזרתו לחיי המעשה היא על ידי קליטתו המחודשת במערכת המשפטית של המדינה העברית. רק בדרך זו יחזור המשפט העברי להתמודד עם הבעיות שהזמן גרמן, ורק מתוך התמודדות זו תופח בו מחדש רוח רעננה ומשיבת נפש, שיש עמה תסיסה של יצירה".

במקום זאת, הצעת החוק מבקשת לחלק את מערכת המשפט הישראלית לשתי מערכות נפרדות שעומדות זו כנגד זו, מבלי שמתקיימת ביניהן הפריה הדדית או התאמה. בפועל נקבל מערכת משפט אחת הכפופה לחוקי הכנסת ומחויבת לערכים מודרניים ולתפיסת צדק חילוני, ומערכת משפט שנייה שכפופה לדין תורה ומחויבת לערכים דתיים בלבד ולתפיסת צדק שונה. דבר זה יוביל לחוסר אחידות ולאובדן הקוהרנטיות הנורמטיבית במשפט הישראלי. מעבר לכך, אותה החמצה שעליה דיבר השופט אלון תונצח בחקיקה.

פגיעה במתגרשים

אולי תאמרו, והלא מדובר באנשים המבקשים לכפוף עצמם לדין תורה, ומה עם פלורליזם משפטי? התשובה לכך פשוטה. קיימים אינספור בתי דין דתיים פרטיים המנהלים בוררויות לפי דין תורה, וכל החפץ בדין תורה יכול לפנות אליהם ולקבל את מבוקשו. יתרה מכך, בתי הדין הפרטיים מאפשרים פלורליזם משפטי אמיתי, דווקא בהיותם קשורים לבתי מדרש שונים, וכך כל אדם יכול לבחור לעצמו את בית הדין המשקף בצורה הטובה ביותר את השקפת עולמו הדתית וההלכתית. אישורה של הצעת החוק המדוברת יגרום דווקא לאובדן הגיוון המחשבתי ההלכתי אשר מתקיים היום במערכת בתי הדין הפרטית. מערכת בתי הדין הממלכתית, זאת שאליה מתייחסת הצעת החוק ולגביה מבקשים את הרחבת הסמכויות, משקפת פלח צר של בית מדרש מסוג מסוים, ואינה מביאה לידי ביטוי את המגוון הרחב הקיים היום בבתי המדרש הישראליים.

ונקודה חשובה לקראת סיום: בתי הדין הממלכתיים מוסמכים כיום לדון בענייני נישואין וגירושין בלבד. בנושא זה, אין לציבור המתדיינים אפשרות לפנות לערכאת שיפוט אחרת, משום שזוהי סמכות ייחודית הנתונה רק לבתי הדין הממלכתיים. הצעת החוק המבקשת להרחיב את הסמכות גם לנושאים אזרחיים, אינה כוללת סעיף תקציבי להגדלת תקנים ולתוספת מבנים שיוכלו להכיל את ציבור המתדיינים החדש, ולמעשה מתעלמת מהעומס הכבד שמוטל כבר היום על המערכת, ושללא ספק יגבר ויפגע אנושות בציבור המתגרשים.

בכך לא רק שהצעת החוק תפגע באפשרות להטמיע את המשפט העברי במשפט הישראלי, ותגביל את הפלורליזם המשפטי המתקיים היום במערכות בתי הדין הפרטיים, היא אף תגרום עוול של ממש לציבור המתגרשים בכלל ולמסורבות גט ועגונות בפרט, שגם כך סובלות מעינוי דין ממושך וממתינות זמן רב לשחרורן.

מוריה דיין היא עורכת דין וטוענת רבנית בארגון יד לאישה מבית רשת אור תורה סטון, המייצג עגונות ומסורבות גט

The post בית הדין הרבני לא תמיד מותאם לערכים מודרניים של שיוויון, צדק וחירות appeared first on מקור ראשון.