עוד לפני קום המדינה פעלו בארץ, בהצלחה רבה, נשים אדריכליות שתכננו פרויקטים רבים ומגוונים, בהם גם בתי כנסת. לרגל יום האישה הבינלאומי אני מבקשת לספר על נשים שתכננו בתי כנסת, ועל בתי הכנסת שתוכננו על ידי אותן נשים.

יהודית סגל־שטולצר וג'ניה אוורבוך היו נשות מקצוע פורצות דרך בעולם האדריכלות. כאשר הן החלו את דרכן המקצועית בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, תחום האדריכלות והבנייה היה בשליטה מלאה של גברים, ואילו נשים נחשבו בלתי מתאימות עקב התביעות האינטלקטואליות והיכולת הפיזית שנדרשו מאדריכלים.

שנים לא רבות לפני כן, בתחילת המאה העשרים, הסכימו לראשונה אוניברסיטאות טכניות ברחבי אירופה לקבל נשים ללימודים גבוהים באדריכלות, ורבות מהסטודנטיות הראשונות היו יהודיות. לאחר שסיימו את לימודיהן הן החלו לרכוש ניסיון מקצועי ולפתח קריירה. עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב־1933 האיצה את עזיבתן, ורובן עלו לארץ ישראל. בסוף שנות השלושים כבר פעלו בארץ 18 אדריכליות. הן תכננו פרויקטים עירוניים, מוסדות חינוך ובריאות, כפרי נוער, בתי דירות ושכונות מגורים.

השיטה המרכזית שבאמצעותה נבחרו אדריכלים לתכנן מבנים גדולים ומרכזיים ביישוב, בהם גם בתי כנסת, הייתה באמצעות תחרויות אדריכלות. עבור האדריכליות זו הייתה הזדמנות להציג את יכולותיהן, לזכות בפרסים ולקבל הכרה מקצועית. כזה היה גם המקרה של יהודית סגל־שטולצר, שבשנת 1935 זכתה במקום הראשון מתוך 41 אדריכלים ומהנדסים שהשתתפו בתחרות היוקרתית לתכנון בית הכנסת המרכזי בחדרה. כך הייתה סגל־שטולצר לאישה הראשונה שתכננה בית כנסת בארץ ישראל, וכנראה אף בעולם כולו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 3/03/IMG_2202-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ליהודית סגל־שטולצר (1990-1904) היו חיים אישיים ומקצועיים מרתקים. היא סיימה את לימודיה התיכוניים בגימנסיה העברית בקובנה שבליטא, ולמדה אדריכלות באוניברסיטה הטכנית של דנציג בגרמניה (כיום גדנסק, פולין). בשנת 1929 עברה לברלין והתקבלה לעבודה במשרדו של האדריכל היהודי המודרניסט ליאו נכטליכט. בהמשך הצטרפה למשרד הבנייה של הקהילה היהודית בברלין, שם עבדה בין השאר על תוכניות לבתי כנסת. עם עליית הנאצים נעצרה, כנראה בשל קִרבתה האידיאולוגית למפלגה הקומוניסטית. היא שוחררה בקיץ 1933, עלתה לארץ והתיישבה בתל־אביב. ב־1935 הייתה סגל־שטולצר האישה הראשונה שתכננה בית כנסת; היא גם הייתה הראשונה שתכננה שכונה שלמה בתל אביב – שכונת קריית מאיר.

תפקיד חברתי וביטחוני

לאורך ההיסטוריה תכנונם של בתי כנסת, שבהם יש עדיפות לגברים בכל היבטי התפילה, היה נתון בידי גברים בלבד. מעניין לבחון אפוא מה היו התגובות לזכייתה של אישה בתחרות היוקרתית. הפרוטוקולים של חבר השופטים בתחרות כוללים דיונים בסוגיות תכנוניות, אולם אין בהם כל התייחסות לכך שהזוכָה היא אישה. גם חומרי ארכיון אחרים או רשימות בעיתונות התקופה אינם מזכירים זאת, ונראה שמגדר המתכננת לא עורר עניין מיוחד ולא חשבו שיש להתייחס אליו בהקשר זה.

כל המקומות הראשונים וציוני השבח בתחרות ניתנו לאדריכלים שתכננו מבנים בסגנון האדריכלות המודרנית. הדבר מעידים על רצונם של שופטי התחרות לבנות בתי כנסת בסגנון זה, שהיה נפוץ אז באירופה וגם ברחבי היישוב היהודי בארץ. אדריכלות זו התאפיינה בבניינים מורכבים מצורות גיאומטריות, נטולי עיטורים, גג שטוח, קומפוזיציה של קוביות ומשטחי זכוכית גדולים. היא ייצגה רעיונות של קדמה ומודרניות, ולכן התאימה לייצג את דמותה של ההתיישבות הציונית בארץ. ברוח זו תכננה סגל־שטולצר את בית הכנסת בחדרה – מבנה פשוט וסימטרי, מורכב ממסות ריבועיות, בתוכנית קלאסית שבה פתח הכניסה ממוקם על ציר הסימטריה בימה־ארון קודש, ללא תוספת של קישוטים אדריכליים או סמלים יהודיים. המזמינים ביקשו אולם ראשי עבור 800 מתפללים, ו־400 מקומות ביציע עבור נשים. הודגש כי על המבנה להיות "פשוט וזול" ובגימור טיח.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... s/2023/03/2-1-750x497.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

המגרש שנבחר עבור בית הכנסת שכן במרכז המושבה, בראש גבעה שממנה נשקף נוף מרהיב, ובסמוך ל"חאן", מבנה ערבי היסטורי שבו גרו ראשוני המתיישבים, אנשי העלייה הראשונה, שהתיישבו בחדרה בשנת 1891. כשהתחרות נערכה, בסוף שנת 1934, היו בחדרה 4,500 תושבים. ועד בית הכנסת ביקש לבנות בניין גדול ושאפתני, שהרחיב למעשה את ייעודו של בית הכנסת מעבר למבנה לתפילה וללימוד, גם לתפקידים חברתיים וביטחוניים. תושבי חדרה רצו לנצל את מיקומו המרכזי והגבוה של המגרש למטרות תצפית על הסביבה ושמירה על ביטחון היישוב. מסיבה זו ביקשו המזמינים לבנות מגדל שיתנשא לגובה שמונה מטרים מעל אולם התפילה, ובו חדר לשומר ובריכה לאגירת מים.

עוד ביקשו המזמינים גם חצר גדולה בכניסה לבית הכנסת. באופן מסורתי, חצר בית הכנסת מילאה תפקידים רבים: היא חצצה בין הרחוב ובית הכנסת, הייתה מקום לטקסים, התכנסות ומפגש, שימשה מבוא שבו התכוננו המתפללים לקראת הכניסה אל הקודש פנימה, ואף מקום תפילה בימי הקיץ. חצר בית הכנסת בחדרה לא נועדה רק לשמש את מתפללי בית הכנסת אלא גם להיות מקום לאסיפות פומביות ולהתכנסות של כ־5,000 משתתפים, כלומר כל תושבי המושבה באותה עת.

בית הכנסת נחנך בשנת 1941, שנת יובל החמישים לחדרה, והיה לסמל המושבה שנים רבות. במבט היסטורי, חשיבותו של בית הכנסת המרכזי בחדרה נעוצה בכך שהיה חוליה חשובה בניסיונות המוקדמים של אדריכלים מודרניסטיים לתכנן בית כנסת מודרני בעשורים המוקדמים של המאה ה־20, ולבטא באמצעות האדריכלות שלו ערכים יהודיים ותרבות עברית־ציונית ללא שימוש בסמלים מפורשים. לראשונה נבנה בית כנסת שתכננה אישה, והחל עידן שבו גם נשים מתכננות בתי כנסת.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 3/03/IMG_2649-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך מעצבים ישיבה תיכונית

בשני העשורים הראשונים של מדינת ישראל נבנו בתי כנסת רבים בשכונות ויישובים חדשים, בקיבוצים דתיים, במושבים, במחנות צבאיים ובקמפוסים אוניברסיטאיים. בחיפוש אחר זהות יהודית וישראלית, נבנו בשנות החמישים והשישים בתי כנסת שעוצבו בסגנון מודרני וחדשני, ונעשה בהם שימוש בצורות, חללי פנים וחומרים חדשים שטרם נראו בבתי כנסת.

בראשית שנות השישים הוזמנה גם ג'ניה אוורבוך, אז כבר אדריכלית מודרניסטית ותיקה וידועה בישראל, לתכנן בתי כנסת עבור קהילות ומוסדות של הציונות הדתית. אוורבוך תכננה את בית הכנסת בקמפוס החדש של הישיבה התיכונית הראשונה שהוקמה בארץ, מדרשיית נעם בפרדס חנה (1965), את בית הכנסת של הקיבוץ הדתי עין הנצי"ב (1966), ואת בית הכנסת במכינה של מדרשיית נעם בכפר סבא (קריית הרצוג, 1975).

ג'ניה אוורבוך (1977-1909) התפרסמה בארץ לאחר שזכתה ב־1934 בתחרות לתכנון כיכר צינה דיזנגוף בתל־אביב, שהייתה מאז לסמלה של "העיר הלבנה". אוורבוך נמנית עם קבוצת האדריכלים שהשפיעו ביותר על הפצת האדריכלות המודרנית ביישוב ובראשית ימיה של המדינה. היא נולדה באוקראינה וגדלה בתל־אביב, בוגרת גימנסיה הרצליה ולימודי אדריכלות באקדמיה המלכותית לאמנויות יפות בבריסל. ב־1930 שבה לתל־אביב, והקריירה שלה שגשגה במהירות.

בשונה מהתהליך שבו נבחרה המתכננת לבית הכנסת המרכזי בחדרה, שבו לא ידעו השופטים מי הגיש את התוכנית שזכתה בתחרות, הבחירה באישה לתכנון בתי הכנסת במדרשיית נעם ובעין הנצי"ב הייתה מודעת ומכוונת. באמצע שנות הארבעים תכננה אוורבוך את כפר בתיה, כפר לילדים ונוער ניצולי שואה שהקים ארגון נשי המזרחי באמריקה . היא הצליחה מאוד בתכנון מתווה הבינוי של הכפר וגם בתכנון המבנים עצמם, ונראה שכך יצא שמה בחוגי תנועת המזרחי. מפרוטוקולי הדיונים שעסקו בתכנון המדרשייה עולה כי מייסדיה – ישראל סדן, מיכאל צור והרב יהושע יגל – רצו להציג את המדרשייה באור מודרני ולהבליט את היותה ישיבה וגימנסיה גם יחד. הבחירה באדריכלית מודרניסטית ובסגנון האדריכלות המודרנית שירתה אפוא את הדימוי שמייסדי המדרשייה ביקשו לשוות לה. הם עבדו עם אווורבוך בשיתוף פעולה הדוק והתייעצו איתה בכל היבט מקצועי של התכנון והעיצוב.

תכנון בית הכנסת בקיבוץ עין הנצי"ב הופקד בידיה של אוורבוך ב־1958, עוד לפני שתכננה אפילו בית כנסת אחד. חברי ועדת בניין בית הכנסת של הקיבוץ ערכו סיור מקיף ברחבי הארץ כדי לבחון בתי כנסת בסגנונות בנייה שונים, להכיר אדריכלים להרחיב את ידיעותיהם על תכנון בתי כנסת – כדי שיוכלו לגבש דרישות ייחודיות שיתאימו לקהילתם, ולהציגן בפני האדריכל שייבחר. החברים בוועדה מעידים שביקרו גם בכפר בתיה בתכנונה של אוורבוך; הם בחרו בה אף שלא היא תכננה את בית הכנסת בכפר.

סוגיית המגדר לא הייתה מכשול בבחירתה לתכנון מבנה בית הכנסת. אלא שב־1962, בהגיע שלב עיצוב פנים הבניין, ובעיקר עיצוב אולם התפילה על מרכיביו הייחודיים – ארון הקודש, הבימה, עמוד הש"ץ והמחיצה של עזרת הנשים – התעוררה בקרב חברי ועדת הבניין השאלה האם אדריכלית שהיא אישה חילונית תצליח לתכננם כראוי. גם בפעם הזאת, כשרונה ומקצועיותה של אוורבוך הם שהכריעו ולא הותירו מקום לספק.

כך כתב חבר הקיבוץ אורי גלעד, שעמד בראש ועדת הבניין: "אני שבע רצון מאד מעבודתה של הגב' אוורבוך. הם [אוורבוך ושותפה המהנדס זלמן ברון] הבינו את כוונותינו ולקחו אותן בחשבון באופן מלא בעת התכנון. היא השקיעה עבודה רבה באופן בלתי רגיל… נכון שאינה מצויה ביותר בהווי בית הכנסת, אך תתייחס לכל דרישה מצידנו ברצינות… אני סומך בהחלט על מסירותה לעניין, ואם היא תמצא לנחוץ להיוועץ בבר־סמכא נוסף, היא בוודאי תעשה זאת". כך אִפשרה הפתיחות של קהילות אלה, מתנועת המזרחי, לאישה אדריכלית לתכנן בתי כנסת, ולתרום לפיתוח שפה אדריכלית מקומית של בתי כנסת ולעיצוב חלל תפילה יהודי מודרני.

ואכן, האמון שניתן בה לא הכזיב. אוורבוך הציגה חשיבה חדשה ולא קונבנציונלית, ויצירתיות רעיונית ועיצובית. היא תכננה את הכניסה בחזית הצד של בתי הכנסת ולא בציר הבימה־ארון הקודש. בעין־הנצי"ב היא התרחקה אף יותר מתקדימי העבר, ובצעד יוצא דופן הציבה את המבנה על המגרש כך שארון הקודש, הפונה לכיוון ירושלים, ממוקם בפינת אולם התפילה ולא כמקובל במרכז קיר. אולם התפילה מתוכנן כריבוע רחב ידיים, שמעליו כיפת גג שטוחה הנשענת על ארבעה עמודים בולטים בחלל. אוורבוך תכננה פתחים גדולים של חלונות זכוכית מרצפה עד תקרה, שמכניסים אור טבעי רב אל אולם התפילה ואפשר לראות דרכם את הצמחייה המקיפה את המבנה. היא תכננה חלונות נוספים בקשתות שנוצרו בין כיפת הגג לקירות האולם, ואלה מחדירים אור רב גם מכיוון התקרה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ads/2023/03/4-750x400.jpg 750w" sizes="(max-width: 1017px) 100vw, 1017px" />

בעבודותיה בחרה אוורבוך בסגנון האדריכלות הברוטליסטית, שבו האלמנטים המבניים של הבניין גלויים ונעשה שימוש נרחב בבטון חשוף (בטון אדריכלי), לצד חומרים אחרים דוגמת בלוקי בטון ולבנים ללא גימור טיח. כל אלה מהווים חלק בלתי נפרד מהאסתטיקה המינימליסטית של החלל. בנוסף שולבו בחללי התפילה עבודות אמנות מודרנית. הפסל דב פייגין, לדוגמה, שעיצב את ארון הקודש בבית הכנסת במדרשייה בפרדס־חנה, הקנה לארון הקודש מראה מודרני ייחודי עם דימויים מופשטים של סמלים יהודיים עשויים מנחושת. בדלתות הכניסה לבית הכנסת שובצו פסוקים מספר תהילים, אף הם באותיות נחושת, אשר נראות כרישומים עדינים.

מחיצה שהיא יצירת אמנות

תשומת לב מיוחדת ניתנה לתכנון עזרת הנשים. עזרות הנשים בבתי הכנסת בפרדס־חנה ובעין־הנצי"ב הן חלק אינטגרלי מאולם התפילה, ובכך ביטא התכנון את הפתיחות של הקהילות. בבית הכנסת בפרדס־חנה ישבו הנשים על במה מוגבהת במטר לאורך צידו המזרחי של האולם, וכך יכלו להיות קרובות פיזית אל ארון הקודש והבימה. חברי קיבוץ עין־הנצי"ב ביטאו באמצעות תכנון עזרת הנשים והמחיצה את רצונם לאחד את המתפללות והמתפללים לציבור אחד. ועד הבניין ביקש מהאדריכלית לתכנן את עזרת הנשים כך שהנשים ישבו מאחורי מחיצה באותו מפלס מאחורי המתפללים הגברים. הם ביקשו גם שהנשים ייכנסו לבית הכנסת בכניסה הראשית יחד עם הגברים. הבימה מוקמה בקצה עזרת הגברים, כך שתהיה קרובה ביותר לעזרת הנשים.

האמן אריק קורן עיצב ממוטות מתכת מחיצה עדינה ואוורירית, המציגה דימויים מופשטים של שבעת המינים. מטרת המחיצה הייתה להפריד את עזרת הנשים, אך זוהי יצירת אמנות בפני עצמה התורמת ליופיו של החלל ולהדרו. הרב אלימלך בר־שאול, רבה של רחובות, אישר את כל פרטי התוכנית, כולל מיקום ארון הקודש בפינת האולם, עיצוב עזרת הנשים והמחיצה. התכנון של אוורבוך הוא דוגמה מוקדמת לבית כנסת המבטא באופן מרחבי שאיפה לשוויון מגדרי מסוים בבית הכנסת – חלל בן קומה אחת, כניסה משותפת לכלל הציבור, וישיבה בחלל אחד המופרד במחיצה עדינה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2-16-12.16.21-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כתבות שפורסמו לרגל חנוכת בתי הכנסת שיבחו את תפיסת התכנון והעיצוב של אוורבוך ואת בתי הכנסת המיוחדים שהצליחה לתכנן. היטיב לכתוב ביטאון הקיבוץ הדתי "עמודים", לרגל חנוכת בית הכנסת בעין הנצי"ב ב־1966: "בית כנסת מודרני, תכנון חדיש ולא שגרתי – ויפה לעיניים… חידוש חיצוני ומסורת אבות אינם סותרים זה את זה. מי כבר ראה בית כנסת שבנוי כך? שפינתו דווקא פונה לירושלים? שארון הקודש עומד בפינה? וששורות המושבים עומדות באלכסון אל קירות הבית?… כל אלה פרטים שצריך להתרגל אליהם… בבניין בית הכנסת לא נאמר 'חדש אסור מן התורה'".

אפשר לכתוב עוד רבות על תרומתן החשובה של נשים אדריכליות לתכנון בתי כנסת מודרניים בישראל. עדיין לא נחקרה עבודתן של אדריכליות נוספות שתכננו בתי כנסת, כמו בלהה שרגנהיים שתכננה בתי כנסת (לעיתים בשותפות עם בן זוגה האדריכל ארתור שרגנהיים) בין השאר בקבוצת יבנה (1947), בקמפוס אוניברסיטת בר־אילן (1954), במושב בצרה (1961) ובקריית־אונו (1963); או דורה גד שעיצבה את אולמות התפילה של בתי הכנסת באונייה "שלום", אוניית הדגל של צים (1964), ובנמל התעופה בן־גוריון (1973).

האדריכליות הללו היו פורצות דרך בהיבטים רבים. לצד הצלחתן לחדור למקצוע האדריכלות ולשגשג בו, הן הצליחו להשתלב גם בתחום תכנון שהיה שייך מסורתית לגברים בלבד. בתי הכנסת שהן תכננו היו ועודם מקור גאווה לקהילותיהם. העלאת פועלן על נס תאפשר להן לשמש השראה לאדריכליות אחרות, ולעודד קהילות נוספות להזמין אדריכליות לתכנן בתי כנסת בישראל.

ד"ר סיגל דוידי היא אדריכלית והיסטוריונית של אדריכלות, ומרצה באוניברסיטת תל־אביב. ספרה "בונות ארץ חדשה: אדריכליות וארגוני נשים בתקופת המנדט" התפרסם בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

The post עוד לפני קום המדינה בתי כנסת בישראל תוכננו דווקא על ידי נשים appeared first on מקור ראשון.