בסטודיו של הדסה יצחק־שרת בירוחם יש אריח מעוטר אחד שהיא אוהבת במיוחד: הוא כנראה לא האריח הכי מעוטר על הקיר, לא הכי מדויק ברמת הגימור, והיום היא מעידה – אחרי שנים של ניסיון – שניכר עליו שהוא לא עשוי באופן מקצועי מספיק. אבל האהבה שלה אליו היא דווקא בגלל כמה ספרות שנכתבו בצידו האחורי בידי המורה שלה לאמנות ממרקש, איברהים. "אני זוכרת את עצמי יושבת בבית המלאכה שלו, מסיימת לצבוע את האריח ועפה על התוצאה. הייתי בטוחה שהוא מעולה. כשהראיתי אותו לאיברהים הוא הפך אותו וכתב לי 7 מתוך 10. עשיתי לו פרצוף מאוכזב", היא נזכרת וצוחקת. "אז הוא מחק את ה־7 וכתב לי במקומו 8". במשך שנה חיו היא ובעלה יניב במרוקו, בקהילה היהודית במרקש, וטיילו במדינה כדי להתפעל מנופיה, מאנשיה ובמיוחד מהאמנות שלה. "היא נמצאת בכל מקום", אומרת יצחק־שרת. "במרחב הציבורי והפרטי, ברמה של מכסה הביוב שמעוטר בערבסקות או ארונות החשמל שמחורטים בעיטורים. כמה ימים אחרי שנחתנו צד את עיניי סוג מסוים של אמנות, רהיטים שמעוטרים בצבעוניות עם הרבה פרטים קטנים, ואמרתי לעצמי: אין מצב שעושים את זה ידנית. יניב יצא פעם לסיבוב בשבת בצהריים וכשהוא חזר הוא אמר לי תקשיבי, אני יודע איזו אמנות את צריכה ללמוד".

ואז הגיע איברהים?

"איברהים זואק. הוא נפטר לפני חמש שנים בגיל שישים, אחרי מחלה. 'זואק' במרוקאית הוא קישוט או עיטור. איברהים התמחה באמנות הזו, שעברה אצלו דורות במשפחה, מאב לבן. הגעתי אליו ומיד התאהבתי בו. ראיתי אותו יושב עם כוס התה, אוחז במכחול ומצייר, וזה נראה כל כך מנותק מהיומיום שלנו. זה קצב אחר. הוא יושב ומצייר, ואז בצהריים סיאסטה, הפסקה. אחר כך החבר מגיע עם עוּד והם יושבים ומנגנים שעתיים, ואז הוא פורשׂ מזרן בסטודיו והולך לישון שעה, ואז הוא קם וממשיך. זה עימת אותי עם קצב החיים המערבי האינטנסיבי". עם הזמן היא הפכה למעין שוליית האמן של זואק: "הייתי מגיעה בכל יום לבית המלאכה".

"חלק מהסיפור של הערבסקות הוא הסימטריה שלהן. אנשי הקבלה המוסלמים מלבישים עליהן משמעויות שקשורות בא־לוהות בעולם הזה. למשל, אין נקודה ריקה: יש קו שמייצר את הדוגמה, אבל החללים שנוצרים בין הקווים הם גם דוגמה בעצמם"

איך הוא הגיב לזה שמישהי כמוך מגיעה לסטודיו ורוצה ללמוד?

"זה שימח אותו. האמנות היא הסיפור המשפחתי שלהם, הזהות שלהם – השם שלהם הוא זואק, זה רק מרמז עד כמה המלאכה חשובה בסיפור שלו. זאת הגאווה שלו. היו לו בסטודיו תמונות של אבא שלו ושל סבא שלו מעטרים את השער של המלך. זאת כאילו בדיחה, 'האמן של המלך', אבל זאת גאווה משפחתית. ואני הפכתי לבת משפחה שם. זה הכוח של אמנות, שיכולה לייצר חיבור. ישראלית, יהודייה, בת שלושים, שמדברת עברית ומילים בודדות במרוקאית – יושבת שעות על שעות עם גבר מרוקאי מוסלמי בן שישים שמדבר רק מרוקאית.

"תקשרנו הרבה עם 'וואחה וואחה' ועם תנועות ידיים, אבל האמנות אפשרה לנו להתחבר. נפלו לי מיליון אסימונים על הכוח והעוצמה של האמנות. אפשר לדבר על אסטרטגיות ותוכניות ולעסוק באיך יוצרים שלום, ובסוף החוויה הזו של היצירה המשותפת, יש בה יכולת, בלי שפה ובלי מילים, לבטל פערים. זה הבסיס של מה שקורה אצלנו בסטודיו היום. אמנות שמייצרת חיבור בין דתות, אנשים ותרבויות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/03/איברהים-זואק-ואני--750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בסטודיו זואק לאמנות מרוקאית בירוחם, בהשראתו של איברהים, היא עוסקת בעיקר בעיצוב ובצביעת אריחים: לוחות עץ בגדלים שונים, שנצבעים באמצעות טכניקה מיוחדת שפיתחה יצחק־שרת על בסיס מה שלמדה במרקש, כזו שיכולות ציור במרחב הסטודיו אינן הכרחיות. האמנות המרוקאית המסורתית, היא מסבירה, מבוססת על ערבסקות, דפוסים גיאומטריים מופשטים, שיכולות להיות מורכבות יותר ופחות. כמו ביהדות, גם באסלאם לא נהוג לצייר דיוקנאות וגם לא בעלי חיים; לכן התפתחה "במרוקו, אבל גם בתימן וגם באיראן, בכל המרחב", אמנות שמבוססת על מתמטיקה במקום על חיקוי. "כל התכנון של הערבסקות הוא מתמטי, וזה מדהים שבעלי המלאכה והאמנים אוחזים גם בזה וגם בזה.

"הטכניקה המסורתית של העבודה, זו שלמדתי במרוקו, מבוססת על מגזרות נייר עבודת יד שמייצרים במחוגה ובסרגל. לוקחים את השבלונה וממקמים אותה על מצע עבודה. מפזרים פודרה, שממלאת את החלקים החשופים בשבלונה, ואז מרימים אותה – ובין החלקים, במשיכת מכחול חופשית, אני מציירת את השבילים. בזהירות.השבלונה חוזרת על עצמה ארבע פעמים, כי חלק מהסיפור של הערבסקות הוא הסימטריה שלהן. יש לזה משמעות רוחנית עמוקה – אנשי הקבלה המוסלמים מלבישים על הערבסקות משמעויות שקשורות בא־לוהות ובריק בעולם הזה. למשל, אין פה נקודה ריקה: יש קו שמייצר את הדוגמה, אבל החללים שנוצרים בין הקווים הם לא ריק אלא גם הם דוגמה. ואז אתה מסתכל ושואל: מה היה קודם? הרקע הוא ירוק, או שהוא כחול?"

בביקור שם גם אני יוצר את האריח שלי, שנעשה בטכניקה חדשה שפיתחה, ועליה עוד נרחיב בהמשך. תוך כדי צביעה אנחנו מדברים על המכחול, שגם הוא, כמו חומרי הגלם האחרים, כמו השולחנות, הגיע לסטודיו זואק ממרוקו. "אלה מכחולים מלאכת יד שיוסוף, הבן של איברהים, הכין במרוקו", היא מספרת. "אמרתי לו שאני חייבת משלוח של מכחולים, והוא אמר לי שאצטרך לחכות כי הם מגיעים על חמורים מהרי האטלס. תראה איך למבנה של המכחול ולסוג השערה יש חשיבות. תראה את חוכמת הדורות.

"אני רק צינור למה שקיים פה. לא הבאתי את הבשורה לירוחם. הדברים קיימים פה בדי־אן־איי של העיר, ולי יש הזדמנות להיות חלק מהבאת הבשורה לחזית"

"אנחנו עובדים עם שכבות צבע מאוד דקות, ובמשיכות מכחול כמה שיותר ארוכות ואיטיות. וגם זה מראה כמה חוכמה יש במסורת. בחשיבה הקוטבית שלנו אנחנו חושבים על מסורת ומודרנה, ואנחנו מאוד רוצים להתקדם קדימה. המסורת פרימיטיבית בעינינו. ואני אומרת: בואו נסתכל עליהן לא כשני קצוות אלא כספירלה. דברים ממשיכים לשאוב מלמטה, ודברים מלמטה עולים למעלה ונעשים רלוונטיים".

ליצחק־שרת יש אינספור סיפורים על איברהים. "כשאחותי באה לבקר אותנו במרוקו היא באה איתי לבית המלאכה וראתה אריח שאהבה", היא נזכרת. "היא שאלה אותו כמה זה עולה. הוא אמר 'אה, זה בלי כסף, חמזה עשה את זה'. חמזה היה הבן הצעיר שלו".

מבחינתו זה היה כמו ציור שהילד הביא מהגן.

"בדיוק, והוא היה כבר שלוש שנים בתוך הלימוד של הזואק! אבל מבחינת איברהים זה עוד לא היה אמנות ממש".

כדי להבין את החיבור הייחודי שנוצר בין אמן מקומי ממרקש לישראלית שהגיעה ללמוד ממנו את האמנות המרוקאית המסורתית – ובהמשך גם פתחה סטודיו מקומי בירוחם בהשראתו – צריך לחזור שבע שנים לאחור. אחרי שש שנים שהתגוררו בירוחם החליטו היא ובעלה לארוז את עצמם עם בתם הקטנה בת השנה ולעבור לחיות במרוקו. "החלטנו שאנחנו עושים הפסקה וטסים", היא מספרת. "הרצון לטוס למרוקו קשור לסיפור המשפחתי של יניב, שהמשפחה שלו הגיעה ממרקש, וכמובן גם ירוחם חיזקה את הרצון הזה. הסיפור המרוקאי דומיננטי פה מאוד. גם אני וגם יניב התעסקנו בזהות המזרחית שלנו, ומבחינתנו מרוקו הייתה המרחב להגיע אליו. מקום מוסלמי עם קהילה יהודית – זה משך אותנו בלי שידענו כל כך מה זה אומר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 03/1111111112-750x565.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הזהות, העדתיות והמתח בין פריפריה למרכז העסיקו את יצחק־שרת כבר מגיל צעיר. היא נולדה וגדלה במעלות תרשיחא, אבל בגיל תיכון עברה עם משפחתה למודיעין. יצחק־שרת היא בת לאב ממוצא איראני, שגדל בטהרן במשפחה מסורתית מרובת ילדים שעלתה ארצה והגיעה למעברה בירושלים, "חמולה פרסית מהממת ומדהימה, עם סבא וסבתא עוצמתיים". אמה, מנגד, גדלה במרכז תל־אביב, במשפחה ממעמד חברתי־כלכלי חזק. "תמיד היו פערים בין המשפחות", היא אומרת. "ראיתי איך העולמות האלה נפגשים ומתחברים. שני הסבים שלי, שהם באמת הפכים, נעשו החברים הכי טובים. סבא שלום, אדם כריזמטי וחכם, אדם של שיח מתובל בפתגמים פרסיים ובשירים ובסיפורים, עבד כל השנים במפעל, וסבא עמי הוא משפטן, עורך דין תל־אביבי. פגשתי את החיבור של העולמות האלה, אבל ככל שהתבגרתי משהו ברומנטיקה הזו נשבר קצת, והתחלתי להבין שברמה הפרטית התוך־משפחתית החיבור הזה קיים, אבל אם אני רגע עושה זום אאוט אז יש פה פערים גדולים והיררכיות ומורכבויות".

וזה גרם לך לחשוב איפה את בתוך זה?

"במשך הרבה שנים נחשבנו בחמולה הפרסית ל'משתכנזים', ובמשפחה התל־אביבית נחשבנו ל'פריפריאלים'. ה'גם וגם' הזה יכול לשים אותך בקונפליקט של 'או או'. אתה לא לגמרי פה ולא לגמרי שם. וככל שגדלתי והתפתחתי הבנתי שזה סיפור חיי וגם הסיפור של החברה הישראלית. במקום לכאוב או להתעמת עם זה, אפשר לחגוג את זה.

"אני גם פה וגם פה, אני החיבור של העולמות. זה משהו שהרבה אנשים בחברה הישראלית יכולים להתחבר אליו. מה זה להיות ישראלי? זה להתחיל מאפס ולייצר משהו חדש, או שההפך – גם וגם?"

גם כשיצחק־שרת למדה עיצוב פנתה תמיד לעיסוק זהותי בהקשרים התרבותיים של חייה, של חיינו. לאחר לימודי העיצוב למדה מדעי הרוח באוניברסיטת בן־גוריון, וגרה בכפר הסטודנטים של איילים בירוחם. "היו לי שני עולמות. מצד אחד נמשכתי לעיצוב, כי אני אוהבת מאוד את יצירת השפה והאסתטיקה, את היכולת להעביר רעיונות ומסרים, לייצר חוויית עולם דרך עיצוב. מצד שני, במשך השנים פעלתי במרחב החברתי. אני מנחת קבוצות מנהיגות מקומית ששמות דגש על פיתוח מנהיגות שקשורה לזהות של קהילה ושל עיר, מתוך תפיסה שדברים צריכים לקרות מבפנים. הרבה שנים קיימתי הפרדה מוחלטת בין שני הכובעים האלה. מרוקו קצת ערבבה לי את הקלפים: היא גרמה לי להבין כמה קשר יש בין שני העולמות האלה. ועכשיו התשוקה שלי היא לייצר שינוי במרחב החברתי דרך עולם של עיצוב ואמנות ותרבות".

נחזור רגע להחלטה לצאת למרוקו. איך זה עובד? יושבים על הספה בערב עם כוס קפה וחושבים על מעבר למרקש?

"ההחלטה באמת הגיעה משום מקום. קשה לדמיין זוג ישראלים יהודים עם תינוקת במרקש, איך זה הולך לקרות? אבל משהו משך אותנו ואמרנו שנקנה כרטיס טיסה הלוך למרוקו ושנה אחר כך חזור מאיטליה. מה יהיה באמצע? נראה. אם נגיע למרוקו ולא נאהב – נעבור הלאה. אבל נצא לדרך".

איך אנשים הגיבו לרעיון הזה?

"אמא של יניב היא מרוקאית, ומבחינתה כל עוד אנחנו במרוקו הכול בסדר, המלך שומר עלינו, אנחנו בבית. אז קיבלנו הרבה תמיכה מהסביבה הקרובה, אבל לא אגיד שלא היו סימני שאלה. במרוקו נחתנו במרקש, ובעצם התחלנו לחיות שם עם הקהילה היהודית. פעם היו שם 40 אלף איש, והיום יש שם בערך מאה יהודים, בגיל ממוצע של מעל שבעים, כי הצעירים כבר לא נשארים במרוקו. לרוב בשלב של האוניברסיטאות הם כבר עוברים לצרפת, לארה"ב או לישראל.

"אחד מהחלומות שלי בטיול היה ללמוד אמנות מרוקאית. לא תכננתי לחזור ולפתוח פה מקום, זה רק היה חלום קטן שלי, שאם כבר נוסעים למרוקו אני רוצה להכיר אותה דרך האמנות שלה".

"הכיוון מהפריפריה למרכז הוא ברור יותר מהכיוון ההפוך. אבל הדרך חייבת להיותדו־כיוונית. זה גרם לי לחשוב איך לשנות את כללי המשחק ולדבר על הנכסים של המקום"

במהלך השהות שלהם במרוקו הם לא נשארו רק במרקש – "הסתובבנו הרבה במדינה, חרשנו אותה לאורכה ולרוחבה, ונתקלו שוב ושוב בתרבות היהודית המפוארת שהייתה שם בעבר. נכנסנו להרבה בתי כנסת", מספרת יצחק־שרת. "בטיול שלנו בסהרה נכנסנו לקנות פרנה באיזה כפר, והמקומיים שמעו שדיברנו עברית. הם אמרו לנו 'בואו, בואו', והתקשרו לבחור צעיר שהגיע עם מפתח ואמר שלא פתחו את המקום הזה שנים. נכנסנו וראינו בית כנסת, עם ספרים שעדיין פתוחים שם, והכול מעוטר מסביב ומשולב באמנות המקומית.

"התרגשנו לראות את המקום, התפעלנו מהנגיעה בהיסטוריה. מצד שני, הרגשתי גם איזו צביטה בלב. ושאלתי את עצמי, על מה הצביטה הזו? על מה את כואבת? הקהילה שם הרי הגשימה חלום ציוני – היא עלתה לישראל. ואז הבנתי שהכאב הוא כי הקהילה עלתה, אבל הרבה מהעושר התרבותי שלה לא עלה יחד איתה. כשפגשתי את זה במרוקו, המקור לצער נעשה ברור. חשבתי גם על סבא וסבתא שלי שעזבו את טהרן יש שם אוצר של ארכיטקטורה ואמנות. מה סבא וסבתא שלי השאירו מאחור שאני לא מכירה? אנשים הגיעו לירוחם כשבאמת לא היה פה כלום. רק דיונות. הם נכנסו לצריפי עץ, ועל הפער הזה הרגשתי כאב גדול".

למה הם לא הביאו את כל זה? אולי הם הרגישו שזה לא שייך לפה.

"הרבה שנים התעסקתי בשאלה הזאת. בשנים האחרונות אני פחות מתעסקת בלמה, ויותר באיך לשנות. ובכל זאת, כשהחברה הישראלית נולדה היה רצון לייצר פה כור היתוך ישראלי, להתנתק מהגלותיות של מזרח וגם של מערב, לא רק מזרח. גם היה אסור לדבר יידיש. רצו לייצר ישראלי חדש, וזה הוביל להשטחה שלא עובדת, שמתפוצצת לנו בפרצוף היום. אז באמת הרבה מהדברים נשארו מאחור, בין השאר מסיבות של בושה וחוסר לגיטימציה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02320_25_20-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"אימצנו את האמנות המערבית, והשארנו בצד את כל השאר. כשלומדים על 'תולדות האמנות', ברור מהיכן מגיעה האמנות הזו. מי שהובילו פה את הדברים היו אנשי העליות שהגיעו מהמערב, והיה ברור מה נכנס ומה לא נכנס.

"זה כואב, כי זה לא מוכיח את עצמו. זה גם מתקשר לתקופה שאנחנו נמצאים בה עכשיו. כשרוצים לייצר חיבור, אי אפשר להגיד 'בואו נשטיח הכול וכולם יהיו אותו הדבר'. חיבור יקרה דווקא אם נחגוג את השוני, אם ניתן לכל אחד את ההזדמנות להביא את עצמו בשיא היופי והעוצמה שלו. אני חושבת שיש לנו, הדור השלישי, הזדמנות לעשות את זה. אנחנו עדיין יכולים לגעת במקורות דרך הסבים והסבתות שלנו. הילדים שלנו כבר יהיו הרבה יותר רחוקים. אנחנו על קו התפר, ובא לי להגיד: עצרו הכול, תנו לי כמה שיותר. זאת המשימה של החברה שלנו עכשיו.

"צריך לומר גם שאמנות היא תרבות חומרית שקשה להעביר ממקום למקום. לבישול, לשפה, ללבוש, לשירים ולמוזיקה קל יותר לנדוד. אלה דברים שמתקיימים בתוך הבית והידע קיים בתוך כל בית. אמנות היא תחום שקשה לו יותר לעבור מרחב. גם מבחינת 'פירמידת הצרכים' אמנות לא נמצאת במקם גבוה, כי מי פנוי להתחיל להביא ולייצר אמנות? מבחינת ידע, האנשים שהגיעו לפה לא בהכרח החזיקו בידע האמנותי הזה. חוץ מזה, האמנות במרוקו מאוד קשורה לחומרי הגלם המקומיים, ולא כל מה שהיה שם יש פה".

כשחזרו לישראל כעבור שנה, היה ברור ליצחק־שרת שהיא צריכה לעשות משהו עם החוויה שעברה ועם האמנות שלמדה. "אמרתי לעצמי שאין סיכוי שהאמנות הזאת שהתחילה כחלום קטן שלי תישאר רק שלי", היא מספרת. "הרגשתי שיש לי הזדמנות להחזיר לפה משהו ששייך לפה, למרחב התרבותי של ירוחם, ולחברה שלנו הישראלית. הרגשתי שאני צינור".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 3/03/DSC_0039-750x498.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בשלב הראשון היא התחילה לעצב רהיטים בטכניקה המסורתית שלמדה, אבל מהר מאוד הבינה שזה לא מתאים לה. "אם אני רוצה לבטא את הכוח של האמנות ולייצר השפעה במעגלים רחבים יותר, אני לא יכולה לעצב רהיטים עבודת יד, שרק נשים עשירות יכולות להרשות לעצמן לקנות. גם הבנתי שאני לא רוצה לפתוח מוזיאון. מוזיאון מזמין רק אוכלוסיות מסוימות, ומשאיר את הדברים סטטיים. אני רוצה לפתוח מעגלים ולייצר תנועה ושפה, ולכן אני צריכה קודם כול לאפשר לאנשים לחוות חוויה – את אותה החוויה של איברהים בסטודיו. אני רוצה לאפשר חוויה, רגש, מפגש, ביטול חומות וביטוי אישי. חשבתי שאני צריכה לקחת את הטכניקה המסורתית, שהיא מאוד מסובכת, ולהנגיש אותה לקהל הרחב, כך שמי שמגיע יֵצא בתחושת הצלחה וסיפוק, ויקבל הזדמנות להוציא את הצבע שלו החוצה ולהיות גאה בתוצר".

במהלך כמעט שנה, בעודה בהיריון עם בתה השנייה, שקדה יצחק־שרת על הפיצוח. "לקחתי את הטכניקה וניסיתי להשתמש בה בכל מיני שיטות. חשבתי: אולי בשילוב חותמות או שבלונות כאלה או אחרות. בכל פעם שהייתי בטוחה שעליתי על משהו, למחרת הייתי מתבאסת".

כי בכל טכניקה היה חיסרון?

"כן. הייתי מביאה דברים ליניב להתנסות – יש לו יד עדינה, והוא רצה ממש להצליח, אבל זה לא עבד. במהלך השנה שמעתי כל הזמן מהסביבה: 'מה את מנסה לעשות? עזבי, שחררי', אבל לי היה חזון של מרכז סדנאי בירוחם שמאפשר לאנשים להגיע ולחוות. בסופו של דבר, ערב הלידה של עומר, הגעתי לפיצוח של הטכניקה, וחודשיים אחרי שעומר נולדה עשיתי סדנת ניסוי לקבוצה בירוחם.

"לא תכננתי לחזור מהר לעבודה, אבל ראיתי שאנשים יצאו נלהבים בטירוף. עברו מאז שש שנים ואני עדיין זוכרת את האנרגיות של הקבוצה הזאת. ולכל אחד יצא משהו אחר. באותו רגע הרגשתי שיש צורך חברתי בדבר הזה. הצורך והחלום הפרטי שלי פגשו את הצורך החברתי הרחב, ונתנו לאנשים להביע ולהביא את עצמם, וגם לעסוק בשאלות רחבות יותר.

"מאז סדנת הניסוי נכנסתי לאטרף, לא נרדמתי בלילות. הייתי חייבת לפתוח סטודיו. הכיוון מהפריפריה למרכז הוא ברור יותר מהמסלול ההפוך. אבל הדרך חייבת להיות דו־כיוונית. זה גרם לי לחשוב איך לשנות את כללי המשחק ולדבר על הנכסים של המקום. חשבתי שהשינוי האמיתי יקרה כשאנשים יבואו לירוחם לא כדי להתנדב פה ולצבוע קירות ביום המעשים הטובים, אלא כדי ללמוד מירוחם. ובהקשר הזה חשוב לי לומר: אני רק צינור למה שקיים פה. לא הבאתי את הבשורה לירוחם. הדברים קיימים פה בדי־אן־איי של העיר, ולי יש הזדמנות להיות חלק מהבאת הדבר הזה לחזית. מבחינה יזמית אולי היה לי הרבה יותר קל למלא את הלו"ז אם הייתי נודדת עם הסדנה ברחבי הארץ, אבל החלטתי שאני לא מתפתה לזה. אני רוצה לשים פה את המרכז, ליצור פה את העוגן".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 18_153100_608-150x150.jpg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1018_153100_608-75x75.jpg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 18_153100_608-750x750.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1018_153100_608-90x90.jpg 90w" sizes="(max-width: 960px) 100vw, 960px" />

מאז עברו קבוצות רבות ושונות בסטודיו זואק: תלמידים, תיירים, צוותי חינוך, אנשי הייטק – כולם מגיעים כדי ליצור את האריח הייחודי שלהם. בימי שישי הסטודיו פתוח לסדנאות לקהל הרחב, וקבוצות מאורגנות מגיעות במהלך השבוע. "יש פה נהגי אוטובוס של תגלית שכבר יש להם קיר אריחים בבית, כי הם חוזרים שוב ושוב עם קבוצות", היא צוחקת. "הם מסתכלים בטלפון כדי לראות מה הם עשו בפעם הקודמת".

אמנות יכולה להיתפס כמשהו מאוד חופשי, "תביע את עצמך", אבל אצלך יש מערכת חוקים ומסגרת ופרטים ולמרות זאת התוצר של כל אחד שונה משל החבר שלו. את רואה את האמנות כשיקוף של חיים במערכת חוקים שבתוכה יוצרים.

"נכון. אם אומרים לך 'קח דף לבן, ובוא תהיה אתה, תביע את עצמך'. יש בזה הרבה אחריות".

רוב האנשים לא ידעו מה לעשות עם הדף הלבן. הם לא יבינו מה הם בסוף.

"נכון. זה מייצר מחסור. יניב שואל אותי: לא נמאס לך לראות אריחים? כי ראיתי עשרות אלפי אריחים בשנים האחרונות. אז לא. זאת יכולה להישמע קלישאה, אבל באמת אין פה אריח אחד שדומה לשני. גם אם אותם אנשים יעשו את אותה דוגמה באותם צבעים – יצאו פה תוצרים אחרים לגמרי. בסוף לכל אחד יש יכולת להביא את עצמו לתוך הסדנה. ובדרך כלל בסוף הסדנה יש פה אנרגיות שיא. כשחושפים את הדוגמאות רואים שלכולם יצאו אריחים יפים מאוד, אין יפה יותר או פחות. וזה חלק מהסיפור. יש גבולות שעוזרים לך, וכשאתה מביא את עצמך ואת הצבע שלך לתוכם, זה יוצא יפה".

לפעמים, היא אומרת, אנשים בוחרים פלטות צבעים שהיא לא מבינה בכלל מה הקשר ביניהם, ולא יכולה לדמיין איך הם ישתלבו. "יניב באחד האריחים שלו בחר ארבעה צבעים ואמר לי שהוא מתלבט על הצבע החמישי. אמרתי לו, 'אני לא יכולה לעזור לך, כי אני לא מבינה את הקשר בין הארבעה הראשונים שבחרת'. אבל בסוף יצא לו אריח מדהים. יש שילובים לא צפויים, וכשאתה מחובר לעצמך זה פשוט יפה. יש עניין של טעם אסתטי, אבל איכשהו לכולם זה יוצא יפה".

מה הלאה? מה החלום או היעד הבא?

"כשחזרנו ממרוקו אמרנו לעצמנו שפעם בשבע שנים אנחנו עושים 'שנת שמיטה' כזאת, עוזבים הכול ויוצאים לדרכים. זה אמור לקרות השנה", היא עוצרת לרגע. "זה לא יקרה השנה, אבל כבר מתחילה לדגדג לנו המחשבה על המסע הבא. הפעם נצא עם שלוש בנות, אז שיהיה לנו בהצלחה".

The post קו מרוקו-ישראל: אומנות עיטור האריחים הגיעה כל הדרך ממרקש לירוחם appeared first on מקור ראשון.