כשאני מתיישבת על הספה של יהודית כץ, היא מתחילה לראיין אותי כמעט באופן אוטומטי. זה בסך הכול הגיוני כשמדובר בפודקאסטרית משופשפת שפרסמה כבר קרוב ל־150 פרקים בהסכת "חושבים טוב", שמטרתו לעזור למאזינים לחשוב על החיים שלהם ואיך לעצב לעצמם חיים משמעותיים יותר. אבל המטרה של המפגש היא לא הקלטה של עוד פרק להסכת אלא כתבה לעיתון, אז אחרי כמה שאלות למראיינת, אין לי ברירה אלא להחזיר את הסדר ולבקש מכץ להתרווח בעמדת המשיבה.

כץ (33) גרה בתל־אביב עם בן זוגה מקס ושני ילדיהם. היא גדלה במושב בית־זית עם שני אחים. "אני מאוד קרובה לשניהם והם עוזרים לי המון. דוד היה זה שהציע לי להתחיל את ההסכת, אחרי שהקליט פודקאסט משלו בתחום הסטארט־אפים".

שש שנים חלפו מאז ההצעה של אחיה, ואנחנו נפגשות לרגל חגיגות יום ההולדת של ההסכת ("איזה כיף שרציתם לעשות כתבה בשביל לחגוג איתי, זה באמת מרגש"). הזמן הוא כמובן לא הגורם היחיד בסיפור: זו השנה הרביעית ברציפות ש"חושבים טוב" מקבל את המקום הראשון בקטגוריית הלייף־סטייל במצעד הפודקאסטים של אתר גיקטיים. ולפי נתוני ספוטיפיי, הוא מככב במקום הרביעי ברשימת הפודקאסטים המואזנים בישראל לשנת 2022.

"יש כמה דברים שפודקאסטרים אחרים עושים, שאני מניחה שאם אעשה אותם, התוכנית תהיה עוד יותר פופולרית. אבל אני לא חושבת על זה ככה, אני רוצה להישאר נאמנה למה שנכון בעיניי ולמאזינים"

חושבים טוב הוא אולי עמוד התווך בעשייה של כץ, אבל לצידו מתקיימים הרצאות, סדנאות ותהליכים אישיים. היא בעלת טור בעיתון הארץ וחתומה על הספר "חושבים טוב – להעז לחיות את החיים המתאימים לך", שמכר עשרות אלפי עותקים וזכה בפרס פלטינה.

השאלה איך כץ הגיעה לעשות את מה שהיא עושה היום רלוונטית בהחלט. היא הייתה על מסלול קלאסי של עבודה בתחום המחקר ובאזורי האקדמיה, אחרי תואר ראשון בפסיכוביולוגיה ועבודה במכון מחקר, ושאלה את עצמה מה קורה עם כל הידע שיוצא מתוך המחקר. "החיים הם לא עסק ליניארי, זה תמיד הרבה דברים שמשתלבים יחד. בתואר שלמדתי הכיוון היה מאוד מחקרי, המון מדעי המוח, ניתוח נתונים, מנגנונים ביולוגיים שמסבירים את הפסיכולוגיה שלנו. הכול היה מרתק, אבל רחוק מהחיים עצמם. גם במחקר שערכתי ובמאמרים שהתפרסמו, על חוויית סף מוות, וגם על שינויים מבניים שקורים במוח שלנו בעקבות מחלה, נשארתי עם השאלה – מי קורא את זה? בדיוק שלושת החוקרים שעוסקים באותו תחום. יש הרבה משמעות במחקר, אבל לי באופן אישי היה חסר החיבור של כל זה עם בני האדם. במקביל הדרכתי בתוכנית החברתית 'אוניברסיטה בעם' שמאוד השפיעה עליי. זו תוכנית שמביאה אוכלוסיות רווחה שמעולם לא הייתה להם הזדמנות ללמוד, לתוך האקדמיה. אני לימדתי בתוכנית במסלול פסיכולוגיה. ושם בצוות שלנו חשבנו הרבה על מה אפשר באמת לקחת מכל התיאוריות והמחקר, לטובת אנשים שזה לא העולם שלהם – מה יעניין אותם? איך מדברים על גישות ומחקר במילים שכל אחד יבין? מה רלוונטי לחיים? ההנגשה של הידע התיאורטי והמפגש שלו עם הרחוב היו חוויה מאוד מעצבת בשבילי. אני מכירה על זה תודה עד היום".

בכל שיעור לימדה כץ היבט אחר של עולם הפסיכולוגיה – קלינית, קוגנטיבית, חברתית – ואחד השיעורים עסק בפסיכולוגיה חיובית. "התחלתי להכין אותו כמו כל שיעור אחר, ובמקום כמה שעות של קריאת חומרים לקראת השיעור מצאתי את עצמי במשך ימים שלמים קוראת ספרים, מאמרים – נשאבת פנימה לתוך עולם ותוהה, איפה זה היה כל החיים שלי? העברתי את השיעור וראיתי גם את ההשפעה המרגשת על אנשים שהחיים לא בדיוק האירו להם פנים. עצרנו לחשוב מה עושה להם טוב, על מה הם מכירים תודה, היכן הם יכולים להשפיע על החיים שלהם ולהיות אקטיביים יותר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... t-08.36.21-1-150x150.jpeg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-08.36.21-1-75x75.jpeg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... t-08.36.21-1-750x749.jpeg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-08.36.21-1-90x90.jpeg 90w" sizes="(max-width: 1023px) 100vw, 1023px" />

"עמדתי מול המציאות והבנתי שאפשר לחיות טוב יותר, שאנחנו יכולים לעבוד בזה ולעצב את החיים שלנו בדרכנו ולצאת מהאינרציה של היומיום שבו אין פנאי לעצור. שאלתי שאלות כגון, איך אני חיה? מה חשוב לי? מה הופך את החיים לחיים שראוי לחיות אותם? מה בונה לנו אושר? המפגש עם זה היה עוצמתי. וגם היה בי כאב שכל החיים אנחנו לומדים תחומי ידע, היסטוריה, ספרות, מתמטיקה, אבל אף אחד לא מלמד איך להשתמש במשקפיים שדרכם אנחנו מתבוננים על החיים, מה קורה לי במוח, ולמה אני רואה את הדברים דווקא ככה. בסוף זאת הרי ההכנה הכי חשובה שלך לחיים, ללמוד לדבר עם אחרים, להבין מה אנחנו צריכים, להתמודד עם אתגרים וקשיים".

בנקודה הזאת יצאה כץ למסלול למידה אינטנסיבי, "אפשר להגיד שזה היה סוג של תואר אוטודידקטי, פשוט קראתי כל דבר שמצאתי, הרצאות, ספרים, מאמרים. זה תחום די חדש אז לא הייתה דרך סלולה שיכולתי לצעוד בה, אחרי שלמדתי כל כך הרבה רציתי רק להעביר את זה הלאה, אבל העולם לא בדיוק חיכה לזה או לי".

ההתחלה לא הייתה קלה. כץ סורבה פעמים רבות והיה קשה לראות לאן כל המאמץ שלה יוביל. "בחיים לא חשבתי שכל כך הרבה אנשים יקשיבו לי, או שימכרו כל כך הרבה ספרים, שאני בכלל אכתוב ספר – את לא רואה את זה בתחילת הדרך. התחלתי לבנות קורסים ולכתוב ניוזלטרים, עבדתי 18 שעות ביום והרווחתי אלפיים שקל. שלחתי המון מיילים שהציעו את הקורסים לארגונים, עמותות, אגודות סטודנטים, רוב הזמן או שהתעלמו או שענו שלא מעוניינים. בשלב הזה אפילו לא חשבתי במונחים כלכליים, רק רציתי שהעולם ישמע. הקורס הראשון היה אינטימי ומיועד לעשרה אנשים, עשרה מפגשים, כל אחד של שלוש שעות. הקורס עלה 500 שקל. אז את מבינה שאין כאן מודל כלכלי", היא צוחקת, "אבל המטרה הייתה לעשות את זה, רק תבואו, יש לי מה לתת. ואפילו ככה, לא היה קל להביא עשרה אנשים. נדרש הרבה זמן לבסס את העסק הזה, הרבה התמדה והרבה התמודדות עם פחדים".

"שינוי הוא תהליך קשה, יש לנו הרבה מנגנונים פנימיים שמתנגדים אליו. בואי נגיד שקל יותר לא להשתנות. אבל אם את משנה את האופן שבו את רואה את הדברים, את הפעולות שלך או את האנשים שבהם את מוקפת – החיים שלך משתנים"

היו רגעים שחשבת להרפות?

"מלא. מלא פעמים שאת עובדת על משהו כמה שבועות ומגיעים שלושה אנשים, מלא רגעים שאת פונה ומציעה את עצמך אפילו בהתנדבות ואומרים לך 'לא רלוונטי, אף אחד לא מכיר את זה'. כל היום רק שלחתי מיילים לארגונים ואף אחד לא רצה. אני גם מבינה את זה, לא הכירו אותי ולא הכירו פסיכולוגיה חיובית, ואני לא ידעתי כמעט שום דבר על שיווק".

ואיך מהדרך כמעט ללא מוצא הזו אנחנו יושבות כאן?

"זה נשמע כאילו עברתי מאפס למאה ברגע אחד. ממש לא. הדרך מורכבת משנים של עבודה יומיומית עם טעויות ותהיות. העברתי הרצאה ומישהי באה אליי בסוף ואמרה לי 'איך עשית את זה בענק? אני גם רוצה לעשות את זה בענק'. אז אמרתי לה שקודם עשיתי את זה בקטן", כץ צוחקת. "אני חושבת שקשה מאוד להתחיל עם מוטיבציה להצליח בענק לפני שיש משהו בכלל. זה מפחיד ומייאש. בנקודה שבה לא היה כלום אז אחת היה יותר טוב מאפס. אחרי שבאו שלושה אנשים להרצאה הייתה לי האפשרות להגיד אוקיי, זה לא עובד איזה באסה, או להגיד, אוקיי תבלעי את הרוק, הנה יש פה שלושה אנשים, תעשי את הכי טוב שאת יכולה. להגיד שזה היה קל? לא. להגיד שזה היה כיף, רוב הזמן ממש לא. אבל גם בזכות זה שכל היום קראתי ותרגלתי את התכנים האלה הייתי מסוגלת לזכור להכיר תודה על מה שיש, להיות נוכחת במה שקורה עכשיו ולהרפות ממה שחשבתי ש'אמור' להיות".

כץ חושבת שלא היה לה מה להפסיד. היא הייתה צעירה מאוד, לא הייתה צריכה לפרנס משפחה וגם לא השאירה קריירה מפוארת מאחוריה לטובת התחלה חדשה. "תמיד מחמיאים לי שהתחלתי בגיל כל כך צעיר אבל זה נראה לי בדיוק הפוך, הפרספקטיבה שלי הייתה שאין לי מה להפסיד. הנפילה אחורה אם זה לא יעבוד תהיה מבאסת, אבל לא כל כך קשה. חלק גדול מזה הוא כמובן שהיה לי גב של המשפחה שלי שתמכו בלהקים את מה שניסיתי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... t-18.35.33-1-750x563.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

היו שהתנגדו למה שעשית?

"היה לי חשש מהביקורת של הסביבה. אני זוכרת שכאשר סוף־סוף אזרתי אומץ והצעתי את הקורס הראשון שלי, מישהי כתבה לי 'גם אני למדתי פסיכולוגיה, גם אני יכולה לעשות את זה'. משהו בסגנון מבטל, של למה מי את בכלל. אלה דברים שהיה לי קשה לשמוע כי זה גם מה שאת חושבת על עצמך, את בעצמך בבוץ של חוסר הביטחון ומנסה להיאחז בקולות קטנים שיש כאן משהו שיכול להועיל למישהו. אני חושבת שכל אדם שמקים או יוצר משהו, אלא אם הוא מאוהב בעצמו ממש, מתעסק בשאלות האלה. עניתי לה שהיא מוזמנת גם לעשות, אבל ברור שזה מחלחל. אלה קולות בתוכך שעכשיו עולים גם מהמציאות ואת צריכה לעמוד מולם".

היו תגובות מהעולם המחקרי? אנשים שיושבים במגדל השן לא תמיד אוהבים שמנגישים את מה שהם עושים.

"בתוכי היו קולות כאלה, גם מהכיוון המחקרי וגם מהכיוון הטיפולי, וחלק מהם ייצגו גם קולות שיש בחוץ. אם נעזוב רגע את מה שאני עושה באופן יזמי אז גם בתוך העולם הפסיכולוגי יש כל מיני זרמים ולא כולם מסתכלים בעין טובה על פסיכולוגיה חיובית. בשנים האחרונות זה השתפר מאוד, אבל לפני כן, הזרמים הפסיכואנליטיים בתוך הפסיכולוגיה הקלינית שעוסקים בעבר ומנסים להבין מהו המקור לבעיות היו ביקורתיים מול הפסיכולוגיה החיובית שמציעה יותר להסתכל קדימה, להיות אקטיביים. הם הסתכלו על הפסיכולוגיה החיובית במבט מזלזל, ילדותי, טומן את הראש בחול. כאילו שהאמת היא שכולנו פצע אחד מדמם והפסיכולוגיה החיובית רק מציעה שבואו נדלג על קשתות בענן, נתעלם מזה שהחיים קשים. כל אלו אינם באמת פסיכולוגיה חיובית, אבל המבט הביקורתי של קהילה שהתלבטתי אם ואיך אני חלק ממנה הפחיד אותי. כמו בכל 'חבורה' ניסיתי להבין מי אני בתוכה, אבל ככל שאני יותר שנים בעסק אני מרגישה את זה פחות. יש לי המון מאזינים ומאזינות, קוראים וקוראות, שהם פסיכולוגים, פרופסורים, מטפלים, חוקרים – כשראש חוג לפסיכולוגיה אומר לי שהוא מאזין ומעריך את הפודקאסט יש בזה אישור מרגיע. אגב, זה הולך יחד עם ההבנה של המחקר והקליניקה שפסיכולוגיה חיובית אינה אוסף קלישאות אלא ענף מחקר רציני".

"כל החיים אנחנו לומדים תחומי ידע, היסטוריה, ספרות, מתמטיקה, אבל אף אחד לא מלמד איך להשתמש במשקפיים שדרכם אנחנו מתבוננים על החיים, מה קורה לי במוח, ולמה אני רואה את הדברים דווקא ככה"

הפסיכולוגיה החיובית היא סוג של רפואה מונעת אבל היא עלולה להרדים את המקומות שבאמת זקוקים לטיפול קליני, סוג של בריחה.

"זו אחת הביקורות על התחום אבל היא נכונה בעיקר כשמכירים רק את הסטיגמה או את העטיפה שלו. קודם כול אני חושבת שהשם של התחום, 'פסיכולוגיה חיובית', הוא לא משהו, מי שעשה את עבודת המיתוג עשה עבודה לא טובה. כי 'חיובי' מיד מתקשר לאנשים לניו־אייג' וחשיבה חיובית, כאילו כל הסיפור הוא רק לחשוב טוב ושיהיה טוב. הפירוש הנכון של חיובי במקרה הזה הוא, אם פסיכולוגיה קלינית לוקחת אותך ממינוס שלוש לאפס, מדיכאון ללהיות לא בדיכאון, הפסיכולוגיה החיובית לוקחת אותך מאפס לשלוש – זה המובן של 'חיובי', אני לא רק לא בדיכאון, אפילו טוב לי, אני מרוצה, לא רק יצאתי ממערכת יחסים מתעללת אלא יש לי קשר זוגי טוב. חשיבה אופטימית היא רק חלק אחד מהתחום. פסיכולוגיה חיובית היא ענף המחקר־על ששואל ״מה הופך את החיים לחיים שראוי וטוב לחיות אותם?" – האם חשיבה חיובית מספיקה לזה? עושה את זה? אולי. אבל יש עוד הרבה פרמטרים אחרים – מערכות יחסים, יצירתיות, הישגים משמעותיים, חוסן נפשי, משמעות – שהרבה פעמים קשורה גם בסבל. לא כל מה שהופך את החיים לטובים, גם גורם לך לרקוד ברחובות".

כץ מחדדת שכל התחום של הפסיכולוגיה החיובית נולד מתוך מטרה לשאול מה בחוויה האנושית כן עובד. "אם עד 1998 הפסיכולוגיה התעסקה בכל מה שנשבר בנו ואיך מתקנים את זה, בנקודה הזו הבינו שאין כמעט מחקר על מה הופך אנשים למאושרים".

את לא מסתפקת בריפוי שהפסיכולוגיה מציעה לפצעי העבר, אלא מנסה לתת לאנשים כלים לשינוי של החיים שלהם. פעמים רבות זה נשמע לאנשים כמעט לא אפשרי.

"שינוי הוא תהליך קשה, יש לנו הרבה מנגנונים פנימיים שמתנגדים אליו. בואי נגיד שקל יותר לא להשתנות. אבל אם את משנה את האופן שבו את רואה את הדברים, את הפעולות שלך או את האנשים שבהם את מוקפת – החיים שלך משתנים. האם זה קל? לא. האם רוב האנשים עושים שינויים גדולים? לא. אבל אנחנו יודעים מהמחקר שיש גם מנגנונים שתומכים בשינוי וכשחוקרים את המוח רואים שהוא כל הזמן משתנה. פעם הייתה אקסיומה שהמוח שלנו מתעצב רק עד גיל שלוש – מה שגם התאים לחשיבה הפרוידיאנית – פרופ' ריצ'י דוידסון, חוקר מאוניברסיטת ויסקונסון, היה בין הראשונים להראות שהמוח שלנו מתעצב כל חיינו, עד יומנו האחרון. זה קורה באמצעות נוירופלסטיות, גמישות עצבית. טראומה למשל היא דוגמה קיצונית לזה, גם אם אדם בגיל שישים עובר טראומה החיים שלו משתנים. דרך אגב, יש גם טראומות חיוביות, לפי אברהם מאסלו, אלו חוויות שיא, חוויות כל כך טובות שהן משנות את האופן שבו את רואה את המציאות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-15.59.21-750x501.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1000px) 100vw, 1000px" />

אנחנו יושבות לדבר בימים שבהם המדינה לא שקטה ותל־אביב בפרט מבעבעת ממש. הדרכים לעיר היו חסומות וויכוחי רחוב בין מפגינים היו צלילי הרקע של היום הזה. כץ מספרת שלפני שהגעתי היא הקליטה פרק מיוחד לימים האלה, לא כזה שעוסק בפוליטיקה וברפורמות אלא שנוגע באפשרות להתמודד עם התקופה הגועשת. "כואב לי לראות איך אנחנו מדברים ומסתכלים זה על זה, איך שקבוצות בחברה עושות דמוניזציה אחת לשנייה. כי ברגע שאת שמה חותמת כזאת על מישהו את נותנת לעצמך הכשר לבטל את מה שהוא אומר, אם מישהו הוא אליטיסט, חשוך או פרימיטיבי או אנרכיסט אז כל מה שיש לו להגיד לא משנה. לדעתי אנחנו צריכים להשקיע זמן בלהבין זה את זה, להקשיב. יש תחושה של כל צד שלא רואים ומבינים אותו, שהצרכים שלו מבוטלים אבל בסוף יש כאן קבוצות עם צרכים מאוד שונים, ואם לא נכיר בצרכים האלה יהיה קשה להגיע לפתרון שייתן מענה לקבוצות השונות כאן".

כשכץ התחילה להקליט את "חושבים טוב" לפני שש שנים, עולם ההסכתים הישראלי היה צעיר מאוד, והסכתים שנוגעים בפסיכולוגיה או נושאים קרובים היו נדירים. היום השוק נראה אחרת לגמרי והתחרות גדלה, אבל כץ לא רואה בכך בהכרח נקודת חולשה. "יש לזה שני צדדים. כשהיו רק הסכתים בודדים, לצד הקלטת הפרקים גם הייתי צריכה להסביר לאנשים מה זה פודקאסט. וכדי שיאזינו זה לא היה רק עניין של כמה התוכן רלוונטי אלא גם כמה אנשים יודעים בכלל להיכנס לחפש אותו. אף אחד לא נכנס אז לפודקאסטים, רוב האנשים בכלל לא ידעו שהיקום הזה קיים. אז התעסקתי המון בלהסביר מה זה, איך שומעים את זה בכלל ומן הסתם זה הגביל את נפח האנשים שיכולתי להגיע אליהם. ככל שהתחילו יותר הסכתים והפלטפורמה נהייתה יותר מוכרת, כך הקהל גדל. אז אני גם מרוויחה מזה, היום מישהו יכול לשמוע אותי כי הוא שמע פודקאסט אחר, אז בגדול אני חושבת שכולם מרוויחים. כמו שיש הרבה חנויות באותו רחוב אז יותר אנשים מגיעים אליו לעשות בו קניות.

"בתוך המורכבות האישית שלי, ברור שאני משווה את עצמי לסגנונות אחרים, למראיינים אחרים, ומקבלת ככה פרספקטיבה והתבונות על הסגנון שלי. שאלות כמו כמה אני מביאה את עצמי באופן אישי, מה האיזון הנכון בשיחה בין מרואיינת וביני. אני מדברת בפודקאסט שלי, לא רק מראיינת. זאת שיחה. אני עוקבת אילו הסכתים הכי נשמעים, לא רק בתחום שלי, לומדת מהם. אני רואה בזה גם הזדמנות להתמודד עם השוואות חברתית, הגבולות שבין השראה וקנאה וכל החבילה הזאת. לשמחתי, אני מכירה טוב את ההשפעה של השוואות חברתיות, את זה שתמיד נשווה את מה שלא טוב בנו למה שהכי טוב אצל השני. אנחנו לא משווים תמונה מלאה לתמונה מלאה. אז ברגעים קשים אני יכולה להתבאס מזה שמישהו אחר יותר מצליח, אבל כשאני בעשייה עצמה אני מאוד מחוברת. כשאת ממוקדת במה שאת עושה את פחות נמצאת בהשוואות. יש כמה דברים שפודקאסטרים אחרים עושים, שאני מניחה שאם אעשה אותם התוכנית תהיה עוד יותר פופולרית. אבל אני לא חושבת על זה ככה, אני רוצה להישאר נאמנה למה שנכון בעיניי ולמאזינים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02311_04_38-5-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ממה מורכב התהליך של בניית פרק? איך את בוחרת נושאים ומרואיינים?

"נושא צריך לענות על כמה קטגוריות, האם הוא יכול לעזור לך לחיות יותר טוב – בכל זאת זו המטרה של ההסכת – והאם הוא יכול לעזור להרבה אנשים. הפילטר הוא מה כמעט כל אדם שקם בבוקר שואל את עצמו. למרואיינים אני מגיעה מתוך היכרות עם העבודה המקצועית שלהם, ולפעמים אני ממש צריכה לחפש מישהו לנושא מסוים. אני בודקת כמה הם יודעים לדבר על הנושא באופן מעניין, כמה הם נותנים מענה שהוא גם מחשבתי אבל גם פרקטי. כמה הכימיה בינינו טובה ונוכל לנהל שיחה שגם נעים להקשיב לה. אני יוצרת קשר עם אותו אדם ומדברת איתו חצי שעה בטלפון על מה שמעניין אותי לשמוע בנושא שבו יעסוק הפרק, שומעת איך הוא מדבר, איך היא חושבת, איך הכימיה בינינו, ואז קובעים תאריך להקלטה ונפגשים".

בין השלבים כץ חושבת על הפרק, קוראת מחקרים בנושא ומנסחת שאלות. לפני כל הקלטה היא משקיעה שעות בתחקיר ובהכנה ואחרי הקלטת הפרק נעשית עבודת עריכה. ואחרי כל זה, יש פרקים שהיא עדיין לא אוהבת. "היו פרקים שגנזתי, וזה אחד הדברים שהכי קשה לי לעשות. אני משקיעה המון בכל פרק ולומדת לקראתו, וכל אחד מהם הוא הבטחה, לא החוצה אלא הבטחה לעצמי שזה נושא חשוב שאני רוצה לגעת בו. אני עורכת תחקיר, בן אדם בא, יושבים שעתיים – יש הרי זמן ואנרגיה שהוא משקיע. אחרי כל זה להודות שהפרק נכשל זה לא קל, והכי כואב לי מול הצד השני, לעמוד ולהגיד מצטערת, אבל הפרק לא מספיק ברור או לא מספיק מחדש. זה קורה רק במקרים שנחצה איזה רף מבחינתי. לפודקאסט יש אג'נדה או ערכים ולפעמים הפרק פשוט לא פוגש אותם, למשל, כי התוכן לא מספיק מעניין או מחדש.

"זה קרה לי סביב נושאים שמרוב שהם חשובים הם נורא בנאליים, אי אפשר שלא לדבר עליהם. מצד שני, קשה לומר משהו שלא חשבת עליו כבר בעצמך. למשל על חברוּת הקלטתי שלושה ניסיונות שונים עד שבסוף יצרתי חיבור של כמה ראיונות, משהו שאני לא עושה בדרך כלל, בסוף מאוד שמחתי מהתוצאה. לפעמים פרק ייגנז בגלל המרואיין, נגיד אם הוא היה מאוד מתנשא או לא נעים. כמאזינה את לא אמורה להרגיש קטנה או טיפשה וגם בשביל המרואיין, אני לא רוצה לפרסם משהו שהוא יוצא בו לא טוב".

השעה לאסוף את הילדים מתקרבת ולסיום אני שואלת את כץ האם היא מיישמת את מה שהיא מבקשת מהמאזינים והקוראים שלה, האם היא מעיזה לחיות את החיים המתאימים לה. "כשהתלבטנו איך לקרוא לספר – את יודעת, יש ספר שלם אז זו חתיכת שאלה איזו כותרת לתת לו – חשבנו 'לחיות את החיים הטובים לך', 'הנכונים לך', בסוף בחרתי במילה 'מתאימים', שזאת מילה בינונית כזאת. חברה שלי שאלה אותי אם אני לא רוצה משהו קצת יותר מעורר השראה. אבל זה כמו למצוא נעליים מתאימות, לא מושלמות או יפות. אני מתחברת לזה כי יש הרבה גרסאות לחיים ואת רוצה לוודא שאת חיה איך שאת מעוניינת לחיות ולא העתק־הדבק של חיים של מישהו אחר. אז לשאלתך כן, אני מאוד מודעת לזה ומשתדלת לעצב את החיים שלי לפי מה שאני לומדת מדי יום שמתאים לי. ברמת התוצאה? זו לא תמיד תוכנית כבקשתי. האם אני לא נקרעת בין הורות, לקריירה, לזוגיות, לחיים? ברור, אני בן אדם. אבל אם הייתי מתה מחר האם הייתי צועקת 'רגע אבל לא עשיתי את זה או לא אמרתי את מה שרציתי להגיד'? סליחה על המורבידיות אבל אם הייתי מתה, אז זה היה מבאס כי אני מאוד רוצה לחיות, אבל אין לי תחושה שלא הייתי על המסלול שהייתי צריכה להיות בו, ברמת הדרך והתהליך אני בבעלות על החיים שלי".

The post מגישת הפודקאסט שהכניסה את החשיבה החיובית לראש של כולנו appeared first on מקור ראשון.