כבר במאה התשע־עשרה הייתה מצרים העתיקה יעד נחשק לסקרנים מהמערב; מיסיונרים, חוקרים ומחפשי הרפתקאות הגיעו כדי לראות במו עיניהם את הפירמידות, הספינקס והמקדשים, שהותירה אחריה אחת האימפריות החשובות בהיסטוריה. הקסם שהילכה מצרים על הבאים בשעריה נבע גם מחוויית המפגש האותנטי עם מקום הולדתה של התרבות העברית הקדומה. "הייתכן שזה חלום?" שאל ב־1835 עורך הדין הניו־יורקי ג'ון לויד סטיבנס, כשבמהלך טיול מאורגן למצרים עמד על חופו של ים סוף, "המקום שבו ניצב עמו הנבחר של א־לוהים… וחזה בים הנחצה לשניים" (מובא בספרו של ד"ר מיכאל אורן, "עוצמה אמונה ודמיון: ארצות הברית והמזרח התיכון מ־1776 ועד ימינו"). סיפורי המקרא קרמו עור וגידים בדמיונם ובמחקריהם של אמריקנים, בריטים וצרפתים, שסיירו בארץ הנילוס בתנאים מורכבים ביותר.

מאתיים שנה לאחר בואם של ראשוני התיירים המערביים למצרים, גם יהודים מישראל פוקדים את השכנה מדרום בשאיפה לחבר בין סיפורי המקרא למקום התרחשותם. אחד האישים הבולטים בתחום הזה הוא הרב פרופ' יהושע ברמן, חוקר מקרא ומרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן, המלווה סיורים למצרים בעקבות התנ"ך. עד כה הוא הצטרף כמרצה אורח לארבעה סיורים כאלה, שמארגנת חברת טיולים דתית. כל סיור מכיל כ־35 משתתפים, נמשך כעשרה ימים ועובר בלוקסור, קהיר ואסואן.

"מאז שהתחלתי להגיע למצרים, חלקים שלמים בתורה שהכרתי כל חיי קיבלו לפתע חיים וצבע ונראו אחרת לגמרי", הוא אומר. "את החוויה הזאת רציתי להעביר לקהלים רחבים. בעיניי זהו יישום מודרני של המשפט מההגדה, 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. במהלך הסיור אנחנו נוגעים במו ידינו בלבנים עם תבן המתוארכות לתקופת השעבוד של אבותינו במצרים. זה דבר שמרגש אותי במיוחד. צריך להבין שסיור עם תנ"ך ביד במצרים הוא במידה רבה עשיר וחי יותר מכמעט כל סיור תנ"ך שקורה בארץ. הסיבה פשוטה: במצרים נותרו המון ממצאים חומריים שניתן לגעת בהם ולראות אותם. בארץ, לעומת זאת, הסיורים מתבססים בעיקר על הגיאוגרפיה".

ברמן (59), אב לארבעה וסב טרי, גדל בניו־יורק להורים שלא היו שומרי מצוות. "בעקבות מלחמת ששת הימים הייתה תחושה של גאווה יהודית, שהובילה גם לעניין מחודש בזהות היהודית ובמדינת ישראל", הוא מספר. "באותה תקופה הייתי לקראת כיתה א', וההורים שלי שלחו אותי לבית ספר יהודי שלומדים בו חצי יום לימודי קודש. בגיל 13 קיבלתי על עצמי עול תורה ומצוות, אבל לאורך כל חיי אני מרגיש בתנועה מתמדת בין עולמות – בין אנגלית לעברית, בין ישראל שבה אני גר לארה"ב שבה מתגוררים רבים מעמיתיי, בין משפחה שרובה חילונית ובין הסביבה הדתית שבה בחרתי לחיות".

"הדת המצרית סובבת סביב הקשר שבין המלך והאלים. בציורי המערות רואים אותם קרובים ומדברים כאיש אל רעהו. בתורה שלנו, לעומת זאת, הברית של האל היא לא עִם המלך אלא עִם העָם כולו, ויש מגבלות על סמכות המלך"

לאחר שסיים תואר ראשון במחלקה לחקר הדתות באוניברסיטת פרינסטון, עלה ברמן לארץ בגיל 23, למד כשמונה שנים בישיבת הר עציון והוסמך לרבנות. "בתקופת הלימודים בישיבה התנ"ך סִקרן אותי מאוד, ורציתי לקבל כלים מחקריים נוספים כדי להבין אותו לעומק". לשם כך הוא פנה ללימודים מתקדמים באוניברסיטת בר־אילן, ובה הוא מלמד זה שנים רבות.

חציו נחש חציו תנין

במחקריו ופרסומיו לאורך השנים עומד ברמן על נקודות השוני התיאולוגיות והמוסריות שייחדו את תרבות ישראל בתקופת התנ"ך, לעומת תרבויות המזרח הקדום שסבבו אותה. לנקודה זו הוקדש גם ספרו "נבראו שווים: כיצד פרץ המקרא את המחשבה המדינית הקדומה" (ידיעות ספרים, 2013), שבו הוא מראה כיצד המחשבה הפוליטית במקרא צמצמה במידה רבה את ההיררכיה בין בני האדם, והפרידה לראשונה בין מוסד הכהונה ובין המלוכה, שהייתה מוגבלת ונתונה לביקורת בידי הנביאים. לטענתו, תובנות אלו היו חריגות באופן בולט בהשוואה לתרבויות שסבבו את ישראל המקראית.

באיזה שלב התחיל העניין שלך בתרבות מצרים כדי להבין את התנ"ך?

"כבר למעלה מעשור אני מתעניין בממשק שבין הכתוב בתנ"ך ובין הממצאים שהמחקר העלה על תרבות מצרים העתיקה. נתקלתי בעבר במאמר שהשווה בין חדר הפיקוד הקדמי של רעמסס השני ובין מבנה המשכן כפי שהוא מתואר בתורה. אמרתי לעצמי 'וואו, זה מדהים'. הבנתי שהתורה משתמשת בתרבות המצרית כפי שבני ישראל הכירו אותה, כדי להעביר את המסרים התיאולוגיים המיוחדים שלה. הדוגמה עם המשכן, למשל, היא ברורה: במצרים פרעה סימל את המלך־האל הכול יכול, אז כשהתורה רצתה להסביר לבני ישראל שהם עובדים לכוח החזק מכולם, היא דיברה אליהם בשפת הדימויים שהם הבינו בשעתו. מאז זה מרתק אותי, ואני לא מפסיק לחפש את ההקבלות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 210112_224948-750x827.jpg 750w" sizes="(max-width: 368px) 100vw, 368px" />

ברמן ממשיך ומציג דוגמאות לממצאים מהתרבות המצרית, שלדבריו מאירים באור חדש את הכתוב במקרא. "רק ממעבר על השמות של בני ישראל במצרים, תוך השוואה להירוגליפים שאנחנו מכירים (סימנים גרפיים שיצרו דמויות מצוירות ושימשו בסיס לכתב המצרי העתיק; מ"ח) אנחנו רואים מיד את ההשפעה של הדקדוק המצרי על השמות העבריים. לשם 'מרים', למשל, אין משמעות מובנת בעברית. במצרית עתיקה, לעומת זאת, 'מרים' זה 'מרי אמון', דהיינו אהובה על האל אמון. לשם 'פנחס' אין כלל שורש עברי, אבל במצרית עתיקה הכוונה היא לאדם שמגיע מאזור דרום מצרים (סודן של זמננו)".

תוכל לתת לי דוגמה לממצאים שלדעתך פותרים בעיות פרשניות בתנ"ך?

"קח למשל את מעמד ההתגלות בסנה. משה זורק את המטה והוא הופך לנחש, ואז ה' אומר לו 'רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה'. כלומר שגם לפני פרעה המטה אמור להפוך לנחש. אבל בהמשך, כשמשה פוגש את פרעה, המטה לא הופך לנחש אלא לתנין. רש"י מתרץ שתנין זה סוג מסוים של נחש. היום אנחנו יודעים שרש"י, שחי בצרפת של המאה ה־11, כנראה לא ראה מעולם תנין ולא ידע מה זה. פרשנים אחרים הציעו תשובות אחרות לסתירה הזו.

"והנה, בסיור שלנו במצרים אנחנו נכנסים למערות קבורה מצריות, ואתה רואה שם ציורי קיר של מפלצות שמונעות מהנשמה להגיע אל העולם הבא. אחת הראשיות שבהן היא מפלצת משונה ששמה במצרית עתיקה "ששס" (sheshes). מצד אחד היא תנין, מצד שני הזנב שלה מסתיים כנחש. המפלצת הזו מסמלת את האמונה שרווחה במצרים העתיקה ולפיה הבריה המפחידה ביותר על הארץ היא הנחש, והבריה המפחידה ביותר בתוך המים היא התנין. כך שזה בעצם אותו אות – לוקחים את המטה הדומם והופכים אותו למשהו מאיים; בסנה, על הארץ, זהו הנחש, אבל על שפת היאור עם פרעה זהו תנין".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ngs-Ramses-56-750x697.jpg 750w" sizes="(max-width: 358px) 100vw, 358px" />

דוגמה נוספת שברמן מזכיר קשורה לדבריהם של חרטומי מצרים כאשר אינם מצליחים לחקות את מכת הכינים: "וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱ־לֹהִים הִיא". זהו ביטוי חריג במקרא, שלרוב מתאר את ניסי הבורא בביטוי "יד ה'" ולא "אצבע". ברמן: "במהלך הסיור אנחנו פוגשים כתובת שבה מצוירים שני אנשים השטים בסירה קטנה על גבי הנילוס, ומצביעים לעבר המים. מעליהם יש נוסח של כישוף שהיו אומרים כדי להרחיק תנינים מהסירות. מתברר שכשהיו רוצים לצלוח את הנילוס בסירה קטנה היו מבצעים את הכישוף אל תוך המים בעזרת הצבעה, וכך מתגברים על התנינים ומפלסים את הדרך. כך ניתן להבין מדוע החרטומים משתמשים דווקא במושג 'אצבע א־לוהים', משום שזה הכינוי המקובל אצלם לכישוף אלוהי. יש עוד עשרות רבות של דוגמאות כאלה".

הכף מצוירת על הקיר

מה לגבי הבדלים תיאולוגיים בין הדת המצרית הקדומה והאמונה המקראית?

"יש למכביר. בכניסה למקדשים המצריים אתה רואה פסלי ענק של המלכים. נהוג לומר שזה נובע מרצון של המלכים להתגאות, אבל מצד האמת זה עמוק יותר. הדת המצרית סובבת סביב עיקרון חשוב שרווח ברחבי המזרח הקדום: הקשר שבין המלך והאלים. בציורי קרב מצריים רואים את המלך מנצח בסיועם הישיר של האלים. בציורים אחרים הוא מקריב קורבנות לאלים כאשר המלך והאלים מצוירים באותו גודל, קרובים ומדברים כאיש אל רעהו. בתורה שלנו, לעומת זאת, הברית של האל היא לא עִם המלך אלא עִם העָם כולו, ויש מגבלות על סמכותו של המלך. אתה חווה את ההבדל הזה בעוצמה כאשר אתה נמצא בשטח ומרגיש קטנטן בצילם של פסלי הענק האלו".

ומן הצד השני, יש מרכיבים ביהדות שאתה יכול להצביע ולומר שהם שאולים מהדת המצרית?

"לא לגמרי, אבל בהחלט יש נקודות השקה מעניינות. כך, למשל, בסיור בעמק המלכים בלוקסור – מערות קבורה מפוארות וענקיות של מלכים כמו תות ענח' אמון המפורסם ועוד – ראיתי את ההסבר המוחשי לפסוק 'כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת', שחוזר על עצמו במתנות הנשיאים בספר במדבר. בציור קיר שם רואים את המלך מקריב קטורת לאחד האלים, כאשר הוא מחזיק מוט קצר שבקצהו כלי קטן המכיל את הקטורת, ומתחת לכלי יש יד מעוצבת. זה ממצא דרמטי גם מבחינה פרשנית. ברור ש'כף' בעברית זה סוג של כלי, אבל איזה בדיוק – קערה? כוס? אולי כמו 'כף' בעברית מודרנית? והנה, במבט אחד קיבלנו תשובה לשאלה פרשנית ארוכת שנים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/04/גיימס-750x618.jpg 750w" sizes="(max-width: 336px) 100vw, 336px" />

לדברי ברמן, "השימוש בכף מייצג רעיון דתי, שלפיו לא ראוי שבני אדם ייגעו ישירות בקטורת ויגישו אותה לאל בכף ידם. בני האדם מחפשים אומנם מגע אינטימי עם האלוהות, אך בכל זאת מודעים לתהום הפעורה ביניהם. הכלי שמכונה 'כף' מופיע בתורה רק בהקשר של הקטורת שהביאו הנשיאים, אנשים שיצאו ממצרים, וייתכן באמת שיש כאן שימוש באלמנטים פולחניים שהם הכירו. אם תרצה, הרעיון הזה נשמר עד היום כאשר אנחנו לא נוגעים בידיים שלנו בקלף של ספר התורה, אלא משתמשים בתשמיש קדושה שנראה כמו אצבע. אתה רואה איך שתי התרבויות מתמודדות עם אותה דילמה – איך אפשר להתקרב לאל וגם לשמור על הדיסטנס הראוי".

ברמן הוא מבקר עקבי של אסכולת "תורת התעודות", גישה מחקרית שצמחה במאה ה־18 ולפיה התורה מורכבת מאוסף של תעודות שונות ולעיתים סותרות, שבתהליכי עריכה מאוחרים התלכדו יחדיו אל התנ"ך שאנו מכירים כיום. כדי להתמודד עם הטענות הללו מבחינה מחקרית ולהציג את הדיון לציבור הרחב, כתב ברמן את ספרו האחרון, "אני מאמין: ביקורת המקרא, האמת ההיסטורית וי"ג עיקרי האמונה" (מגיד, 2022). הוא מראה בו שגם מבחינה ספרותית ישנן ראיות רבות לאחידותו של הטקסט המקראי, וטוען שכדי להבין זאת יש להכיר את מוסכמות הכתיבה של המזרח הקדום, השונות מאוד מאלו המודרניות. לצד זאת, אחד מחידושיו המרכזיים הוא הגנה על הראיות ההיסטוריות ליציאת מצרים, תוך שלילת הטענה כי האירועים המתוארים בספר שמות נכתבו על ידי מחבר מאוחר.

כך, למשל, הוא מציין כי קיים דמיון רב בין שירת הים של בני ישראל ובין שירת קדש של רעמסס השני, שירה מצרית שנכתבה כתעמולה לאחר ניצחון מצרי חשוב בקרב מול האימפריה החיתית. לטענתו שירת הים מתבססת למעשה על שירת קדש, תוך מעשה של "ניכוס תרבותי", כלומר התנגדות תרבותית ורוחנית המתבטאת בשימוש בסמלי המדכא לצורך יצירתם של סמלים ואידאולוגיות חדשות. לדוגמה, אחד המוטיבים המופיעים בשירת קדש הוא רעמסס המרוצץ בידו החזקה ובזרועו הנטויה את ראש יריביו. הדבר מזכיר את הפסוק הידוע משירת הים, "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב".

"הדוגמה הזו, לצד הקבלות רבות נוספות, מוכיחות באופן חד־משמעי שאבותינו היו במצרים", אומר ברמן. "לא סביר שהדברים נכתבו על ידי מחבר מאוחר ביהודה, שלא הכיר את מכלול הפרטים הקטנים המשקפים באופן בולט את התרבות המצרית העתיקה. זה כמו שבימינו נצפה בתוכנית סאטירה מפורטת על פוליטיקאים משנות החמישים. ברור שזה לא יהיה רלוונטי לנו מבחינה תרבותית ושלא נבין את כל הניואנסים. אז האם אני יכול להוכיח את קריעת ים סוף? לא, זה כבר תלוי בהנחות יסוד של אמונה. אבל עם השהות של בני ישראל במצרים קשה להתווכח מבחינה מחקרית".

השראה מחוקרים נוצרים

למרות העיסוק האקדמי שלו בנקודות הממשק בין מצרים העתיקה למקרא, ברמן לא העלה על דעתו את הרעיון להדריך ישראלים בסיור תנ"כי במצרים. הוא הניח בפשטות שהדבר אינו אפשרי בשל חשש ביטחוני. "אם היית אומר לי לפני כמה שנים שאני הולך להוביל סיורים של חובשי כיפות עם תנ"ך ביד בתוככי מצרים, הייתי אומר לך שאתה הוזה", הוא אומר בחיוך.

זה קרה בזכות מורו וחברו הקרוב פרופ' ג'יימס הופמאייר, חוקר מקרא אמריקני, ​​ארכיאולוג ואגיפטולוג, וגם נוצרי אדוק ואוהב ישראל. הוא נולד במצרים למיסיונרים אמריקנים, ובגיל 16 נמלט איתם מהמדינה בעקבות פרוץ מלחמת ששת הימים. הופמאייר הוא אחד החוקרים הבכירים המגינים על אמינותו ההיסטורית של המקרא, ובייחוד על סיפורי בראשית ושמות שנכתבו על רקע התרבות המצרית. הוא ביצע חפירות ארכיאולוגיות ברחבי סיני, וידוע כמחברם של ספרים פופולריים על ארכיאולוגיה מקראית שראו אור בהוצאות מדעיות יוקרתיות.

"הוא עוסק באותן מלחמות קודש שאנו עוסקים בהן, שהרי גם בציבור הנוצרי שואלים שאלות על האמינות ההיסטורית של התנ"ך", אומר ברמן. "הוא הדריך אותי איך להיות חוקר דתי – לא להירתע מלצלול אל השאלות הכי קשות, ולהפריד בין טיעונים ושאלות רציניות שצריך להתמודד איתם ובין אג'נדות שמבקשות לקעקע את ההיסטוריה המקראית. הופמאייר לימד אותי להבחין בסטנדרט הכפול שפוגשים לעיתים בחקר המקרא: כשצורת כתיבה מורכבת מופיעה במסמכים של תרבויות המזרח הקדום – זה מתקבל כתיעוד אחדותי, אבל כשזה מופיע בתנ"ך – זה כבר מעיד על סתירות, ריבוי מחברים וחוסר אמינות היסטורית".

בעצם אתה מאמץ שיטת לימוד תנ"ך שמקורה לא ברוח ישראל סבא.

"אני לא מכחיש שאני מקבל השראה מחוקרים נוצרים. כבר אמרו חכמינו, 'חוכמה בגויים תאמין'. אבל כשאנחנו נפגשים עם החוכמה הזאת, אפשר ליצור ממנה 'תורה'. ככל הידוע לי, הוגה הדעות הראשון שניסה להבין את כתבי הקודש על רקע ההיסטוריה של המזרח הקדום הוא לא אחר מהרמב"ם. הוא עשה את זה ב'מורה הנבוכים' במפורש ובלי להתנצל. אני הולך בעקבותיו ובעקבות גדולי תורה נוספים כמו הרלב"ג והרב קוק, שגם ראה את סוג המחקר הזה בעין חיובית וכמעט הכרחית בדור שלנו".

לפני כשנתיים שמע ברמן שהופמאייר עומד להוביל קבוצה של חוקרים וכמרים פרוטסטנטים לסיור במצרים, שעניינו חשיפת הרקע הריאלי של סיפורי המקרא. "רציתי לקפוץ על ההזדמנות, אבל באותה תקופה הקורונה הייתה בשיאה. אף אחד לא יצא מהבית, בוודאי לא מהארץ. מה שקרה אחר כך היה קריעת ים סוף הפרטית שלי. השמיים נפתחו לחלון זמן קצר יחסית, בסנכרון מושלם עם הסיור של הופמאייר. ככה ניצלתי את האפשרות ויצאתי למצרים".

לא חששת מהתגובות של המקומיים למראה יהודי חובש כיפה מישראל?

"לפני הפעם הראשונה חששתי מאוד", מודה ברמן. "כשאתה יוצא משדה התעופה בקהיר אתה לא יכול לפספס שני שלטים גדולים: 'נאצר סיטי' ו'6 באוקטובר סיטי' – שמה המצרי של מלחמת יום כיפור. אתה אומר לעצמך 'מה אני עושה פה'. אבל כשאתה מסתובב במדינה אתה חש את השינוי באוויר. זה לא מזרח תיכון חדש כמו שפרס חזה, אבל בכמה מקומות הוא אכן שונה באופן מהותי. אני לא מאלה שמסתובבים בחו"ל עם כובע כדי להסתיר את הכיפה, ככה שלכולם סביבי היה ברור שאני יהודי. היחס מהמקומיים היה מפתיע ומדהים. בכל מקום קיבלתי תגובות חיוביות, לעיתים אפילו אוהדות. אפילו פעם אחת לא זכיתי לעיקום פרצוף או משהו קרוב לזה".

"נמאס לנו מהפלסטינים"

החוויה החיובית במהלך הסיור עם הופמאייר גרמה לברמן להבין ש"לא צריך לחכות למשיח כדי להביא לכאן ישראלים", כלשונו. היא אכן חזרה על עצמה גם בסיורים שהדריך בעצמו, עם קבוצות מישראל. "במסגרת הסיור אנחנו מגיעים לקהיר לראות בתי כנסת עתיקים. כשאנחנו עוברים בשוק של קהיר אנחנו מקבלים מהמוכרים בבסטות ברכות 'שלום וברכה' בעברית. יצאתי פעם לריצת בוקר בלוקסור, אנשים ראו את הכיפה על הראש ומחאו לי כפיים. קרה לי גם שבעל חנות שאל אותי מאיפה אני, ואחרי שעניתי הוא דחף לי במתנה עוד פחית, בחינם. הדבר שהכי הדהים אותי היה כשהגענו למלון הילטון בקהיר ונתנו לנו לקיים תפילה במניין בלובי של המלון, קבל עם ועדה".

איך אתה מסביר את קבלת הפנים הזאת במדינה שיש בה פופולריות רבה לאחים המוסלמים?

"את השאלה הזו הפניתי בעצמי לחברת הטיולים המקומית שאנחנו עובדים איתה. אמרתי להם שבכנות, לא ציפינו להכנסת אורחים כזו. הם אמרו לי 'תבינו, נמאס לנו כבר מהפלסטינים. אתם אורחים שלנו, אתם מביאים כסף למדינה, למה שלא נקבל אתכם בסבר פנים יפות'. לא צריך להיתמם, הם לא עושים את זה מחיבת ציון אלא מאהבת הממון, ועדיין גם זה מעודד. בעבר הפן הכלכלי לא הספיק לקבלת פנים כזו. צריך להוסיף גם שתומכי האחים המוסלמים נמצאים יותר בפרוורים ופחות במקומות שאנחנו מסתובבים בהם.

"אני עוקב כל הזמן אחרי קבוצות של ישראלים שמטיילות במצרים, ולא רק שלא שמעתי על תקרית ביטחונית, טרם שמעתי סיפור אחד על קריאות גנאי או פרצופים עקומים כלפי ישראלים. בעיניי זה קשור גם להסכמי אברהם, שחוללו שינוי פאזה גם אצלנו וגם בקרב העולם הערבי. אין לי ספק שבלעדיהם לא הייתי יכול להביא ישראלים, בפרט דתיים, למצרים ולעשות מה שאנחנו עושים שם".

ברמן נזכר בתקרית שעוררה בו רושם רב. "יום למחרת הפיגוע הנורא בליל שבת בנווה־יעקב, היינו בסיור במוזיאון בקהיר. ניגש אלי אדם שהציג את עצמו בשם חיסאם, וטרח לציין שהוא מעזה. הוא ראה את הכיפה שלי ושאל מאיפה אני. אמרתי לו בחשש שאני מישראל. 'דבר ראשון', הוא אמר, 'אני רוצה שתדע שאני שונא את חמאס. ודבר שני, אני חושב שאנחנו צריכים לעשות איתכם שלום. ולגבי אתמול, 'שבת שלום'", הוא אמר בעברית צחה.

המפגש עם הריאליה שמאחורי סיפורי המקרא מהווה גם אתגר בעבור חלק ממשתתפי הסיורים. "לאלה שמגיעים מרקע דתי יותר תמים ופחות מחקרי, אכן קשה עם חלק מהחיבורים שאני עושה", אומר ברמן. "לפעמים הציורים הנפלאים לא עושים להם טוב. הם אומרים לי 'חשבתי שהתורה היא דבר ה' ושאין לה שום זיקה לדבר עלי אדמות. והנה אתה אומר לי שהפסוק הזה לקוח מהקיר הזה, והשני מהרעמסס הזה'. יתרה מזאת, אנחנו מחונכים שהתורה היא תורת נצח, אז איך ייתכן שרק אגיפטולוג יוכל לפרש נכון את מה שכתוב בתנ"ך?

"אני משיב להם שבמושג 'תורת נצח' הכוונה היא שיש לתורה מה להאיר בכל דור, לכל יהודי ולכל אדם. זה לא אומר שכל מילה וכל אות תהיה מובנת באותו אופן לכל אדם בכל תקופה. בני האדם והתפיסות שלהם משתנים כל הזמן, ואך טבעי שיש דברים שבתורה יצלצלו עם תקופות שונות. באתי רק להאיר נקודה אחת משבעים הפנים של התורה".

בעקבות פרסום ספרו "אני מאמין" קיבל ברמן הזמנה לא שגרתית, להציג את ממצאיו בפני קבוצה של חסידי סאטמר. "בקהילת סאטמר בוויליאמסבורג שבניו־יורק יש אנשים בשנות השלושים לחייהם, בעלי משפחות, שמתמודדים עם משברים לא פשוטים באמונה. בניגוד להנהגה הרוחנית שלהם, שמבחינתה שום דבר לא השתנה ב־300 השנים האחרונות, והעולם המודרני פשוט לא קיים, לאנשים רבים שיוצאים לעבוד יש גישה לאינטרנט והם בעלי סקרנות אינטלקטואלית שלא תיאמן. אחת החוויות החזקות שחוויתי הייתה להיכנס לקבוצות הוואטסאפ שלהם – הדיון שם סוער, הכול פתוח, השאלות רציניות. הם פוגשים גם דעות שונות מהעולם של חקר המקרא, וזה ערער אותם. פנו אלי כמה חסידים שקראו את הספר וביקשו שאגיע אליהם להרצאה, ובהמשך קיבלתי הזמנה לעשות שבת בחסידות. זה מלמד אותנו שיש חמישים גוונים של שחור, ושהעולם היהודי הרחב צמא לתוכן מהסוג שלא מפחד לצלול אל תוך השאלות הכי קשות ולחזור משם עם שלל רב".

The post "מאז שהתחלתי להגיע למצרים, חלקים שלמים בתורה קיבלו לפתע חיים" appeared first on מקור ראשון.