לאחר פרסום הידיעה על פטירתו של מאיר שלֵו נמלאו כל אמצעי התקשורת בדברים לזכרו, תוך תיאור תולדות חייו והישגיו הספרותיים, עד שדומה כי קשה להוסיף עליהם דברים חדשים. במילים הספורות דלהלן אני מבקש להצטרף לכל הכותבים אך להציג גם את פניו של מאיר כפי שנתגלו לי בכמה מפגשים ספרותיים שערכנו יחדיו, ובעיקר בשיחות טלפון והתכתבויות שנמשכו במקוטע בשנים האחרונות.

מאיר שלֵו יצא לדרכו הספרותית בפרסום שלושה ספרי ילדים וספר עיון אחד ("תנ"ך עכשיו", 1985), אך כוכבו דרך עם פרסום הרומן הראשון הגדול שלו, "רומן רוסי" (1988). במשך שלושים וחמש השנים שחלפו מאז, המשיך במפעלו הספרותי הפורה והעמיד על מדף הספרים עוד שישה רומנים, כמה ספרי עיון ועשרות ספרי ילדים. כולם נתקבלו בהתלהבות וכבשו את ראש רשימות רבי המכר מיד עם הופעתם ולתקופה ממושכת. רבים מהם גם תורגמו לשפות זרות ואף שם זכו להצלחה, ואחד מהם ("יונה ונער") אף עובד למחזה.

סוד קסמם של שבעת הרומנים שחיבר שלֵו נעוץ בעלילתם המרתקת, בדמויות המיוחדות שהעלה על הבמה, בלשונם העשירה והקולחת ובתיאורי מקום, זמן וחומר. נוסח הכתיבה של שלֵו הוא על דרך הריאליזם הפנטסטי, המתחרה בגאווה עם יצירותיהם של גבריאל גארסיה מרקס וז'וז'ה סאראמגו: בצד תיאורים דקדקניים של מרחב ואנשים, שזורים בכל רומן יסודות על־טבעיים מובהקים, אם על ידי הענקת תכונות על־אנושיות לדמויות, אם על ידי שילובן בעלילות שהן בעלות אופי מיתולוגי למחצה, וכך מיטשטש בהן הגבול שבין מציאות לדמיון ושופעת מהם שמחת חיים קרנבלית.

סיפוריו מלאים בתיאורים חושניים ורבי בקיאות של בעלי חיים, צמחים, כלים ומאכלים, ומשולבים בהם הומור דק ויבש ונטייה להתבוננות בדמויות במבט קומי־סאטירי אך גם בהערצה המהולה בחמלה רבה. הקומפוזיציה של כל רומן היא מסובכת למדי, ומושתתת על תנועה מתמדת קדימה ואחורה בזמן, מלאת שינויים מפתיעים, תוך שזירת פיסות העלילה זו בזו, עד שהתמונה המלאה ניצבת בשלמותה לפני הקורא, ואז גם מתפענח הסוד שהונח בבסיס הסיפור מראשיתו.

כמה צירים מאגדים זה לזה את הרומנים של שלֵו. אחד מהם הוא הציר הגיאוגרפי הארץ־ישראלי: חלקם מתרחשים בעמק יזרעאל ואחרים בירושלים או במדבר הצחיח. תיאוריהם מאפשרים לקורא להריח את ריחם של השדות ולחוש במגעה הקר והמאובק של האבן הירושלמית. ניכרת בהם אהבתו של שלֵו למקומות אלו על פרטי נופם ותולדותיהם.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2018/05/גל-ויינשטיין-נהלל-צילום-אברהם-חי-8-copy-750x734.jpg 750w" sizes="(max-width: 800px) 100vw, 800px" />

וכך כתב אליי: "נולדתי בנהלל אבל את רוב שנותיי עשיתי בירושלים. על אף זאת נהלל נעשתה 'תבנית נוף מולדתו' בכתיבה שלי. חייתי בה רק שנתיים וחצי, כשהייתי תלמיד בכיתות ד־ה, וזוכר כמה הצטערתי בשובנו לירושלים. בירושלים גרנו בשיכון קרית משה, סמוכים לבית חינוך עוורים, לבית המשוגעים – כך קראו לו אז – 'עזרת נשים', ולבית היתומים דיסקין. לימים אמרתי לאבי, שאהב את ירושלים אהבה גדולה, ששלושת הבניינים האלה מסמלים בעיני את מהותה של העיר – עיוורון, שגעון ויתמות, והוא חייך ואמר שעליו להודות שאני צודק". אביו של מאיר שלו, כידוע, היה המשורר יצחק שלו.

ועוד כתב: "נהלל שבתה את לבי בעיקר בגלל המשפחה של אמי, על כל נפתוליה, ויש לכך קשר גם ליכולת הסיפורית שלהם. הם בדו בדיות, חיקו חיקויים, המציאו מיתוסים. הסיפורים ששמעתי מהם בילדותי, על האתון שלהם, שהיתה מעופפת באוויר בלילות, ועל השכן שלהם, שהיה כה נמוך עד שלא יכול לעלות על סוס ונאלץ לרכוב על ארנבות – הקסימו אותי ומאוחר יותר נכנסו באופן טבעי לספרי הילדים ולרומנים שלי. אני סבור שאדמה ושדות, חורש ובתה, בעלי חיים וצמחים, נותנים לא רק חלב ודגן, אלא גם סיפורי מעשיות ומיתולוגיות מקומיות".

תנ"ך בגובה העיניים

אימו של מאיר שלו, בתיה (בן־ברק), הייתה מורה ובת למשפחה סוציאליסטית, בעוד שאביו היה איש ימין מובהק, חבר אצ"ל לשעבר. את התחרות הספרותית בין נהלל לירושלים ביצירתו של מאיר שלו הוא ייחס גם למתח הטבעי ששרר בעניין הפוליטי־חברתי בין שני הוריו. "לא אהבתי את ההתנשאות הנהללית", כתב, "שגם סבלתי ממנה כילד קטן, אבל העדפתי את הכפר ואת העמק על פני ירושלים, וכך הדבר גם היום. אולי גם בגלל החילוניות העקרונית שלי". בהקשר זה יש להזכיר חיבור נוסף, "גינת בר", שהוא מעין יומן של בעל גינה המתאר בהשתאות את עולם החי והצומח ואת עולם האדם המשתלב בהם, גם כאן מתוך תיאור מקסים של ירידה לפרטי פרטים ואהבה שאינה יודעת גבול לטבע הארץ ונופיה.

ציר נוסף ביצירתו של מאיר שלו הוא המשפחה, כאשר במרכז כל רומן עומד מערך משפחתי מורכב, שלא לומר מוזר, על תסבוכת היחסים שבתוכו. סיפור המשפחה משמש יסוד מאגד למערך מסועף ביותר של סיפורי משנה, והוא נפרש כמין סאגה ארץ־ישראלית על פני עשרות שנים, כשתולדות הארץ – ובמיוחד פרשת ההתיישבות הציונית בה אך גם תקופת הפלמ"ח וימינו שלנו – נשקפות ממנו מתוך נקודת מבט חודרת ומקסימה. ציר נוסף, תמטי אף הוא, הם נושאי האהבה או אי־הבנת האהבה, כישלונה וכאביה, אך גם השיגעון לצורותיו וכן המוות והשכול.

ועוד מאגדת את מרבית הרומנים של שלֵו זיקתם אל המקרא ועולמו. על כך יעידו לא רק שמותיהם ("כימים אחדים", "עֵשו", "בביתו במדבר" ו"שתיים דובים") אלא גם עלילתם הלשה מחדש את העלילה המקראית ויוצקת אותה בתבניות ספרותיות חדשות ומפתיעות. מן המקרא ירש שלֵו כתיבה הנמנעת מרגשנות יתר ומנבירה פסיכולוגית מיותרת, כתיבה המעדיפה להותיר חללים ריקים ובעיות לא פתורות שעל הקורא לנסות ולמלא בכוחות עצמו – דבר המוסיף רבות לחדוות הקריאה. מאיר שלו אהב את התנ"ך, גם אם חלק מכתביו אודות הדמויות המקראיות עשוי לצרום באוזניהם של שומרי מסורת.

"הפרשנות המסורתית לדורותיה ניסתה ליפות את סיפורי המקרא, לתרץ את מחדלי גיבוריו ולרתום אותם לעגלת האמונה והמצוות", כתב בספרו "תנ"ך עכשיו". "התנ"ך שלי הוא תנ"ך אחר. מחבריו ודמויותיו הם בשר ודם… אין לי השכלה של חוקר ולא מוטיבציה של דרשן. זה ספר שאני אוהב לקרוא בו והוא גורם לי להתרגשות ומחשבה. יש בתנ"ך כמויות מספיקות של פוליטיקה, אהבה, אמונה והגות כדי לעורר כל קורא להרהר במתרחש סביבו גם בימים אלו".

ספרו "ראשית" (2008), המתאר בחן ובהומור נעים את התרחשותם הראשונה של אירועים שונים במקרא (הבכי הראשון, הנשיקה הראשונה וכיוצא באלה) מצטרף אל חיבוריו שהמקרא בתשתיתם, והאהבה לעולם המקראי באה בו לביטוי בכל עמוד ועמוד. הפסוק "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית כט, כ), אמר לי בהרצאה פומבית, הוא היפה ביותר בתנ"ך, והוא חש קנאה גדולה כלפי הסופר המקראי שעלה בידו להוציא מתחת ידו משפט כה נפלא.

קליפה ותוך

אך קודם שהחל שלֵו בפרסום הרומנים הקדיש מחילו, כאמור, לספרי ילדים, והעשיר גם את עולמו של הקורא הצעיר. מאז "הילד חיים והמפלצת מירושלים" (1982) ועד "השן שהתנדנד לה הילד" (2020) זכו ילדי ישראל לכעשרים יצירות (כגון "אבא עושה בושות" ו"הגשם של סבא אהרן") שנכתבו בשפה בהירה ולא מתיילדת, בהומור משמח ובחן. שילוב של שלושה סיפורי ילדים ברומן "שתיים דובים" הביא לביטוי את הקשר הפנימי שבין כתיבתו של שלֵו לנמענים שונים.

וכך כתב לי: "את ספרי הילדים כתבתי כי נולדו לי ילדים, ועל פי המסורת המשפחתית התחלתי להמציא להם סיפורים שמקצתם היו ראויים לדפוס, אבל זכרתי את החדווה העצומה שלי מספרים ומסיפורים שהוקראתי וסופרתי מגיל ינקות וקראתי מגיל ארבע והלאה. מכל הרומנים שקראתי בנעוריי, בבחרותי, בבגרותי ובזקנתי – וקראתי רומנים טובים מאוד – אף אחד לא הסעיר והלהיב והדמיע והצחיק אותי כמו ספרי הילדים הטובים שקראתי בילדותי… בדרך הטבע העברית של ספרי הילדים פחות תובענית מזו של הרומנים שלי, אבל אינני מוריד את רמתה בכוונה ואינני נרתע משימוש במילים שגורות פחות. גיליתי שילדים יודעים להבין אותן מתוך ההקשר הסיפורי, ואני מאמין ברצונם להרחיב דעת וללמוד".

בצד כל אלה חיבר שלֵו כמה ספרי עיון ושניים מהם – "בעיקר על אהבה", 1995; ו"סוד אחיזת העיניים", 1999 – מבוססים על מחזורי הרצאות שנשא בפני אולמות גדושי סטודנטים בשתי אוניברסיטאות שבהן כיהן כסופר־אורח. ההרצאות חושפות בדרך סיפורית שובת לב את עולם הקריאה שלו, את התשתיות המקראיות והמיתולוגיות של כתיבתו, ואת היוצרים הגדולים מספרות העולם שהשפיעו עליו, במיוחד, אך לא רק, בתיאורי אוהבים ואהבות.

הצלחתו של שלֵו באה לביטוי גם בעבודות מחקר אקדמיות שנכתבו על יצירתו ובתרגומים שזכו להם ספריו. הם תורגמו ל־26 שפות, בהן כל הלשונות האירופיות וכן טורקית, קוריאנית, יפנית, סינית וערבית. תארי הדוקטור לשם כבוד והפרסים הרבים שזכה להם, בארץ ובחו"ל, מעידים על מעמדו כאחד מבכירי הסופרים של ימינו.

במשאי ובמתני עם מאיר שלו הוא לא נתגלה לי כאיש רעים להתרועע, אלא – אם לעשות שימוש במאמר ידוע של חז"ל על רבי מאיר – כאדם שיש לזרוק במפגש עמו את הקליפה שנתעטף בה וליהנות מן התוכן. בפנימיותו היה אדם רגיש, אוהב אמת של אדמה וארץ ישראל, ילדים וספרות.

ואחרונה: שלֵו בתוך עמו ישב, דבר שבא לביטוי גם בטור קבוע בעיתונות (תחילה ב"הארץ", ולאחר מכן ועד יומו האחרון ב"ידיעות אחרונות"), שבו לא היסס להביע את עמדותיו בשאלות של ספרות, חברה ופוליטיקה. עמדותיו כאיש שמאל חילוני ידועות ברבים ואין צורך להרחיב כאן בכך; שבעת הרומנים וספרי הילדים פרי עטו יהיו המצבה הספרותית שהעמיד במהלך שנותיו, ואלו לא ייעקרו במהרה מארון הספרים הישראלי, ואוסיף: גם היהודי.

The post אהבה שאינה יודעת גבול לטבע הארץ ולנופיה | פרידה ממאיר שלו appeared first on מקור ראשון.