https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202314_18_14-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אופיר־פורר, בת 26, נולדה וגדלה בעפרה. היא מספרת שהחיבור שלה לספורט היה טבעי והחל מוקדם מאוד. "מגיל צעיר אהבתי לשחק כדורגל עם האחים שלי. הייתי בחוג התעמלות, עשיתי תרגילי קרקע ואחרי בית ספר אהבתי לרכוב על אופניים עם חברה שלי וללכת לקלוע איתה לסל. במקביל תמיד אהבתי לרוץ, ואני זוכרת שכבר בכיתה א', המורה לחינוך גופני התפעלה מהריצה שלי. באותן שנים לא היו תחרויות לגיל שלי, אז רצתי בשביל הכיף ועשיתי ספורט פשוט כי נהניתי".

לעולם התחרותי היא נכנסה כשעברה לחטיבת הביניים. "עשו לנו שיעור מדידה שבו רצנו 1,500 מטרים ושם נבחרתי עם עוד כמה בנות להיות חלק מנבחרת בית הספר. זה הוביל לכך שבפעם הראשונה התאמנתי באופן מסודר, שלוש פעמים בשבוע. כל כך אהבתי את זה, שגם בימים החופשיים שלנו הייתי חוזרת על תוכנית האימונים שבנו כדי להשתפר.

"אני רצה בחצאית ובכיסוי ראש, אף שאני בטוחה שזה מאט את התוצאות שלי. אני לא אתחרה בשבת, כשיש תחרויות בארץ אני רצה במקצה לבד במוצאי שבת. מצד שני, אין לי היום בעיה לעבוד עם מאמן גבר או להתאמן לצד גברים אחרים באצטדיון. מעולם לא התייעצתי עם רב על העיסוק שלי, וטוב לי מאוד שאני לא רצה בשבת. המנוחה היא הדבר הכי טוב שיכול להיות בשביל אצן ואני שמחה שהמאמן שלי מסכים איתי"

"התחלתי לייצג את הנבחרת במרוצי שדה ארציים, ובמקביל שיחקתי כדורעף. בשלבים הראשונים לא זכיתי בכלום ואת ההישג הראשון שלי רשמתי בכיתה ט', אז זכיתי באליפות הארץ בריצה ל־2,000 מטר לשכבת הגיל שלי".

נבחרת הבנות בבית הספר של אופיר־פורר זכתה באותן שנים במספר אליפויות ארציות רצופות, ובכיתה ט' ניצחון נוסף זיכה אותן בהשתתפות באליפות העולם לבתי ספר, שהתקיימה בטבריה. "מצד אחד היה מאכזב שלא טסנו לשום מקום, אבל מצד שני זה הקל עלינו מאוד מבחינת ההגעה לשם ושמירה על כשרות", היא נזכרת. "במשך שבוע היינו שם עם רצים מכל רחבי העולם, ואומנם לא רצתי כל כך טוב את המקצה שלי, אבל התחרות עדיין זכורה לי כחוויה ממש טובה".

גם באולפנה אופיר־פורר לא הפסיקה לרגע לרוץ. "המשכתי להתאמן באותה המסגרת עם אותה המאמנת, רק שהאימונים התארכו. התחלתי לרוץ 3,000 מטרים והעסק הפך למחייב הרבה יותר, מה שהוביל הרבה בנות לעזוב את הנבחרת ולהרבה פחות נוכחות נשית בתחרויות עצמן".

איך הסביבה שלך הגיבה לעיסוק הזה?

"כבר מגיל צעיר הרגשתי שלעיסוק בספורט יש חשיבות גדולה. כשהייתי באולפנה פרגנו לי מאוד וגם עזרו לי, בהשלמת לימודים וגם בהרבה מילים טובות. אם רשמתי הישג, אז ביום ראשון לאחר מכן, בפגישה השבועית ולעיני כל התלמידות, ראש האולפנה סיפר על ההישג שלי. זו הייתה הרגשה טובה. בכל מקום תמיד תמכו בי ומעולם לא נתקלתי במישהו שהיה לו משהו להגיד נגדי".

בשנים באולפנה כבר חשבת לקחת את הריצה שלב קדימה?

"עלו אז מחשבות לקחת את הדברים רחוק יותר אבל זה דורש הרבה אומץ, במיוחד כשאת חלק מחברה דתית. באותן שנים פנו אליי ממועדונים בירושלים והציעו לי לבוא להתאמן, ואפילו התייעצתי עם המאמנת שלי, אבל זה לא בער לי וגם אף אחד גם לא דחף אותי לכיוון הזה. לעשות מהלך כזה היה דורש ממני הרבה נסיעות לירושלים, הייתי צריכה להתאמן עם בנים או תחת מאמן גבר ולהתנתק מהסביבה שלי כשעוד הייתי ילדה".

איך את מרגישה עם ההחלטה הזו היום?

"היום הדעה שלי אחרת ואם מישהי רוצה לעשות את זה, אני אומרת למה לא. אבל זה מהלך שצריך להיות שלמים איתו, בטח בשנים של האולפנה שבהן את מאוד עמוסה. יש הרבה פעילויות של התנדבות, הבנות ישנות בפנימייה פעמיים בשבוע, יש שיחות ושיעורים ומפגשים חברתיים ורצון להיות טובה בלימודים. עוברת לי לפעמים בראש המחשבה שאם הייתי מתחילה בגיל 18, כמו אתלטיות אחרות שאני רואה סביבי, היו לי היום יותר ותק וניסיון ברגליים, אבל אז אני גם נזכרת בשנים המדהימות שעברתי ואני שמחה על מה שהיה, ואי אפשר לחזור אחורה. אני מאמינה שהכול עוד אפשרי וכלום לא מאוחר מדי".

מה מחבר אותך כל כך לריצה?

"אני מרגישה שנולדתי לרוץ ושזו השליחות שלי. מגיל צעיר תמיד הייתי סביב הריצה. גם עכשיו, כשאני בספורט ההישגי, יש לי תשוקה להמשיך לעבוד ולהתקדם. כשאני קובעת תוצאה כמו עכשיו באליפות ישראל, התחושה היא של רצון להשיג עוד ושיש לי את היכולת לעשות את זה".

***

למרות האהבה הגדולה, כשסיימה את האולפנה, היא הפסיקה להתאמן ולהתחרות ויצאה לשירות לאומי. "באותן שנים פשוט הלכתי בתלם כפי שמצופה ממני, הפסקתי לרוץ וקצת ויתרתי על עצמי. לא הייתה לי אפשרות לקבל קריטריון כדי לקבל מעמד של ספורטאי מצטיין, לא הכרתי משהו אחר ופשוט עשיתי מה שאפשר. הצטרפתי לשירות הלאומי ובמשך שנתיים הדרכתי טיולים בסוסיא".

כשסיימה את השירות נרשמה למכללת האקדמית לחינוך בגבעת וושינגטון, שם למדה לתואר מורה לחינוך גופני, וגם פגשה את דודי פורר שהפך לבעלה: "דודי הוא היום מאמן ומורה לחינוך גופני כמוני והוא חלק בלתי נפרד ממה שעובר עליי. הוא מבין את התחום היטב ונותן לי הרבה תמיכה".

במכללה חזרה אופיר־פורר גם לעסוק בספורט, כאשר הריצה שבה לחייה באופן כמעט מקרי. "אחרי השירות הלאומי התחלתי לשחק כדורעף באופן רציני בהפועל ירושלים בליגה הלאומית, ובמקביל יצאתי לאליפות אס"א למכללות עם קבוצת כדורעף החופים של המכללה. כשראיתי שם את תחרויות הריצה שאלתי את עצמי, למה אני בעצם לא מתחרה גם שם, וזו הייתה תחושה ממש קשה בשבילי", היא נזכרת. "למזלי אחת הבנות לא רצתה לרוץ 5,000 מטר, החלפתי אותה ובלי אימונים ובלי שום הכנה סיימתי רביעית בתוצאה טובה מאוד. אחד החברים בקבוצה, שהתרשם מאוד מההופעה שלי, הציע לי להצטרף ל'רוח השנייה', קבוצת ריצה חובבנית ואיכותית בירושלים, עם רצים מגילֵי 20 עד 60 שמקיימת שני אימונים בשבוע, והחלטתי ללכת על זה. בשנים האלה רצתי הרבה פחות כי לא הייתה לי מטרה, אבל האימונים בקבוצה החזירו אותי בחזרה לקצב ולעולם הריצה בכלל".

"כבר מגיל צעיר הרגשתי שלעיסוק בספורט יש חשיבות גדולה. כשהייתי באולפנה פרגנו לי ועזרו לי, אם זה בהשלמת לימודים וגם במילים טובות. אם רשמתי הישג, ביום ראשון לאחר מכן, בפגישה השבועית ולעיני כל התלמידות, ראש האולפנה סיפר על ההישג שלי. זו הייתה הרגשה טובה"

אופיר־פורר הייתה חלק מ"הרוח השנייה" במשך שנה וחצי, שם חזרה להפגין את הדומיננטיות שלה על המסלול. "לפני שלוש שנים הגעתי אלמונית לחלוטין לאליפות ישראל וסיימתי שם שלישית במקצה הגמר ל־5,000 מטרים, וזה גרר פניות ממספר מאמנים. הרגשתי שזה הזמן ללכת צעד ולהתמקצע והחלטתי ללכת על זה".

בין הפונים לאופיר־פורר היה גם דן סלפטר, בעלה ומאמנה של אצנית המרתון ומדליסטית הארד מאליפות העולם האחרונה, לונה סלפטר־צ'מטאי, שנחשב היום לאחד מאנשי המקצוע הבכירים בישראל. "לאחר שדן פנה אליי פנו אליי גם ממכבי תל־אביב והחלטתי להצטרף אליהם", אומרת אופיר־פורר. "אני מאוד אוהבת לעבוד איתו, אני מתחברת לראש ולסגנון האימון שלו, יש בינינו פתיחות ברמה התקשורתית, חשוב לו איך אני מרגישה בכל שלב, אנחנו עושים עבודה מגוונת מאוד ואני מרוצה מאוד. החוזקות שלי כרגע הן בריצות ל־5,000 ול־10,000 אבל הוא מאמין שיש לי פוטנציאל להצליח גם במרחקים קצרים יותר, של 800 ו־1,500. אני מתחרה במקצים האלה בארץ, כרגע בלי תוצאות יוצאות דופן, אבל זה עדיין עוזר לי לפתח את המהירות ועוזר למרחקים הארוכים יותר".

איך הייתה ההשתלבות בעולם המקצועני?

"המעבר היה קשה, ורק עכשיו אני חווה לראשונה באמת את עולם האתלטיקה מכל ההיבטים שלו, כי זה הרבה מעבר לריצה בלבד. הריצה עצמה על המסלול היא שונה וקשה יותר, החוזק המנטלי קריטי וצריך לדעת להתאמן נכון, לאכול כמו שצריך ולנוח. אני שמחה להיות היום באווירה מקצוענית ובמקום שבו אני יכולה לייצג את המדינה ולהתקדם".

קשה לשלב בין ספורט מקצועי לעולם הדת?

"אני מרגישה שאני נמצאת במקום שאני יודעת להגיד מה מתאים לי ולעשות את ההחלטות שלי. אני רצה בחצאית ובכיסוי ראש, למרות שאני בטוחה שזה מאט את התוצאות שלי. אני לא אתחרה בשבת, לשמחתי עדיין לא נתקלתי בתחרות גדולה שנאלצתי לוותר עליה בגלל זה, וכשיש תחרויות בארץ, אני רצה במקצה לבד במוצאי שבת. טוב לי מאוד שאני לא רצה בשבת. המנוחה היא הדבר הכי טוב שיכול להיות בשביל אצן ואני שמחה שהמאמן שלי מסכים איתי. מצד שני, אין לי היום בעיה לעבוד עם מאמן גבר או להתאמן לצד גברים אחרים באצטדיון. מעולם לא התייעצתי עם רב על העיסוק שלי".

***

זמן קצר לאחר שהחלה את השלב המקצועני בחייה פרצה לחיינו מגפת הקורונה שהגבילה מאוד את ההתנהלות של אופיר־פורר, בזמן שגם התמודדה עם כמה פציעות טורדניות. "זו הייתה תקופה מאוד מבאסת. בגלל הפציעות והעצירות הרבות, הרגשתי שאני פשוט לא במיטבי. הרגשתי עייפה חלשה וכבויה, לא היה לי כיף לרוץ ככה וידעתי שאני יכולה הרבה יותר. אבל היו גם דברים אחרים, נאחזתי בטוב כמה שאפשר וכשהקורונה קצת נעלמה עליתי על גל חדש, הדברים התחברו וחזר לי הביטחון".

בשנה שעברה החלה הקריירה של אופיר־פורר לעלות על המסלול הנכון. באליפות ישראל היא זכתה בתואר סגנית האלופה ב־5,000 מטר, והוסיפה מדליית ארד בריצה ל־1,500, בנוסף למדליית כסף נוספת, הפעם בריצה ל־3,000 במסגרת משחקי המכביה. היא  גם קבעה את התוצאה העשירית בטיבה בכל הזמנים בישראל, בריצה ל־10,000 מטר במסגרת מרוץ הלילה של תל־אביב.

"אחרי שרצתי טוב גם באליפות ישראל למרוצי שדה, צורפתי לנבחרת ישראל לאליפות אירופה לאומות, שהתקיימה באיטליה בדצמבר. זו הייתה הנסיעה הראשונה שלי במסגרת כזו, שהייתי חלק מהנבחרת וייצגתי את ישראל כחלק ממשלחת", היא מספרת. "רצתי שם מקצה קשה ומאתגר של שמונה קילומטרים בשטח, עם הרבה עליות וירידות חדות, וזו הייתה חוויה מדהימה לרוץ לצד הטובות ביותר. המסע הזה היה שיעור חשוב. למדתי הרבה, בעיקר בנוגע לדברים טכניים קטנים וחשובים שקריטיים במיוחד להצלחה ברמות הגבוהות. יצאתי מאזור הנוחות, התאמתי את עצמי מבחינת התזונה, הבאתי חלק מהדברים מהבית וזו הייתה התנסות חשובה שעשתה לי חשק לעוד".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 8220735693928-750x521.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אחד האתגרים הגדולים שאופיר־פורר מתמודדת איתם כרגע הוא כלכלי, משום שמבחינת התוצאות שלה היא עדיין אינה זכאית לקבלת מלגה חודשית מהוועד האולימפי הישראלי. "מכבי תל־אביב עוזרים לי במה שאפשר ובמקביל יש לי משפחה מאוד תומכת, אבל כרגע אני גם משלימה הכנסה כמורה לחינוך גופני בשליש משרה. זה נחמד שאני עובדת כי זה מגוון את החיים ואני פוגשת אנשים, אבל בשביל לעבור לשלב הבא ולהתקדם למקומות שאני רוצה להגיע אליהם אצטרך להתמסר באופן מלא לריצה", היא מסבירה. "במשך השבוע יש לי בין אימון לשניים ביום, שמשתנים מבחינת האורך ורמת הקושי שלהם, ואני גם עובדת בחדר כושר. ברור שאשמח מאוד אם יהיה גוף עסקי שייתן לי חסות ויעזור לי להתקדם".

"עובר לי לפעמים בראש שאם הייתי מתחילה בגיל 18, כמו אתלטיות אחרות שאני רואה סביבי, היו לי היום יותר ותק וניסיון ברגליים, אבל אז אני גם נזכרת בשנים המדהימות שעברתי ואני שמחה על מה שהיה ואי אפשר לחזור אחורה. אני מאמינה שהכול עוד אפשרי וכלום לא מאוחר מדי"

למרות הקושי הכלכלי אופיר־פורר לא מחכה לאף אחד ולפני כמה שבועות חזרה ממחנה אימונים באתיופיה שמימנה בעצמה. "זו הייתה חוויה מדהימה, והתאפשר לי להתאמן בתנאי גובה. הצטרפתי לקבוצת אצנים שהגיעה מהארץ ועזרו לי מאוד. זה פשוט עולם אחר להיות שם בראש שקט, להתאמן בלי שום דבר אחר שמסיח את הדעת, וזה נתן לי תחושה ממש טובה. מבחינת התוצאות שלי, אני רחוקה כרגע חצי דקה מהתוצאות שיכניסו אותי לסגל האולימפי. אני מאמינה שזה אפשרי ואני מתקדמת בצורה טובה".

מה הסיכוי שנראה אותך באולימפיאדת פריז 2024?

"זו שאלה טובה שאפילו לא דיברתי עליה עם המאמן שלי. אני חולמת על זה אבל מדובר כאן בתוצאות שמהירות בכמה שניות טובות מהזמן שלי כרגע, ואני לא יודעת כמה זה ריאלי להדביק את הפער. השאיפה שלי היא לייצג את ישראל בתחרויות הגדולות ביותר, אבל ביומיום אני מתמקדת בעבודה קשה ובמטרה הקרובה הבאה".

מה עובר בראש כשרצים כל כך הרבה זמן?

"יש מחשבות, אבל חשוב מאוד להישאר בריכוז ובמהלך הריצה אני קשובה לעצמי ולגוף, כשלפעמים גם צריך להעז יותר ואפילו 'להתאבד' על המשטח. ריצה זו דרך חיים בשבילי, אני לומדת שם הרבה על עצמי ומאמינה שהיא מוציאה מאיתנו דברים שלא היינו מגלים בלעדיה. זה פשוט כיף לעשות מה שאני אוהבת".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02314_18_11-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך נראה יום מנוחה שלך?

"חוץ משבת אין אצלי יום בלי ריצה, אבל נגיד שיש יום כזה, אז אשמח להישאר ביישוב ולא לנסוע לשום מקום. אשמח לצאת לטבע, לצייר, לכתוב, לפגוש חברות ולאכול טוב".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?

"טוב לי, ברוך השם, זכיתי במה שיש לי ואני עושה מה שטוב לי ושאני נהנית ממנו. מרגש עבורי להיות אחת מהרצות הבכירות בישראל אי פעם ויש לי הרבה מוטיבציה להשיג דירוג גבוה יותר. מצד שני, יש את האחוז הזה של החיים, שלא תמיד הכול ורוד. השאיפה שלי היא להיות בחמש ותמיד לראות את הטוב, אבל הארבע הוא יותר נכון ומדויק להרגשה שלי".