על רקע נוף ירוק ופסטורלי של בקעת הירדן, מתכנסת חבורת הגברים בשעת צהריים מוקדמת לשיחת הפתיחה של שבוע "ריטריט ויפאסנה" בדרך היהדות. 25 גברים דתיים וחרדים בגילאים שונים שמו הכול בצד, והגיעו כדי לחוות – רבים מהם בפעם הראשונה בחייהם – שבוע של שתיקה, תרגול אינטנסיבי של מדיטציה, ומפגש מעמיק עם תחושות הגוף והנפש. בשיחת השיתוף הקצרה עולה כי אחדים מהם ביקשו להתנקות מרגשות שליליים, חלקם כמהים לפגוש את עצמם ואת הניצוץ האלוהי שבתוכם ולחוות מעט שקט פנימי בדור הסמארטפון והרשתות החברתיות, ויש גם מי שהגיעו עם מטרה מעשית ממוקדת, כמו גמילה מעישון.

לפני תחילת הסדנה כולם מפקידים את המכשירים הניידים שלהם אצל אחד מחברי הצוות. במשך כל ימי הקורס, שבוע או עשרה ימים, ישנה חובת שתיקה, "תענית דיבור" במינוח היהודי המוכר. הציוד המינימלי שהם הביאו עימם מהבית מותאם אף הוא לכללים, האוסרים על הבאת כל דבר שעלול להסיח את הדעת.

כללי ההתנהגות בשבוע הקרוב נמסרים למשתתפי הקבוצה, והשיחה מסתיימת. המבטים שעל פניהם מסגירים חשש ומבוכה, לצד סקרנות וציפייה. הם מנסים לגנוב מילים אחרונות בטרם יישמע הגונג והכללים ייכנסו לתוקפם. לאחר דקות ספורות נשמע במתחם קולו של הפעמון. הדממה משתררת, ועימה מתחילה הדרמה האמיתית: מיקוד התודעה מול שטף המחשבות הבלתי פוסקות, והקשבה פנימית.

סדנאות בתצורת "ריטריט" ("מפלט" באנגלית), נמשכות עד עשרה ימים וכוללות תרגול מבודד ואינטנסיבי של מדיטציה, לרוב בשיטת הוויפאסנה. "ויפאסנה" היא מילה בפָּאלִי, שפה הודית, שפירושה "תובנה" או "ראייה בהירה". לפי המסורת הבודהיסטית, מדריך הוויפאסנה הראשון היה לא אחר ממייסד הבודהיזם, סִידְּהָארְטְהַה גַאוּטַמָה, שחי בהודו לפני יותר מ־2,500 שנה. האחראי העיקרי לכך שמדיטציית הוויפאסנה יצאה מגבולות היבשת ההודית ונודעה ברחבי העולם הוא המורה סָאטיָה נָרָאיָאן גוֹאֶנְקָה. גואנקה נולד וגדל בבורמה, ולמד שם במשך כ־14 שנים את טכניקת הוויפאסנה. בשנת 1969 הגיע להודו והחל בהוראת השיטה. מאות אלפי אנשים השתתפו בקורסים שלו, שבמסגרתם הוא הכשיר ולימד לראשונה גם מורים שאינם־הודים, ואלה פתחו בהמשך מרכזי וויפאסנה ברחבי העולם.

מידת הפופולריות של הוויפאסנה בחברה הישראלית היא עניין יוצא דופן גם בקנה מידה עולמי. בריאיון למוסף זה ב־2017 אמר סטיבן פולדר, מייסד עמותת "תובנה" המעבירה ריטריטים בשיטת הוויפאסנה בקיבוץ עין־דור: "אני לא חושב שיש מדינה בעולם המערבי שיש בה כל כך הרבה אנשים שמשתמשים בוויפאסנה ובפרקטיקות בודהיסטיות אחרות ביחס לאוכלוסייה. מדובר באלפי אנשים". לצד המרכז בעין־דור, מרכזים נוספים לתרגול ויפאסנה קיימים בדגניה, במרכז נוימן ביבנאל, בבית הסנגה בתל־אביב ועוד. הנהירה לריטריטים מתפשטת גם בקרב הציבור הדתי והחרדי בישראל. לדברי מעורבים בתחום, בשנים האחרונות התקיימו עשרות ריטריטים של ויפאסנה והתבוננות יהודית, ובהם יותר מאלפיים משתתפים ומשתתפות.

קול פנימי ליד הים

דוד וייס (50), תושב חשמונאים ואב לארבעה, מוביל זה 11 שנים ריטריטים של ויפאסנה בדרך היהדות, תחת השם "מדיטציית מקור חכמה". בעקבות סיפור חיים יוצא דופן הוא יצא בגיל צעיר למסע שהוביל אותו להיכרות מעמיקה עם מדיטציית הויפאסנה, ובהמשך אף לתהליך גיור ולקיום אורח חיים יהודי־דתי. "אם לא הוויפאסנה, אני לא יודע אם הייתי פה כדי לקיים איתך את השיחה הזאת", הוא אומר.

הוא גדל בקיבוץ ברקאי שבבקעת עירון לאב יהודי שעלה מאורגוואי, ולאם נוצרית מגרמניה שהגיעה ארצה מתוך הזדהות עם ההיסטוריה של העם היהודי. בעקבות עבודת שורשים שעשה בבית הספר בגיל 13, גילה וייס שאיננו יהודי על פי ההלכה. "אף שגדלתי כחילוני גמור בקיבוץ של השומר הצעיר, העובדה שאני לא יהודי יצרה אצלי שריטה לא קטנה. הסוד על מוצאה של אימי יצא, וילדים התחילו לקרוא לי 'נאצי' ו'גרמני'. הייתי עובר למדרכה השנייה כשראיתי ילדים בני גילי. חשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי, שאני לא יודע מי אני. הרגשתי תחושה קיומית של חוסר שייכות, ואפילו רגש אשמה על השתייכותי לעם הגרמני שחולל את השואה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 87_2018-06-21-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

החיפושים אחר משמעות החיים ופשר הסבל המשיכו ללוות את וייס בשנות ההתבגרות והשירות הצבאי. הוא ניסה למצוא תשובות בספרי פילוסופיה שונים, מניטשה ועד קאמי וסארטר, אך לדבריו אלה אכזבו אותו ואף העמיקו את השבר. הוא הגיע לדיכאון קליני, ואז נתקל אביו בסרט "אגף הוויפאסנה", המתאר כיצד אסירים הודים ביצעו שינוי עמוק בחייהם בעזרת תרגול השיטה, ורשם אותו לקורס שהתקיים בארץ. עשרת ימי הריטריט חוללו אצל וייס תמורה של ממש: "קיבלתי שם תקווה להמשיך ולחיות. הרגשתי שמצאתי שקט פנימי וקצה חוט להתמודדות עם הסבל שלי. פתאום נולד בי רצון לעזור לאנשים אחרים ולצאת מעצמי".

דוד וייס: "יהודי דתי לא יכול להשתתף בריטריט 'רגיל', משום שאסור למשתתפים שם לבצע כל פרקטיקה דתית כמו תפילה או ברכות. אצלנו הכול מותאם לשומרי הלכה. התרגול מגיע על רקע התוכן היהודי, שמכוון את האדם להתמודדות רוחנית שלא מבקשת להתאיין, אלא לתעל את הרוח לתיקון המידות ולהתמודדות אחרת מול החיים"

הוא עבר לגור בטבע, בסמוך למעיין עין־מודע בעמק המעיינות, ובמשך שנה שלמה תרגל ויפאסנה. בשלב הזה החל להתעניין באופן עמוק במקורות היהודיים. "תוך כדי תרגול מדיטציה פתחתי תהילים בפעם הראשונה בחיים. קראתי אותו מההתחלה ועד הסוף, והרגשתי שהטקסט מדבר אליי באופן שלא תיארתי לעצמי קודם לכן. לא הרגשתי סתירה בין התהליך האוניברסלי של הוויפאסנה ובין העומק שמצאתי בתנ"ך. התחלתי לשאול את עצמי אולי כל מה שלימדו אותי בקיבוץ על היהדות הוא בעצם לא נכון".

כדי להעמיק במקורות הוויפאסנה, החליט וייס לטוס להודו. לאחר תקופת תרגול משמעותית, השתתף בסדנה של גואנקה, מורה הוויפאסנה הנודע. "רוב האנשים נפגשים עם תורותיו בהקלטות, אני מודה על כך שזכיתי לפגוש אותו פנים אל פנים", הוא אומר, ומצמיד לשמו את הביטוי "זכרונו לברכה". "בעיניי הוא הגילום של הביטוי חסיד אומות העולם", הוא מסביר.

"אחד התלמידים שם", מספר וייס, "שאל 'מה פשר כל היקום הזה? מאיפה הוא נברא?'. גואנקה ענה לו תשובה בודהיסטית קלאסית, שחוויית החיים ראשיתה בסבל ובורות, ותפקידנו להשתחרר מהם ולהגיע לעמדה של צפייה והתבוננות במתרחש. הרגשתי שאני לא יכול לקבל את התשובה הזאת. היה לי צורב לשמוע אותה. עוד לא הייתה לי אז שום מחשבה דתית, אבל הרגשתי שהעולם מלא ביופי, בחוכמה, בתכלית. המחשבה שהמטרה שלנו כבני אדם היא רק להשתחרר מסבל ובורות, הרגישה לי זרה מאוד".

לאחר שנתיים בהודו, שבהן עבר וייס מקורס ויפאסנה אחד למשנהו, הוא חזר לישראל ושימש כאן כעוזר־מדריך בקורס ויפאסנה. אימו, שבינתיים סיימה תהליך גיור, השתתפה אף היא בקורס הזה לאחר ששמעה עליו מבנה ורצתה לחוות בעצמה במה מדובר. "במהלך השהות שלי פה עשיתי תהליך עמוק של פיוס עם אימא, שאני תולה אותו בשינוי שעברתי דרך התרגול. התכוונתי לחזור להודו ולהמשיך ולתרגל, וכבר נרשמתי לקורס ויפאסנה של חודש בהודו. נשאר לי רק להוציא ויזה. הלכתי ליד החוף בתל־אביב לכיוון השגרירות ההודית, ושם קרה רגע ששינה את חיי. תוך כדי הליכה שמעתי פתאום סוג של קול פנימי חזק, שלא הייתי יכול להתעלם ממנו. אם אפשר למצוא לו מילים, הן אמרו: 'ידידי היקר, אתה לא הולך להודו, אתה הולך להתחיל תהליך גיור. הייתי איתך תמיד, ועוד אמשיך ללוות אותך בהמשך'. חוויתי ודאות פנימית ואחדות אלוהית שקשה לתאר, מעין התגלות נבואית בערכים שלי. ביצעתי פנייה של 180 מעלות, והבנתי שאני מוותר על כל המשך המסע בהודו". את תהליך הגיור השלים וייס במכון מאיר בירושלים.

האם די בחוויה חזקה כדי לבצע שינוי דרסטי בחיים ולעזוב דרך רוחנית שהוכיחה את עצמה?

"החוויה הזו הגיעה אחרי שצפו אצלי שאלות שונות על הדרך שספגתי במזרח. בשלב הכי מתקדם בתהליך ההיכרות עם הוויפאסנה, הייתי חצי שנה במנזר בסרי־לנקה. היה לי חדר במקום יפהפה שסיפק את כל צרכיי. שעמום ובדידות כבר לא היו בלקסיקון שלי, וכל מה שעשיתי היה לתרגל מדיטציה מבוקר עד ערב. שקלתי להישאר שם כל החיים. ובכל זאת הרגשתי שמשהו מהותי חסר. המדיטציה הזאת, בשביל מה אני עושה אותה? עוד זיכוך פנימי? לאן כל זה אמור להוביל? זה מצב פרדוקסלי שעם כל הרצון שלך 'לצאת מהאגו', בסוף אתה עובד את עצמך.

"ביהדות מצאתי את הרעיון שהאדם צריך להוסיף קומות של שלמות ותיקון בעולם. הנירוונה המזרחית אומרת שדי בכך שהצלחת לצאת מהמעגל של הסבל, רעיון שהוא מאוד מפתה עבור אנשים שידעו סבל בחייהם. היהדות מציעה משהו שהוא הרבה מעבר לזה – אתה לא יכול אף פעם להגיע לאיזה סוף. צדיקים הולכים מחיל אל חיל, כי הם שואפים תמיד להוסיף טוב בעולם. בזכות ההלכה הרגשתי שיש יכולת לחיות בשותפות עם א־לוהים בעולם הזה. חשוב לי להדגיש שגם בבודהיזם, מתרגלי מדיטציה לא הופכים בהכרח לנזירים, אבל ביהדות מצאתי גישה שרואה בחיים של התמסרות לקב"ה וברצון לבטא אותה באופן מעשי בעולם הזה – עניין של לכתחילה".

לאורך הקורס אתה מדגיש את חשיבות החוויה הדתית על פני האינטלקט. בית המדרש היהודי, וגם האופן שבו רוב הדתיים חווים את עולם התורה, שמים את הדגש בעיקר על הרכיב השני.

"נכון, זו מעלתו של בית המדרש היהודי וזה חסרונו. הצד האינטלקטואלי חשוב ואסור לזלזל בו. ויחד עם זאת, אנשים לא סתם מגיעים שוב ושוב לקורסים שלנו. הם רוצים להחיות את הרובד הרוחני שהם בעיקר קוראים עליו בספרים. כשאדם לומד להתבונן בגוף ולא להגיב אליו, לאט לאט הוא רואה שהוא מסוגל לחיות אמונה גם כלפי סיטואציות בחוץ. המוח נהיה שקט, ומסוגל לקבל באמת את המציאות. 'הכל מהשם' זו כבר לא רק סיסמה ריקה".

לא המצאנו את ההפרדה

אל הריטריטים של וייס מגיעה אוכלוסייה מגוונת: מחילונים, דרך דתיים־לאומיים ועד חרדים, ליטאים וחסידים. לשאלתי על החשש בציבור הדתי משילוב טכניקות מדיטטיביות מהמזרח עם עבודת ה', משיב וייס: "פעמים רבות אנשים דתיים באמת מזהים בין מדיטציה לעבודה זרה. אבל ברגע שאני מבהיר למשתתפים, כמו גם לרבנים שמתעניינים, שמדיטציה היא פשוט טכניקה של התבוננות פנימית, אנשים נרגעים ומגיעים לחוות בעצמם. עם השנים קיבלנו הסכמות מרבנים שהבינו שאנחנו לא משתמשים במנטרות מהמזרח או בפילוסופיה זרה".

סדר היום בסדנת הריטריט מתחיל השכם בבוקר, בשעה 4:45, עם תרגול שהִייה ראשון לפני תפילת שחרית. "התרגול מעניק לאנשים חוויית תפילה שהיא לא רק בשביל לצאת ידי חובה", אומר וייס. היום נמשך עם תרגולי מדיטציה שונים, הפסקות לארוחות קלות ("בעולם מקובל שלא מגישים ארוחות ערב, בעניין הזה נשברנו עם הישראלים", הוא צוחק), תפילות ומנוחה. לאחר שיחת הערב, הלו"ז מסתיים בשעה 21:15. רוב המתרגלים מותשים, ומנצלים את הזמן למנוחה לקראת היום שלמחרת.

היומיים הראשונים של הקורס מתמקדים בתהליך הנשימה הטבעית דרך האף, תוך מיקוד התודעה. לאחר שהמשתתפים מתרַגלים לשקט הפנימי, הם נחשפים לטכניקת הוויפאסנה עצמה: סריקה גופנית ומודעות לתחושות הגוף השונות, תוך קבלה עצמית של כל מה שעולה בקרבו.

אחת החוויות המרכזיות בקורס היא שיעורי הערב. לאחר יום שלם של תרגול, המשתתפים מאזינים יחד לשיעור מוקלט של וייס. מטרת השיעורים היא לחבר בין הוויפאסנה ליהדות. ויס מצטט ממקורות עתיקים כמו המדרש המספר על החוכמה שהייתה גנוזה בגופו של אברהם אבינו ("זימן לו הקב"ה שתי כליותיו והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה"), לצד מקורות חדשים יותר כמו הספר "עלי שור" מאת גדול המוסר הליטאי הרב שלמה וולבה, שכתב: "השמנו לב אי פעם לנשימתנו, האם היינו מאזינים אי פעם לדפיקת הלב? ובניין גופנו – האם הקדשנו לו אי פעם איזו מחשבה?… מי יודע כמה יראת שמיים גנוזה בהתבוננות זו". מובאות מסוג זה מאירות את התרגול באור חדש וגורמות למאזינים לחוש כי אינם עוסקים בפרקטיקה זרה וחיצונית, אלא בחוכמה אוניברסלית שיש לה הדים של ממש גם במסורת ישראל.

"בספר 'שבחי הר"ן' מסופר שרבי נחמן מברסלב קיבל על עצמו סיגוף שבו הוא יושב מבלי לזוז, מודע לכאבים שעולים בו ולא מגיב עליהם", מוסיף וייס. "במקומות אחרים הוא מדבר על חשיבות שימת הלב לתהליכי הנשימה. האם ר' נחמן ישב שעות ארוכות בנשימה ובשתיקה? סביר שלא, אבל המהות קרובה מאוד למה שאנחנו עושים".

מה מייחד את "מקור חכמה" מריטריטים אחרים של ויפאסנה ברחבי העולם?

"יהודי דתי לא יכול להשתתף בריטריט 'רגיל', משום שאסור למשתתפים שם לבצע כל פרקטיקה דתית כמו תפילה או ברכות. אצלנו, הכול מותאם כמובן לשומרי הלכה. בפן המהותי יותר, זה לא רק 'גיור' של טכניקה מדיטטיבית. עיקר החידוש הוא שהתרגול מגיע על רקע התוכן היהודי, שמכוון את האדם להתמודדות רוחנית שלא מבקשת להתאיין, אלא אדרבה, לתעל את הרוח לתיקון המידות ולהתמודדות אחרת מול החיים. יש כאן רצון לחיבור מחודש עם הבורא, עם שלום הבית של המתרגל, אפילו עם הדרך שבה הוא אוכל".

ועם זאת, מבהיר וייס, "חשוב לי להדגיש שמבחינה מקצועית הקורסים שלנו שומרים על הסטנדרטים המקובלים בעולם. אפילו העובדה שהתרגול מתבצע בהפרדה מוחלטת בין גברים לנשים היא לא המצאה הלכתית שלנו. כך קורה בכל הקורסים שהלכו בעקבות גואנקה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 91127807172_n-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 810px) 100vw, 810px" />

כללי ההתנהגות בסדנה, מסביר וייס, נועדו "למנוע הסחות דעת ולהביא את האדם להתבונן פנימה מתוך מודעות וקבלה עצמית: מה קורה אצלי כאן ועכשיו? כשאני חש תאווה או כעס, איפה הן מופיעות אצלי בגוף? זה המוקד שלנו. רבים מצפים לסוג של 'חופשה רוחנית', ולא לעבודה פנימית שעלולה להיות תובענית. הרבה שיטות שמבטיחות לנו שינוי פנימי או רוחני, לא פעם מתעלמות מהרובד של הגוף. הבעיה היא שההתניות הגופניות הרגילות שלנו – אלו שמגיבות בסלידה לתחושות לא נעימות, או מנגד בהשתוקקות גדולה לתחושות נעימות – פועלות עלינו באופן מהיר ולא מודע. שתי התגובות הללו מגבירות את האחיזה של הגוף ושל החומר, ולמעשה מאפשרות לו לנהל אותנו.

"באופן פרדוקסלי, דווקא ההתבוננות בתחושות הגוף והקבלה של מה שעולה ממנו, מאפשרות לנו להשתחרר מהאחיזה שלו על חיינו ולבנות עולם רוחני עשיר יותר. כשסיימתי את הריטריט הראשון שלי, פשוט לא יכולתי יותר לגעת בסיגריה. דווקא עבור ציבור דתי, שמחנך לכך שעיקר חיי האדם מצויים מעבר לגוף ולחומר, הפגישה עם עולם המדיטציה היא כמעט הכרחית. זאת השליחות שאני רואה בקורסים הללו".

מיילדת את הנפש

אם אתם מדמיינים את משתתפי הריטריטים כצעירים חולמניים ומחפשי רוחניות, אתם עשויים להיות מופתעים. רבים מהפוקדים אותם הם אנשי מעשה שמבקשים לעצור לרגע את מרוץ החיים ולשים לב אל הנשמה.

אדמונד חסין (57), מנכ"ל החברה הכלכלית לפיתוח אפרת, מספר: "רציתי משהו שיעשה לי סדר בראש, שקט ושלווה נפשית. לצאת לריטריט לא היה משהו טריוויאלי עבורי. היו לי חששות שמדיטציה קשורה בעבודה זרה. אחרי שראיתי הסכמות מרבנים ואת החיבור ליהדות שהיה בריטריט עצמו, החששות נעלמו והיה מקום לעבודה פנימית מאוד משמעותית".

אחרי הריטריט הראשון יצא חסין לשניים נוספים, אחד מהם בן עשרה ימים. "היה לי חשוב מאוד שהקורס היה לגברים בלבד, ולא רק מבחינה הלכתית. באולם התרגול נוצרת אינטימיות. אנשים נאנחים, משמיעים קולות, וחשוב להרגיש חופשי במובן הפיזי והגופני". לדבריו, "השבוע הזה מציף קשיים אישיים ופנימיים מודחקים, והרצף הזה, יחד עם הליווי וההדרכה, מאפשרים להיפגש עם המקומות הללו בצורה מתוקנת".

איריס סעדיה, מורה למדעי המחשב ותושבת המושב ריחן שבצפון השומרון, השתתפה גם היא בכמה ימי ריטריט. "תמיד רציתי להתנסות בוויפאסנה ובמדיטציה. בעבר התלבטתי אם לעבור חוויה כזאת במסגרת חילונית, אבל במבט לאחור אני יודעת שדווקא בזכות העובדה שהריטריט היה במסגרת יהודית־דתית, זה היה עוצמתי ביותר. השקט, והעובדה שלא הייתי צריכה לדבר ולשמוע אף אחד, יצרו בי שלווה פנימית ורוגע. איך שזה נגמר אמרתי לעצמי שאני רוצה לעבור את זה שוב".

גם נשים חילוניות, מתברר, עשויות לחוש נוח יותר בריטריט נפרד. "בריטריט שהייתי בו השתתפה גם קיבוצניקית חילונית עם הרבה ניסיון בתחום", מספרת סעדיה. "בסוף הריטריט ניגשתי ואמרתי לה 'בטח היה לך קשה מהבחינה הדתית'. היא הפתיעה אותי ושיתפה שהיא עברה חוויה עוצמתית ושזה היה הריטריט הטוב ביותר שהיה לה, ושההפרדה בין הגברים לנשים מאפשרת דיוק".

רחל דסה (48), מנחת סדנאות "ראיה בהירה" לנשים בדרך היהדות, החלה בהוראת תנועה מודעת ומדיטציה לפני יותר מעשרים שנה. את הריטריטים הארוכים החלה להעביר לפני כחמש שנים. "במקצוע שלי אני דוּלָה, תומכת לידה, וכך אני גם רואה את מקומי עם מתרגלות המדיטציה", היא אומרת. "אני מלווה אותן ומנסה לאפשר תנאים להתקרבות פנימה. היכולת שלנו להיות במודעות, כשאנחנו מאוחדים עם האיברים שלנו, מאפשרת ללבוש הגופני להתעדן, ולנוכחות העמוקה יותר שקיימת בתוכנו להתגלות".

החוויה של ריטריט נשי מביאה לתהליך רוחני שונה מזה שמתרחש בקרב גברים?

"הפרקטיקה של הריטריט דומה מאוד. גם אנחנו פותחות בתרגול של התבוננות בנשימה, ולאחר מכן מפנות את תשומת הלב לאיברים השונים בגוף. זו מלאכה לא מובנת מאליה לכל אחת מאיתנו שהתרגלה לחיות עם הדפוסים שלה, ובאופן טבעי מפחדת משינוי. לכל מורה יש את הניגון שלו, ובוודאי שזה משפיע על השוני בתרגול עצמו. הריטריט פתוח לכולן, ומושך אליו נשים דתיות ולא דתיות".

דסה, המתגוררת כיום ביישוב רותם בבקעת הירדן, גדלה בטבעון למשפחה שורשית, דור עשירי בארץ. כנערה חילונית חיפשה לגלות את הרובד שמעבר לקיים, כלשונה, ומצאה נתיבים לרוחניות דרך כלים כמו יוגה, מדיטציה, טיולים וספריהם של יונג, ויקטור פרנקל, עגנון ועוד. לאחר שירות צבאי כמש"קית חינוך ביחידת ההסברה ברובע היהודי בירושלים, המשיכה ללימודי תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה (כיום היא לומדת לתואר שני בתוכנית לחקר יהדות המזרח באוניברסיטה העברית). במקביל ללימודים התפרנסה מהדרכת טיולים בארץ ובחו"ל, ובשלב מסוים יצאה למסע משלה במזרח.

"בפעם השנייה שהייתי בהודו", היא מספרת, "חוויתי שובע מהרצון לגלות שבילים בטבע ותרבויות חדשות, וחשתי געגוע למקום פנימי יותר. חברה הציעה לי להצטרף אליה למרכז יוגה גדול בדרום הודו. תרגלנו שם מדיטציה ויוגה בוקר, צהריים וערב במשך שישים יום. יצאתי מחוזקת בגוף ובנפש, והמשכתי באורח חיים של פשטות ותרגול יומיומי. לאחר שחזרתי לארץ מצאתי את האיש שלי, יואב. הזוגיות אפשרה לי לגשת אל תרגול המדיטציה ממקום שלם יותר".

בארץ נרשמה דסה לריטריט ויפאסנה בן עשרה ימים. "באותו ריטריט קיבלתי את מתנת חיי – חוויה רוחנית מטלטלת של התוודעות בלתי אמצעית לקיומה של מציאות רוחנית. בעקבותיה הבנתי שעלי להתקרב לשורשים וללכת בדרך אבותי. מאותו רגע נולדתי למציאות חדשה. טקסטים יהודיים שהיו עלומים עבורי הפכו למים חיים. עולם החוכמה היהודית מפעים אותי בעומק שלו".

לפני כשנתיים התוודעה דסה לחיבור קטן משנת ה'תכ"ט (1668), שנשמר במשפחתה במשך מאות שנים והועבר במסירות מדור לדור. מדובר בפירוש לחלק מספר יצירה, אחד מחיבורי היסוד של תורת הסוד היהודית. "מופיעה שם הנחיה להתבוננות בנשימה הטבעית דרך האף בזמן עלות השחר. התרגשתי מאוד נוכח הגילוי הזה. כאשר אנשים משייכים את המדיטציה לתרבויות המזרח הרחוק, הם מתעלמים מתורות שלמות שהיו קיימות באופן חי בעם שלנו. זה כמו שתאמר שאם בזמן אמירת תודה אני מניחה את הידיים על הלב או מרכינה את הראש, אני מאמצת את המנהגים של ההודים. זה ביטוי רגשי אוניברסלי".

דסה שואבת השראה מדמויות של פילוסופים יהודים הנחשבים רציונליים, כמו רב סעדיה גאון והרמב"ם. "כשקוראים ב'ספר האמונות והדעות' של רס"ג או במורה הנבוכים, מבינים שהם נטועים עמוק בתוך חוויות העומק של המפגש עם האלוהי שבקרבם. נכון שהרמב"ם כותב על השכל הלוגי, אבל הוא כותב גם על 'השכל העליון'. בחבורות הלימוד שלנו ברותם אנחנו לומדות את 'המספיק לעובדי ה" של ר' אברהם בן הרמב"ם. בפרק האחרון הוא כותב במפורש על היכולת של כל אחד להתקרב מתוכו לא־לוהים. דברים ברוח זו מצאתי בקרב רבים מחכמינו. הארץ מלאה במתרגלי יוגה ומדיטציה שלומדים על המושגים האלה ולא יודעים שכאן בבית, בחיק היהדות ובשפה העברית, יש דרך למצוא את שביקשה נפשם".

היא מזכירה גם את "יומן מדיטציה" שחיבר יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל. בעת מסע דיפלומטי בבורמה (כיום מיאנמר) עם ראש הממשלה דוד בן־גוריון, שנבון היה מזכירו המדיני, הוא הצטרף שם לתרגול ויפאסנה. דסה מצטטת מספרו את התיאור הבא: "מפץ אור גדול. הכול נשכח ממני, שום רצון, שום מחשבה. מעין שמן נשפך על ראשי ושוטף את כולי. מעין טראנס, עדנה בעצמותיי ובאיבריי, נשימתי נעשית מאליה, קלילה מאין כמותה. נעימות בלתי רגילה. מין פחד מסתורי תוקף אותי מחוויה זו, ואני מתאמץ לאט לאט להתנער ממצב זה" (יומן מדיטציה, הוצאת חדקרן, עמ' 80) . כאשר נבון שיתף בדברים את חוקר הקבלה הנודע פרופ' גרשם שלום, הוא אמר לו: "סוף סוף אני מבין מה שכתב תלמיד של המקובל ר' אברהם אבולעפיה מספרד, במאה השלוש־עשרה. הוא מתאר בדיוק את החוויות שאתה מתאר".

לאמן את הנפש לעצור

דוד וייס ורחל דסה חברים שניהם במכון "בארות", שהוקם בשנים האחרונות כדי לשמש קורת גג ומערכת ארגונית תומכת עבור מנחים בעולם המדיטציה היהודי־אורתודוקסי. חבר נוסף במכון הוא רפאל צייטלין, פסיכותרפיסט שעובד עם ילדים ונוער בציבור החרדי ומנחה ריטריטים בשיטת המיינדפולנס, שזוכה כיום לפופולריות רבה.

צייטלין (67) מגיע לעולם הריטריטים מהתחום הטיפולי. "אני לא רואה בריטריט שאני מעביר רק דרך בעבודה רוחנית, אלא קודם כול מענה נפשי. מבחינתי מדובר ב'דרך ארץ שקדמה לתורה'. אני קודם כול מעוניין שאנשים יהיו בריאים בנפשם; לתת כלים להתמודדות עם חרדה, פחד ומצוקה נפשית. אם תשים אותי בדילמה שבה אני צריך לבחור בין מצב שהבן שלי ישמור מצוות אבל לא יהיה בריא בנפשו, או שיהיה בריא בנפשו אבל חלילה לא ישמור מצוות, הבחירה שלי תהיה חד וחלק באופציה השנייה. בתור מי שישב בכולל עשרים שנה מול הגמרא, אני לא חשוד בזלזול בעבודת ה' או בלימוד תורה. ועם זאת, אם התורה יושבת על בסיס לא בריא – התוצאות הרסניות. עם השנים הכרתי לצערי רבים שעבודת ה' יושבת אצלם על שריטות. גם אם אדם כזה יודע בסוף לצטט את כל הש"ס, יש בעיה יסודית מאוד עם העולם הרוחני שנבנה בצורה הזו".

צייטלין גדל במשפחה יהודית חילונית בקליפורניה. בנערותו עלו הוריו לישראל והשתקעו בתל־אביב. "אני זוכר את עצמי בגיל 11 שואל האם יש בורא לעולם, ואף אחד לא ידע להשיב לי. תמיד התעניינתי בחידת התודעה ובשאלת היחסים שבין הגוף והנפש. אחרי שירות צבאי כלוחם התחלתי ללמוד רפואה באוניברסיטת תל־אביב, בשאיפה להיות נוירולוג ולהבין טוב יותר את חידת החיים".

בעקבות היחשפות להגותו של ויקטור פרנקל, לצד תובנות נוספות שעלו בו, בחר צייטלין לעשות הפסקה מלימודיו ולנסוע לסיבוב בעולם. "בפסגת הר בנפאל חוויתי חוויה שבדיעבד הבנתי שהייתה קרבת א־לוהים. כאשר מיד לאחר מכן נפגשתי עם הבודהיזם, חשבתי שזו הדרך להמשיך את הקשר עם הקב"ה, וכמעט הקדשתי את חיי לכך כנזיר בודהיסטי. ליתר ביטחון חזרתי לארץ מתוך כוונה לבדוק גם את היהדות, ואם לא אמצא את מבוקשי אחזור למזרח. הגעתי לישיבה בירושלים, דיברתי עם שלושה רבנים, ולאור התשובות הבהירות שקיבלתי לא היה לי ספק שאני נשאר בארץ, עוזב את לימודי הרפואה ומתיישב בבית המדרש". צייטלין למד פסיכותרפיה, ולאחר הכשרות בארץ ובחו"ל הוא מטפל כבר 13 שנים באוכלוסייה חרדית באמצעות מיינדפולנס.

על רגל אחת, מהי שיטת המיידנפולנס?

"היופי שבשיטה הזאת הוא בפשטות שלה: לאמן את הנפש לעצור, להתבונן במה שעולה לנו במודעות, לקבל את מה שקורה 'כאן ועכשיו' כצופה מן הצד, להכיל כאבים וחרדה, ולזכור שכל רגע טומן בחובו הזדמנות חדשה. מבחינה תיאורטית קל לקלוט את זה, וזה גם הסוד בפופולריות של השיטה. העניין החשוב מבחינתי הוא התרגול ופחות התיאוריות. אני מלמד אך ורק מתוך התנסות וחוויה אישית, לא מתוך מה שקראתי בספרים".

המסר של סוכות

לפני 12 שנים, רבים מאנשי המקצוע בתחום הנפש בישראל לא הכירו את המונח "מיינדפולנס". היום כולם מדברים על זה, ועם זאת, אומר צייטלין, "הרוב מכירים את השיטה באופן שטחי. היתרון של הריטריט הוא התרגול הרצוף במהלך שתיקה, שמאפשרת מיקוד והתבוננות יוצאת דופן. כל ריטריט כזה מסוגל להביא להתקדמות גדולה".

צייטלין למד את המיינדפולנס בארה"ב מאבות השיטה, ג'ון קָבָּט־זִין ועוזרו סאקי סנטורלי. "שמו המקורי של הקורס הוא 'הפחתת מתחים מבוסס מיינדפולנס'. אחרי אחד  התרגולים שמתי לב עד כמה התודעה שלי, שנעה בין כל הסרטים שיש לי בראש, סובבת בסופו של דבר סביב דמות אחת: אני. זה הפחיד אותי. ביני לבין עצמי ממש התביישתי. ניגשתי לסנטורלי ואמרתי לו: הקורס שלכם לא צריך להיקרא 'הפחתת מתחים מבוסס מיינדפולנס', אלא 'הפחתת האני מבוסס מיינדפולנס'. באנגלית אלו אותן ראשי תיבות, mindfulness based stress reduction. את ה־stress החלפתי ב־self. הוא חייך ואמר 'תפסת את זה'. זה כל הסיפור. כאן מגיעה כמובן הנקודה היהודית: ה'ביטול' שהחסידות מדברת עליו, השתוות הנפש ופינוי המקום למפגש עם הזולת".

מבחינה חיצונית, הריטריט של צייטלין דומה בהתנהלותו למתרחש בריטריטים ממוקדי ויפאסנה. ההבדל הוא שהריטריטים הללו כוללים שעות רבות של תרגול מדיטציה בישיבה, ו"בריטריט שלי אנחנו עובדים על נשימה, הליכה, תנועות מהיוגה, אכילה מודעת, דיבור מודע. הרעיון הוא להקיף את החיים, שיהיה למתרגל מגוון גדול של אלמנטים שונים שאליהם ניתן להכניס את תודעת ההתבוננות".

במיינדפולנס אין גם התנגשות עם תפיסת עולם יהודית?

"באופן אמיתי, אין שום בעיה. המתח מתחיל משום שבארץ, רוב המטפלים החילונים שלמדו אותה מתקשים להפריד בין המיינדפולנס ובין היסודות הבודהיסטיים שנכרכים איתה. כך למשל, יש נקודה עקרונית בשיטה והיא תודעת הארעיות: כל חלקיק בבריאה מתהווה יש מאין בכל חלקיק שנייה, כל נשימה היא חדשה, כל תופעה היא ארעית. האמת הזאת נמצאת גם בבודהיזם וגם ביהדות. למעשה, יש לנו חג שמוקדש כולו לחגיגת הארעיות של החיים: סוכות.

"מגיע יהודי חילוני שלא מכיר את המסר של סוכות, שומע בפעם הראשונה את התובנה הזאת על הארעיות, ואומר לעצמו וואו, תודה לבודהה. כיוון שהם לא קיבלו את זה דרך המסורת היהודית, הם חושבים שהבודהיזם חידש את הרעיונות הללו. צריך לומר שבמזרח שימרו טוב מאוד את התרגול, בעוד שאנחנו איבדנו אותו. בניגוד למטפלים החילונים, אני יכול לקחת את הטכניקה הנקייה של התרגול עצמו, ואין לי צורך בהסברים הפילוסופיים שנשענים על המזרח. יש לי את זה בתורת ישראל".

The post סדנאות ה"ריטריט ויפאסנה" סוחפות אליהן קהל דתי וחרדי appeared first on מקור ראשון.